טענות על אי קיום הסכם גירושין
הרב אמיתי אחיה
הרב בר אילן טוביה שלמה
פסק
דין
בענין שבין
אשה גרושה
(להלן: התובעת)
לבין
איש גרוש
(להלן: הנתבע)
א. תמצית העובדות
התובעת והנתבע זוג שהתגרשו.
בהסכם הגירושין שנחתם בין שני הצדדים הוסכם שהתובעת תעביר סכום של 20,000 שקלים כל
שנה במשך חמש שנים עבור חלקו של הנתבע בנכס שהיה משותף ולאחר מכן הנכס יעבור
לבעלותה המלאה. כמו כן הוסכם שהנתבע יעביר מידי חודש 1000 שקלים למזונות הילדים
הקטינים. בנוסף הוסכם שהוצאות חריגות יחולקו בין הצדדים שוה בשווה. הצדדים לא
הגיעו להסכמה לגבי ההוצאות החריגות ולכן פנו לבית הדין.
ב. טענות הצדדים
התובעת טוענת שהנתבע לא שיתף
פעולה בנושא ההוצאות המיוחדות שעל פי הסכם הגירושין הם צריכים להתחלק בהם, ולכן
היא מבקשת לקזז את התחייבותה להעביר לו 20000 שקלים לשנה עבור הדירה ובנוסף לחייבו
לשלם את הפרש חובו.
התובעת הגישה פירוט תשלומים
לבית הדין בקיזוז השתתפותו החלקית של הנתבע סך הכול 28,696 שקלים.
יש עוד נושאים לא ברורים כמו
תשלומים לא' בסך 1589 שקלים, לה' בסך 3184 שקלים ולכ' בסך 128 שקלים. התובעת מודה
שהנתבע משלם תשלום נוסף אבל אינה יודעת את הסכום המדויק של תשלומים אלו.
הנתבע בכתב ההגנה ובדיון מתאר
את מצוקתו עקב הגירושין, מבקש לפתוח מחדש את הסכם הגירושין, אינו כופר בטענות
התובעת לחוב הכספי כלפיה למרות שאומר שאינו יודע האם אכן אלו ההוצאות שהוציאה
התובעת והאם היקף הוצאות אלו היה הכרחי, ולא הייתה אפשרות להשיג את הדברים בסכום
נמוך יותר.
הנתבע טען שהוא הוציא הוצאות
נוספות על הילדים.
ג. הדיון ההלכתי
התובעת טוענת טענת ברי על חוב
שהנתבע חייב לה, הנתבע אינו מכחיש למרות שמתעורר ספק על גובה ההוצאות.
במצב זה ברור שהנתבע חייב
לשלם את הסכום שהתובעת דורשת ממנו על פי פסק השולחן ערוך חושן משפט סימן עה סעיף ט:
"מנה לי בידך שהלויתיך או שהפקדתי בידך, והלה אומר: איני יודע אם הלויתני או אם הפקדת בידי, ישבע היסת שאינו יודע, ופטור. ואם בא לצאת ידי שמים, ישלם. ואפילו אם טען תחלה טענת ברי אין לך בידי, וכשחייבוהו לישבע היסת חזר וטען: איני יודע אם הלויתני או אם הפקדת אצלי, נשבע היסת שאינו יודע, ופטור. מנה לי בידך שהלויתיך או שהפקדתי בידך, והלה אומר: יודע אני שהלויתני מנה או שהפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו, חייב לשלם, ואין התובע צריך לישבע אפילו שבועת היסת".
ההבדל בין המקרים בפסק המחבר
הוא שבמקרה הראשון לא ברור אם הייתה התחייבות למרות שהתובע טוען ברי והנתבע שמא,
הנתבע פטור כי המוציא מחברו עליו הראיה, במקרה השני החיוב ברור ולכן נפסק שטענת
ברי של התובע עדיפה והנתבע חייב לשלם.
במקרה שלפנינו טענתה של התובעת היא טענת ברי והנתבע טוען שמא, וחיובו לשלם הברור לשלם מעוגן בהסכם הגירושין ולכן עליו לשלם את חלקו בהוצאות.
ד. חישוב ההוצאות והחוב
כיוון שהתובעת חייבת להעביר
לנתבע סך של 20000 שקלים לשנה ולא העבירה סכום זה בשנה האחרונה. סכום החוב של
התובעת יקוזז מחובו של הנתבע.
הנתבע לא הכחיש ולא הודה
בתביעה המפורטת של התובעת על הוצאות שהוציאה על הילדים וכן על הוצאות שונות שהוציאה,
סך כל ההוצאות הוא 33597 שקלים.
במסגרת תביעתה של התובעת יש סעיף על הוצאות נוספות בסך של 4970 שקלים הם יקוזזו מהסכום של השנה השניה לחלות ההסכם, ולכן סך ההוצאות של הנתבעת הוא 28627 שקלים. הנתבע יעביר את לתובעת את הסכום העודף 8627 שקלים.
ה. הצעת פתרון לעתיד
כיוון שקיימת בעיית תקשורת
בין הצדדים בית הדין ממליץ לתובעת ולנתבע להבא להקים מנגנון מסודר של חישוב הוצאות
אחזקת הילדים ונישואיהם... אנו ממליצים שכל הוצאה שהתובעת מוציאה מעל 500 שקלים
היא תיידע גורם שלישי מוסכם על שני הצדדים שיידע את הנתבע, ויאשר את ההוצאה.
ההוצאה תקוזז מהסכום של 20000 השקלים שהתובעת צריכה להעביר לנתבע מדי שנה, אם ההוצאות יעברו סכום זה, הנתבע יפרע את חובו בסוף השנה.
ו.
הוצאות משפט
הגישה הבסיסית בהלכה
היא שלא לחייב בהוצאות משפט אפילו את המפסיד בדין. כך דייקו תוספות (סנהדרין
ל"א ע"ב, ד"ה ויוציא) מסוגיית הגמרא הקובעת שכופין את המתדיינים
לדון בעירם, וזאת על מנת שלא לגרום להוצאות דרך. לכן, כאשר מדובר בהוצאות שבעל דין
הוציא (כגון, על עורך דין), בדרך כלל הוא איננו זכאי להחזר, כפי שנפסק בשולחן ערוך
(חו"מ סימן י"ד סעיף ה'):
"המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו, אף על פי שהזקיקו לדון בעיר אחרת".
גישה בסיסית זו
מניחה ששני הצדדים רוצים להגיע לאמת על מנת שאף אחד לא יחזיק ממון חברו שלא כדין,
כל אחד סבור באמת ובתמים שהצדק עמו, כיוון שמדובר באינטרס משותף, הם הוציאו הוצאות
למען עצמם ולכן כל אחד צריך לשלם את הוצאותיו שלו. לא ניתן להחשיב אחד מהצדדים
כמזיק לחברו ולחייבו לשאת לבד את הוצאות חברו. לעומת זאת הוצאות בית דין הן
מתחלקות שווה בשווה על שני הצדדים, כדברי המשנה במסכת בבא בתרא (דף קס"ח ע"א):
"אין כותבין שטרי בירורין אלא מדעת שניהם, ושניהם נותנין שכר".
ועל פי הסבר הגמרא
שם מדובר בשטרי טענות שכותבים סופרי הדיינים, אותם משלמים שני הצדדים בשווה, כך
נפסק בשו"ע חו"מ סימן יג סעיף ג'.
כך גם בנידון דידן באגרת בית הדין ישאו הצדדים בשווה ובמידה והיו לצדדים הוצאות נוספות כל צד ישא בהוצאותיו. מכיוון שהתובעת שילמה לבית הדין רק מחצית מסכום האגרה, נדרש הנתבע לשלם למזכירות בית הדין את יתרת הסכום סך של 100 ₪.
ז.
החלטה
א. הנתבע- יעביר לתובעת סך של 8627 שקלים עבור הוצאות השנה הראשונה לגירושין.
ב. סכום של 4970 שקלים הוא סכום שיקוזז מחובה של
התובעת בשנה השנייה. מועד הקיזוז יהיה בסוף השנה, (יש להעיר כי סכום זה נכון למועד
הגשת התביעה בבית הדין ואינו סכום סופי שכן לסכום זה יתווספו יתר ההוצאות החריגות
אותן יתחייב הבעל עד לסוף השנה - מועד קיזוז החוב).
ג.
בית
הדין ממליץ לצדדים מכאן והלאה לבחור גורם שלישי שדרכו תדווח התובעת על כל הוצאה,
ואותו גורם יידע את הנתבע ויאשר את ההוצאה. בסוף כל שנה ייערך תחשיב של הכספים
שהוצאו מול חובה של התובעת. אנו ממליצים שהמנגנון הנ"ל ימשיך לפעול גם בתום
חמש השנים כשחובה של התובעת יסתיים. הוא הדין להוצאות שהנתבע הוציא בעבר או יוציא
בעתיד ובגינן הוא זכאי להחזר מהתובעת.
ובזאת אנו על החתום היום ד
ניסן תשע"ח (20.03.18)
______________________ ________________ _______________________
