שימוש ברכוש חברו ללא רשות

שימוש בממון אחר בשאלה או בכילוי

שימוש בממון הזולת כאשר אינו מקפיד

הנידון

"אבקש לדעת, האם יש איסור גזל להשתמש בממון הזולת, כאשר אנו יודעים שאינו מקפיד, כגון ללמוד בגמרא שלו, או ליטול קצת קפה של אברך כולל, שאנו בכולל לא מקפידים על זה, ואחד נוטל מן השני, האם אין בזה גזל. כמו כן אבקש לדעת, האם מותר להטעין טלפונים ניידים בבית הכנסת, במקום שהגבאים לא מוחים על זה, האם אין בזה משום גזל".

תשובה

א. מותר ללמוד בגמרא של חבירו, אם יודע בודאות שמסכים. ב. אסור ליטול קפה ללא ידיעתו, אפילו בודאי מסכים, אלא אם כן במקום שנהגו בזה, כמו בכולל. ג. מותר להטעין טלפון נייד בבית הכנסת.

ביאור התשובה

ובו יבואר: א. האם מותר ללמוד בגמרא של אחר, ללא רשות. האם מותר ליטול קפה מחבירו, שיודע שיסכים. ג. האם מותר להטעין טלפון בבית הכנסת, כשהגבאים לא מוחים. ד. השאיל לו חפץ לזמן, או לעולם, או בסתם, ומת המשאיל. ה. האם מותר לבן בית, לתת צדקה מממון בעל הבית, ללא רשותו.

שימוש בממון חברו בהנאה סתם או של כילוי

בסימן קיב ביארנו על פי שיטת מנחת פתים, בביאור שיטת שולחן ערוך הרב, הלכה למעשה, שמותר להשתמש בממון חבירו ללא רשות הנאה שאינה של כילוי, אבל הנאה של כילוי אסור להשתמש בממון חבירו, אפילו יודע בודאות שיסכים חבירו.

ביאור הטעם לחלק בין הנאה של כילוי להנאה שאינה של כילוי

אבל צריך טעם לחלק בין הנאה של כילוי ללא כילוי, דהרי גם הנאה שאינה של כילוי שואל שלא מדעת, גזלן הוא, ומה ההבדל בין אוכל מאכל חבירו, למשתמש בחפץ חבירו. ונראה לעניות דעתי בזה, דלגבי דין שואל שלא מדעת, אין צריך דעת ממש, ואם משער בדעתו שחבירו יתרצה אינו נחשב שואל שלא מדעת, כיון שכשמשתמש בחפץ חבירו אינו מבטל בעלותו של חבירו מהחפץ, אלא שבכלל בעלות האדם על חפציו היא מניעת תשמיש בהם, ונתינת רשות להשתמש אינה מבטלת בעלותו, לפיכך, אם יודע שבאמת מתרצה הרי זה כשואל מדעת, כי זו באמת דעת הבעלים, אבל לאכול מאכל חבירו ולכלות בעלותו, צריך נתינה ומתנה ממש להעביר הבעלות, ולא תתבטל בעלות האדם על חפציו ודבריו רק בהקנאה או רצון בפועל ממש. וזה נלמד מדין יאוש שלא מדעת, ששם בא ליטול חפץ חבירו ולזכות בו כדין בעלים, לכן אמרינן דיאוש שלא מדעת אינו יאוש, אבל בהשתמשות בחפץ חבירו סגי ידיעה שמניח להתשתמש. ויסוד דבריו של שולחן ערוך הרב הם מדין השתמשות בספרים שהתירו חז"ל, אם יודע שחבירו ניחא ליה.

העולה מזה: הנאה של כילוי, מבטל את בעלותו של בעל הממון, לפיכך אסור להשתמש בהנאה של כילוי בממון חברו, אפילו יודע בודאות שיסכים, אם לא מקבל רשות ממש, אבל הנאה שאינה של כילוי יכול להשתמש בממון חברו, אם יודע בודאות שיסכים.

הנאה של כלוי במקום שנהגו

ואף על פי שאוסר בשולחן ערוך הרב הנאה של כילוי, כתב שולחן ערוך הרב (חושן משפט, מציאה ופקדון, ה) שאם נהגו ליטול הנאה של כילוי ללא רשות מותר. וז"ל

"ומכל מקום, מותר לבן ביתו של אדם ליתן פרוסה לעני, או לבנו של אוהבו של בעל הבית שלא מדעתו, לפי שכך נהגו בעלי בתים, ומתחלה נתרצה בעל הבית בכך כשהכניס פת זו לתוך ביתו, ואין זה נקרא שלא מדעת הבעלים כלל, כיון שכך נהגו, והבעלים יודעים מזה המנהג. ומטעם זה מותר לקבל צדקה מן הנשים דבר מועט שלא מדעת בעליהן, כמו שיתבאר בהלכות גזלה, הואיל ודרכן בכך, ויודעים בעליהן שדרכן בכך, (וכן בפרדס, אם הוא רגיל בו לאכול מפירותיו מדעת הבעלים מותר), וכן כל כיוצא בזה" עכ"ל.

הנה מבואר, דבמקום שנהגו ליטול, מותר אפילו הנאה של כילוי.

העולה מזה: אם יש מנהג המקום להשתמש בממון חברו אפילו הנאה של כילוי, מותר.

נידון דידן

לאור המבואר, אם יודע בחברו שמסכים שילמד בגמרא שלו, מותר להשתמש בה, ובתנאי שלא יטלנה למקום אחר, ויזהר בשמירתה כבשלו, ויותר מזה, ולא יניח במקום אחר. אבל אסור ליטול קפה מחברו ללא רשות, אפילו שיודע שמסכים, שהיא הנאה של כילוי, אבל אם המנהג בכולל שרגילים ליטול זה מזה קפה, מותר ליטול ללא רשות מחמת המנהג.

כמו כן, כיון שנהגו להשתמש בחש-מל של בתי הכנסת, והגבאים אינם מוחים בזה, הרי זה מנהג של הנאה של כילוי. ומלבד זאת, בבית הכנסת יש עוד טעם להתיר, דהרי ממון בית הכנסת גובין מן הצדקה, וללא ספק, כל הנותנים צדקה לבית כנסת, נותנים על דעת כן, שיניחו לאנשים להשתמש בחש-מל עבור הטענת של טלפונים, כי עלות השימוש היא מזערית ממש לעומת התועלת הגדולה שיש בזה, ובודאי על דעת כן נותנים צדקה בבית הכנסת, שציבור המתפללים יהיה יכול לעשות הנאה זאת.

העולה מזה: א. מותר להשתמש בגמרא של חבר, אם יודע בודאי שמסכים. ב. אסור להשתמש בממון חברו הנאה של כילוי, אם אינו מקבל רשות ממש, אפילו יודע בודאי שיסכים. ג. אם נהגו ליטול ממון חברו ללא רשות, מותר להשתמש אפילו הנאה של כילוי, לכן מותר לאשה או לבן בית לתת צדקה ממון בעל הבית. ד. מותר להטעין טלפונים בבית הכנסת.