האם מותר למסור לרשויות גנב, שיתכן שינתן בתפיסה, כדי להנצל מעונש תפיסה

ובו יבואר: א. המיצר ליחיד, או מוסר יחיד למלכות. ב. המיצר לציבור. ג. הטעם שמותר למסור למלכות מוסר בזמן הזה. ד. גרם מוסר. ה. העוסק בזיופים ועל ידי זה, גורם גזירת מלכות על הציבור.

הקדמה

שאלה זו עוסקת בדיני נפשות. ולא זו בלבד שאיני ראוי לדון אף בדיני ממונות, קל וחומר בן קל וחומר בדיני נפשות. זאת ועוד, שלא עמלתי כראוי לבדוק את כל המקורות, וכתבתי רק קצת מהדברים לעורר ולהעיר, לכן חלילה לסמוך על דעתי להלכה, ואין צריך לומר שלא לסמוך למעשה, ולא כתבתי רק בדרך פלפול להגדיל תורה ולאדירה.

הנידון

"בחברת נדל"ן התגלתה מעילת כספים גדולה, של מליון וחצי יורו. אחד העובדים הודה לבעל הבית שהוא גנב במשך כמה שנים סכום זה. המעילה הגיעה לרשויות, ואם לא ידעו מי מעל, יפלילו את מנהל החברה. על מעשה זה יש חשש למאסר. לגנב אין אפשרות לשלם לחברה את כספי המעילה, ולכך הוא חושש ממשפט פלילי נגדו, ואינו רוצה להודות לרשויות על מעילתו. לאור זאת שואל מנהל החברה, האם מותר לו למסור את העובד לרשויות כדי שלא יפלילו אותו, או שמא אסור למסור יהודי לרשויות, שהרי עונשו יהיה מאסר"

תשובה

אסור למוסרו לרשויות, עד שיהיה ברור שאין ברירה אחרת. לכן המנהל צריך לומר שהוא לא מעל ולא גנב. ואם יעמידוהו למשפט, ויראה שאין לו ברירה להנצל רק על ידי שימסור את חברו, צריך להודיע לחבירו ולהתרות בו שיודה, כדי שהלה לא יאשם בפלילים. ואם לא יודה, אז מותר למסור את הגנב לרשויות.

ביאור התשובה

המיצר ליחיד או לציבור, האם מותר למוסרו למלכות

פסק המחבר (חושן משפט, שפח יב) "כל המוסר הצבור ומצערן, מותר למסרו ביד עובדי כוכבים אנסים להכותו ולאסרו ולקנסו; אבל מפני צער יחיד אסור למסרו" ע"כ. הנה מלשון המחבר משמע שאפילו המוסר את היחיד, אסור למסרו. ודברי המחבר סותרים למה שפסק הרמ"א לעיל (שם, ט) וז"ל

"אסור למסור לישראל ביד עובדי כוכבים אנסים, בין בגופו בין בממונו; ואפילו היה רשע ובעל עבירות; ואפילו היה מיצר לו ומצערו. הגה: ודוקא בדברים בעלמא; אבל אם מסרו, מותר למסרו, דהרי יוכל להרגו בדין במקום שיש חשש שיחזור וימסרנו לאנסים (הרא"ש כלל יז סימן א, וב. ותשובות רשב"א סימן קפ"א); או אם אי אפשר להציל עצמו בדרך אחר; אבל אם אפשר להציל עצמו בדרך אחר; הוי כשנים שמסרו זה את זה. וכל מי שהפסיד חבירו יותר, חייב לשלם המותר בנזק שלם (מרדכי פ' הנ"ל ותשובת מיימוני לספר נזיקין סימן ט"ו). וכל המוסר ישראל ביד עובד כוכבים, בין בגופו בין ממונו, אין לו חלק לעולם הבא" עכ"ל המחבר ורמ"א.

הנה מבואר ברמ"א, שהמוסר, מותר למוסרו, לכן הגיה הגר"א (ס"ק ע"א) בסעיף יב במחבר, וכתב שצריך לכתוב "כל המיצר לציבור כו'", וזה לשון הגר"א:

"כל המוסר כו'. טעות סופר היא, וצריך לומר כל המיצר כו', וזה שסיים אבל מפני כו'. אבל במוסר אפילו בשביל יחיד מותר כמו שכתב בסעיף ט בהג"ה" עכ"ל הגר"א.

ולפי זה בסעיף יב איירי במיצר לציבור, ולא במוסר ציבור, ועל זה כתב המחבר, שאם עושה צער ליחיד אסור למוסרו, אבל אם הוא מוסר את היחיד, באמת מותר למוסרו. וכן הגיה הש"ך וזה לשונו (בס"ק נט) "כל המוסר כו'. כן הוא בכל ספרי המחבר ובעיר שושן, וטעות הוא וצריך לומר כל המיצר, וכן הוא בטור ורמב"ם" עכ"ל. וכן כתב הש"ך עוד (שם, ס"ק ס)

"מפני צער יחיד כו'. דווקא צער יחיד (ועיין לעיל ס"ק מ"ג, דמי שרגיל להכות מותר למוסרו להציל שלא יכה עוד), אבל במוסר ליחיד, דינו כמוסר לצבור. מיהו אפשר דלהרמב"ם דסבירא ליה דאם כבר מסר אין הורגין אותו אלא אם כן הוחזק במוסר, סבירא ליה דבמוסר לצבור, אפילו לא הוחזק, מותר למוסרו ביד עכו"ם" עכ"ל.

העולה מזה: מי שמיצר ליחיד אסור למוסרו למלכות, אבל מי שמיצר לציבור מותר למוסרו למלכות. וכל זה דוקא במיצר, אבל מי שמסר יחיד למלכות, מותר למוסרו למלכות - אם אי אפשר בדרך אחרת - שהרי מותר אפילו להורגו.

ביאור שיטת המאירי

ואף על פי שנתבאר שהמוסר מותר למוסרו, כתב המאירי בגיטין (ז, א) וז"ל "אלא שיראה לי, שאף במסור הגמור, אף על פי שהוא בכלל מורידין, מכל מקום אין מוסרין אותו למלכות, שאם כן אף המוסרים אותו נעשו מסורות עליו, וכל מיני מסורות מכוערים ומרוחקים אפילו בדרך נקמה, אלא שאם יכולים לחבטו ולהורידו בשאר מיני הכאות וחבלות עושין" עכ"ל, משמע מדבריו שסובר שאסור למסור אפילו מוסר, ודלא כפסק המחבר.

אבל באמת המדקדק בדברי המאירי יראה, שגם המאירי מתיר למוסרו, שהרי סיים וכתב: "אלא שאם יכולים לחבטו ולהורידו בשאר מיני הכאות וחבלות עושין", מוכח, שאם אין יכולים לחבטו ולהכות אותו מתיר למוסרו.

והביאור בזה, דהנה יש לדקדק מדוע מותר למוסרו, והרי אפילו ממונו של מסור אסור לאבדו, כמבואר במחבר (שם, סעיף יג), אם כן איך מותר לאבדו, אלא שמבואר בביאור הגר"א (ס"ק נט) וז"ל "ודוקא כו' דהרי כו'. כמו

"שכתב בסעיף י וסעיף יא, ואף על גב דקי"ל ממון מסור אסור לאבדו, כמו שכתב בסעיף יג, ולא אמרינן שלא יהא ממונו כו' התם בשאין מציל הנמסר עצמו בזה, אבל להציל עצמו ודאי מותר, דהא מטעם רודף הוא, ואמרינן קיז ב' ונרדף כו' שלא יהא ממונו כו' ועיין תוס' סנהדרין ע"ד א' ד"ה שלא כו'" עכ"ל.

רצונו לומר, דיש להבדיל הבדלה גדולה מאוד בין נקמה ובין הצלה. דנקמה, אסור לנקום במוסר, אפילו לא בממונו, אבל כדי להנצל, מותר אף למוסרו ואין צריך לומר את ממונו.

העולה מזה: להציל עצמו מותר למסור את המוסר, ואין צריך לומר שמותר לעשות כל מה שאפשר להנצל ממנו, כי הוא רודף, אבל אסור לנקום בו ולמוסרו, ואפילו למסור ממונו אסור. אבל המיצר לציבור, מותר למוסרו.

מקור ההלכה שיחיד היצר אסור למוסרו למלכות, אבל אם הוא מוסר מותר למוסרו.

והנה המקור שכל המיצר ליחיד אסור למוסרו, מציין בביאור הגר"א (ס"ק נז) דהוא מסוגיא דגיטין (ז, א), דגרסינן התם

"שלח ליה מר עוקבא לר' אלעזר: בני אדם העומדים עלי ובידי למסרם למלכות, מהו, שרטט וכתב ליה: אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי (תהילים לט, ב), אף על פי שרשע לנגדי, אשמרה לפי מחסום. שלח ליה: קא מצערי לי טובא, ולא מצינא דאיקום בהו, שלח ליה: דום לה' והתחולל לו (תהילים לז, ז), דום לה' והוא יפילם לך חללים חללים, השכם והערב עליהן לבית המדרש והן כלין מאיליהן. הדבר יצא מפי רבי אלעזר, ונתנוהו לגניבא בקולר" ע"כ.

ופירש רש"י וז"ל ":

העומדים עלי - לחרף ולגדף: ובידי למוסרן - כח בידי להלשין עליהן: לנגדי - מריבני ומקניטני: גניבא - היה חולק עליו: קולר - שלשלת של ברזל שנותנין שם המוכתבים למלכות להריגה" עכ"ל.

וכתב בפני יהושע (שם) על מה שדקדק רש"י לפרש דוקא מחרף ומגדף, וז"ל:

"רש"י בד"ה העומדים עלי לחרף ולגדף עכ"ל. הנראה שבא ללמד בזה, דדוקא כהאי גוונא שעמד עליו בדברי חרוף אסור למוסרו, מה שאין כן אם היה גניבא מוסרו למלכות, ודאי דשרי למר עוקבא להציל עצמו ולמסור את גניבא למלכות, כדאיתא להדיא בחושן משפט" עכ"ל.

הנה מבואר בגמרא, שיחיד שהיה אחד שמחרף ומגדף אותו, אסור למסור את המחרף ומגדף למלכות. עוד מבואר בלשון רש"י על פי ביאור הפני יהושע, שאם היחיד מוסר, מותר למוסרו. והיינו כפי המבואר לעיל כשצריך להציל עצמו.

לשון החתם סופר

והנה החתם סופר ירד בסוגיא דגיטין, ומדקדק ברש"י דקדוקים נפלאים, ומיישב ומבאר שיטתו, ושיטת הפני יהושע, וכיון שדבריו הם יסוד ובסיס גדול להלכות אלו, נביא את לשון קדשו, ונבארו עד כמה שידי יד כהה מגעת.

וז"ל החתם סופר (ז, א)

"בני אדם העומדים עלי פירש"י לחרף ולגדף, לכאורה היה נראה, שכתב כן מפני שהאמת כן היה, שהרי גניבא צדיק ותלמיד חכם היה, ולא נמצא עליו אלא שהיה פלגאה, לקמן ל"א ע"ב ופירש"י ד"ה פלגאה וכו'. ועיין לקמן ס"ה ע"ב גניבא נפיק בקולר הוה וכו'. ואם כן לא עמדו עליו אלא לחרפו, ואפילו הכי אי לאו דיכול להציל עצמו על ידי השכמת בית המדרש היה רשאי למסרו למלכות, דיש בוטה כמדקרת חרב (משלי יב, יח), אבל מדפירש רש"י אקרא בעוד רשע לנגדי, מריבני ומקניטני, מוכח, דפשיטא ליה לרש"י דאלו היה מצעריה בממון וזיוף, מותר למסרו, ואינו צריך להשכים ולהשכים, כי הבא להרגך השכם להרגו, וכן פסק הרמב"ם פ"ט מחובל ומזיק הלכה י"א בסופו, וכן המיצר ומצער הצבור מותר למוסרו ביד גוי להכותו וכו', אבל מפני צער יחיד אסור למוסרו וכו', משמע, מיצרו, מצער בעלמא, אבל מפסידו מותר למוסרו שלא יפסדנו עוד, כמו שכתב רמ"א סי' שפ"ח סעיף ט', וכ"כ ש"ך שם ס"ק נ"ט וס"ק ס'. אך מאי דפשיטא לרמב"ם דבמצער ציבור מותר למוסרו, נושאי כליו לא הראו מקום מאין לו דין זה. וצריך לומר דמשמע מסוגיין, דאי לאו דהוה ליה הצלה על ידי השכם והערב, היה מותר למוסרו, וזה שייך ביחיד לעצמו, אבל בציבור קדירא דבי שותפא מי יעריב וישכים בעד כולם, על כן מותר למוסרו. ועיין פני יהושע בשקלא וטריא דשמעתין, דבריו דברי אלוקים חיים המה, ונלמד ממנו אפילו להשכים ולהעריב למסור דינו לשמים נמי אינו נכון, אפילו אין לו דין למטה, כל זמן דמצי למיקם בהו, ולא יבלום פיו בשעת מריבה, אלא אם כן לא מצי למיקם בהו, אז מותר להשכים ולהעריב עליהם, ואי הם גורמים לו דמחמת צערו יש לו ביטול תורה ותפלה מותר בכל, כי אי אפשר להשכים ולהעריב, וזה שאמר דוד המלך עליו השלום, החשיתי מטוב, שלא יכולתי להשכים ולהעריב, על כן דברתי בלשוני, זהו היוצא לנו מדברי פני יהושע ז"ל" עכ"ל החתם סופר.

ביאור שיטת החתם סופר

תוכן דבריו, עוקבא שלח שאלה לרבי אלעזר, וקיבל תשובה. ושוב שאל וקיבל תשובה.

בראשונה שאל:

"בני אדם העומדים עלי ובידי למסרם למלכות, מהו, שרטט וכתב ליה: אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי, אף על פי שרשע לנגדי אשמרה לפי מחסום"

בשנית שאל:

"שלח ליה: קא מצערי לי טובא, ולא מצינא דאיקום בהו, שלח ליה: דום לה' והתחולל לו, דום לה' והוא יפילם לך חללים חללים, השכם והערב עליהן לבהמ"ד והן כלין מאיליהן" ע"כ

ומדלא השיב לו בראשונה שילך לבית המדרש, מוכח, שאפילו להתפלל לה' שיענישם אסור, אם יכול לסבול הגידוף והחרוף. ועל זה שאל שוב, שאינו יכול לעמוד בזה, ועל זה ענה לו שילך לבית המדרש להתפלל שיענשו. מוכח, דאי לאו הכי, שהיה יכול להתפלל, היה מותר למסור למלכות. הנה מבואר, דבתחלה יש לסבול בשתיקה החירוף והגידוף ולא לבקש מה' שיענישם. ואם אי אפשר לסבול הצער, ויכול לבקש ולהתפלל עליהם, לא ימסרם למלכות. ואם גם זה לא יכול, מותר למסור למלכות. ואף על פי שאינו מוסרו אלא מחרפו ומגדפו, מכל מקום "יש בוטה כמדקרות חרב", לפעמים גידוף וחירוף הוא סכנת נפשות, זה תוכן דברי הגמרא.

והנה רש"י דקדק שהיה מחרף ומגדף, ויש לדקדק, מדוע פירש כן. ובתחלה רצה החתם סופר לומר, שכיון שגניבא היה תלמיד חכם, כמו שמוכח משני מקומות. דלהלן בגיטין לא, ב רב הונא ורב חסדא ישבו יחד, וגניבא עבר, ואמר אחד לחבירו בא נקום לפניו דתלמיד חכם הוא, ואמר לו האחר, דבעל מחלוקת הוא ואין ראוי לקום לפניו, מוכח, שרב חסדא ורב הונא רצו לקום מלפניו, דתלמיד חכם היה אי לא שהיה בעל מחלוקת [היינו מחלוקת זו על מר עוקבא]. ועוד מוכח כן מגיטין סה, ב דכשיצא גניבא לההרג במלכות נתן חלק מנכסיו לרבי אבינא, מוכח שרצה להנות תלמיד חכם מנכסיו, לפיכך לא פירש רש"י שגניבא רצה למסור את מר עוקבא למלכות אלא לחרפו בלבד.

אבל כיון דרש"י פירש על תשובת רבי אליעזר על הפסוק "רשע כנגדי" דהיינו "לנגדי - מריבני ומקניטני", מוכח שבדוקא פירש כן, וחוזר הקושיא, מדוע דקדק לפרש כן. מוכח, דסובר רש"י שאם היה רוצה למסור את מר עוקבא, היה דינו אחרת, והיינו, שכיון שהוא מסכנו במה שמוסר ממונו לגויים כידוע, לכן אם עוסק בזיופים או שמוסר ממונו, יכול למוסרו כי הבא להורגך השכם להורגו.

ומוכיח זאת מדברי הרמב"ם, והוא לשון המחבר המובא לעיל [על פי הגהת הגר"א והש"ך] שרק אם מיצר ליחיד אסור למוסרו, אבל אם מפסידו מותר למוסרו, ומוכיח זאת מהרמ"א המובא לעיל בסעיף ט.

יסוד היתר הריגת המוסר

אלא שיש להוסיף ביאור, מדוע באמת התירו למסור את המוסר, והרי אין דנין בזמן הזה דיני נפשות. ומצאנו לרא"ש שביאר בזה.

וז"ל (שו"ת הרא"ש כלל יז סימן א)

"תשובה: גם כי בטלו ד' מיתות בית דין מיום שגלו סנהדרין, היינו דוקא שאין לדון את האדם לחייבו מיתה על אחת מהעבירות שחייבין עליהם מיתה, דכיון שאין סנהדרין במקומם, אין אדם שליט לדון את חברו למיתה. אבל אלו דקא חשיב בסנהדרין בפרק סורר ומורה (עג) שמצילין אותן בנפשן, שאין נהרגין לשעבר אלא שלהבא, להציל את הנרדף ממות או מפגעים, אותם לא בטלו [במקום שהורשה לזה בית דין מצד המלכות, כמבואר למעלה]. דאין מיתתם תלויה בעדה ועדים, אלא בראיית כל אדם שרואה אותם; שנאמר (ויקרא יט, טז): לא תעמוד על דם רעך. והרודף למסור ממון חבירו ביד אנס, השוו חכמים (בבא קמא, קיז, א) לרודף אחרי גופו להרגו, מהאי קרא: בניך עולפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר; מה התוא הזה, כיון שנפל למכמר אין מרחמין עליו, אף ממון של ישראל, כיון שנפל ביד אנסין, אין מרחמין עליו. נוטלין היום מקצתו, ולמחר כולו, ולבסוף מוסרין אותו והורגין אותו, אולי יודה שיש לו ממון יותר; הילכך הוה ליה רודף, וניתן להצילו בנפשו" עכ"ל הרא"ש.

העולה מזה: הטעם שמותר להרוג מוסר, כיון שאינו נהרג מחמת עונש על מעשיו, אלא כדי להציל את האחרים, וההורג לשם הצלה אינו צריך בית דין, דהבא להורגך השכם להורגו. ולכן אפילו מוסר ממון נהרג כיון שאין מרחמין עליו בדין המלכות ויש חשש נפשות.

המוסר חברו לתפיסה האם הוי מוסר

ונחזור לנידון דידן. דהנה דברי הרמ"א צריכים ביאור, דז"ל (חושן משפט, שפח ט)

"אסור למסור לישראל ביד עובדי כוכבים אנסים, בין בגופו בין בממונו; ואפילו היה רשע ובעל עבירות; ואפילו היה מיצר לו ומצערו. הגה: ודוקא בדברים בעלמא; אבל אם מסרו, מותר למסרו" ע"כ.

הנה הרמ"א פתח דבדברים בעלמא אסור למסור, משמע שאם מזיקו בגופו או בממונו מותר למוסרו אפילו אינו חשש מיתה. ומסיים "אבל אם מוסרו כו'", משמע שאם מזיקו רק בממון או בגוף אסור למוסרו. ולפי זה, לכאורה, אם אין חשש מיתה, רק שיאסר בבית הסוהר, מריש דברי הרמ"א משמע שמותר למסור, ומסוף דבריו משמע שאסור.

ועיינתי במקור דברי הרמ"א, והם בתשובות הרשב"א (חלק א, קפא) ובתשובות הרא"ש (כלל יז, א), ומוכח התם, שדוקא אם יש חשש של פיקוח נפש מותר למסור, דהבא להורגך השכם להורגו, אבל אסור למסור מחמת חשש צער בלבד.

מכל מקום נראה בזה בפשיטות, שאפילו הכי מותר למסור בנידון דידן, דכשם שאין חשש הריגה על ידי נזק הרודף, גם אין חשש הריגה למסור את הגנב, אלא חשש מאסר בלבד, אם כן זה וזה שוים, זה כנגד זה, שכשם שהתירו למסור להריגה מי שמוסר להריגה, כך בודאי התירו למסור למאסר, מי שמוסר למאסר, דכלל הוא בידינו, הבא להורגך השכם להורגו, וללא ספק דין רודף יש למי ששותק ואינו מודה, ועל ידי זה הוא מזיק ונמצא גורם מאסר לאחר.

העולה מזה: אם מוסר את חברו לתפיסה, ואין חשש שיהרגוהו, מותר למסור את המוסר לתפיסה, כשאין חשש שיהרגוהו, דכלל בידינו, דמותר להנצל על ידי מסירת המוסר, באותו הדבר שרוצה למסור, ממון כנגד ממון, ותפיסה כנגד תפיסה

גרם מוסר גם הוי מוסר

אלא שעוד יש להסתפק, דהרי בנידון דידן הגנב אינו מוסר ממש, רק שותק, והרשויות הם שחושדין ללא כל ראיה בבעל הבית, אם כן אינו  מוסר ממש, רק אינו מודה שהוא עשה, אם כן מהיכי תיתי להתיר לעשות מעשה ולמסור את הגנב.

אבל באמת, מצאנו גם בזה שהתירו, כגון אלו שעוסקים בזיופים. דהנה כתב הרמ"א (חושן משפט שפח, יב) וז"ל

"מי שעוסק בזיופים וכדומה, ויש לחוש שיזיק רבים, מתרין בו שלא יעשה, ואם אינו משגיח, יכולין למסרו ולומר שאין אחר מתעסק בו אלא זה לבד" עכ"ל

וכן כתב להלן (סימן תכה, א) הנה מבואר ממש כנידון דידן, שאינו אלא גורם, ועל ידי זה ניזוקים כולם, מותר למסור שרק הוא עוסק בזה, והיינו ממש כבנידון דידן, שהיתה גניבה, ועל ידי זה ניזוק בעל הבית, ומוסר שאחר הוא הגנב.

והמקור שגם בגרמא הוי מוסר, מבואר בביאור הגר"א (חושן משפט שפח, ס"ק עד), דהוא מוכח מהש"ס בבא קמא (קיז, ב), דאחד העלה לספינה את חמורו לפני שכל האנשים ירדו ממנה, והחמור רצה להטביע את הספינה, ובא אחד מהאנשים ודחף את החמור לנהר ומת, ופטרו רבה, ומבואר בגמרא דהטעם שרדפו, כיון שהחמור רודף הוא. והנה בעל החמור אינו אלא גורם נזק ואינו מזיק בידים, שכל נזק על ידי ממון האדם הוי גרמא, אלא שחייבה תורה את בעל הממון, אבל אינו מזיק בידים, מוכח שרודף נחשב אפילו בגרמא.

עוד מביא הגר"א ראיה ליסוד זה מהא דאיתא בסנהדרין (עב, ב) דסבר הש"ס, שתינוק שמסכן את אמו בלידתו, אף על פי שהוא גורם ואינו עושה נזק בידים, מותר להורגו, אלא שדוחה הש"ס, שלא הילד רודף אלא משמיא קא רדפו לה, ואסור, מכל מקום מוכח, שגרם רודף הוי רודף.

עוד מוכיח בביאור הגר"א מהא דאיתא בעבודה זרה (כו, ב), דהמוסר ממונו של חבירו מורידין ולא מעלין, אף על פי שהוא רק גרמא, שעל ידי מסירות הממון יבואו להורגו, שהרי אם ברור לנו שלא יהרגו את הנמסר אסור להרוג את המוסר. ועוד יש ראיה מגמרא בבא קמא (קיז, א) דגרסינן

"ההוא גברא דהוה בעי אחוויי אתיבנא דחבריה, אתא לקמיה דרב, א"ל: לא תחוי ולא תחוי, א"ל: מחוינא ומחוינא. יתיב רב כהנא קמיה דרב, שמטיה לקועיה מיניה. קרי רב עילויה: בניך עולפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר, מה תוא זה כיון שנפל במכמר אין מרחמין עליו, אף ממון של ישראל כיון שנפל ביד עובדי כוכבים אין מרחמין עליו" ע"כ.

הנה מחמת ספק ספיקא, שמא באמת ימסור ושמא לא ירחמו עליו ויהרגוהו, התירו להורגו. וכן פסק המחבר (חושן משפט שפח, י).

וכן יש להביא ראיה מהבא במחתרת דמותר להרוג אותו מחשש שמא יקום ויהרוג את בעל הבית, כמו שאמרו (סנהדרין עב, א) "הבא במחתרת נידון על שם סופו", ובגמרא

"אמר רבא: מאי טעמא דמחתרת - חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו. והאי מימר אמר: אי אזילנא - קאי לאפאי ולא שביק לי, ואי קאי לאפאי - קטלינא ליה. והתורה אמרה: אם בא להורגך - השכם להורגו" [פירוש: חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, והגנב אומר אם אלך לקחת ממונו ולא יתן לי ויעמוד נגדי אהרוג אותו].

הנה מבואר שמחמת ספק מותר להרוג את המוסר.

וזה המקור של הרמ"א שבעוסק בזיופים שגורם חשש סכנה לכלל ישראל מותר למסור, שרק הוא עוסק בזיופים, ולפי זה, בנידון דידן שהגנב גורם תפיסה לבעל הבית, גם פשיטא שמותר למוסרו שיהיה הוא בתפיסה ולא בעל הבית, במיוחד שיכול גם להנצל מתפיסה, אם יפדה עצמו בממון.

דינים העולים

א.  בזמן חז"ל, מי שמוסר ממון חבירו למלכות יש חשש שיהרגו את בעל הממון, לפיכך כל מוסר ממון חבירו הוא בגדר רודף את חבירו להריגה, דמותר להרוג את המוסר כדי להנצל.

ב.   ואף על פי שאין דנין בזמן הזה דיני נפשות, מכל מקום, מותר למסור למלכות שיהרגוהו, כדי להציל אחרים ממיתה, דהבא להורגך השכם להורגו.

ג.   אפילו עוד לא מסר, אבל איים שימסור, והתרו בו שלא ימסור ואמר שימסור, גם כן הורגים אותו.

ד.   אם ברור לנו שאפילו ימסור למלכות לא ימיתו את הנמסר, אסור להרוג את המוסר.

ה.   אם מוסר ממון חברו, ואין חשש שיהרגו את המוסר, מותר למסור ממון המוסר, כדי להנצל שלא ימסור.

ו.    וכן הדין אם מוסר את חברו לתפיסה, ואין חשש שיהרגוהו, מותר למסור את המוסר לתפיסה, כשאין חשש שיהרגוהו, דכלל בידינו, דמותר להנצל על ידי מסירת המוסר, באותו הדבר שרוצה למסור, ממון כנגד ממון, ותפיסה כנגד תפיסה.

ז.   אם אינו מוסר ממש, אבל גורם להמסר, כגון שעוסק בזיופים וגורם שיתפסו ישראלים, מותר למסור שאחד בלבד הוא העוסק בזיופים, וכן כל דין מוסר הוא אפילו בגרמא.

ח.  מי שמצער את חבירו בצער בלבד ואין חשש מיתה, ראוי שלא למסור דינו לשמים, אלא לשתוק, וה' יעזרהו. ואם אינו מסוגל לשתוק מרוב צער, מותר למסור דינו לשמים ולהתפלל. אבל אסור למוסרו למלכות.

ט.  מי שמצער ציבור, אפילו בצער בלבד, מותר למוסרו למלכות.