בס"ד


מס. סידורי:12784

פיטורי עובד בגלל חוסר אמון

שם בית דין:בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין
דיינים:
הרב לוין אברהם דב
הרב ווייס יהושע
הרב דומב שמואל חיים
תקציר:
א' המעסיק של ב', פיטר אותו מעבודתו, וב' רוצה להמשיך בעבודה. הצדדים מתווכחים על הרשות לפטר, התזמון והשכר. כמו"כ ישנו ויכוח על תוקפו של התנאי בחוזה שאומר שלעובד אסור לעסוק בעבודה דומה בתוך שנה מפיטוריו, ועל תוספת דמי תיווך לתיווך שעשה העובד למעסיקו.
פסק הדין:
1. המעביד רשאי לפטר עובד שהתנהגותו שלילית כלפי שאר העובדים. 2. הצדדים התפשרו בנוגע לשכר והפיצויים. 3. כל תנאי שנחתם בחוזה - מחייב אפ' אם הוא שלילי. 4. העובד אינו זכאי לדרוש תוספת שכר על עבודות שעשה עבור המעביד במסגרת שעות העבודה עליהם קיבל שכר. 5. דין העובד כש"ש בכל עבודה שעושה מרצונו ולבקשת המעביד, אע"פ שאינה מוגדרת כעבודתו בחוזה, ובלבד שהמעביד משלם את שכרו הרגיל בזמן העבודה.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

תיק ממונות מס' 195-סא, כרך ז, עמ' רח-ריח

פיטורי עובד בגלל חוסר אמון

נושא הדיון

א׳ הגיש לב׳ מכתב פיטורין מעבודתו, והודיע לו שהפיטורין יכנסו לתוקפם כעבור 30 יום, וזאת על פי סעיף 7 של חוזה העבודה ביניהם כי -

״כל צד יכול להביא את קשרי העבודה עפ״י חוזה זה לסיום בהודעה מוקדמת של 30 יום לצד שכנגד״.


א׳ מבקש למנוע מב׳ לעבוד במקום אחר בעבודה דומה במשך שנה מהפיטורין, וזאת על פי סעיף 8 בחוזה העבודה שלו, שבו נאמר:

"העובד מתחייב בזאת כי במשך תקופתה של שנה מיום סיום קשרי העבודה בינו לבין החברה מכל סיבה שהיא בין ביוזמת החברה ובין ביוזמתו הוא לא יהיה רשאי לעסוק במישרין ובעקיפין כשכיר, כעצמאי, כשותף, כיועץ ובכל דרך אחרת בכל עיסוק שיש בו משום תחרות בתחומי העיסוק של החברה או לעשות שימוש בקשרים עם לקוחות של החברה שנוצרו במסגרת עבודתו שיש בהם משום תחרות עם החברה".

ב׳ משיב שרבו הורה לו שהחוזה האוסר עליו לעסוק בעסק דומה אחרי פיטוריו אינו מחייב לפי ההלכה.

א׳ טוען שהנימוק לפיטורין הוא ״איבוד אימון״ בין ב׳ לבינו מפני כמה דברים שהיו בתקופה האחרונה, וציין מקרים שלדעתו הינם עילה לאיבוד אימון. ב׳ משיב שלא עשה שום דבר שיש בו כדי לאבד את האימון של המנהל, ומבקש לבטל את הפיטורין ולאפשר לו לעבוד במקום.

ב׳ תובע מא׳ דמי תיווך על אולם מכירות של החברה שתיווך עבור החברה. א׳ משיב שב׳ נשלח על ידו למצוא אולם מכירות עבור העסק, והחיפוש היה על חשבון שעות העבודה של ב׳ בעסק, ומכיון שמקבל שכר עבודה לא מגיע לו בנוסף דמי תיווך, שכך נאמר בסעיף 2.4 של החוזה ביניהם:

״העובד מתחייב להקדיש את כל כישוריו, ידיעותיו, נסיונו וזמנו לעבודתו עבור החברה ולפעול כמיטב יכולתו לקידום עסקי החברה״


לטענתו, סעיף זה כולל כל עבודה שיש בה כדי לקדם את עסקי החברה, ולאו דוקא עבודה של איש מכירות. ולחילופין, כיון שב׳ התחייב בסעיף 2 כי:

"בתקופת עבודתו בחברה לא יהא העובד רשאי לעבוד עבור מעסיק אחר כל שהוא או להיות קשור במישרים או בעקיפין בעיסוק אחר או עסק כל שהוא אלא אם יינתן לו אישור מפורש ומראש בכתב מאת החברה לעשות כן".

אם אכן לא קבל ב׳ את הסכמתו לעבודה נוספת של תיווך, אסור היה לו לעשות זאת גם לא בשעות הפנאי שלו. ב׳ משיב שהעבודה המוגדרת שלשמה נשכר לעבודה היתה איש מכירות, כמפורש בסעיף 2.1:

"העובד יעבוד בחברה כאיש מכירות ויהא אחראי לטיפול בלקוחות הבאים לבקר באולם התצוגה של החברה".

ולא כללה מציאת אולם מכירות, ואת החיפוש לאולם מכירות עשה בזמנו הפרטי, לפי בקשת המעביד, ולכן מגיע לו דמי תיווך.

על חוזה העבודה שנחתם ע״י הצדדים, טוען ב׳ שא׳ מסר לו אותו לחתימה כתנאי לקבלת שכר עבודה, והוא חתם עליו מבלי שיבדוק את פרטיו רק בגלל החשש שלא יקבל את השכר.

עוד טוען ב׳ שא׳ החליט לפטרו שבועיים לפני תום שנת העבודה שלו כדי לחסוך הטבות שונות המגיעות לעובד בתום השנה. א׳ משיב שכבר חדשיים לפני כן אמר זאת לרבו של ב׳, ומסיבת אי האימון. וגם אם חייב לשלם לב׳ פיצוי על פיטוריו בעד שנת עבודתו, הרי אין זה יותר מתשלום משכורת חדשית אחת, והוא מבקש לראות בהסכמתו לתשלום החודש עד חלות הפיטורין ללא עבודה כתשלום פיצוי, שהרי החוק אינו מחייבו להודיע 30 יום מראש על הפיטורין, ורק הוא התחייב על כך, וע״כ יש לראות זאת במקום תשלום פיצוי.

בענין הבקשה של א׳ לאסור על ב׳ להכנס לעבודה בתוך השלושים יום עד חלות הפיטורין, טוען ב׳ שהשכר שלו מורכב משכר יסוד קבוע ועוד פרמיות עבור עסקות שהצליח לעשות בחנות, ופרמיות אלה גדלות ככל שמחזור העסקות גדל. ומכיון שלטענתו בחודש הקרוב צפוי גידול בעסקות, הוא תובע שכר עבור תקופה זו בהתאם, שאם לא כן אינו מוכן להעדר מהעבודה עד חלות הפיטורין כדי שלא להפסיד את השכר המוגדל. א׳ מתחייב לשלם לו שכר כפי הממוצע שהיה עד היום, ואם יוכיח שחל גידול בעסקות שהיה מגדיל את שכרו, הוא ישלם לו גם את הגידול.

בית הדין צוה בצו ביניים על ב׳ שלא יכנס עוד לעסק ושלא יעבוד בעבודה דומה במקום אחר עד להחלטה סופית של בית הדין.

התעורר ויכוח בין הצדדים האם בכל עבודה נוספת שהעובד התבקש לעשות אותה שאינה בכלל איש מכירות, ולא קבל עליה שכר מיוחד, האם דינו באותה עבודה כשכיר שחייב על גו״א, או שדינו כעובד חינם שפטור מגו״א. העובד טוען שלא נשכר אלא לעבוד כאיש מכירות, והמעביד טוען שנשכר לכל תפקיד שיוטל עליו כדי לקדם את עניני החברה.

פסק דין

א. זכותו של המעביד לפטר את העובד אם התנהגותו בעסק כלפי המעביד ויתר העובדים היתה שלילית.

ב. לאחר הודעת הפיטורין 30 יום מראש כפי שהוסכם בין הצדדים, רשאי המעביד לדרוש מהעובד שלא לעבוד בעסק, אך עליו לשלם לו שכר עבור חודש זה כפועל בטל שהיא מחצית משכורתו הרגילה.

ג. כיון שהעובד לא השלים שנת עבודה מלאה לפני הפיטורין לא מגיעים לו פיצויי פיטורין הנהוגים לפי החוק, אך לפנים משה״ד על המעביד לפצות את העובד על פיטוריו. במקרה זה שהמעביד מוכן לשלם לעובד משכורת מלאה עבור החודש שעד חלות הפיטורין, ולא רק מחציתה כפועל בטל, יש לראות בזה כתשלום פיצוי לפנים משה״ד.

ד. התחייבות העובד שלא לעבוד בעבודה דומה במקום אחר שנה לאחר פיטוריו, למרות שזו התחייבות שלילית, מחייבת אותו מכיון שתמורת התחייבות זו נתקבל לעבודה.

ה. נחלקו הדעות בבית הדין האם לפי חוזה העבודה שנחתם בין הצדדים, נשכר העובד לכל עבודה שיש בה קידום עניני העסק מלבד להיות ״איש מכירות״ - כמו לחפש אולם מכירות כשהיו חייבים להתפנות מהאולם הקודם - או שנשכר לשמש איש מכירות בלבד, מתוך מטרה לקדם עניני העסק, וחיפוש אולם מכירות אינו כלול במסגרת העבודה שלו. ולכל הדעות: עבודה שעשה העובד ברצון במסגרת שעות העבודה שלו בעסק, אפילו אינה בתפקיד של איש מכירות, אינו זכאי לדרוש עבורה שכר נפרד.

ו. בענין תביעת דמי התיווך על מציאת האולם החדש, מתקבלת טענת המעביד שהחיפוש נעשה עפ״י בקשת המעביד. למעשה, עפ״י האמור בסעיף זה ובסעיף הקודם, אין העובד יכול להוציא מהמוחזקים דמי תיווך על מציאת אולם המכירות.

ז. כל עבודה אחרת שאינה כלולה בשתי הקטגוריות הנ״ל, כגון סבלות, נקיון וכל כיו״ב, אם נעשתה ברצון ע״י העובד, וקבל עליה שכר עבודה רגיל, דינו כשכיר וכש״ש על הסחורה שמטפל בה בשעת העבודה. ואם לא קבל עליה שכר דינו כש״ח.

ח. מעתה, על הצדדים לנהוג בכבוד האחד ברעהו, והאמת והשלו׳ אהבו.

(־) אברהם דוב לוין, אב״ד          (־) יהושע ווייס       (־) שמואל חיים דומב

עיכוב החזרת חלק מהחוב ע"י הבעה"ב בגלל טענה שהעובד לוה כסף ולא החזיר

לאחר מתן פסק הדין עיכב בעה״ב סכום מסויים מתוך החוב שהיה חייב לשלם לעובד, בטענה שהעובד לוה ממנו כסף בהלואה בע״פ וטרם החזיר. העובד טוען שאין לערב חוב זה של הלואה בחוב השכירות שבעה״ב חוייב לשלם לו.


השאלות לדיון

א. התחייב בשעה שהתקבל לעבודה שלא לעבוד במקום אחר בעבודה דומה גם לאחר שיפסיק לעבוד אצל מעבידו, במשך תקופת צינון מסויימת, האם ההתחייבות תקפה.

ב. מהו מקור הדין של הודעת פיטורין מוקדמת, ומה שיעורה.

ג. האם רשאי המעביד להפסיק את עבודת העובד מיד עם מתן הודעה מוקדמת של הפיטורין ולשלם לו את שכרו בעד תקופת הזמן של ההודעה המוקדמת, וכמה עליו לשלם לו בעד זה.

ד. האם איבוד נאמנות היא סיבה מוצדקת לפיטורין.

ה. נשכר לעבודה מסויימת, האם רשאי בעה״ב להעבידו בעבודה אחרת.

ו. עשה עבודה אחרת במקום העבודה שנשכר לה, האם רווחי העבודה האחרת שייכים לבעה״ב.

ז. התחייב העובד בשעת קבלתו לעבודה על התחייבות בקשר לעבודה, מתוך חשש שאם לא יתחייב לא יקבל שכר עבודה, האם נחשב לאונס המבטל את התחייבותו.

ח. עיכב חוב שחייב לעובד בגלל טענה של הלואה ישנה שלוה העובד ללא שטר, האם העיכוב מותר עפ״י דין.


תשובה

א. התחייבות שלילית בחוזה אם היא קניין דברים

בפד״ר כרך ג עמ׳ 336 נזקק ביה״ד בחיפה בראשות הגרי״נ רוזנטל שליט״א לשאלה דומה: מי שהיה שותף בחנות עופות ודגים שמכר את חלקו לשותפו, והתחייב שלא לפתוח חנות דומה באותה סביבה. האם התחייבות לא לפתוח חנות בצד חנותו של חבירו מחייבת את המתחייב, או שאינה מחייבת כדין קנין דברים בעלמא. וביאור הספק: לפי הדין לא מועיל קנין אלא בהתחייבות ממונית, וכל קנין מסוג אחר הוי קנין דברים דאינו מועיל, וכדאמרינן בב״ב ג א דאם שותפין קבלו על עצמן לחלק שותפותם הוי זה כקנין דברים, וכהסבר שכתב רש״י שם:

"ואין חליפין קונין אלא דבר הנקנה או מכר או מתנה או שעבוד קרקעות שהקנין חל עליו או מטלטלין".

וברשב״א שם כתב:

"קנין דברים בעלמא הוא שהחלוקה אינו דבר שיש לו גוף".

ועי׳ סמ״ע חו״מ סי׳ קנז ס״ק ה שכתב:

'שזה קנין דברים הוא, פירוש כל קנין היינו שהקונה נותן סודרו למקנה ומקנהו לו, והמקנה מקנה לו כנגד הסודר החפץ שרוצה לקנותו, והכא כשקנו מידו על החלוקה אין כאן שום דבר שיחול עליו הקנין, דהחלוקה אין בה ממש ואין הקנין חל עליה'.

וא״כ ה״ה במקבל עליו שלא לפתוח חנות הוי זה קנין דברים, דאין לקנין על מה לחול. ואף לסוברים דקנין אתן מהני, עי׳ שו״ע סי׳ רמה סעי׳ א וב׳, לענין קנין שלא לפתוח חנות נראה דלכל הדעות לא יועיל, דהוי קנין בשלילה שלא לעשות, וזה הוי קנין דברים, ולא דמי לקנין אתן דיש דעה דהוי קנין טוב, משום דיש בזה חיוב ממון ליתן, משא״כ בקנין שלא לעשות. וכ״כ במהרשד״ם חו״מ סי׳ רעד ובמבי״ט ח״ב סי׳ לא ושו״ת מהר״ם מלובלין סי׳ קח, ועי׳ בספר דברי גאונים כלל פא אות נט ופז. אולם בפרח מטה אהרן סי׳ יג ויד כתב דאם היה התנאי בשעת קניה או בשעת חלוקת שותפות התנאי קיים בדברים בעלמא בלי קנין, דעל דעת כן קנו וחלקו, וכל אחד זכה בחלקו אדעתא דתנאי הנ״ל, ושוב אינו יכול לחזור בו. ואף בנידון שהיה לפני ביה״ד, מכיון שהצדדים היו קודם שותפים בחנות העופות והדגים, ובשעת פירוק השותפות התנו שהצד שיצא מהעסק אסור לו לפתוח חנות דומה, ג״כ נאמר דמהני ע״ז אפילו קנין דברים, דאין צריך שום קנין כלל, ומטעם שכתב פרח מטה אהרן הנז׳ דאדעתא דהכי חלקו, ואדעתא דהכי שלא יפתח חנות קבל השני את הכסף שקבל, וא״כ לא צריך ע״ז קנין. אולם לפי דעת המהרשד״ם דס״ל דאף בשותפין שחלקו והתנו תנאי בשלילה שלא לעשות אין התנאי מועיל דהוי קנין דברים, א״כ בנידון שלנו הוי זה קנין דברים, ושאלתנו תלויה במחלוקת של המהרשד״ם והפמ״א הנז׳. אמנם מאחר דבגוף ההסכם נאמר תנאי זה שהשני לא יפתח חנות דומה בסביבה הקרובה, א״כ הכסף שהתובע נתן לנתבע כלל לא רק עבור ערך החנות אלא גם עבור זה שימנע מלפתוח חנות, וגם על מניעתו מלפתוח חנות דומה. לפיכך אם השותף שעזב את העסק לא מקיים התחייבותו עליו להחזיר חלק מהכספים שקבל מחבירו, דבמעשיו אלו הוריד למפרע ערך החנות הקודמת, והפר התחייבותו שקיבל כספים ע״ז. ואף המהרשד״ם מודה במקרה כזה. ואף אם לא היה מתנה, כתב בפד״ר שם דאסור לשותף הקודם לפתוח חנות דומה בסביבה שם, וכמו שכתב בספר מוצל מאש ח״ב סי׳ יא שנשאל באחד שמכר לחבירו מאה אוקיוס ירק כרתי והיה בערב יו״ט, והקונה קנאם על דעת למכרם על יד לצורך יו״ט, ואח״כ רוצה המוכר למכור ג״כ מאותו המין, והביא ראיה מהתוספתא דתניא מכר אמה אין המוכר יכול לשחוט את בתה באותו היום אלמא דכל שיודע שלקחה לשחיטה נאסר המוכר לשחוט אף שלא התנה, וה״נ דכוותיה. עכת״ד הפד״ר שם.

ואף בנידון דידן שבשעה שהתקבל לעבודה הותנה עמו שלא יעבוד בעסק דומה גם אם יפרוש מהעבודה עד לאחר תקופת צינון, ולולי שהיה מסכים לתנאי זה לא היה מתקבל לעבודה ולא היה מקבל את השכר ששולם לו, אם לא יקיים את התנאי עליו להחזיר חלק מהשכר שקבל ואולי את כולו. ויתכן שגם בלי תנאי עליו לעבור תקופת צינון, וכמו שהביא הפד״ר ממוצל באש הנ״ל. אך עי׳ להלן אות ז אם יש להתחייבות זו שניתנה מתוך אונס שאם לא יחתום עליה לא יקבל את שכרו, דין אונס המבטל את ההתחייבות.

ב. חובת הודעת פיטורין שלושים יום מראש 

במשנה ב״מ קא ב

"המשכיר בית לחבירו בימות הגשמים אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח, בימות החמה שלושים יום".

ופסק הרמב״ם שכירות פ״ו ה״ז:

"המשכיר בית לחבירו סתם אינו יכול להוציאו עד שיודיעו שלושים יום מקודם כדי לבקש מקום ולא יהיה מושלך בדרך".

ובדברי מלכיאל ח״ג סי׳ קנא דן בדבר אחד שעוסק אצל חבירו בעסק בשכר לכל שבוע ובעל העסק חפץ להוציאו, ונסתפק דכיון שקבלו סתם לעסק זה אפשר שהכוונה שיהיה אצלו עד שנגמר העסק. הנה לסלקו נראה שיכול, כיון שלא דבר עמו ששוכרו עד שיוגמר העסק, וה״ז דומה לשוכר בית סתם דסגי שיודיעו שלושים יום קודם, ושיעור ל׳ יום הוא תקנת חז״ל כי לא יצא לדור על פני חוץ. ובנידון דידן לא מצינו תקנה לשלושים יום ויכול להוציאו תיכף וכו׳, עכ״פ ברור שיכול לסלקו בכל שבוע או בכל חדש כפי שהיה אופן שכרו, לפי שכיון שנכנס יום אחד בשבוע או בחדש י״ל שנתרצה להחזיקו עוד שבוע או חדש. אמנם בחזו״א ב״ק סי׳ כג כתב דבשכירות פועלים אם לפי הנהוג במקום יש צורך זמן למצוא מקום לעבודה, סתמא שכרו לאותן ימים המצטרכים להשתדלות, ומיום שהודיעו שהוא חוזר צריך לקבוע ימים לחיפוש עבודה לפי ראות עיני הדיין. ועי׳ פד״ר כרך ג עמ׳ 283 שעל המעביד לתת הודעה מוקדמת על הפיטורים, והדעת נוטה שאין הבדל יסודי בין שכירות בתים לשכירות פועלים, ודין זה כדין זה, שאם נגרם הפסד לפועל בעטיו של מעבידו שלא הודיעו מקודם על פיטוריו, על המעביד לשאת בנזק, כי בשניהם קנה המידה הוא מניעת גרימת הפסד, שגם בשכירות פועלים אם הנסיבות דורשות לתת הודעה מוקדמת לפני הפיטורים, כי לא בקלות ישיג הפועל עבודה אחרת מיד אחר הפיטורים, שעל המעביד להודיע קודם לעובד שעומד לפני פיטורים, וברור שאין לתת הודעה מהיום למחר. ובפד״ר כרך ד עמ׳ 130 כתבו שענין החוק של חיוב הודעה על פיטורין חודש קודם יש לו מקור בהלכה כדמצינו בשכירות בתים, וה״ה ומכ״ש בנישול מפרנסה שצריך להודיע שלושים יום קודם כדי שיהיה סיפק בידו לחפש לו משרה אחרת (וכן נהוג לפי חוקי העבודה, ראה ת.א. 57\3243, פסקים מחוזיים, כרך כ עמ׳ 263,261. וראה עוד ע.א. 57\219 עמי 1355). ובנידון דידן שבחוזה העבודה מפורש שעל הפיטורין יש להודיע 30 יום מראש, נהג בזה בעה״ב כדין וכמנהג. וע״כ אין המעביד יכול לטעון שתשלום עבור חודש זה ישמש במקום תשלום פיצויים אם אכן מגיע כזה לעובד.

ג. הפסקת עבודת הפועל, חובת תשלום בעה"ב לפועל שפיטר

קיי״ל דבעה״ב חוזר בו אפי׳ באמצע היום, אלא שנותן לו שכרו משלם, ועי׳ רש״י ב״מ עו ב ד״ה נותן דנותן להם שכרן של כל היום משלם. וכתבו תוס׳ שם עט ב ד״ה כולי דאם התבטל הפועל ממלאכתו לאחר שחזר בו בעה״ב אין בעה״ב נותן לפועל בעד הזמן שלא עשה אלא שכר כפועל בטל. ופסק בשו״ת הרשב״א ח״א סי׳ תרמג וסי׳ תתקפז ובתשובות המיוחסות לרמב״ן סי׳ ע דאומדים כמה אדם רוצה לפחות משכרו ולהיות יושב בטל ממלאכה זו והכל לפי שכר העבודה ולפי טרחא. וכ״כ בטור סי׳ שלג. וכתב הט״ז דשכר פועל בטל היינו חצי השכירות. אמנם בחכם שפוטר שאינו רוצה להתבטל, כתב בשו״ת הרשב״א ח״א סי׳ אלף מב וח״ב סי׳ רס וח״ז סי׳ תקטז ובמיוחסות סי׳ א, והובא בב״י שם, שחייבים לשלם לו שכרו משלם. וכתב בח״א סי׳ תרמג וסי׳ אלף קנז דתלוי בראיית הבית דין, אם מלמד זה נהנה בלימודו יותר מהיותו בטל נותן לו שכרו משלם, ואם לא נותן לו כפועל בטל.

וכתבו פד״ר כרך ג׳ שם שעבור אותם הימים של ההודעה המוקדמת בהם לא עבד העובד אצל המעביד, יש לשלם לו ״דמי אבטלה״ כפועל בטל לאחר שיוכיח שלא עבד כל אותו החודש. ובנידון דידן שהעובד מתעקש לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת ואינו מעוניין להתבטל, וזאת כדי לא להפסיד את הפרמיה מהלקוחות החדשים שייכנסו בשבועות הללו, נראה שלמרות רצונו לעבוד, אינו דומה לחכם שביטולו קשה עליו מעבודתו, אלא הרצון לשכר גבוה מדריך אותו, אבל בודאי שביטולו נח לו מעבודתו, ועל כן נראה שמן הדין אין בעה״ב חייב לשלם לו עבור תקופה זו של ביטול ממלאכה יותר מחצי משכורתו שהוא שכר בטלה, אך כיון שבעה״ב התחייב לשלם לו את השכר הממוצע שהיה מקבל בחדשים הקודמים, ואף להוסיף לו אם יצליח להוכיח שנתרבו הלקוחות יותר, נראה שעליו לקיים התחייבותו.

ד. פיטורין מחמת אובדן אמון

בספר דיני עבודה במשפט העברי ח״ב עמ׳ 1042 הביא את מקורות החוק שעפ״י חוזה העבודה על העובד לבצע את עבודתו המוטלת עליו לא רק כראוי אלא גם בנאמנות (fibelity). פירוש הדבר שאסור לו לגלות לאחרים את סודות העסק (trabe secrets) של מעבידו, ואסור לו להשתמש בידיעות שרכש תוך כדי עבודתו להנאתו הוא או להנאת אחרים, ואסור לו להתחרות עם מעבידו, וכל כיו״ב.

ולפיכך בנידון דידן שבעה״ב איבד אימון בעובד בעקבות התנהגותו העצמאית בעסק, זכותו עפ״י חוזה העבודה לפטרו.

ה. לשנות לעובד מהמלאכה לשמה שכרו

שנינו בתוספתא ב״מ פ״ז ה״ו:

"השוכר את הפועל לחרוש לא יאמר לו בא ונכש. לנכש לא יאמר לו בא וחרוש. לחרוש בשדה זו לא יאמר לו בא וחרוש בשדה אחרת וכו׳".

וכן הוא במכילתא שמות משפטים כא ב על הפסוק שש שנים יעבוד:

 "כשכיר כתושב, מה שכיר אי אתה רשאי לשנותו מאומנתו, אף ע״ע וכו׳".

אמנם ע״י תוספת שכר פסק הרמ״א בשו״ע סי׳ שלה סעי׳ א בשם מהר״ם, שהביא המרדכי ב״מ סי׳ שמו, שצריך לעשות אפי׳ מלאכה כבידה מן הראשונה. וביאר בנתה״מ סי׳ שלג ס״ק ד דאומדנא היא שאילו לא שכרם זה והיה מזדמן להם מלאכה בתוספת שכר היו משכירין עצמן, אין זה נחשב מזיק כלל. וכ״כ בערוך השלחן סי׳ שלה סעי׳ ג דאנן סהדי דכל פועל ניחא ליה בתוספת שכר אע״פ שהמלאכה יותר כבידה קצת ובנידון דידן שבסעיף 2.1 בחוזה נאמר שהעובד יעבוד כאיש מכירות, אך בסיפא של אותו סעיף נאמר שעליו לפעול כמיטב יכולתו לקידום עסקי החברה, וחלוקים הצדדים האם הסיפא באה לרבות כל עבודה שיש בה כדי לקדם את העסק, ולאו דוקא איש מכירות, או שהסיפא באה לומר שעל העובד לדבוק בעבודתו ולראות למול עיניו את קידום העסק, אך אין הכוונה לרבות עבודות אחרות מחוץ לעבודה של איש מכירות. נראה שהצדק עם העובד. דכיון שיש ליישב את הסתירה בין הרישא לסיפא באופן שפירש העובד, אין לנו לפרשם כסתירה ולתפוס לשון אחרון, וכמו שכתב הלח״מ שכירות פ״ז ה״ב דכל שלשון ראשון אינו סותר כל כך ללשון אחרון, הולכים אחר לשון ראשון.

וע״כ אם אינו מקבל שכר על עבודה נוספת זו, דינו כעובד בחינם, ואם נגנב או נאבד ממנו פטור, אא״כ פשע, שאז גם ש״ח חייב. אך אם עבד עבודה זו במסגרת שעות העבודה שלו בעסק והשתכר עליה בשכר הרגיל, דינו כש״ש. וכיון שעשה זאת בהסכמה, ה״ז כויתור על דרישה לשכר נוסף עבור זה.

ו. למי השכר מהמלאכה השניה 

כתב בשו״ת הרשב״א ח״א סי׳ אלף מב:

"ומיהו מסתברא שאם לימד אחרים מדעת עצמו שהוא מנכה לו במה שהרוויח, אם לא היה התנאי ביניהם שיוכל הרב ללמד לאחרים, אבל אם היה התנאי שיוכל ללמד לאחרים אינו מנכה לו כלום".

וכן פסק הרמ״א בשו״ע סי׳ שלג סעי׳ ה:

"ואסור לעשות מלאכתו עם הלימוד, וכל המשנה ידו על התחתונה ומעבירין ליה".

ועי׳ שו״ת מטה יוסף ח״א חו״מ סי׳ ט בדבר משולח שהתנו עמו שלא יוכל לעשות שום סחורה כלל ועיקר, והוא הוליך עמו ספרים שהיו לו ומכרם בדמים יקרים, ועתה טוענים המשלחים שיתחלק עמם בריוח מן הספרים. והשיב שהמשולח חייב ליתן למשלחים את הריוח מהספרים, כיון שבאותו זמן שנתעסק למכור הספרים נתעכב משליחותו וביטל מאומנתו, וכיון שהמשלחים שלחו אותו בשליחותם לדפוק על דלתי נדיבים, ודאי שאין רצונם שיתעסק בענין אחר כדי שימהר יחישה מעשהו. ע״כ. ועי׳ שמע אברהם סי׳ יט בדבר ישיבה שלקחו כורך אחד כדי לתקן הספרים ונודע להם שהוא היה עושה מלאכה זו בביתו בלילות, שאם לא יפסיק ממלאכתו בלילות אפשר להעבירו אא״כ התנו ביניהם, דבשכירות פועלים מצינו דמועיל תנאי. עיי״ש.

ואף בנידון דידן שהמעביד התנה עם העובד שלא יעבוד עבודה אחרת גם לא בשעות הפנאי שלו, הכל לפי התנאי. ובענין שכר תיווך שתובע העובד, אם אכן עשה זאת בלי הוראת והסכמת המעביד, הרי הרווחים שייכים למעביד, אך לפי טענת המעביד עצמו הוא בקש זאת מהעובדים למצוא מקום לעסק, ועל חשבון שעות העבודה שלהם בעסק, ע״כ לטענתו ממ״נ לא מגיע לעובד שכר תיווך מהמעביד, כיון ששילם לו שכר עבודה רגיל. ואף שנתבאר לעיל אות ה שעבודה שאינה בכלל איש מכירות איננה כלולה במסגרת עבודתו, וממילא עבודת התיווך לא היתה כלולה בה, מ״מ כיון שהעובד הסכים לעשות עבודה זו במקום עבודתו הרגילה, יש בכך הסכמה מכללא שאינו דורש עבור זה שכר מיוחד. וה״ה בתביעת דמי התיווך מבעל המקום. אך אם עשה זאת בשעותיו הפנויות באופן שלא גרע מעבודתו בעסק, זכותו לדרוש על כך שכר תיווך, אם כי חובת ההוכחה עליו שעשה זאת בשעותיו הפנויות.

ז. תוקפה של התחייבות מחמת אונס  

בגמ׳ ב״ב מח ב:

"תלוהו וזבין זביניה זבינא, דאגב אונסיה וזוזי גמר ומקנה".

ובשו״ת חמדת שלמה חו״מ סי׳ יג נסתפק במי שכפוהו ליתן שטר חיוב, ובענין דהוי תלוהו וזבין שקיבל הוא טובה בשביל זה, אי נימא דמהני כמו תלוהו וזבין, או אפ״ל דע״כ לא אמרינן תלוהו וזבין זביניה זבינא רק היכא דהוציא תיכף דבר מרשותו, כגון מכר או קדושי אשה או גירושין, דהמעשה נגמר תיכף, אבל היכא דכפוהו להתחייב עצמו בדבר מה, כיון שלא הוציא שום דבר מרשותו לרשות הלה, י״ל כיון דהוי אונס לא מהני. ולבסוף הביא החמדת שלמה שמצא (בהגהות מיימוניות) בתשו׳ מיימוניות סוף הל׳ שבועות [סי׳ ו] דכתב להדיא דתלוהו וזבין לא מהני רק היכא דהוציא דבר מרשותו, אבל היכא שנתחייב ע״י כפיה לא מהני. ע״כ.

ובנידון דידן, לכאורה, כיון שחתימת העובד על החוזה - המחייב אותו שלא לעבוד עבודה דומה במקום אחר שנה לאחר פיטוריו, ושלא לעבוד עבודה אחרת בזמן עבודתו אצל המעביד, גם לא בשעות הפנאי שלו - היה מתוך איום שאם לא יחתום לא יקבל שכר, הוי כמו תלוהו ויהיב שהאונס מבטל את החתימה, שהרי זו התחייבות בלבד ללא שהוציא מעצמו כלום, דהוי אונס המבטל את ההתחייבות (ועי׳ להלן בדברי ידי״ע הדיין הגר״י ווייס שליט״א שחלק עלי בזה בדברי טעם). אמנם כבר נתבאר שבשכירות פועלים מצינו דמועיל תנאי. והכל לפי מה שהתנו.

ח. החזיק ממון חבירו מחמת חוב שאין יכול להוציאו בדיינים  

קיי״ל כרב נחמן בב״ק כח א דעביד אינש דינא לנפשיה. וכתב הרא״ש שם דוקא אם בא לגזול ממנו או שראה חפץ שלו בידו, אבל למשכנו בשביל חוב שחייב לו לית ליה רשותא. וכ״פ הרמב״ם מלוה ולוה פ״ג ושו״ע סי׳ צז סעי׳ ו. וכתב בשו״ת מהרי״ק שורש קסא הובא ברמ״א סי׳ ד דלא מיקרי עביד דינא לנפשיה אלא במזיק לחבירו, אבל בתפיסה בעלמא שתפוס למשכון יוכל לעשות בכל ענין ולרדת עמו לדין (ועי׳ ביאורו בישועות דוד למו״ר זצ״ל חו״מ סי׳ ה). ופסק בשער המשפט סי׳ ד שאם הלוה כופר לו בחובו רשות בידו למשכנו שלא בעדים כדי שיהיה נאמן על חובו במיגו שלא תפס. אמנם בקצוה״ח סי׳ צז ס״ק ב כתב דלא שפיר עבדי אותן המערימין על דברי תורה וקודם בואם לדין תופסין מיד הבע״ד איזה חפץ כדי שיהיה לו מיגו להאמינו וכו׳, ומשום הפסד ממון לא שרי לעבור על דברי תורה, והמקום ימלא חסרון כיס במקום מצוה ויד לא ישלח לעבור על דברי תורה. ובסי׳ ד ס״ק א כתב בקצוה״ח בשם מהרש״ל ביש״ש ב״ק פ״ג סי׳ ה שכל שיש בידו משכון או פקדון יכול לעכבו אפילו לכתחילה כנגד חובו של חבירו או גזילתו, שזה לא נקרא עביד אינש דינא לנפשיה, שהרי לא תפס מחבירו אלא עיכב את שלו בשב ואל תעשה. אלא שמדברי הזוהר פ׳ במדבר מבואר שהוא איסור גמור, ויש לזה פנים גם עפ״י נגלה והיא שיטת הריטב״א פ׳ הכותב שכל שבא ליד נפקד צריך למיעבד השבה מעלייתא, ועי׳ ש״ך סי׳ נח ס״ק ט, לכן בעל נפש ירחק מזה. עכ״ל. ועי׳ חכמת שלמה לשו״ע שם שבגמ׳ שבת קמח ב מפורש שהוא היתר גמור, ומיהו אפשר שאם בא לידו בתורת פקדון ממש גרע טפי, ושאני התם שמתחילה לא נתכוין לשם פקדון כלל. ועי׳ אמרי בינה חו״מ סי׳ י.

ובנידון דידן שעיכב חלק מהחוב שנתחייב לשלם לעובד עבור הלואה בע״פ שלוה ממנו העובד, יכול לטעון שעשה דין לעצמו כדי שתהיה לו טענה נגד העובד, שבכה״ג עביד אינש דינא לנפשיה, וכמו שכתב התומים סי׳ יב ס״ק ה דמי שיודע שיש לו מלוה ישנה על חבירו רק שאין לו בירור וחבירו תובע אותו ויודע כשיטעון בבי״ד שיש לו מלוה ישנה אצלו דלא יהיה נאמן, יכול לעשות טצדקאות ותחבולות לייגע חבירו עד שיתפשר עמו ולהציל שלו במקצת, ואין כאן עוול, דקמי שמיא גליא ודברים מסורים ללב וכו׳. 

אברהם דוב לוין.

דיין ב

ט. התחייבות שמטרתה להגן על המעסיק 

בנידון אחד שהתקבל לעבודה בתנאי שיתחייב לא לעבוד במקום אחר בעבודה דומה גם לאחר שיפסיק לעבוד אצל מעבידו במשך תקופה מסויימת, האם ההתחייבות תקפה או לא.

הנה בשו״ת חת״ס יו״ד סי׳ ט דן בדומה לזה באחד שנתן ״כתב קבלה״ לשחיטה ובתנאי שלא ישחוט בעירו, האם חייב לקיים התנאי. וכתב שם החת״ס וז״ל:

"מ״מ חייב תנאי שע״מ כן נתן לו ״כתב קבלה״ והרי הוא עובר בלאו דלא תעשוק שכר עני ואביון, שזה מכלל פעולתו של ר׳ חיים שלא יפסיק חיותו, וא״כ בי״ד מחוייבין לכופו לקיים התנאי".

וביאור דבריו נראה דהתנאי שהתנה שלא ישחוט בעירו הוה תשלום תמורת נתינת ה״כתב קבלה״, ולכן אם ישחוט בעירו הרי עובר בלא תעשוק וכו׳. ועי׳ בשו״ת חסד לאברהם יו״ד סי׳ סט מש״כ תשו׳ לחת״ס ודן בדבריו וז״ל:

"עוד ראיתי להדר״ג שכתב דבלא״ה אסור לר׳ דוד לשחוט במקומו של ר׳ חיים, דהוא בכלל שכר שכיר דבשביל פעולתו שלימדו ונתן לו כתב תעודה התחייב א״ע דלא למיפסק חיותיה וכו׳ דזה הוי שכר הראוי, דאטו בשופטני עסקינן שילמדהו למיפסק חיותיה. רואה אני כי הד״ג דימה כי בתחילה טרם שלימדו הבטיחו שלא למיפסק חיותיה. אבל לא כן הוא, שבתחילה לא דבר מזה, רק אחר שלימדו לא רצה ליתן כתב תעודה עד שיתן לו כתוב דלא למיפסק חיותיה, ובזה אין מקום לדון משום שכירות דאסור ליטול שכר ע״ז, וכבר ערער הרש״ל על מה שהרב נוטל שכר מזה שנותן לו קבלה, וכ׳ דהוה כנוטל שכר להעיד דעדותו בטלה וכו׳. ועכ״פ דברי הד״ג בזה מתקיימים שחלילה לו לקפח פרנסת חבירו מדין שכירות". עכ״ל.

ומבואר מדבריו דאם התנה מתחילה טרם שלמדו ודאי דחייב לקיים תנאו מדין שכירות, וכמש״כ החת״ס, רק היכא דלא התנה קודם שלמדו רק לפני נתינת כתב הקבלה בזה רצה לדון בדברי החת״ס דלא הוה שכירות משום דאסור ליטול שכר עדות, דנתינת כתב הקבלה לפי מש״כ הרש״ל חשיב כעדות, וכיון דאסור ליטול ע״ז שכר גם מה שהתנה לא הוה כשכירות, אבל היכא שמותר לקחת שכר, התנאי הוה מדין שכירות, והעובר על התנאי עובר בלא תעשוק וכו׳, וכמש״כ החת״ס.

לפי״ז בניד״ד שהמעביד התנה עם העובד בתחילה טרם קבלתו לעבודה שלא יעבוד במקום אחר בעבודה דומה גם לאחר פיטוריו במשך שנה, הרי העובד חייב עצמו שלא למיפסק חיותיה של המעביד, והוא כתשלום תמורת קבלתו לעבודה, וא״כ חייב לקיים התנאי מדין שכר שכיר, וכמש״כ החת״ס והחסד לאברהם. ואם אינו מקיימו ועובר על התנאי עובר בלאו דלא תעשוק, ובי״ד מחוייבין לכופו לקיים תנאו.

ולפי״ז מש״כ האב״ד שליט״א דבנידון דידן שחתימת העובד על החוזה שמחייבו לא לעבוד עבודה במקום אחר לאחר פיטוריו היה מתוך איום והוה כמו תלוהו ויהיב שאין מתנתו מתנה, והאונס מבטל החתימה, כיון שהיתה כאן התחייבות בלבד בלא שהוציא מעצמו כלום, והוא עפ״י מש״כ בתשובות מיימוני שהביא החמדת שלמה, הנה לפי מה שכתב החת״ס לא הוה תלוהו ויהיב אלא תלוהו וזבין, שהרי ההתחייבות היא תשלום תמורת קבלתו לעבודה, ותלוהו וזבין הוה זביני, וא״כ אין האונס מבטל החתימה.

י. אונס מדנפשיה אינו אונס

ועוד נראה דבנד״ד לאו אונס מיקרי כיון דהוא אונס מדנפשיה דלא היה מי שהכריחו לחתום על החוזה ולהתקבל לעבודה אלא הוא אנס עצמו שרצה להתקבל לעבודה ולכן חתם על החוזה וההתחייבויות, ובכה״ג לאו אונס הוא. דהנה הטור סי׳ רה אות ו כתב וז״ל:

"ודוקא באונס דאתי ליה מאחריני אותו מבטל המקח, אבל אונס דאתי ליה מנפשיה וכו׳ לא".

ובב״י שם:

"כ״כ בעל העיטור ומקורו ממעשה דפרדיסא. ולשאר המפרשים הוה מילתא דסברא ולרוב פשיטותה אינה כתובה בתלמוד" עיי״ש.

וצ״ע דבסי׳ רמב אות ט הביא דעת הר״י הלוי במעשה באחד שרצה לקדש אשה ואמרה לו איני נשאת לך עד שתכתוב לי כל נכסיך, דהאשה לא קנתה, ולאו משום דהוה אונס, דהוה אונס מדנפשיה ולאו אונס הוא דהוה מצי למיכף ליצריה ולא לישא אותה, אלא משום הגלוי דעת שגילה קודם שנתן לבן. ודעת הר׳ חננאל דהוה אונס אף דמנפשיה הוא. וצ״ע דבסי׳ רה סתם ולא הביא פלוגתא בזה.

ומצאתי בשעה״מ פ״י מהל׳ מכירה ה״א שעמד בזה ורצה לומר דבמכר לכו״ע אונס מדנפשיה לאו אונס הוא, ורק במתנה פליגי הר״י הלוי והר״ח, עיי״ש. ועי׳ בשו״ע סי׳ רמב וברמ״א שם דפסקו כהר״י הלוי דלאו אונס הוא רק אונס ע״י אחריני. ועיי״ש בסמ״ע ס״ק טו ובערוה״ש סעי׳ ו.

ולפי מש״כ דלדברי החת״ס ההתחייבות היא תשלום עבור קבלתו לעבודה, א״כ הוה תלוהו וזבין, אבל הוה אונס מדנפשיה, דהוא אנס עצמו דלא היו אחרים שהכריחו אותו לחתום על החוזה אלא הוא מרצונו חתם שרצה להתקבל לעבודה, ולדעת השעה״מ לכו״ע לאו אונס הוא. ודו״ק.

יא. 'לפעול כמיטב יכולתו לקידום עסקי החברה'  

ומש״כ שכיון שחלוקים הצדדים אם הסיפא באה לרבות כל עבודה שיש בה לקדם העסק, ולאו דוקא ״איש מכירות״ או כטענת העובד שאך ורק כאיש מכירות הוא חייב לקדם העסק ולא בשאר עבודות, ומכיון שיש ליישב הסתירה באופן שפירש העובר נראה שהצדק עם העובד, ע״כ תו״ד.

לכאורה יש לדון בזה, שהרי בחוזה בסעי׳ 2.4 כתוב:

"העובד מתחייב להקדיש את כל כישוריו ידיעותיו נסיונו וזמנו לעבודתו עבור החברה ולפעול כמיטב יכולתו לקידום עסקי החברה".

ויש מקום להסתפק בפירוש פיסקה זו ״ולפעול כמיטב יכולתו וכו׳״. האם זה המשך לרישא דהיינו ״לעבודתו״, דהיינו איש מכירות, וה״וי״ו״ של ולפעול יתפרש כוי״ו החיבור לרישא, או שזו פיסקה נפרדת וכוונתה בכל עבודה אחרת, וזו התחייבות שניה, ואין סתירה בין הרישא לסיפא, שאלו הן שתי התחייבויות נפרדות, לשמש איש מכירות וגם מקדם עסקי החברה. וכוונת המעביד היתה כפי מה שאמר בביה״ד שגם אם יתבקש העובד לשטוף את הריצפה וכו׳ אם עי״ז יקדם את העסק, חייב העובד לעשותו. אמנם אילו היתה עומדת על הפרק דרישה כזו אפשר שלא היינו מקבלים את פירושו של המעביד, אבל במה שנוגע לבקשת המנהל מכל העובדים למצוא אולם מכירות שאל״כ העסק ייסגר, והסכימו העובדים לחפש מקום על חשבון שעות העבודה במפעל, אפשר שזה כלול בפיסקה ״ולפעול כמיטב יכולתו לקידום עסקי החברה״, דללא אולם מכירות לא יוכל העסק לפעול, וכפירושו של המעביד. ולכן מספק אינו יכול לדרוש דמי תיווך עבור מה שתיווך את האולם למכירה אפילו אם עשה זאת שלא בשעות העבודה.

יהושע ווייס.


 

תגיות

נושאים