קנין ארבע אמות
"ראיתי בסימטה שליד ביתי שולחן, שמישהו הניח כדי שעובדי העיריה יבואו לקחתו. תליתי על השולחן פתק "פרטי", ובדעתי היה לבוא בלילה ולקחתו. לאחר זמן שמתי לב שהפתק נפל. בלילה לפני שהספקתי לקחתו, ראיתי שהשכן נטלו. האם יכול אני לתובעו ממנו".
תשובה
אם השולחן עמד בצידי רשות הרבים, או בסימטה, נקנה לך השולחן בקנין ארבע אמות, אבל אינך יכול לתובעו ממנו בדין, אלא אם כן השכן רוצה לצאת ידי שמים, ומאמין לך שתלית פתק "פרטי".
מקורות התשובה
אין להוציא מחברו רק בראיה
ראוי לציין ולהדגיש, שכיון שאין עדים שזכית בשולחן, כיון שהשכן נטל את השולחן לביתו אי אפשר להוציאה מידו, שכיון שהשולחן היה הפקר, ונטלו, המוציא מחבירו עליו הראיה, אבל אם השכן מאמין לך ששמת פתק, והפתק נפל, והשכן רוצה לצאת ידי שמים, בזה יש לדון האם זכית בשולחן.
מטלטלין נקנין רק במשיכה והגבהה בסימטה
והנה כל המטלטלין נקנין במשיכה או בהגבהה, כמבואר בסימן קצ"ח סעיף א, ואפילו הפקר אינו נקנה בראיה בעלמא כמבואר בבבא מציעא (ב, א) ונפסק בשולחן ערוך (סימן רס"ח סעיף א), וכן תליית פתק אינו קנין והוא כראיה בעלמא, ולפי זה, כיון שלא היה קנין לכאורה לא קנה את השולחן.
תקנת חכמים שארבע אמותיו קונות לו במציאה והפקר
אבל יש לדון דקונה בקנין ארבע אמות. דהנה מובא בבא מציעא (י, א) "אמר ריש לקיש משום אבא כהן ברדלא ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום, [מאי טעמא] תקינו רבנן דלא אתי לאנצויי". מבואר שארבע אמות של אדם קונות לו כדי שלא יבואו למריבה, ומבואר עוד בגמ' (שם, ב) דלא תיקנו תקנה זו אלא בצידי רשות הרבים או בסימטה, כיון שבמקומות אלו אין הרבה אנשים, ועל ידי תקנה זו יקנה כל הקודם, אבל ברשות הרבים שיש הרבה אנשים לא תיקנו קנין ארבע אמות. והטעם פרש"י (שם) כיון שברשות הרבים אין לאדם אחד ארבע אמות מיוחדות לו, והביאו הסמ"ע (סי' רס"ח ס"ק ד).
ואין לומר שלא יקנה בקנין ארבע אמות כיון שקדם השולחן לקונה, ולא אמרו קנין ארבע אמות שקונה לו אלא אם קדם הזוכה לארבע אמות, ונעשה המקום כחצרו, ואחרי כן נכנס לארבע אמותיו חפץ הנקנה, כיון שפסק הש"ך (סי' ר ס"ק ה) שבמציאה קונה לו ארבע אמות בכל אופן, אפילו נכנס אחרי כן לתוך ארבע אמות, אבל במכר ומתנה נחלקו הראשונים בזה, כמבואר בש"ך שם.
צדדי הספק בנידון דידן
אף על פי כן יש להסתפק האם זכה בשולחן משני טעמים: א. פסק המחבר (סי' רס"ח סעיף ג) כשיטת הרמב"ם (גזילה פרק י"ז הלכה ה, וזכיה פרק ד הלכה ח-ט), דבחצר שאינה משתמרת אינו זוכה על ידה רק אם עומד בצדה ואומר "זכתה לי שדי". ולפי שיטה זו יש לדון האם בקנין ארבע אמות גם צריך לומר זכי לי ארבע אמות, וכיון שלא אמר זכה לי לא קנה, או דלמא כיון שתלה פתק הוי כאומר זכה לי. ב. מבואר בגמ' בבא מציעא (י, ב) שאם נפל על המציאה ובא אחר והגביה, קנה המגביה ולא אמרינן שהנופל קנאה בקנין ארבע אמות, כיון שגילה דעתו שאינו רוצה לקנותה בקנין ארבע אמות אלא בנפילה, וכן פסק הרשב"א והנימוקי יוסף (בבא מציעא שם) והרב המגיד (זכיה ומתנה שם), ובנידון דידן שתלה פתק יש לומר שדעתו לקנותו בתליית פתק ולא בקניין ארבע אמות. ונבאר שני הספקות אחת לאחת.
אמירת זכה לי בקנין ארבע אמות
והנה בחיוב אמירת זכה לי בחצר שאינה משתמרת, הביא הרמ"א (סי' רס"ח סעיף ג) שיש חולקים שאין צריך לומר זכה לי בשדה שאינה משתמרת, ולדבריהם פשוט שבקנין ארבע אמות אין צריך לומר זכה. אבל באמת, אפילו לסוברים שבשדה שאינה משתמרת צריך לומר זכה לי, כתב הרב המגיד (זכיה פרק ד הלכה ח) שבקנין ארבע אמות אין צריך לומר זכה לי ארבע אמות, וכן מבואר בגמרא (בבא מציעא י, ב) שסברו לומר שהטעם שהנופל הנ"ל לא קנה, כיון שלא אמר קנו לי ארבע אמות, ואומר הש"ס, שכיון שתיקנו ארבע אמות קנות לו אפילו לא אמר קונות לו.
וכן משמע שפוסק המחבר, שבקנין חצר (סי' רס"ח סעיף ג) כתב שצריך לומר זכה לי, ובקנין ארבע אמות (שם סעיף ב) לא אמר שצריך לומר קנה לי. והטעם בזה, כתב הרב המגיד (שם), כיון שבקנין ארבע אמות עומד סמוך לחפץ הנקנה, ויכול ליטלו, לכן אלים טפי הקנין, וקונה אפילו לא אמר. והכסף משנה (שם) כתב טעם אחר לחלק בזה: "שמכיון שהתקנה היתה כדי שלא יבואו להתקוטט, לא ראו חכמים לחלק בין אמר ללא אמר, שאילו כן שוב יבואו להתקוטט".
ואע"פ שבשיטה מקובצת בשם רבינו יהונתן (ב"מ שם) הביא שבקנין ארבע אמות צריך לומר קני לי, פשיטא שאין הלכה כדבריו, אחרי רוב שבנין ומנין הראשונים פוסקים שבקנין ארבע אין צריך לומר קני לי, מכל מקום בקנין חצר שאינה משתמרת כשעומד לידה יש לדון, אם כותב פתק "פרטי" האם הוי כאמירת זכה לי שדי. והצדדים בזה, האם צריך אמירה ממש שיאמר זכתה לי שדי, או בזה שמניח פתק וכותב "פרטי", הרי הוא אומר שהשדה זכתה לו, ולכן הוא פרטי. וענין זה יבואר בעה"י במאמר אחר בדין קנין חצר.
דין גילוי דעת שאינו חפץ לקנות בארבע אמות
ונשאר לנו לברר, האם תלית הפתק "פרטי" הוי גילוי דעת שאינו רוצה לקנות בקנין ארבע אמות. ובאמת, גם בזה, אפילו אם הוי גילוי דעת אינו מעכב בקנין ארבע אמות, דלהלכה פסקו רוב בנין ומנין של הראשונים שקנין ארבע אמות קונה אפילו אם נופל ומגלה דעתו שאינו חפץ לקנות בקנין ארבע אמות. וז"ל המחבר (שולחן ערוך חושן משפט הלכות אבידה ומציאה סימן רסח סעיף א) "אם ראה את המציאה, אפילו נפל עליה, ובא אחר והחזיק בה, זה שהחזיק בה זכה בה". וכתב הרמ"א על דבריו ."הגה: ודווקא ברשות הרבים, אבל במקום שארבע אמות קונות, קנה, ולא גרע משום דנפל עליה (טור וב"י בשם הרי"ף והרא"ש וכן נראה לי דעת הרמב"ם ור"ן בשם הרא"ה). ודלא כיש חולקין (ר"ן בשם הרשב"א ונימוקי יוסף פ"ב דמציעא והמגיד משנה בפי"ז לדעת הרמב"ם)". עכ"ל. הנה מבואר שלהלכה פסקינן שגילוי אינו מעכב, אלא לשיטת הרשב"א והרב המגיד והר"ן לא קנה, ופסק הרמ"א שלא כדבריהם.
אבל באמת דברי הרמ"א להלכה צריכים עיון, שכאן פסק דלא כרשב"א, ובסימן קצ"ח סעיף יב פסק כהרשב"א, עיין שם בדברי האחרונים ובנתיבות המשפט. אם כן מספק לא נעשה מעשה כהרמ"א כן כתב המהרש"ם. ועוד שיכול לטעון קים לי כשיטת הרשב"א והרב והמגיד הר"ן והנימוקי יוסף שאינו קונה, יש לברר האם גילוי דעת על ידי כתיבת פתק "פרטי", הוי גילוי דעת שאינו חפץ לקנות בקנין ארבע אמות.
ונראה בזה, דדבר פשוט הוא שאין בזה גילוי דעת שאינו חפץ לקנות בארבע אמות, אלא מודיע לכל המוצא שלא יטול, כיון שקנה כבר, והרי אפילו אם היה עושה קנין הגבהה או משיכה היה צריך לכתוב פתק שקנאה והיא פרטית ואין ליטול, ואינו דומה לנפל על המציאה שמעשה הקנין עשה על ידי הנפילה, אבל בנידון דידן ראה את השולחן וקנאה בקנין ארבע אמות, וכתב עליה שכבר קנאה.
לפיכך בנידון דידן זכה בשולחן בקנין ארבע אמות, ואם הנוטל מאמין לו שכתב פרטי, צריך להחזיר לו את השולחן.
