הלוואה

עזרה כספית לזולת, באופניה השונים, מהלוואה עד הפרשת מעשר כספים, היא מצווה בעלת ערך גדול. התורה שבה ומדגישה את חשיבות הנתינה – "פתוח תפתח", וכפי שדרשו חכמים: אפילו מאה פעמים, אפילו לעניי עיר אחרת ואפילו אם העני לא ביקש (בבא מציעא לא, ב; מדרש תנאים לדברים טו). אמנם יש מורכבויות המתלוות לנתינה, ויש גבולות וגדרים שצריכים בירור והבהרה. כגון: האם מותר לדרוש מהלווה להחזיר את ההלוואה? איך מחשבים את הסכום שממנו מפרישים מעשר כספים? ובאיזו דרך אפשר לגבות בהיתר תשלום ריבית?

א.      הלוואה

מצווה להלוות כסף לכל אדם מישראל הזקוק להלוואה. מעלתה של מצווה זו גדולה יותר ממצוות הצדקה, מפני שהיא שומרת על כבודו של הנזקק ונותנת לו תקווה לשינוי. כך כתב הרמב"ם:

"שצונו להלוות לעני להרחיב לו ולהקל עניינו. ומצוה זו היא היותר חזקה ויותר מחויבת מכל מצות צדקה. כי מי שנתבזה וגלה פניו לשאול מידי האנשים אין צרות עניינו סר מעליו כמו המכוסה שירצה להעזר עד שלא יתגלה עניינו ולא יתבזה".(ספר המצוות, עשה קצז)

מצוות הלוואה מוטלת על מי שמצבו הכלכלי יציב, ויש לו יתרה כספית אשר אינה מיועדת למימון צרכיו הבסיסיים או לחיסכון עבור קניית בית וכדומה. הציווי הוא להתגבר על החשש שמא הכסף לא יחזור, ולקחת סיכון, על מנת לעזור. 

תקנות להגנת המלווה

חכמים תיקנו את שביכולתם לתקן, על מנת שההלוואה אכן תגיע לכלל פירעון. ראשית, הם קבעו כי המצווה מופנית רק ללווה שמסתבר שיוכל להחזיר את חובו. אין מצווה להלוות למי שיש סבירות גבוהה שלא יצליח לפרוע את חובותיו. על המלווה לברר היטב את יכולת ההחזר של הלווה בטרם יפקיד בידו את כספו, אולם אין לו להגזים בזה, אחרת לא תתקיים המצווה כלל (אהבת חסד, חלק א, פרק א, ט). מעבר לזה, הורו חז"ל ללווה לקחת הלוואה רק לצרכים בסיסיים ולא לצורך מותרות, שמא לאחר מכן לא יוכל להחזירה (שולחן ערוך חושן משפט צז, ד).

שטר הלוואה: הדרכה הלכתית נוספת באה להגן על המלווה מפני חשש של שכחה או התעלמות מההלוואה, והוראתה כי כל הלוואה תהיה מתועדת. אופן התיעוד הזמין והנוח ביותר הוא כתיבה של הלווה בכתב ידו (או בחתימה דיגיטלית): "בתאריך... קיבלתי כך וכך מ... והתחייבתי להחזיר בתוך כך וכך זמן, על החתום...". עם זאת, יש שלימדו זכות על המנהג להלוות ללא שטר או עדים במקרה שמדובר על סכום קטן, משום שבדרך כלל המלווים הם ידידים, והצדדים סומכים זה על זה – המלווה סומך על הלווה שיחזיר את חובו ולא ישכח, והלווה סומך על המלווה שימחל לו אם ישכח.

הוצאה לפועל: במקרה שהמלווה מתקשה לגבות את חובו, כגון שההמחאות של הלווה ללא כיסוי, מותר לפנות להוצאה לפועל, על מנת לגבות את החוב (משפטיך ליעקב ב, ו). החוק בעניין זה תואם את ההלכה, שיש להשאיר ללווה את חפציו האישיים, וכן נעשית חקירת יכולת לפני שמעקלים נכסים (שבט הלוי י, רסג).

לא תהיה לו כנושה

כאמור, מעלתה של מצוות הלוואה על פני צדקה היא השמירה על כבודו של הלווה. שמירת הכבוד באה לידי ביטוי גם באיסור התורה "לא תהיה לו כנושה", המונע מהמלווה לדרוש את חובו כאשר הוא יודע שהלווה נקלע לקשיים כלכליים, ואין באפשרותו לפרוע את חובו. במצב זה אסור לביישו, אולם מותר להודיעו שהחוב נשאר בעינו, כדי שלא יטעה הלווה לחשוב, שהמלווה מחל עליו.

הגדרת מצבו של הלווה: יכולת החזר החוב אינה נמדדת רק על פי הכסף המזומן המצוי ביד הלווה, אלא גם על פי נכסים, שאינם בסיסיים, שהלווה מחויב לתת אותם כדי להחזיר את ההלוואה. לכן אם הלווה מחזיק רכב, או שיש לו מיקרוגל ומייבש כביסה, הוא מחויב לתת אותם למלווה, וממילא אין כלפיו איסור "לא תהיה לו כנושה" (שולחן ערוך הרב הלכות הלוואה, יג). במקרה שהמלווה מסופק מה מצבו הכלכלי של הלווה, מותר לו לתבוע את חובו (מנחת אשר ב, קב).

גם על הלווה מוטלת אחריות במצבים כאלה, כפי שכותב הרמב"ם:

"אסור לאדם להראות עצמו לבעל חובו בזמן שיודע שאין לו, אפילו לעבור לפניו שלא יפחידו או יכלימו אע"פ שאינו תובעו ואין צריך לומר אם תבעו, וכשם שאסור לזה לתבוע כך אסור ללווה לכבוש ממון חבירו שבידו ולומר לו לך ושוב". (הלכות מלוה ולוה א, ג) 

פשיטת רגל

"פשיטת רגל" הוא מינוח משפטי למצב שבו אדם אינו יכול לעמוד בהתחייבויותיו הכספיות. במצב זה מכריז עליו בית המשפט כפושט רגל, וממנה לו כונס נכסים. תפקידו של כונס הנכסים הוא לשׁוּם את כל הנכסים שבבעלות האדם או החברה החייבים, ומנגד לשום את כל החובות המוטלים עליהם. הוא מחלק את הנכסים בין הנושים באופן יחסי, לכל אחד לפי גודל תביעתו, כך שבעלי החובות הגדולים נוטלים יותר ובעלי החובות הקטנים נוטלים פחות, מלבד תשלומי שכר לעובדים וכן לספקים שהם קודמים לאחרים.

נוהל זה שונה מההלכה, כיוון שעל פי ההלכה סדרי הקדימה נקבעים רק בהתאם לזמן ההלוואה – החוב שנוצר מוקדם יותר יצר שעבוד של נכסי הלווה כלפיו, ולכן הוא הראשון בגבייה.
הבדל נוסף בין החוק להלכה בא לידי ביטוי במקרה שאין די בנכסיו של הלווה לשלם את כלל החובות, בית המשפט ייתן לו פטור גמור משאר חובותיו, לעומת ההלכה אשר אינה מעניקה הפטר, וכאשר מצבו של הלווה יוטב – יהיה חייב לשלם (מנחת יצחק ג, קלד). בנוסף, במקרה שבית המשפט נתן הפטר לחייב, ולאחר זמן התגלגלו לידיו של המלווה חפצים וכלי עבודה של החייב, על פי ההלכה מותר לו לעכב את הרכוש אצלו, ואילו על פי חוק אינו רשאי לעשות זאת

כיוון שמעמדו של "פושט רגל" על פי ההלכה שונה ממעמדו על פי החוק, נחלקו הדעות בנוגע למעמדו ההלכתי כיום. הרב משה פיינשטיין סבר כי מכוח הכלל "דינא דמלכותא דינא" יש לקבל את הוראות החוק בנוגע לפשיטת רגל, ולקיימן אף במקרים שבהם הן מתנגשות עם ההלכה. לאור זאת חלוקת הרכוש של החייב תיעשה בצורה מסודרת, על פי הכללים שהמחוקק קבע, ואין היתר לחרוג מהם. אף אם בהמשך יעשיר הלווה, הוא לא יתחייב להחזיר את חובו.

"הדינים שקבעה המלוכה שאם אחד ירד מנכסיו ואין בכחו לנהל עסק שלו שקורין פשיטת רגל... אסור לשום בעל חוב לגבות בעצמו והוא מהדינים שנוגע לכל אנשי המדינה וממילא הוי דינא דמלכותא דינא". (אגרות משה חושן משפט ב, סב)

חברה שפשטה רגל: על דעת כל הפוסקים מוסכם שאם מדובר בחברה בע"מ שפשטה רגל, יש לזה תוקף על פי ההלכה, ולא ניתן לגבות מנכסיו הפרטיים של בעל החברה. זאת משום שהחברה הוקמה על דעת כן, שהעסקה איתה היא בערבון מוגבל, בהתאם לנכסים שיש לחברה, ותנאי זה הוסכם על כל מי שהתקשר עמה. לכן הגבייה תהיה מנכסי החברה בלבד, ואם אין לחברה די נכסים, לא יוכל המלווה לגבות את חובו מבעלי החברה ומנהליה (מנחת יצחק, י, קמג). מעבר לזה, יש מהפוסקים שקיבלו את ההגדרה המשפטית בחוק לחברה בע"מ, שהיא אינה שותפות של בעלי המניות, אלא ישות משפטית נפרדת (הרב שלמה דיכובסקי, פסקי דין רבניים י, 279); לכן בעלי המניות אינם נחשבים בעלי החברה וממילא אין לשום גורם מחויבות אישית לפרוע את החוב (מנחת אשר ב, קכה). בהגדרה זו נעסוק בהמשך, בעניין השקעה בחברות. 

טענת התיישנות

בדין הישראלי, טענת ההתיישנות מוכרת, ועל פיה אין להתייחס לחוב שהועלתה נגדו טענת התיישנות, אף אם אין הכחשה על עצם החוב. אך ההלכה אינה מכירה בטענת ההתיישנות כטענת הגנה, וכך נאמר בשולחן ערוך:

אפילו שהה כמה שנים, ולא תבעו, אין אומרים: מחל לו, כיוון ששהה כל כך ולא תבעו. (חושן משפט צח, א)

עוד כתבו הפוסקים כי מכיוון שטענת ההתיישנות סותרת את עקרונות ההלכה, היא אינה תקפה (הרב רצון ערוסי, "התיישנות בחוק ובהלכה" תחומין כא, 422). רק אם המלווה ימחל בפרוש על חובו, אזי הוא יפקע והמלווה לא יוכל לחזור בו. המחילה צריכה להיות בפה דווקא, ואילו מחילה בלב אינה מועילה בדיני ממונות (קצות החושן יב, א). על כן חוב ישן אינו נמחל, ואף במקרה שאין ללווה מהיכן לפרוע את חובו, אין החוב מתבטל.

***

הימנעות מתשלום בגין שמיטת כספים

שאלה | אני חייב כסף לאיש מקצוע כבר זמן רב משום שיש בינינו ויכוח על גובה השכר. בינתיים הגיע זמן שמיטת כספים. האם אני יכול לסמוך על ההנחה שבעל המקצוע, שאינו שומר תורה ומצוות, לא כתב פרוזבול – כך שהחוב כלפיו בטל?

תשובה | היה מקום לומר שהתשלום לבעל המקצוע, דינו כשכר שכיר, ששמיטה אינה משמטתו, אולם מכיוון שהחוב נתבע ולא שולם, הדבר נחשב ל"זקיפת מלווה" והשמיטה משמטתו (שולחן ערוך חושן משפט סז, טו). לכאורה, הנך צודק והדין עמך, כי בעל המקצוע לא כתב פרוזבול ואינו רשאי לדרוש את חובו, ואף אם ישלמו לו, מוטל עליו לומר "משמט אני" (שם, לו).

אולם עליך לזכור, שעליך לקיים את דברי חכמים, שאמרו שאף שהחוב נשמט – יש להחזיר חוב שעברה עליו שביעית, כמבואר בדברי הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל ט, כח). הטעם לדבריהם שהייעוד המרכזי של שמיטת כספים הוא להיטיב רק עם מי שאין לו. לכן אם אינך ממעוטי היכולת, עליך להחזיר את הכסף. עדיף שתלמד את בעל המקצוע לומר "משמט אני את החוב", ולומר "אף על פי כן ברצוני לשלם אותו".

אמנם, גם אם בעל המקצוע לא כתב פרוזבול, יש סברה נוספת לחייב אותך לשלם, בהתבסס על דעת הראשונים שהביא הרמ"א (חושן משפט סז, א) שדין שמיטת כספים אינו נוהג בזמן הזה. אמנם לדעת השולחן ערוך (שם) שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה, אך בנוסף, ייתכן לומר שהמלווה לאדם שאינו שומר תורה ומצוות, נחשב כאילו התנה עם הלווה "על מנת שלא תשמיטני שביעית". סברה זו מובאת בשו"ת הרא"ש (כלל עז, ב) בתור לימוד זכות על בני דורו, ויש פוסקים שאימצו אותה (חתם סופר ה, קיג).

לסיכום: במרקם העדין הקיים היום במדינת ישראל בין הציבורים השונים, נראה שיש למנוע שימוש בהלכות ממון שאינן ידועות לציבור שאינו שומר תורה ומצוות, בייחוד שיש אומדנה מוכחת שאילו היו שני הצדדים יודעים על שמיטת הכספים – היו מתנים שלא תנהג בהלוואה המוצעת. במצב זה יש לחייב על פי דברי הפוסקים שתנאי זה כאילו נאמר, ולשלם את החוב. מובן שעדיף ללמד את המלווה לומר "משמט אני" ולשלם בתורת מתנה.

ביטול הלוואה

שאלה | קרוב משפחה הציע לאחד מבני המשפחה הלוואה על סך 50,000 ש"ח ללא ריבית לצורך שיפוץ ביתו. על סמך זה הלך בן המשפחה והזמין שיפוצניק לעבודות אחזקה בבית. כעת הקרוב רוצה לחזור בו מההלוואה. האם לפי ההלכה מותר לו לחזור בו? מה בנוגע לדמי ביטול שצריך לשלם לשיפוצניק?

תשובה | המבטיח לחברו לתת לו הלוואה צריך לעמוד בדיבורו, שנאמר: "שארית ישראל לא יעשו עוולה", ובפי חז"ל החוזר בו מכונה "מחוסר אמנה". יש מצבים שאדם לא צפה מראש והם בגדר אונס, ואז מותר לו לחזור מדיבורו. על זאת צריך להתייעץ עם תלמיד חכם, וכל מקרה לגופו.

אם המשפץ במצב כלכלי קשה, הרי הוא עני, וההצעה של ההלוואה בשבילו נחשבת כנדרי מצווה. במקרה זה יש לבחון היטב את חובתו של קרוב המשפחה, כי נדרי מצווה לא ניתן להתיר בקלות.

לעניין ההוצאות אשר נבעו מביטול עבודת השיפוץ, יש לחלק בין שני מקרים: אם היה ידוע לקרוב המשפחה שהכסף מיועד לצרכי שיפוץ, ועל סמך הבטחה זו הזמין בן המשפחה חומרים ואנשי מקצוע. הוא במו פיו גרם לנזק, ועל זה הוא חייב לשלם את ההוצאות. אך אם לא דובר על הייעוד שלשמו נצרך הכסף, המלווה לא ידע שסומכים עליו ומזמינים חומר ועובדים, והוא פטור.