שכר פועל בזמן מכת מדינה
שאלה בדיני שכר שכיר ושכירות בתים
בשנת תשנ"א היתה באזורנו מלחמת המפרץ, כל תושבי הארץ היו בסכנה. שליטה של עירק שיגר ארצה טילים רבים והקב"ה שמר על עמו ישראל. וכך למרות שהיו פגיעות רבות ברכוש, מספר הנפגעים בנפש ובגוף היו מועטים.
באותם ימים חששה הממשלה שהטילים המשוגרים ישאו עמם חומרים כימים רעילים היכולים לגרום להרג המוני. עקב כך אסרה הממשלה על כל העובדים ללכת למקום עבודתם, ודבר זה נמשך מספר ימים. התוצאה של הוראת הממשלה היתה שכל המפעלים ומקומות העבודה היו מושבתים באותם ימים. לאחר המלחמה התעוררה השאלה האם המעסיקים חייבים לשלם לעובדים עבור הימים שלא יכלו לצאת לעבודה. למעשה אילצו אירגוני העובדים את המעסיקים לשלם עבור ימים אלו, וזאת ע"י איומים שישביתו את הפועלים ממלאכתם באם לא ישולם לפועלים שכר עבור ימים אלו.
במאמר זה נברר להלכה האם המעסיקים חייבים לשלם לפועלים כאשר אינם יכולים לעבוד כתוצאה של מכת מדינה.
עוד נברר במאמר זה מה הדין של קבלנים שקיבלו עבודה והתחייבו לבצעה לזמן מסוים והתחילו בעבודה ומחמת המלחמה לא יכלו לגומרה בזמן. ואחרי המלחמה אין המעסיקים צריכים למלאכתם. האם חייבים המעסיקים לשלם לקבלנים עבור העבודה שעשו.
כמו כן נדון מה הדין בפועלים שהתחילו לעשות עבודה לפני המלחמה, ופסקו בזמן המלחמה, ועתה אין תועלת לגמור את המלאכה, והמעסיק לא נהנה כלל מהמלאכה. האם הוא חייב לשלם להם עבור הזמן שעבדו ועל הזמן שהתבטלו.
עוד התעוררה שאלה בענין שכירות בתים. ומאחר ודיני שכירות בתים בכמה דברים דומים לדיני שכירות פועלים נבאר גם ענין זה. בזמן המלחמה כיוונו העירקים את רוב הטילים לאיזור מסוים בתל אביב. כתוצאה מכך חלק מהדיירים באותם מקומות עזבו את בתיהם והלכו לגור בערים אחרות. והתעוררה השאלה האם שוכרי הדירות חייבים לשלם שכירות עבור הזמן שלא גרו בבתים. בשאלה זו יש לדון במקרים שהשוכרים שילמו השכירות מראש. ועל מקרים שלא שלמו עדין השכירות.
לעיל רמזתי שהנושא שלנו נוגע גם לענין מכת מדינה, ובמכת מדינה צריך לברר האם המכה כוונה מן השמים נגד הפועלים, או נגד המעסיקים, או נגד שניהם. ולקמן נבאר ענין זה ונבאר מה הדין במקרים של מכת מדינה.
כדי להבין את הענין נבאר תחילה דיני פועל ואח"כ נדון בדיני מכת מדינה.
ביאור דינו של פועל וההבדל בינו לבין עבד עברי
ענף א
בתורה נכתב דינו של עבד עברי, אולם לא נכתב דינו של שכיר. דיני שכיר נתבארו בגמ' ובראשונים שלמדו את דינו מדיני עבד עברי. דיני שכיר בחלקם דומים לע"ע ובחלקם שונים. את הדינים השונים למדו הראשונים מההבדלים המהותיים שביניהם. במאמר זה נבאר מקצת דינו של שכיר, ונדון גם בשאלות המתעוררות למעשה בזמן הזה.
תחילה נקדים כי במקרים שישנם הסכמי עבודה, או שיש מנהג מדינה ברור, ודאי שיש לילך אחריהם, כי על דעת כן נשכרים הפועלים. כל מה שאכתוב כאן מדבר על מקרים שאין עליהם הסכמי עבודה ושאין בהם מנהג מדינה ברור.
הרמב"ם פר' א' מהלכות עבדים הלכ' א' כתב וז"ל:
"מוכר עצמו כיצד, ישראל שהעני ביותר נתנה לו תורה רשות למכור את עצמו שנאמר וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך. ואינו רשאי למכור עצמו ולהצניע דמיו או לקנות בהם סחורה, או ליתנם לבעל חובו, אלא א"כ צריך לאוכלם בלבד. ואין אדם רשאי למכור את עצמו עד שלא ישאר לו כלום ואפי' כסות לא תשאר לו ואח"כ ימכור עצמו".
מקור דברי הרמב"ם הוא בתורת כהנים בפרשת בהר סיני. והנה יש לעיין האם מותר לאדם להשכיר עצמו אף כשיש לו כדי לפרנס את עצמו. האם שכיר דומה לעבד ואסור, או יש לומר ששכיר אינו דומה לעבד ומותר לאדם להשכיר עצמו.
המהר"ם בתשובותיו דפוס פרג סימן ע"ב כתב שמותר לאדם להשכיר עצמו עד ג' שנים. ולמד דבר זה מהפסוק בדברים (פר' טו' פסו' יח') שנאמר "לא יקשה בעינך בשלחך אותו חפשי מעמך כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים." וביאור הפסוק שזמנו של שכיר ג' שנים. וכן כתוב בישעיה (פרק טז ) "בשלש שנים כשני שכיר" והתורה אומרת שלא יקשה בעינך כשאתה משחרר עבד עברי כי העבד העברי עבד אותך שני זמני שכיר. וכפרוש זה כתב גם האבן עזרא שם על הפסוק הנ"ל.
אולם רש"י שם פירש "כי משנה שכר שכיר עבדך." דעבד עברי עובד ביום ובלילה דרבו רשאי למסור לו שפחה כנענית. ולפרוש זה אין כל ראיה שאסור לאדם להשכיר עצמו יותר מג' שנים. ברם אין גם ראיה שמותר לאדם שיש לו מה לאכול להשכיר עצמו. דיתכן שדינו כעבד עברי שאסור לו להשכיר עצמו אא"כ אין לו מה לאכול.
בתוס' בב"מ מבואר להדיא שחולקים על המהר"ם דכתבו בדף י' ע"א בד"ה כי לי בני ישראל עבדים וז"ל:
"נ"ל דמ"מ מותר אדם להשכיר עצמו, דדוקא עבד עברי שאינו יכול לחזור בו, ואינו יוצא קודם זמנו אלא בשטר שחרור, עובר משום עבדי הם."
ונראה שלשיטתם אין כל הגבלה ומותר לאדם להשכיר עצמו לכל תקופה. ונראה דמחלוקתם תלויה בהבנת דינו של שכיר. דמהר"ם סובר שעיקר דינו של שכיר כע"ע וגופו קנוי כעבד, אלא שזמנו עד ג' שנים. ותוס' סוברים ששכיר אינו דומה כלל לעבד, משום דעבד גופו קנוי ושכיר אין גופו קנוי. לקמן נבאר עוד דינים שלדעת מהר"ם דינו של שכיר כע"ע והתוס' חולקים בדבר.
עיין בשער המשפט סימן צ"ז.
הנה במחלוקת זו, הרמ"א בחו"מ סימן של"ג סעיף ג' פסק כמהר"ם וכתב שאסור לאדם להשכיר עצמו יותר מג' שנים. והש"ך שם סק' י"ז חלק ופסק כהתוס'.
ענף ב
הגמ' בב"מ דף י' ע"א דורשת "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים", מכאן שפועל יכול לחזור בו ואפי' בחצי היום.
המחנה אפרים בהלכות שכירות פועלים סימן א' דן במקרה שבעה"ב שילם לפועל מראש עבור מספר ימי עבודה. ולאחר זמן הפועל רוצה לחזור בו ולהפסיק לעבוד אצל בעה"ב. אולם אין לו להחזיר את הכסף שקיבל. דיש להסתפק שמא הפועל יכול לחזור בו וישלם לבעה"ב כשיהיה לו. או שמא מאחר ואין לפועל כסף להחזיר אין הפועל יכול לחזור בו. וכתב המח"א שדין זה תלוי במחלוקת המהר"ם ותוס'. דלעיל. דמהר"ם שסובר ששכיר דגופו קנוי לבעה"ב, לדבריו הא שפועל יכול לחזור בו הוא מדין גרעון כסף, ועל כן אם אין לפועל להחזיר, אינו יכול לחזור בו. (וכן למעשה כתב המהר"ם בתשובותיו דפוס פרג סי' ע"ב) אולם לתוס' שפועל אין גופו קנוי, אין מניעה שהפועל יחזור בו, וגם אם בעה"ב שילם לפועל מראש. לא זכה בקנין בגופו של הפועל, והדמים אינם אלא כדמי קדימה. ומאחר וכן הפועל יכול לחזור בו, ואם אין לו את הדמים שקיבל עבור הימים שלא עבד, יחזיר אותם כשיהיה לו.
גם המהרי"ק בשורש קפ"א כתב שלדעת התוס' הפועל יכול לחזור בו אף שאין לו להחזיר הממון. (אולם כתב שם שדין זה נכון רק בפועל רגיל, אולם פועל שהקנה גופו לבעה"ב באופן המועיל, אין הפועל יכול לחזור בו, אלא א"כ יחזיר הממון תחילה. ולקמן נדבר בזה.) והשו"ע בסימן של"ג סעיף ג' פסק שהפועל יכול לחזור בו גם אם אין לו להחזיר הדמים שקיבל.
עוד נ"מ יש בין המהר"ם ותוס', אם הבעה"ב שילם לפועל מראש, ואח"כ אמר לו לך מעמי. דלדעת התוס' שאין גופו קנוי, הוי מחילה והפועל פטור מלעבוד יותר, ואין בעה"ב יכול לחזור בו. אולם לדעת מהר"ם שגופו קנוי אין מחילה מועילה והפועל חייב להשלים את ימי עבודתו.
(וכ"כ בשו"ת מהר"ם דפוס פרג סימן ע"ז. עוד כתב שם, שאם שכר האב מלמד לבנו, ואח"כ אמר האב למלמד, לך, אינו מועיל. משום שכבר זכה הבן ושוב אין מועילה מחילת האב.)
וע"ע בקצה"ח סי' של"ג ס"ק ח' ובנתיבות ס"ק ו' דיש שם עוד נ"מ להלכה, התלויות במחלוקת הנ"ל.
ענף ג
דין פועל שחלה
עוד נפקא מינה במחלוקת דלעיל אם שכר אדם פועל לעבוד אצלו תקופה מסוימת וחלה הפועל מקצת הזמן. ובדבר זה יש מספר דעות בראשונים אביא הדעות ואפרשם.
דעה א'
שיטת המהר"ם
המהר"ם כתב שפועל דינו כעבד עברי ואם עבד הפועל רוב הזמן אינו צריך להשלים, ואם עבד רק מיעוט הזמן צריך להשלים. וביאר המהר"ם שפועל גופו קנוי לבעה"ב, וכשחלה הפועל הפסיד בעה"ב, שהרי הפועל הוא כבהמתו של בעה"ב - להבדיל - לגבי הזכות שיש לו לעבוד עמו. (ועיין בשו"ת מהר"ם דפוס פרג סימן פ"ה. וכן דעת רבינו שמשון ב"ר אברהם (הר"ש משאנץ) בשו"ת מהר"ם דפוס לבוב סימן קנ"ד. וע"ש שהביאו מספר ראיות ששכיר גופו קנוי ודינו כעבד עברי. והביא שם את הגמ' בב"מ נ"ו ע"ב שנקטה ששכירות הוי ממכר ליומא.) עוד כתב שם הר"ש משאנץ דאם שכר מלמד וחלה הבן שאין המלמד צריך להשלים, משום שפועל גופו קנוי. וע"ע בתשובת הרשב"א (הר"ש משאנץ) שהובאה בתשובות מימוניות ספר משפטים סי' כז'.
דעה ב'
אולם התוס' בקידושין דף י"ז כתבו וז"ל:
"חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים. יש שהיו רוצים לומר שאותם שכירים מלמדי תינוקות אם חלו חצי זמן כמו כן לא יהיו משלימים את זמנן. כמו עבד עברי דהכא, ויטלו כל השכירות, כיון שהיו אנוסים. וקשה וכו' וא"כ מלמדי תינוקות נמי אם חלו לא יקחו אלא מה שהרויחו. דאין לדמותם כלל לע"ע, דעבד עברי גופו קנוי לאדונו הלכך חלה שלש אינו חייב להשלים. דאין יכול לעשות מלאכה יותר מיכולתו. אבל מלמד אין גופו קנוי אלא שכר עצמו ללמוד עד הזמן, וכשאינו יכול להשלים לא יטול אלא מה שהרויח."
וע"ש בתוס' שכתבו עוד טעם מדוע לא יטלו מלמדי תינוקות שחלו את שכרם. וכדברי תוס' אלו כתב גם בתוס' ר' פרץ בב"מ דף עז. וכ"כ הגהות אשרי פר' השוכר את האומנים בשם מהרי"ח. וכ"כ הריטב"א שם בקידושין.
(ודע שמה שכתבו התוס' בקידושין שאם חלה המלמד שאין משלמים לו. אין תוס' זה מיוסד על דברי ר"י בעל התוס'. אלא תוס' זה נכתב על ידי חכמי אייברא שהם מחברי תוס' קידושין הנדפסים בש"ס. כי הר"ש משאנץ שהוא ערך את דברי התוס' חולק על כך, וכתב בתשובה ששכיר גופו קנוי כעבד עברי. (דבריו הדפסו בשו"ת מהר"ם דפוס לבוב סימן קנ"ד) וגם לא מצאנו לאחר מבעלי תוס' הקדומים שיכתבו דבר זה בשם התוס'. והתוס' רבי אליעזר מטוך לקידושין לא דיבר בזה שם כלל. ולקמן נבאר דעת התוס' טוך בענין, שדעתו כתובה בתוס' בב"מ. וגם הרא"ש בתוספותיו לא הביא ענין זה. אלא שבפסקיו לפר' השוכר את האומנים הביא דעת מהר"ם בענין זה, וכתב שם דעתו, שגם היא אינה כדעת התוס' בקידושין. ור' פרץ בפר' השוכר את האומנים דעתו כדעת התוס' בקידושין. אלא נראה שר"פ כתב כן מדעתו ולא שהעתיק דעת בעלי תוס' בזה.)
ביאור שיטת מהר"ם:
לעיל הבאתי את המהר"ם ברם שיטתו קשה מהגמ' ב"מ דף ע"ז.ע"א דשנינו שם:
"ואמר רבא האי מאן דאוגיר אגורי לדוולא, ופסק נהרא בפלגא דיומא, אי לא עביד דפסיק, פסידא דפועלים."
ולמהר"ם קשה מדוע הוי פסידא דפועלים הרי הם קנוים לבעה"ב, ומה להם שקרה אונס שאינם יכולים להשקות.
(ומהמקרים הקודמים שם בגמ' אין להקשות, די"ל בא הגשם בלילה לפני שהלכו הפועלים, ועדין לא נשכרו לבעה"ב דעדין לא היו קנויים לו, ולכן הוי פסידא דפועלים. וכן נראה שפירש המרדכי בגיטין סימנים ת"ל ותל"א את דברי התוס' בגיטין דף ע"ד ע"ב. וע"ש דכתב דהרי"ף פירש בענין אחר. ודו"ק. (וסי' תל"א היא תשובת המהר"ם) והר"ן בגיטין כתב דהרי"ף פירש כהתוס' וע"ש בר"ן במחלוקת הראב"ד והרמב"ן.)
[ואיתא שם בגמ' ואמר רבא האי מאן דאוגיר אגורי לדוולא ואתא מיטרא פסידא דפועלים. והתוס' (כפי שתתבאר שיטתם לקמן) יכולים לפרש פסידא דפועלים אע"פ שהחלו במלאכתם היות ובעה"ב אינו משלם להם אא"כ הם עובדים, וכאן שאינו צריך להם ולא פשע הוא פטור לשלם דהוי כאב שלקח מלמד לבנו וחלה הבן שלדעת תוס' האב פטור לשלם למלמד.]
ונראה שהמהר"ם פירש את הגמ' שם כפירוש ר"ח וז"ל:
"וכן השוכר פועל להשקות שדה ויבש הנהר ולא היה מנהג הנהר ליבש פסידא דפועלים. שבעה"ב יכול לומר הביאו מן הנהר אחר."
ולפרוש זה צריך לומר שמדובר שהפועלים אינם רוצים להביא מנהר אחר שהדבר קשה עליהם. אבל אם אי אפשר להביא ממקום אחר הוי פסידא דבעה"ב דהוי כחלו.
(ובשטמ"ק הביא דברי ר"ח בשם גליון תוס' ועיין שם מה שכתב בביאור שיטתו. וע"ע בשו"ת מהר"ם דפוס לבוב סימן קנ"ה שכ"כ ר' יוסף ב"ר ברוך בשם ר"ח דאומר להם שיביאו מים מנהר אחר. ושפירש שם את שאר המקרים של הגמ' בפירוש אחר בשם רבינו חננאל.)
אולם שיטת מהר"ם עדין קשה מהברייתא דף ע"ז ע"א.
"והתניא השוכר את הפועל ולחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה, אם שכיר הוא נותן לו שכירותו, ואם קבלן הוא נותן לו קבלנותו."
וע"ש היטב בגמ' שמפורש שפועל שחלה אין בעה"ב משלם לו עבור הזמן שלא עבד עקב מחלתו. וכן הקשו התוס' בקידושין דף י"ז על שיטת מהר"ם ודחו אותה. ואומנם קושיא זו קשה ביותר וצריך עיון כיצד פירש מהר"ם גמ' זו.
ואמנם מחמת קושיה זו חזר בו מהר"ם, וחילק בין הקדים שכרו ובין לא הקדים שכרו. (בתשובות מיימוניות לספר קנין סימן ל"א) וכתב וז"ל:
"וי"ל שאני התם שכבר קיבל העבד הכסף אבל הכא עדיין לא נתן לו בעה"ב שכר. הילכך אם לא נתן לא יתן אלא שכר פעולתו. מפי בעל החלום במגדל אינזג שהיים. וכן נ"ל הלכה למעשה, במלמד שחלה וכל פועלים. ואע"פ שלא קיבלתי מרבותי שקיבלו מרבותיהם, חילוק בין הקדים לו שכרו ללא הקדים וכו'." עכ"ל.
וע"ע במרדכי ב"מ סי' שד"מ - שמ"ה שכתב ג"כ שתחילה פסק מהר"ם שאם חלה או מת התלמיד דהוי פסידא דבעה"ב, וצריך לשלם כל שכרו. ואח"כ כתב שמהר"ם חזר בו ופסק שגם בחלה התלמיד או מת מפסיד המלמד.
והנה מדברי מהר"ם נראה שלא חזר בו ממה שכתב בריש התשובה שדין פועל כדין עבד שגופו קנוי. ומה שפועל יכול לחזור בו זה מדין עבד היוצא בגירעון כסף. שהרי הביא לדבר זה הרבה ראיות בתשובותיו. ונראה שמהר"ם חזר בו מחמת הקושיא דלעיל וסובר שפועל שחלה אין משלמים לו עבור הימים שלא עבד, אולם עדין סובר שפועל גופו קנוי. ומעתה דבריו צריכים ביאור מהו החילוק בין פועל לעבד עברי. וכן צריך לבאר מהו החילוק בפועל בין אם בעה"ב שילם שכרו מראש או לא.
ונ"ל שיש לפרש דבריו בארבעה אופנים:
א. דמהר"ם סובר שפועל גופו קנוי לבעה"ב כעבד אולם זה רק כאשר עשו עמו קנין כמו בעבד דהיינו קנין כסף או קנין שטר. ופועל שלא עשו עמו קנין אלא שהחל לעבוד וגם לא קיבל מעות תחילה אין גופו קנוי. וסתם פועל, שמשתעבד בתחילת עבודתו לעשות מלאכת בעה"ב, בעה"ב מתחייב לשלם שכר בתמורה. ופועל זה אינו קנוי לבעה"ב ועל כן אם חלה הפועל פטור בעה"ב לשלם עבור זמן מחלתו. שהיות והפועל אינו קנוי הוי פסידא דפועל. אולם אם שילם שכרו מראש גופו קנוי, ועל כן אם חלה הוי פסידא דבעה"ב. ולפירוש זה נראה דאף אם בעה"ב לא שילם לפועל כל שכרו מראש, הוי פסידא דבעה"ב דמ"מ גופו קנוי לבעה"ב בקנין כסף.
ב. אפשר לומר בדברי המהר"ם דפועל גופו קנוי משהתחיל לעבוד, ואין צריך בו קנין עבדות. דבפועל הדרך משמתחיל לעבוד הוי קנין. אולם גם עבד וגם פועל אין הגוף קנוי לגמרי. דבעה"ב שכרו לעבוד, וע"מ שלא ישלים עבודתו לא שכרו. אולם אם קרה מקרה שהפועל חלה, או שהנהר פסק באמצע היום והפועל אינו יכול יותר להשקות, או אם שכר מלמד וחלה הבן. במקרים אלו יש לדון מזלו של מי גרם שהפועל אינו יכול לעשות מלאכתו. והדבר ספק. ועל כן אזלינן בתר המוחזק, דאם בעה"ב מוחזק אי אפשר להוציא ממנו ואם הפועל מוחזק אי אפשר להוציא ממנו. וכפירוש זה משמע מסוף תשובת חיים פלטיאל המודפסת בשו"ת מהר"ם דפוס לבוב סימן קנ"ז. וע"ע לקמן מה שאכתוב בענין מזלו גרם.
ג. עוד אפשר לפרש בדברי מהר"ם דבעה"ב השוכר עבד או פועל כוונתו להתחייב רק אם יעשו מלאכתם. ועל כל מקרה אונס שיקרה להם או לו ועקב כך לא יעשו מלאכתם אינו רוצה להתחייב. אלא דאם שילם להם שכרם מראש ולא התנה הסכים לתת להם השכר בכל אופן ולקח את מקרה האונסים עליו. וכעין זה מצינו בגמ' בב"מ דף ע"ט ע"א ת"ר השוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך ר' נתן אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן. וביארה שם הגמ' דבריו דמדובר כשהתנו ביניהם השוכר והמשכיר שהשוכר שכר ספינה זו להוליך בה יין זה. וביארו התוס' שם עט ע"ב ד"ה אי אתה מוצא וכו' שהטעם ששוכר הספינה אינו נוטל חזרה את מחצית שכר הדרך שלא הלך. כי כיון שנתן לו שכרו למפרע נתרצה שיהיה שלו לאלתר אם לא ישאר בו לקיים תנאו. (ברם לקמן בענף ד בביאור שיטת הרא"ש נבאר שאין התוס' בב"מ סוברים כדברי מהר"ם אלא שיש דמיון בסברותיהם)
ד. פירוש אחר דומה לפרוש השלישי שאם בעה"ב לא שילם לפועל מראש אין כוונת בעה"ב להתחייב רק אם יעשו מלאכתם. ועל כל מקרה אונס שיקרה להם או לו ועקב כך לא יעשו מלאכתם אין בעה"ב מתחייב לשלם. אלא דאם שילם להם שכרם מראש ולא התנה, הסכים לתת להם השכר באופן שאם בגרמתו או עקב מזלו של בעה"ב לא יוכלו הפועלים לעשות מלאכתם לא ינקה להם משכרם. וגם אם חלה הפועל יש לומר שמזלו של בעה"ב גרם היות והפועל קנוי לו לעשות מלאכתו.
ויש נ"מ בין הפרושים דלפרוש א' אם קיבל הפועל מקצת שכרו מראש גופו קנוי וכל אונס שיקרה שהפועל לא יוכל לעשות מלאכתו יפסיד בעה"ב. ולפרוש ב' תלוי הדבר מי מוחזק, ואם בעה"ב שילם לפועל מראש, אולם עתה מוחזק משל הפועל, לא יצטרך להחזיר לפועל, וכן להפך. ולפרושים ג' וד' אם בעה"ב לא שילם לפועל מראש בכל אופן מפסיד הפועל. ויש נ"מ בין פירוש ג' לד' אם נתן המעות מראש והיתה מכת מדינה וניכר שמזלו של הפועל גרם שלא יוכל לעשות מלאכתו שלפרוש ג לא יצטרך הפועל להחזיר שכרו ולפרוש ד' יצטרך הפועל להחזיר שכרו.
ועתה מוטל עלינו לברר מהו הפרוש העיקרי בדברי מהר"ם. ונ"ל שהפירוש העיקרי הוא פרוש ד', וכפי שאבאר. הנה פרוש א' נדחה דהמרדכי פרק האומנים סימן שמ"ה כתב שמהר"ם נשאל על מקרה שאשה שכרה בית ומתה באמצע תקופת השכירות. ופסק מהר"ם שאחרי מותה פטורים היורשים לשלם השכירות. ומקרה זה הוי כמו בעה"ב ששכר פועלים ואח"כ אין צריך להם, שבאונס דלא הוי ליה למידע. ופסק שהשוכרת אינה מפסידה, אולם אם שילמה כל השכירות אז אמרינן דהפסידה ע"ש.
והנה במקרה זה של שכירות אי אפשר לומר שיורשי האשה פטורים לשלם משום שהבית לא קנוי לשוכר הרי שכירות קרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה. ובודאי שהיה קנין ובכל זאת אמר מהר"ם את דינו. ובענף ח' אבאר את שיטות הראשונים בענין שכירות בתים.
ופרוש ב' נדחה בדרך דומה כי בשאלה שהאשה ששכרה בית ולא שילמה מראש ומתה, כתב מהר"ם שהיורשים פטורים לשלם כיון שהאשה על דעת שלא תצטרך לבית לא שכרה. ודינה כדין בעה"ב ששכר פועלים ואח"כ ארע שאינו צריך להם דפטור לשלם להם, שעל דעת שלא יצטרך להם לא שכרם. ולפרוש ב' היה צריך להיות הדין שודאי שצריכים לשלם כיון שמזלה גרם שאינה יכולה להנות מהבית.
והנה להכריע בין פרוש ג' לפרוש ד' בדברי המהר"ם, נראה שהעיקר כפרוש ד' דבתשובות מיימוניות לספר משפטים סי' מז' כתב מהר"ם באחד ששכר בית ושילם השכירות מראש ונשרף הבית. ופסק מהר"ם שבעלי הבית צריכים להחזיר הכסף עבור הזמן שלא גר בבית. ודימה הדבר לשוכר ספינה וטבעה לה בחצי הדרך ע"ש. ומוכח שדבר שקרה במזלו של השוכר שמתה האשה מפסידה האשה. ודבר שקרה במזלו של המשכיר שנפל ביתו מפסיד המשכיר ואף אם שילמו לו מראש. ובענין זה דין המשכיר כדין הפועל ומתי שמפסיד המשכיר מפסיד הפועל. ולפי זה צריך לומר שאם חלה הפועל אין זה חשוב שמזלו של הפועל גרם שמאחר שהוא קנוי לבעה"ב וגם עומד לחזור לעבודה ומתבטל רק זמנית, הוי ספק מזלו של מי גרם שהפועל אינו יכול לעבוד וע"כ המוחזק במעות יכול לומר קים לי שמזלך גרם. ונראה שאם מת הפועל יצטרכו יורשיו להחזיר הממון עבור הזמן שלא עבד ששם ודאי מזלו של הפועל גרם שמת דהוי כמו נשרף הבית.
ענף ד
מלבד שיטות תוס' ומהר"ם יש עוד שיטות בדין פועל שאינו יכול להשלים עבודתו מחמת אונס.
דעה ג.
דעת ר' יוסף ב"ר ברוך
דבריו מודפסים בשו"ת מהר"ם דפוס לבוב סימן קנ"ה. והוא כתב שאם חלה המלמד מפסיד המלמד שכרו. ואם חלה התלמיד מפסיד בעה"ב. וע"ש שר' יוסף ב"ר ברוך דימה דין פועל לדין המובא בגמ' בב"מ דף ע"ט ע"א. "ת"ר השוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך ר' נתן אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן". וכתבה שם הגמ' דאם שכר ספינה זו להוליך יין סתם וטבעה הספינה הדין הוא שהשוכר פטור מלשלם, כיון שהוא יכול לעמוד בתנאו להביא יין אחר להוליכו ובעל הספינה אע"פ שהוא האנוס עליו להפסיד. ואם שכר ספינה סתם להוליך יין זה וטבעה הספינה עם היין דהדין הוא שמפסיד השוכר. כי המשכיר יכול לעמוד בתנאו להביא ספינה אחרת ואילו השוכר אינו יכול ועל כן דין הוא שיפסיד.
וע"ע שו"ת מהר"ם דפוס פרג סי' תל"ד שמודפסת שם תשובה הסוברת שאם התלמיד מת חייב האב לשלם כל השכר לשיטה זו. וכשיטה זו סובר גם הראב"ד בהשגות על הרי"ף בגיטין דף לה' ע"ב בדפי הרי"ף.
ועל פרוש זה קשה מהגמ' דף ע"ז ע"א שכתוב שם שאם שכר פועלים להשקות שדהו ופסק הנהר באמצע היום דהוי פסידא דפועלים, ופטור בעה"ב לשלם. והרי שם הפועלים יכולים לקיים התחייבותם ומדוע מפסידים שכרם. וע"ש שפירש הגמ' כפרוש ר"ח והבאתי דבריו לעיל בענף ג. וז"ל ר"ח:
"וכן השוכר פועל להשקות שדה ויבש הנהר ולא היה מנהג הנהר ליבש פסידא דפועלים שבעה"ב יכול לומר הביאו מן הנהר אחר." עכ"ל.
ועיין שם בתשובה שהביא את כל פרוש ר"ח לסוגיא. ולכאורה פרוש ר"ח תמוה, הרי בעל הבית שכר הפועלים להשקות שדהו מנהר זה ומה שאין מים בנהר זה אין זו אשמת הפועלים. ומדוע לא ישלם להם, לשיטתו.
ומתוך דברי האו"ז בסימן רמ"ד הבנתי כוונת הר"ח. דכנראה המים בנהר המגיע לשדה הם מים הפקר והפועלים התחייבו להביא מים להשקות השדה. ועתה כשפסק הנהר אומר להם בעל הבית מזלכם גרם שאין מים בנהר זה קיימו התחייבותכם והביאו מים מנהר אחר. ואומנם האו"ז כתב שם שאם פסק הנהר הגדול הוי מכת מדינה וחייב בעל הבית לשלם שכרם, כי מזלו גרם שאין מים להשקות. ועיין עוד לקמן בענף ו' מה שאכתוב בזה.
ולפירוש זה צריך לומר שסובר שפועל אין גופו קנוי דאין משלמים לו עבור ימי מחלה.ונראה שסובר שבין פועל לבעה"ב יש יחס של שני צדדים המתחייבים זה לעומת זה. הפועל מתחייב לעשות מלאכתו, וכנגד התחייבות הפועל מתחייב בעה"ב לספק עבודה ולשלם. ולפרוש זה הדבר הקובע מי מפסיד אם קרה אונס, שבגללו לא עשה הפועל מלאכתו, הוא מי מביניהם שלא קיים תנאו. דמי שיכול לקיים תנאו זוכה. משום שהוא עמד בהתחייבותו ואין לו להפסיד משום שהצד השני לא יכול לקיים תנאו. ועיין רע"א דף ע"ט ע"א. תד"ה אלא בספינה. ועוד יש לומר שהדבר תלוי במזל של מי נגרם ההפסד. ואמרינן שמי שאינו יכול לקיים תנאו מזלו גרם ההפסד. ועיין תוס' דף ע"ט ע"א ד"ה אלא בספינה שמשמע מהם שסוברים טעם זה.
דעה ד
דעת הראבי"ה בשם אביו ר' יואל.
דבריו הובאו באו"ז בב"מ סימן רמ"ג. ובראבי"ה סימן אלף ול' (ראבי"ה זה לא הודפס ועדין בכתב יד וראיתי שציינו שהדבר בסי' הנ"ל) ובמרדכי ב"מ סי' שנ"ו. הראבי"ה נתן כלל שאם קורה דבר הרגיל לקרות ורק בעה"ב היה מודע לזה, בעה"ב מפסיד, דהיה לו להתנות עם הפועל. אך אם גם הפועל ידע מדבר זה, מפסיד הפועל, שעליו היה להתנות. דהיינו שעליו היה להתנות אם יקרה אונס שלא יוכל לעבוד לא יפסיד שכרו. ולפי כלל זה כתב שאם דרך הילד לחלות, והמלמד לא ידע מכך בעה"ב מפסיד, שלא התנה עם הפועל, שאם יחלה הילד לא ישלם השכר. ואם ידע בכך גם המלמד, המלמד מפסיד משום דהיה לו להתנות. ואם אין הילד רגיל לחלות מפסיד המלמד, דעליו היה להתנות. ור' יואל למד דין זה שאם אין דרך הנהר לחסר, ונחסר הנהר הוי פסידא דפועלים. וכל זה בדבר המצוי, אבל קרה דבר שאינו מצוי כלל, בזה נתן כלל אחר. והכלל הוא שמי שאינו יכול לקיים את ההתחייבות הוא מפסיד. וע"כ כתב שאם מת התלמיד צריך בעה"ב לשלם השכר, דהמלמד אומר הא קאימנא. ולמעשה בדבר שלא שכיח כלל סובר הראבי"ה כר' יוסף ב"ר ברוך בשיטה ג' דלעיל. והחילוק שקים בשיטתו בין אם הדבר שכיח קצת ללא שכיח כלל, למדתי מתוך דברי המהר"ם, שהובאו בהגהות מיימוניות פר' ה' מהלכ' שכירות ס"ק ו'.
והנה המהר"ם תמה על שיטה זו וכתב וז"ל:
"ולא נ"ל, כי הוא עצמו פסק היכא דחלה התינוק, אם לא היה רגיל להיות הוי ליה למלמד לאתנויי, שאם יחלה התינוק שלא יפסיד, בזה ואם לא אתני פסידא דמלמד הוי, כדאמרינן לעיל. גבי האי מאן דאגיר אגירא לדוולא ופסק נהרא דמפליג בין אי הוה רגיל דפסיק נהרא בין לא הוה רגיל דפסיק. וכיון דהיכא דחלה התינוק, אפילו כל הזמן הוי פסידא דמלמד, היכא דמית איך יתכן לומר שאבי התינוק יפסיד יותר. ?! יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. אע"פ שהוא בעצמו כתב שיש לחלק לא נראה לי". עכ"ל.
ואמנם שיטת הראבי"ה תמוהה. דאם חלה המלמד או התלמיד פטור האב לשלם משום שלא רצה להתחייב על דעת כן. א"כ ודאי שעל דעת שימות הבן לא רצה להתחייב.
ונ"ל לישב את שיטת הראבי"ה דלכאורה צריך להבין מדוע כשפסק הנהר באופן דלא הוה רגיל למיפסק הוי פסידא דפועלים, דעליהו הוי לאתנויי. הרי יותר מסתבר לומר שהפסידא של בעה"ב שהרי הזמינן לעבוד והם מוכנים ומה שאינם יכולים אינו כלל באשמתם, ומדוע היה עליהם להתנות יותר ממנו. ודינם צריך להיות כמקרה הספינה שמי שאינו יכול לעמוד בהתחייבותו מפסיד.
אלא נראה דידוע הפסוק "עבד לוה לאיש מלוה." ועל כן כשבאים לדון מי משתעבד יותר כלפי האחר, אמרינן שהלוה משתעבד יותר משום שהוא זקוק למלוה. וכמו כן נראה דאמרינן בשכיר, דבשכיר נאמרו הפסוקים דברים פר' כד' "לא תעשוק שכיר עני ואביון." ועוד נאמר "ביומו תתן שכרו וכו' ואליו הוא נושא את נפשו." ונאמר באיוב, "כעבד ישאף צל כן יקוה שכיר פעלו." ומשום שהפועל צריך יותר את בעה"ב אמרינן שבעה"ב מתחייב לשלם לפועל רק כשיעבוד, ולא אם יקרה דבר שימנע את הפועל לעבוד. וסתם פועל מקבל זאת משום שהוא צריך לבעל הבית יותר. ועל כן אם אינו רוצה לעבוד בתנאי זה עליו להתנות.
וכל זה נכון בדבר המצוי שיכול לעלות בלב הפועל או בלב בעל הבית. ובזה אמרינן שעל הפועל היה להתנות. אבל באונס שלא מצוי כלל אין דעת בני אדם על דבר זה, ועל כן ההתחייבות ביניהם היא סתמא בלי להתחשב באפשרות זו. ולכן כשאירע דבר שאינו מצוי כלל לא שייך לומר שבעל הבית לא התחייב דלא העלה בדעתו. ועל כן יש לילך במקרה זה, אחר מי שמזלו גרם לביטול ההתחייבות. ומי שלא יכול לעמוד בהתחייבות אמרינן שמזלו גרם.
ואף שבגמ' בגיטין ע"ג ע"א. שנינו הרי זה גיטך אם לא אעמוד מחולי זה ואכלו ארי דאמרינן דלא הוי גט. שהבעל לא נתן גט על דעת שיאכלו ארי. עיין שם שכן כתבו התוס', וא"כ גם כאן נאמר שעל דעת שימות הבן לא התחייב. נראה שיש לחלק שבגט הדבר תלוי רק בדעת הבעל ועל כן מתחשבים רק בדעתו. אולם בהתחייבות בין שני צדדים אי אפשר לאמוד רק את דעת צד האחד, כי שמא אם היה מתנה, היה הצד השני מתנגד. ועל כן בהתחייבות סתמא אמרינן שמי שלא יכול לעמוד בהתחייבות מפסיד. ובסי' ל"ח במאמר אומד דעת לביטול מקח בארתי דבר זה בהרחבה.
דעה ה
דעת הרא"ש
הרא"ש בב"מ פרק השוכר את האומנים סימן ו' כתב, שפועל ועבד שוים בעניין חולי. ומה שאמרה הגמ' בקידושין שאם חלה העבד שאינו צריך להשלים, מדובר שהעבד חלה ואח"כ חזר לעבוד ובעה"ב לא אמר דבר, ע"כ אמרינן שמחל. וכן הדין בפועל שאם הפועל חלה וחזר לעבוד אינו צריך להשלים. אבל אם הפועל או העבד לא חזרו לעבוד אחרי המחלה, או שבעה"ב אמר שמקפיד על זמן החולי צריכים להשלים. והנה פרוש הרא"ש קשה מגמ' בקידושין דהגמ' למדה דין עבד שחלה שאינו צריך להשלים מפסוק. ולדעת הרא"ש אין דבר זה נלמד מפסוק אלא מסברא ומשום מחילה. וכן הקשה הש"ך בסי' של"ג ס"ק כ"ה.
למעשה הרא"ש סובר כדעת התוס' בקידושין אלא שלדעת הרא"ש אם הפועל חזר לעבודתו ובעה"ב לא אמר שמקפיד אמרינן שמחל. ובדברי הרא"ש שם מבואר שחולק על מהר"ם, והרא"ש סובר שגם אם בעה"ב נתן לפועל שכרו מראש, אם חלה הפועל הוא חייב להחזיר השכר עבור הזמן שלא עבד.
ברם בתוס' הרא"ש בב"מ דף ע"ט בסוגיא של השוכר ספינה להוליך יין וטבעה הספינה עם היין מבואר, שאם בעה"ב שילם לפועל מראש ועקב אונס שבא מחמת בעה"ב אין הפועל יכול לעבוד פטור הפועל מלהחזיר את המעות שקיבל עבור התקופה שלא עבד. ולפי זה אם שילם בעה"ב למלמד שילמד את בנו, וחלה הבן או מת, פטור המלמד להחזיר השכר שקיבל על הזמן שלא לימד. וכן סוברים גם התוס' שלפנינו שהוא תוס' טוך. ולקמן בענף ה נבאר שיטתם. ובדבר זה אין הוכחה מה סוברים בעלי תוס' דקידושין. ולקמן אבאר שיש חולקים על שיטה זו.
ולענין דעת הרא"ש האם סובר שפועל דומה לעבד לענין שגופו קנוי. המח"א בהלכות שכירות פועלים סימן א' כתב דהרא"ש סובר שפועל גופו קנוי. ולמד כן דהרא"ש כתב שפועל יכול לחזור בו באמצע הזמן, משום שגם עבד יכול לצאת בגירעון כסף. אולם דבר זה אינו ברור לי כי מצאתי שהרא"ש בתוספותיו בב"מ דף י' כתב שפועל יכול לחזור בו משום שאין גופו קנוי דאינו צריך שטר שחרור.
(ומדברי הרא"ש דלעיל שכתב שאין משלמים לפועל, עבור ימי החולי אין להוכיח דאין גופו קנוי. דאף אם פועל גופו קנוי, מ"מ אם חלה יש לומר דאין בעה"ב מפסיד משום שפועל קנוי לעשות מלאכתו לזמן שקבע עמו. וימי החולי ישלים אח"כ. ואף עבד עברי דינו כן לדעת הרא"ש)
דעה ו
דעת תוס' ר' פרץ, מהרי"ח, והריטב"א
ראשונים אלו סוברים כדעת התוס' בקידושין שאם חלה המלמד אין בעה"ב צריך לשלם לו שכר על הזמן שלא עבד. ויתר מכך מבואר בדבריהם, שאף אם חלה התלמיד או מת פטור בעה"ב לשלם להם. ונוסף על כך מבואר בדבריהם (בב"מ דף ע"ט ע"א בסוגיא ספינה שטבעה) שאף אם בעה"ב שילם מראש, וחלה הבן או מת, חייב המלמד להחזיר את הכסף עבור התקופה שלא עבד. ולקמן בענף ה בביאור הסוגיא ספינה שטבעה נביא דבריהם ונבאר שיטתם.
ענף ה
באור שיטת התוס' בקידושין
התוס' בקידושין דף י"ז ע"א כתבו שעבד שחלה אינו צריך להשלים משום שעבד גופו קנוי לבעליו, משא"כ פועל אין גופו קנוי ובעה"ב משלם לפועל רק עבור עבודתו, ועל כן אם קרה אונס שלא בפשיעת בעה"ב תמיד הפועל מפסיד. וכפרוש זה כתב גם הר' חיים פלטיאל דבריו הובאו בשו"ת מהר"ם דפוס לבוב סימן קנז'. וכ"כ בהגהות אשרי בשם מהרי"ח פרק השוכר את האומנים. וכ"כ גם בתוס' ר' פרץ פר' האומנים.
ולפרוש התוס' קשה הגמ' בב"מ דף ע"ט ע"א ששנינו שם:
"ת"ר השוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך ר' נתן אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן. הכי דמי אילימא בספינה זו ויין סתם, אם נתן אמאי לא יטול, נימא ליה הב לי ספינתא דאנא מייתינא חמרא. אלא בספינה סתם ויין זה, אם לא נתן אמאי לא יתן, נימא ליה הב לי ההוא חמרא ואנא מייתינא ספינתא.! - אמר רב פפא: לא משכחת לה אלא בספינה זו ויין זה, אבל בספינה סתם ויין סתם - חולקין." עכ"ל הגמ'.
ולשיטת התוס' קשה מדוע כששכר בעל היין ספינה סתם, להוליך יין זה ,וטבעה הספינה חייב בעה"ב לשלם עבור כל הדרך. הרי דעת התוס' שבעה"ב אינו משלם אלא תמורת עבודה. וכאן שטבע יינו ואינו צריך יותר לבעל הספינה, צריך שיהיה פטור. וכמו ששנינו בגמ' דף עז, ע"א שאם בעה"ב שכר פועלים להשקות שדהו ויבש הנהר דהוי פסידא דפועלים. ולקושיה זו נאמרו ד' תירוצים.
א. התוס' בשם ריב"ן כתבו שם שמאחר ובעל הספינה הפסיד ספינתו חשיב כעשה כל מלאכתו. וביאר החזו"א (בב"ק סי' כ"ג ס"ק י"ב) דחלק מהשכר בספינה הוא הסיכון, וע"כ אם אבדה ספינתו חשיב כעשה כל מלאכתו. וזה כאשר עדין ביד בעל הספינה לקיים תנאו. או שלא נשאר לו לקיים תנאו שאבדה הספינה עם היין.
ב. הריב"ם הובא בתוס' שם כתב שגם בספינה הדין כמו בפועל. ומה שכתוב בברייתא נותן לו שכרו, הכוונה לשכר חצי הדרך שהלך, ודינו כפועל שמקבל רק מה שעשה. והיות והלך מקצת הדרך ואינו חייב יותר להוביל היין שהרי התחייב רק להעביר יין זה, לגבי הדרך שהלך חשוב הדבר שקיים תנאו.
ברם הראשונים נחלקו בדעת הריב"ם התוס' שלפנינו (תוס' טוך) והתוס' רא"ש כתבו בדעת הריב"ם שבמקרה ששכר ספינה זו להוליך יין זה, וטבעה בחצי הדרך, שאמר ר' נתן שאם נתן לא יטול. הכוונה שאינו נוטל כלל חזרה, אפי' השכר עבור הדרך שלא הלך. שהיות ונתן השכר מראש, נתן השכר גם אם יקרה אונס ובעל הספינה לא יוכל לקיים תנאו, ונחשב הדבר שקיים כל תנאו, כיון שלא חייב לעשות פעולה יותר. ברם כאשר שכר ספינה זו להוליך יין סתם, וטבעה הספינה בחצי הדרך גם אם נתן יחזיר בעל הספינה כל המעות, שהרי נשאר לו לקיים תנאו, שבזכות בעל היין להביא יין, ולבקש שבעל הספינה יוליך את היין. והיות והאונס בא בעקבות מזלו של בעל הספינה שטבעה ספינתו, והוא מעכב לקיים תנאו חייב להחזיר כל השכר. שמאחר ולא נהנה בעל היין מהובלת יינו חשוב הדבר כלא הוליך היין כלל. ובשכר ספינה סתם להוליך יין זה וטבעה הספינה עם היין בזה אמר ריב"ם שמשלמים שכר עבור חצי הדרך. [אבל אם נתן כל השכר אין בעל הספינה צריך להחזיר כיון שהוא מזומן לקיים תנאו ומזלו של בעל היין גרם שאינו יכול להביא את יינו].
ג. אולם תוס' שאנץ בשיטה מקובצת, ותוס' ר' פרץ, וכן המהרי"ח (בהגהות אשרי) פרשו בדעת הריב"ם שגם כששכר ספינה זו להוליך יין זה וטבעה הספינה בחצי הדרך, מה שנאמר שאם נתן לא יטול הכוונה לחצי הדרך שהלך, אבל לחצי הדרך שלא הלך גם אם נתן השכר, צריך בעל הספינה להחזיר. שכיון שלא הלך את חצי הדרך השני לא מגיע לו שכר עבור כך. וגם אם האונס בא במזלו של בעל היין.
ד. המהרי"ח (בהגהות אשרי פרק האומנים) והריטב"א כתבו שיש לחלק בין פועל או קבלן, (שמשלמים להם רק עבור עבודה שביצעו בפועל) לבין לקבלן שקיבל בקנין שאינו יכול לחזור בו. ובספינה מדובר שהתחייב בקנין ובאופן שלא יוכל לחזור בו. ובמקרה כזה גם בעה"ב מתחייב שאחרי שיתחיל בעל הספינה במלאכתו הוא לא יוכל לחזור בו. וע"כ מי שאינו יכול לקיים תנאו מפסיד. וכאן בספינה זו להוליך יין זה, או בספינה סתם להוליך יין זה, מאחר ובעל היין אינו יכול לקיים תנאו מפסיד כל השכר. ובהגהות מיימוניות פ"ה מהלכ' שכירות ס"ק ו' הביא המהר"ם גם פירוש זה. (לעיל כתבתי בפרוש המהרי"ח והריטב"א שבמקרה הספינה מדובר בקבלן שקיבל בקנין שלא יכול לחזור בו, ראשונים אלו פירשו כן, כיון שבגמ' בב"מ דף עז מבואר שקבלן רגיל כשקורה לו אונס יכול לחזור בו. ואם נהנה בעה"ב ממלאכתו משלם לו כפי המלאכה שעשה. ועין לקמן בענף יא מה שכתבתי בדין קבלן.)
ה.
וז"ל הריטב"א בב"מ דף ע"ט ע"א:
"לכך פירש הוא ז"ל (הכוונה לרא"ה) אם נתן אפי' כל השכר לא יטול ממנו כלום, ואם לא נתן לו כלום לא יתן לו כלום. ומיירי כשאין זו שכירות הספינה לחוד כשוכר את החמור. אלא שנתחייב לו להוליך יינו עד מקום פלוני, הן בספינה זו הן בספינה סתם, וכעין קבלנות היא שמוטלת עליו לעשות ואין אחד מהם יכול לחזור בו כלל, שכן דרך הספנין מוליכי הסחורות על הרוב. והיינו דקאמר ה"ד, אילימא דא"ל בספינה זו ויין סתם, אמאי יהיב ליה כלום, שהרי אינו יכול לקיים קבלנותו והמלאכה שהיתה מוטלת עליו לעשות. וכיון שלא הועילו מעשיו לזה אין לו לתת לו כלום ואפילו על מה שעבר. ואי דא"ל ספינה סתם ויין זה, אם לא נתן אמאי לא יתן לו ואפילו כל שכרו, שהרי מזומן הוא להשלים תנאו וקבלנותו, וכיון שאין העכבה מצדו חייב לו בכל שכרו. דכי אמרינן פסידא דפועלים, דוקא פועל או קבלן דעלמא שלא נשכר אלא בדיבור בעלמא, אבל קבלן שנתחייב לגמרי להוליך דבר ידוע או לעשותו, ומשך הדבר, ודאי כל שאין העכבה מצדו ואירע בו שום אונס אין לו להפסיד משכרו כלום. ומהדרינן לא משכחת לה אלא בספינה זו ויין זה. אבל בספינה סתם ויין סתם חולקין כל השכירות כיון דכל חד וחד יכול לומר אנא הא קאימנא."
והנה המהרי"ח והריטב"א כתבו פירושם דהגמ' דשוכר הספינה היא בקבלן שקיבל קנין שאין הוא יכול לחזור בו. ובמהרי"ח מבואר שאמר שדין זה הוא אליבא דר"ת בדף מח הסובר שבקבלן שבעה"ב משך כלי שלו, שוב אין הקבלן יכול לחזור בו כלל. ולכאורה לפי זה, פרוש המהרי"ח אינו יכול להיות מוסכם על השיטות החולקות שם על ר"ת שם. והם דעת הרמב"ן הרשב"א שם, הסוברים שגם קבלן שקיבל בקנין יכול לחזור בו. ולהלכה נפסק במחלוקת זו הוי ספיקא דדינא. ולכאורה ראשונים אלו אינם יכולים לפרש כהמהרי"ח. אולם בעיון בריטב"א בדף מח' מתבאר שהריטב"א שם גם חולק על ר"ת.
ועל כן נראה שגם החולקים על ר"ת וסוברים שקבלן שקנו ממנו שלא יחזור בו יכול לחזור בו. ומ"מ הם יכולים לפרש הגמ' בספינה בדרך הריטב"א. דאפשר לפרש הגמ' שההתחייבות בספינה היא התחייבות הדדית ששניהם מתחייבים זה לזה שמי שלא יקיים את חלקו בהתחייבות יפסיד. דהיינו שבעל הספינה מתחייב להוביל היין ולא יקבל שכרו רק אם יקיים תנאו ויביא היין למקום שנקבע. ובעה"ב מתחייב שאם יתחיל בעל הספינה במלאכתו ויוכל וירצה לקיים תנאו להוליך היין ישלם לו שכרו. ואף אם בפועל לא ירצה להוליך היין בגלל אונס בעל היין מתחייב שלא לחזור בו מהתחייבותו, ואם יחזור בו ישלם שכרו. והתחייבות בקבלנות בספינה או במקרים דומים מעצם טבעה נעשית מן הסתם באופן זה. כי אם צד אחד לא יקיים התחייבותו באופן מלא הצד השני יפסיד הרבה. שאם בעל הספינה יביא ספינתו ובעל היין לא יביא יינו יתבטל בעל הספינה, שלא תמיד מצוים סוחרים שרוצים להוביל דברים בספינה. וכן אם יביא בעל היין יינו ובעל הספינה לא יוביל, יפסיד בעל היין שצריך להוביל יינו למקום רחוק. על כן בדרך כלל, ההתקשרויות להובלה בספינה נעשים כפי שמבואר.
והנה המהרי"ח והריטב"א פרשו כפרוש הריב"ן, שאם שכר ספינה זו להוליך יין זה, או אם שכר ספינה סתם להוליך יין זה, והלך רק מקצת הדרך וטבעה ספינתו שמשלמים לו כל שכרו. אלא שלדעתם בעל הספינה מקבל כל שכרו לא משום הטעם שטבעה ספינתו והפסיד, אלא הטעם לשיטתם שזה דין קבלן המקבל להוביל סחורה בספינה. ויש נ"מ ביניהם להלכה כגון אם שודדים או המלכות החרימו את היין. שלדעת הריב"ן לא יקבל את כל שכרו ולדעת הריטב"א והמהרי"ח יקבלו כל שכרם.
העולה מפרוש תוס' ר' פרץ, ומפרושם של המהרי"ח והריטב"א, שבפועל או קבלן רגיל, בעה"ב אינו משלם להם אלא א"כ עשו מלאכתם. ואפי' אם קרה אונס שמנע את הפועל מלעשות מלאכתו, עקב דבר שנגרם ממזלו הרע של בעה"ב, אין בעל הבית משלם לפועל, אלא עבור מה שעבד בפועל. נוסף על כך מתבאר מדבריהם שגם בפועל או בקבלן רגיל, אפי' אם קרה אונס שמנע את הפועל מלעשות מלאכתו, עקב דבר שנגרם ממזלו הרע של בעה"ב, וגם אם בעה"ב שילם לפועל או לקבלן מראש, אם הפועל או הקבלן לא עשו מלאכתם צריכים להחזיר הממון לבעה"ב. שהרי במקרה שאדם שכר ספינה סתם להוליך יין זה, פירשו המהרי"ח ור' פרץ בדברי הריב"ם, שבעל הספינה צריך להחזיר הכסף שקיבל עבור הדרך שלא הלך. וגם לפרוש המהרי"ח והריטב"א בפועל או בקבלן רגיל צריכים להחזיר. שהרי הוצרכו לפרש הברייתא שבעל הספינה לא צריך להחזיר המעות, עבור הדרך שלא הלך, שבספינה מדובר בקבלנות מיוחדת שאי אפשר לחזור וע"כ פטור מלהחזיר.
ונראה לי בענין זה שהעיקר להלכה כדעת המהרי"ח והריטב"א, ואף אם לא התחייבו בקנין וכפי שכתבתי לעיל. כי מה שכתב המהרי"ח שהגמ' מדברת שהתחייב בקנין כתב כן כיון שסובר כר"ת, אולם לא בא למנוע פירוש זה לדעות החולקות וכפי שבארתי לעיל, וגם הריטב"א שחולק על ר"ת פירש כפרוש זה. ואף שהש"ך כתב בסי' שי"א ס"ק ב' שהעיקר להלכה כריב"ן, כי רוב המפרשים כתבו שבעל הספינה מקבל כל שכרו. אולם נראה שבמה שנחלק הריב"ן עם המהרי"ח והריטב"א בביאור הגמ' העיקר כמותם. כי זה גם פשטות דברי הראשונים שפרשו הגמ' סתם ואם היו סוברים כדעת הריב"ן היו מפרשים, שבספינה צריך לשלם לבעל הספינה גם עבור הדרך שלא הלך כיון שאיבד ספינתו. והראשונים שמשמע מהם שצריך לשלם עבור כל הדרך הם ר"ח והרי"ף רש"י והרמב"ם והרמב"ן והרשב"א. לאחר שכתבתי כל זה מצאתי שהמחנה אפרים בהל' שכירות סי' ח' כתב גם כן שההלכה כפרוש המהרי"ח והריטב"א. וע"ש שהוכיח מתשובת הרשב"א ומעוד ראשונים, שבספינה סתם ויין זה, חייב בעה"ב לשלם לבעל הספינה את כל שכרו, וגם כשטבעה הספינה באמצע הדרך. וביאר שם שסוברים כן ולא מטעמו של הריב"ן. ומבואר בדבריו שם, שכן הדין גם אם לא עשו קנין מיוחד. ועוד דייק שם שכן סובר הראבי"ה שהבאתי דבריו לעיל. וכתב המח"א שם שזו גם שיטת הרי"ף והרמב"ם ופסק כשיטה זו להלכה. ושמחתי מאוד שכיוונתי לדעתו.
(א. השו"ע בחו"מ סימן שי"א סעיף ב העתיק את הרמב"ם וז"ל:
"השוכר את הספינה וטבעה בחצי הדרך, אם אמר ליה: ספינה זו אני משכיר לך, ושכרה השוכר להוליך בה יין סתם, אף על פי שנתן לו השכר יחזיר כל השכר, שהרי זה אומר לו: הבא לי הספינה עצמה ששכרתי שהקפדה גדולה יש בספינה זו ואני אביא יין מכל מקום ואוליך בה.
והסמ"ע שם ס"ק ב' העתיק את לשון הרמב"ן והרשב"א על הסוגיא וז"ל:
(ד"ה הא דאמרינן) והא דאמר ליה הב לי חמרא לאו למימרא דמעיקרא לא מצי לשנויי ליה חמרא אלא דהתם כיון דליכא קפידא במילתא מה לי האי חמרא מה לי אחרינא אבל כיון שטבע ויש לו ריוח בקפידא מצא מקום לתבוע תנאו עכ"ל:
והש"ך שם ס"ק א חלק על הסמ"ע וכתב שצריך תרתי שהספינה טבעה ואבד היין אבל אם רק היין נטבע יכול בעל היין להביא יין אחר אפי' שהתנאי היה יין זה.
ונ"ל שהעיקר ברמב"ן וברשב"א וברמב"ם כדעת הסמ"ע וכ"כ הגר"א שם ס"ק א' והוכיח שם את הדבר. ונ"ל שהראשונים דלעיל פירשו הסוגיא כדעת המהרי"ח והריטב"א שבספינה זו התקשרות מיוחדת כדפירשתי לעיל. ונראה שזו גם כוונת הרמב"ם במה שכתב שיש הקפדה מיוחדת בספינה זו, דהיינו שההתקשרות היא התקשרות מיוחדת. והש"ך פירש ראשונים אלו כדעת הריב"ן וע"כ הצרך להדחק.
וע"ש בחידושי רע"א שהקשה משכירות חמור לשכירות ספינה ולפי דברינו שבספינה זו זו התקשרות מיוחדת אין הדבר קשה.
ב. הב"י סי' של"ה ס"ק ג' העתיק תשובת הרשב"א ראובן ששכר לשמעון שישמשנו בדרך נסיעתו ומת ראובן בחצי הדרך נותנין לו כל שכרו ע"ש שהרשב"א העריך שם מאוד.
והאחרונים שם בשו"ע התקשו מאד בדברי הרשב"א ונ"ל לישב את הרשב"א שההתקשרות שם היתה באופן שלא יוכלו לחזור בהם (וע"ש בתשובה שכתב שכן מנהגי מפרשי ימים) ולפי הפרוש שכתבו המהרי"ח והריטב"א דברי הרשב"א מיושבים.)
ענף ו
דין מכת מדינה בפועלים
האור זרוע בב"מ סי' רמ"ג הביא את דברי הראבי"ה שכתבתי לעיל בענף ד, ובסי' רמ"ה כתב על דברי הראבי"ה וז"ל:
"ומינה נלמוד שאם הביטול מחמת גזירת המושל ואי אפשר למלמדים ללמוד הוי ליה מכת מדינה." (ובמרדכי נוסף כאן "וכל ההפסד על בעל הבית" וכן הוא בהגהות אשרי ומילים אלו חסרות באו"ז שלפנינו.)
ודברי האו"ז אלו הובאו בהגהות אשרי פרק האומנים בשם האו"ז וכתב אליהם וצ"ע בפר' המקבל. (כנראה כוונתו שצריך לעיין מתי הוי מכת מדינה, וכן מיהו חשוב שמזלו גרם ההפסד.)
ודברי האו"ז העתקו גם במרדכי סי' שמ"ג אולם לא בשמו. ובעיון בדברי המרדכי ברור שהדברים הועתקו מהאו"ז כי כמה קטעים שלמים שם הם מהאור זרוע. ודע שהדרכי משה בסי' שכ"א והרמ"א בסי' שכ"א סעי' א כתב דין זה בשם המהר"ם. ונראה שכתב כן בשם המהר"ם כיון שהדין הקודם שבמרדכי נכתב בשם המהר"ם וסבר הרמ"א שגם דין זה כתבו המהר"ם. אולם בעיון היטב באו"ז ובמרדכי ברור שדין זה נלקח מהאור זרוע ואינו דברי המהר"ם. וגם בהגהות אשרי הביא דין זה בשם האו"ז. ולקמן אבאר שהמהר"ם חולק על דין זה.
וביאור דברי האו"ז שאם גזר המושל שלא ילמדו התלמידים דהוי מכת מדינה, וחייב בעה"ב לשלם למלמד. דבפר' המקבל דף קה ע"ב מבואר שהמקבל שדה בחכירה והיתה מכת מדינה וכל השדות לא צימחו דאמרינן שמי שניכר שבשמים רצו לגרום לו נזק הוא המפסיד, דמזלו גרם. וע"כ כתב האו"ז שבגזירת המושל שלא ללמד תלמידים בעה"ב מפסיד כי הגזירה היא על התלמידים שיתבטלו מלימודיהם, ואין הגזירה על המלמדים דהקפדת המושל היא על התלמידים, וע"כ חייב בעה"ב לשלם. ועיין בגמ' שם בפר' המקבל שאם כל הקרקעות בעמק לא צמחו, אמרינן שהגזרה בשמים היתה על בעלי הקרקעות.
ונראה לי שדינו של האור זרוע נכון בשיטת הראבי"ה דסובר שהיחסים בין בעה"ב לבין הפועלים, הוא יחס בין שני הצדדים המתחייבים זה מול זה, וכמו בספינה. ועל כן מי שאינו יכול לעמוד בהתחייבותו, הוא מפסיד דמזלו גרם. וכן הוא הענין בחוכר שדה, שבעל השדה מתחייב להעמיד שדה היכולה לעשות תבואה. והחוכר מתחייב לשלם בתמורה. וע"כ אם היתה מכת מדינה וניכר שמזלו של בעל הקרקע גרם למכה זו, מפסיד בעל השדה שכרו. שהרי לא עמד בהתחייבותו להעמיד שדה העושה תבואה. ולדרך זו כתב האו"ז את דינו במושל שגזר שלא ילמדו התלמידים.
ונראה לי שלשיטת התוס' שאינם סוברים את דינו של הראבי"ה, הסובר שאם מת התלמיד שחייב בעה"ב לשלם למלמד. אלא סוברים שבעה"ב פטור באופן זה, אינם סוברים את דינו של האו"ז בענין מכת מדינה. כי הרי התוס' סוברים שפועל מקבל שכר רק כאשר עשה עבודה. וכן סוברים שבעה"ב מתחייב להעסיק את הפועל רק אם תהיה לו עבודה עבורו א"כ לדעתם בכל אופן אם הפועל לא עשה מלאכה, בין מחמת שהפועל היה אנוס, או שלא עשה מלאכה מחמת שבעה"ב היה אנוס, שלא היה לו עבודה לתת לפועל, פטור בעה"ב לשלם. א"כ לדעתם גם אם היתה מכת מדינה פטור בעה"ב לשלם, ואין לדון בענין זה דין של מזלו גרם. והראיה לדבר מהגמ' דף עז ע"א ששם הזמין בעה"ב פועלים להשקות שדהו ופסק הנהר באמצע היום דפטור בעל הבית לשלם, על הזמן שלא עשו מלאכה. (ועיין שם פירוש רש"י) ושם הרי ודאי מזלו של בעה"ב גרם שהרי אי אפשר להשקות השדה. ועוד שהרי כתבו המפרשים שלדעת התוס' בין אם חלה הבן או מת הבן פטור בעה"ב מלשלם, וזה כיון שבעה"ב שכרו רק אם יצטרך לו. א"כ גם במכת מדינה פטור בעה"ב מלשלם. ולומר שיש לחלק בין חלה הבן או מת, לבין מכת מדינה אין הדעת סובלתו. כי כשמת הבן ודאי שמזלו של בעה"ב גרם כמכת מדינה שהרי הענישו את האב מן השמים. ועתה מצאתי בביאור הגר"א סי' שכ"א ס"ק ז' שהקשה קושיא זו. והבן דבר זה כי לדעת הראבי"ה הסובר שהיחס בין בעה"ב לפועל בדבר שאינו מצוי הוא כיחס שיש בין בעה"ב לקבלן, שבעה"ב מתחייב לספק עבודה והקבלן מתחייב לעבוד, שייך לומר את דינו של האו"ז. ולא לדעת התוס' שאין בעה"ב מתחייב לספק עבודה.
ולפי מה שביארתי לעיל את שיטת המהר"ם ענף ג', הדין צריך להיות לדעת המהר"ם בגזרת המושל דאם האב לא נתן מעות למלמד הוא פטור מלשלם. ואם נתן האב מעות מראש אין המלמד צריך להחזיר.
אולם אם היתה מכת מדינה ומזלו של המלמד גרם שאינו יכול ללמד חייב המלמד להחזיר. הארכתי בענין זה כי הש"ך בסי' של"ג ס"ק כה' פסק כדעת התוס'. ובסי' של"ד ס"ק ג הביא להלכה את דברי האו"ז בענין מכת מדינה, ונראה מהש"ך ששני דברים אלו אינם סותרים. וצ"ע כי לפי המבואר הדברים סותרים. ועיין בנתיבות המשפט שם ס"ק א' שנדחק מאוד לישב הדברים.
ולפרוש המהרי"ח והריטב"א בספינה שהתחייב כקבלן ובאופן שאין אחד מהם יכול לחזור בו. יש לומר שמקרה שעשו התחייבות כעין ספינה, דאזלינן במכת מדינה אחרי מי שנראה שמזלו גרם להפסיד, ודינו שוה למקבל הקרקע ולא צמחו. אולם זה רק בהתחייבות כעין ספינה שאין אחד מהם יכול לחזור בו.
וצ"ע בענין זה של מכת מדינה דשמא י"ל שרק במקבל קרקע יש דין של מכת מדינה כי שם הדבר שכיח וכן היה המנהג שלא לשלם דמי חכירה כאשר היה מכת מדינה שהשדה לא צימחה. ושמא אין דין זה נוהג בשאר דברים. אולם מתשובת הר"ש משנץ שאביא לקמן בענף ט, ובאו"ז מבואר שאין לחלק. וע"ע לקמן בענף ט' מה שאכתוב עוד בענין זה.
דע שבמכת מדינה אין חילוק בין אם בעה"ב שילם מראש או לא כן מבואר בתשובת הר"ש משאנץ שבתשובות מיימוניות ספר משפטים סימן כז'. וכ"כ הראב"ן בסי' צ"ח. ולעיל כתבתי שהמח"א (הלכ' שכירות סי' ז') כתב שהדין במכת מדינה שבעל השדה מפסיד, זה כאשר לא קיבל כספו מראש. והביא ראיה לדבריו. אולם האו"ז בסי' רמ"ד דחה ראיה זו.
ודע שהראב"ן בסי' צ"ח (ותשובה זו הודפסה בצורה מקוצרת גם בשו"ת מהר"ם דפוס פרג סי' שפ"ח) כתב שבמכת מדינה שניכר שמזלם של שני הצדדים גרם לנזק או שיש ספק בשל מי בא הנזק שני הצדדים מתחלקים בנזק שוה בשוה. וע"ע בדבריו שכתב סברות בענין מכת מדינה ולא הבאתי דבריו כי דעתו דעת יחיד בענין זה. ועיין קצוה"ח סי' שכ"ב ס"ק א שדן בדברי הראב"ן.
ענף ז
ולהלכה בענין מלמד שחלה או שחלה התלמיד
השו"ע בסימן שלד' סעיף ד' כתב וז"ל:
"מי ששכר מלמד לבנו וחלה התלמיד, אם אינו רגיל באותו חולי. (רמ"א והוא הדין אם מת הנער) ואפי' אם רגיל, והמלמד מהעיר ומכיר בו, פסידא דמלמד. אבל אם רגיל בחולי ואין המלמד מכיר בו כגון שאינו מהעיר, פסידא דבעה"ב, ונותן לו כל שכרו משלם."
והנה השו"ע והרמ"א כאן פסקו כשיטת תוס' (דעה ב'). וגם התוס' יכולים להסכים לדברי השו"ע בענין אם המלמד יודע או אינו יודע במחלת התלמיד, דוק ותשכח.
ובסימן של"ג סעיף ה' פסק הרמ"א שאם חלו הפועלים או נאנסו ולא יכלו לגמור מלאכתן אין בעה"ב משלם להם כל שכרם אלא רק על מה שעשו, וידם על העליונה. ואח"כ כתב וז"ל:
"ואם חזר בעה"ב וקבלן לאחר שעבר האונס סתם וחזרו ועשו אח"כ מלאכתן צריך לשלם להם כל מלאכתן ואינו מנכה להם כלום. אבל בלא"ה מנכה להם כל חליו או אונסו אע"פ שלא חזר בו הפועל. (זו שיטת הרא"ש) וה"ה למלמד שחלה שמנכים לו דמי חליו. ומיהו אם כבר קיבל הפועל או המלמד שכרו י"א שאינו צריך להחזיר. (מהר"ם)"
הנה הרמ"א למעשה פסק כהרא"ש וגם ההלכה דלעיל במת התלמיד מתאים לזה והביא גם דעת מהר"ם. (ודעת הרא"ש היא למעשה דעת התוס' אלא שסובר שאם אחרי מחלתו חזר הפועל סתם ובעה"ב לא אמר דבר אמרינן שבעל הבית מחל לו על חסרון העבודה בימי המחלה.)
והש"ך שם ס"ק כ"ה חלק על הרמ"א ופסק כתוס' בקידושין (דעה ב'). וכתב שיש חילוק גמור בין עבד לפועל, דעבד גופו קנוי משא"כ פועל. ועל כן אם הפועל לא עשה מלאכה ובעה"ב לא פשע, הפועל מפסיד. וגם אם קבל המלמד שכרו מראש צריך להחזיר. וע"ש שהעתיק דברי הריטב"א בקידושין דפועל וקבלן אין גופם קנוי אלא השכירו עצמם לעשות מלאכה. וע"כ אם לא עשו אין משלמים להם. משא"כ עבד שלא נשתעבד לעשות דבר ידוע אלא כל המלאכות לפיכך גופו קנוי. וכתב הש"ך שם וז"ל:
"ונראה דפועל אפי' השכיר עצמו לכל המלאכות מ"מ כיון דאין גופו קנוי לו שהרי לא נקנה לו בכסף ושטר (וחזקה) כקנין עבדים אין לו אלא לפי חשבון. אלא אורחא דמילתא נקט הריטב"א דמסתמא כשמשכיר עצמו לכל המלאכות מקנה את גופו בכסף או בשטר או בחזקה עכ"ל.
(וצ"ע אם מועיל בזמן הזה קניני עבד)
והרמ"א בסימן של"ד כתב וז"ל:
"וכל אונס שאירע לפועל וכו' ואם הוי מכת מדינה עין לעיל סימן שכ"א."
כוונת הרמ"א לדברי האו"ז דלעיל. וכן כתב הש"ך שם ס"ק ג והביא דברי האו"ז שאם היתה מכת מדינה שגזר המושל שלא ללמד תלמידים או שהיה דבר וברחו כל התלמידים צריך לשלם למלמד שכרו. והנה דברי הש"ך הללו נ"ל קשים מאוד. דיש לומר שהרמ"א כתב דין זה לפי הפרושים הסוברים שבמקום שקרה אונס אזלינן בתר מזלו של מי שגרם ההפסד. ודין זה יכול להיות נכון לדעת המהר"ם כאשר בעה"ב שילם לפועל מראש וכפי שפרשתי בענף ג' את דברי המהר"ם, וכפרוש ד' שם. והרמ"א הרי הזכיר דעת מהר"ם כפי שהבאתי לעיל. אולם לדעת הש"ך שפסק כדעת התוס' שבפועל משלמים לו רק אם הפועל עבד, הדברים תמוהים. דלשיטתם לא שייך כלל לדון דין מזלו גרם ובכל אופן פטור מלשלם.
ברם דין אחד לא נתבאר בש"ך מה דעתו להלכה, אם האב נתן למלמד את הכסף מראש, ואח"כ חלה התלמיד או מת, האם המלמד צריך להחזיר את הכסף עבור הזמן שלא לימד. ובדבר זה כתבתי לעיל שדעת התוס' בב"מ (התוס' טוך) והתוס' רא"ש שאינו חייב להחזיר. ודין זה לא נתבאר בדברי התוס' בקידושין. (בביאור הגר"א בסי' של"ד ס"ק ה' נקט בשיטה זו שגם אם נתן המעות מראש אם חלה התלמיד צריך המלמד להחזיר הכסף עבור הזמן שלא לימד.) ברם לעיל בענף ה' כתבתי שתוס' ר' פרץ, והמהרי"ח והריטב"א חולקים על דין זה. ולעיל בסוף ענף ה כתבתי שהמחנה אפרים פסק כדעת המהרי"ח והריטב"א ולפ"ז אין הלכה כדעת התוס' טוך בב"מ. אולם מאידך הש"ך (סי' של"ד ס"ק ב') פסק בענין שכירות בתים שאם מת השוכר ושילם השכירות מראש, שאין המשכיר צריך להחזיר את כסף השכירות. ע"ש היטב בדברי הש"ך. והש"ך סובר ששכירות בתים לא הוי ממכר ליומא. ודין זה הוא לפי דעת התוס' בב"מ. וע"כ נראה שדין זה הוי ספיקא דדינא. וע"ע לקמן מה שאכתוב בענין זה בשכירות בתים..
ענף ח
דין שכירות בתים
שנינו בב"מ דף ק"ג ע"א.
"מתני' המשכיר בית לחברו ונפל - חייב להעמיד לו בית. היה קטן - לא יעשנו גדול, גדול - לא יעשנו קטן, אחד - לא יעשנו שנים, שנים - לא יעשנו אחד. לא יפחות מן החלונות ולא יוסיף עליהם, אלא מדעת שניהם. גמ' הכי דמי אי דאמר ליה בית זה נפל אזל ליה. וכו' "
ומסקנת הגמ' שמדובר שהשכיר לו בית כזה. ולפ"ז המשכיר בית זה ונפל אינו צריך להעמיד לו בית אחר. וכתב רש"י וז"ל:
"אזדא ליה הלך לו מזלו גרם ואמאי חייב להעמיד לו בית."
ובהגהות אשרי בפר' האומנים סי' י' הביא את המהרי"ח שכתב וז"ל:
"בית זה כמו שהוא משכיר לו לדור בו כל זמן שיוכל לדור בו. וכי נפל אזדא, ומשמע התם דנותן לו כל השכירות. וכן משמע מלשון רש"י דפי' מזלו גרם לו."
וכן כתב הריטב"א שם בשם הרא"ה שהשוכר חייב לשלם את כל דמי השכירות. וביאר שמכיון שהשוכר זכה בקנין בבית לזמן הוי כביתו שנפל. וכ"כ הר"ש משאנץ בתשובה עיין תשובות מיימונית ספר משפטים סי' כז'.
ומהרי"ח כתב שם שר"י חולק על רש"י וסובר שהשוכר בית זה ונפל חייב לשלם שכירות רק על הזמן שגר בבית. ור"י הביא ראיה לדבריו מהגמ' בב"מ דף ע"ט עמוד א.
"אמר רבה בר רב הונא אמר רב: השוכר את החמור לרכוב עליה, ומתה לו בחצי הדרך - נותן לו שכרו של חצי הדרך, ואין לו עליו אלא תרעומות."
והגמ' שם מעמידה את דינו של רב שמדובר שהשכיר לו חמור זה. ומבואר שהשוכר אינו חייב לשלם שכירות על הזמן שלא השתמש בחמור. והנ"י סוף פרק השואל כתב שכן דעת הרמב"ם הרמב"ן וכן פסק הרא"ש בסוף פר' השואל.
והקובץ הערות סי' נ"ג ביאר המחלוקת שדעת הפוסקים שהשוכר משלם רק עבור הזמן שדר בבית היא, שלשוכר אין קנין בבית השכור אלא הוא משלם עבור השימוש, וע"כ כשנפל הבית פטור מלשלם. והחולקים סוברים כי שכירות הוי ממכר לזמן וכאשר עושה קנין על השכירות זוכה בקנין לזמן בגוף הבית, והתשלום הוא על הקנין ועל כן כשנפל הבית הוי כנפל ביתו. וע"ש שתלה במחלוקת זו גם את המחלוקת אם המשכיר הקדיש את הבית המושכר, האם נאסר הבית בשימוש על השוכר.
אולם נ"ל שגם הסוברים ששכירות הוי ממכר ליומא אין זה בהכרח שיסברו שאם נפל הבית שיצטרכו השוכרים לשלם עבור הזמן שלא גרו בבית. שיתכן לומר שסתם שוכר זוכה בקנין בבית לשימושו וזאת כדי שבעל הבית לא יוכל לחזור בו או להקדישו. אולם בפועל אין השוכר מתחייב לשלם אלא על הזמן שיגור בבית. דסתם שוכר הוי כמתנה ששוכר את הבית אם יצטרך לו ואם יוכל לגור בו. ואף שלא התנה סתמו כהתנה. ודין המשכיר כדין הפועל ודין השוכר כדין בעה"ב, והא דהשוכר נחשב לבעה"ב משום שהוא בעל הממון. ועל כן בכל אפשרות שיתכן שיקרה, שהשוכר לא יוכל להנות מן הבית, על המשכיר להתנות שהשוכר ישלם.
ונ"ל להביא ראיה לדין זה דלעיל הבאתי את המהר"ם שסובר ששכיר גופו קנוי לבעה"ב כעבד. ותחילה היה סבור שאם חלה המלמד או הבן חייב בעה"ב לשלם לשכיר עבור ימי המחלה ובתשובותיו הביא הרבה ראיות ששכיר גופו קנוי. ואומנם הבאתי לעיל שהמהר"ם חזר בו מחמת קושיות מהגמ' וכתב ששכיר שחלה אין משלמים לו עבור ימי המחלה. מ"מ נראה שמהר"ם לא חזר בו מעצם הדין ששכיר גופו קנוי, וגם לא כתב שחוזר מהדין שפועל גופו קנוי לבעה"ב אלא ודאי שלמסקנא סובר שאע"פ שגופו קנוי אין בעה"ב משלם לו עבור ימי המחלה והטעם שמן הסתם אמרינן שבעה"ב הוי כמתנה שישלם לפועל רק אם יעשה מלאכה ואם יצטרך לו. והש"ך רמז לדבר זה בסי' של"ד ס"ק ב'. ולקמן אוכיח דבר זה מדברי המהר"ם.
ונ"ל להוכיח דבר זה גם מהרא"ש, שהרא"ש סובר שעבד ופועל שחלו ובעה"ב לא מחל להם שצריכים להשלים. ובעבד ודאי שהכל סוברים שגופו קנוי, אלא ודאי שצריך לחלק כדכתבתי.[1] ולדברינו יתישב מה שהתקשה בקובץ הערות שם שהביא ראשונים הסוברים שאם המשכיר הקדיש את הבית המושכר, אין הבית נאסר בשימוש על השוכר. וסוברים גם שאם נפל הבית המושכר משלם השוכר רק עבור הימים שגר בבית.
ודבר זה מוכח גם מהרא"ש, דהרא"ש כתובות פר' הנושא סי' ה' סובר ששכירות הוי ממכר ליומא ע"ש. ובסוף פר' השואל כתב שהשוכר בית זה ונפל, שחייב השוכר לשלם רק עבור הזמן שגר בבית.
ונוכיח את דברינו מעוד תשובה של המהר"ם. דהמרדכי בב"מ סימן שמ"ה הביא שהמהר"ם נשאל על אשה ששכרה בית לשנה ומתה אחרי ג' חדשים והסתפקו האם היורשים חייבים לשלם שכר דירה עבור כל השנה. והשיב המהר"ם שאם האשה שילמה את הכסף לשנה, אין המשכיר חייב להחזיר. ואם האשה לא שילמה מראש פטורים היורשים לשלם על הזמן שלא גרה. ונראה שתשובה זו כתב מהר"ם לאחר שחזר בו וסובר במסקנה שפועל שחלה אין משלמים לו עבור ימי המחלה. (ובזה מיושב מה שהתקשה המח"א הלכ' שכירות סי' ד' ה') ולכאורה דברי המהר"ם קשים דבפועל יש סברא לומר שאין משלמים לו עבור הימים שהיה חולה משום שאין גופו קנוי. כיון שלא עושים עמו קנין עבדים וכמו שכתבתי לעיל. אבל בשכירות שעושים קנין מדוע לא דן המהר"ם דין שהבית הקנוי לשוכר, ואם מזלו גרם לו שאינו יכול לגור יפסיד. ויורשי האשה יהיו חייבים לשלם עד תום השכירות אלא ודאי שמחלק כפי שכתבתי לעיל.
ולעיל בענף ג' ביארתי דברי מהר"ם בענין מלמד שחלה תלמידו שפטור בעה"ב לשלם לו. ולדברינו דין פועל ודין המשכיר שוים. כי אע"פ שיש לשוכר קנין בבית מ"מ מאחר והוא בעל הממון לא שכר את הבית אלא באופן שיצטרך לבית, וכן שיהנה מן הבית בפועל. והדין שוה בשניהם שאם שילמו מראש אין הפועל ואין המשכיר צריכים להחזיר מעות.
בענף ג' הבאתי את תשובת המהר"ם המובאת בתשובות מיימוניות סי' מז' שכתב, שהשוכר בית ונשרף הבית פטור השוכר לשלם עבור הזמן שלא גר. ועוד כתב שם שאף אם שילם השכירות מראש חייב בעל הבית להחזיר לשוכר הכסף ששילם עבור הזמן שלא גר. ועיין בענף ג' שביארתי שיטת מהר"ם מדוע לדעתו כשמתה השוכרת אין המשכיר חייב להחזיר הכסף עבור הזמן שלא גרה.
הד"מ סי' של"ד הביא תשובת הרשב"א שכתב בשם הראב"ד שחולק על מהר"ם וסובר שאם השוכר מת חייבים היורשים לשלם עבור כל זמן השכירות. וטעמו ששכירות הוי ממכר לזמן השכירות, והשוכר חייב לשלם גם אם אינו יכול להשתמש בבית.
ולהלכה פסק השו"ע בסי' שי"ב סעי' יז' וז"ל:
"המשכיר בית לחברו לזמן. וכו' ואם נפל הבית אם אמר לו בית זה אני משכיר לך אינו חייב לבנותו, אלא מחשב על מה שנשתמש בו ומחזיר לו שאר השכירות."
ובסימן של"ד סעי' א' פסק הרמ"א וז"ל:
"מי ששכר בית לדור בו ומת בתוך ימי השכירות אין צריך לשלם לו רק מה שדר בו, דבעה"ב הוי כפועל וצריך להתנות. מיהו יש חולקים. לכן אם קיבל השכר כולו אינו צריך להחזיר כלום. כן נראה לי." עכ"ל.
ובנתיבות המשפט סי' שלד ס"ק ב' הקשה שבסי' שי"ב נפסק שהשוכר בית לשנה ונפל הבית דצריך השוכר לשלם רק עבור הזמן שגר בפועל. א"כ פוסקים להלכה ששכירות לא הוי מכר. ולפ"ז קשה מדוע הזכיר הרמ"א בסי' שלד' את דעת הראב"ד שהיורשים חייבים לשלם עבור הזמן שלא גר השוכר. והנתיבות תירץ שם שבנפל הבית יש מום בבית ועל כן פטור השוכר.
ונראה לי לתרץ שבבית אף אם היה שלם ונפל מחמת דבר אחר אין השוכר חייב לשלם עבור הזמן שלא דר. ואעפ"כ נ"ל שאין סתירה בדבר. כי י"ל שכירות בית הוי כהתחייבות מול התחייבות, כמו בקבלנות לפי הריטב"א והמהרי"ח, ועל כן מי שאינו עומד בהתחייבות מפסיד. ולפי זה כשמתה האשה היא הגורמת לאי כבוד ההתחייבות ועל כן חייבת לשלם. אולם אם נפל הבית בעל הבית אינו עומד בהתחייבותו להעמיד בית ועל כן אין חייבים לשלם לו. (ועין לעיל ענף ד' דעה ג' שזו גם דעת הראב"ד בשכירות פועלים.) ואף על פי שבשכירות פועלים אין פוסקים כן, שהוי כהתחייבות מול התחייבות. מ"מ שכירות בתים דומה יותר להתחייבות קבלנים. ולכן הביא הרמ"א גם דעת הראב"ד.
לעיל העתקתי את דברי הרמ"א בסימן של"ד סעיף א' שהביא את המחלוקת כשאדם שכר דירה ומת באמצע זמן השכירות. דדעת הרשב"א והראב"ד ששכירות הוי ממכר ליומא והשוכר מפסיד. והמהר"ם סובר שהשוכר פטור. ופסק הרמ"א להלכה שאם לא שילמו פטורים אולם אם שילמו אי אפשר להוציא מן המשכיר. וכתב הש"ך שם ס"ק ב' דמהרמ"א נראה שפסק כן משום דהוי ספיקא דדינא וזוכה המוחזק. ותמה הש"ך מדוע הרמ"א היה צריך לפסוק כן משום דהוי ספיקא דדינא שנחלקו בדבר הראשונים, הרי זו דעת מהר"ם. דאם נתן הממון תחילה זכה בו המשכיר ופטור מלהחזיר. וכפי שהבאתי דבריו לעיל, והיה עליו להביא דברי המהר"ם להלכה.
ולפי מה שפירשנו שיטות המפרשים בענין שכירות פועל אומנם זו שיטת המהר"ם. אולם דעת התוס' שבדבר שאין גופו קנוי אין לחלק בין נתן מעות תחילה או לא בכל אופן אם בעה"ב אנוס ואינו צריך לפועל או שהפועל אינו יכול לעשות מלאכתו. חייב הפועל להחזיר את הממון עבור הזמן שלא עבד. וכן הוא דעת הרא"ש עיין לעיל. וא"כ לשיטתם גם בשוכר אף אם שילם השוכר תחילה כל השכר ואח"כ מת דזכאים היורשים לדרוש חזרה את תשלום השכירות על הזמן שלא גר. וע"כ מובן הרמ"א שפסק כן משום ספיקא דדינא. ואף שהרמ"א לא הזכיר דעת התוס' מ"מ הזכיר דעת הרא"ש ודברי הרמ"א מבוארים. ועיין בד"מ סי' של"ג שהזכיר שם גם דעת התוס'. ועיין ש"ך סי' של"ד ס"ק ב' שכתב שהעיקר להלכה ששכירות לא הוי ממכר ליומא.
לאחר עיון נוסף ולאור מה שפירשתי בענף ה' ובסוף ענף ז' נראה שלדעות הסוברות ששכירות אינה ממכר ליומא. אם שילם השוכר מראש את דמי השכירות ומת. שאלה זו תלויה במחלוקת הראשונים, דעת התוס' טוך בב"מ ודעת התוס' רא"ש שם שאין המשכיר צריך להחזיר המעות. ודעת המהרי"ח ותוס' ר' פרץ שהמשכיר צריך להחזיר המעות ועיין בסוף ענף ז' שסכמתי דעות הראשונים בענין זה. אולם אם נפל הבית לכל השיטות צריך המשכיר להחזיר המעות. וכל זה אם שכירות לא הוי ממכר ליומא. ולשיטות הסוברות ששכירות הוי ממכר ליומא הבאתי לעיל דעת מהר"ם שהמשכיר צריך להחזיר הדמים. וכן נראה שזו גם דעת הרא"ש שכתב בעבד עברי שגם אם חלה צריך להשלים. ברם לפי זה שאר הראשונים הסוברים שאין עבד עברי צריך להשלים, יסברו בבית שאם נתן המעות אינו צריך להחזיר. אולם יתכן שסוברים שעבד עברי דינו שונה שזו גזרת הכתוב בע"ע. ובענף הבא נבאר דעת רש"י ועוד ראשונים הסוברים שבנפל הבית גם אם לא שילם צריך לשלם עבור כל תקופת השכירות.
ענף ט
לעיל הבאתי את שיטת רש"י שהשוכר בית זה, ונפל הבית חייב השוכר לשלם את כל דמי השכירות. וביארתי ששיטת רש"י ששכירות הוי ממכר ליומא. והבאתי לעיל שהקשו על רש"י מדין השוכר חמור זה ומת באמצע הדרך, שהשוכר חייב לשלם רק על מה שהלך עם החמור. ולמעשה על קושיא זו עמד הר"ש משאנץ בתשובה. (בתשובות מיימוניות ספר משפטים ס' כז') ובתשובה שם דן באדם ששכר בית והבית נשרף בתוך תקופת השכירות. וכתב שם שהשוכר בית ונפל הבית, הוי פסידא דשוכר משום שהבית קנוי לשוכר כל זמן השכירות ומזלו גרם. ועוד שאפי' לא שילם חייב לשלם עבור כל ימי השכירות. והקשה שם מדוע השוכר ספינה זו להוליך יין סתם וטבעה הספינה בחצי הדרך שפטור לשלם. וכתב לתרץ וז"ל:
"הרבה יש לחלק בין בית לספינה ובין בית לחמור שמת בחצי הדרך."
והנה הר"ש משנץ לא ביאר מה החילוק. עוד נראה לי להקשות על רש"י דשנינו בפרק המקבל דף ק"ה עמוד ב:
"מתני'. המקבל שדה מחברו ואכלה חגב או נשדפה, אם מכת מדינה היא - מנכה לו מן חכורו, אם אינה מכת מדינה - אין מנכה לו מן חכורו."
הרי להדיא שאם קרה דבר לקרקע שנגרם עקב מזלו של בעל הקרקע פטור השוכר לשלם השכירות. וכאן שנפל הבית ודאי שבמזלו של בעל הקרקע נפל ומדוע חייב השוכר לשלם.
ונ"ל לתרץ שבשכירות בתים היות ולא מצוי שיקרה שהבית יפול או ישרף, הדרך של שכירות זו, שהשוכר שוכר את הבית בקנין לזמן, וכל מה שקורה לבית הוי כנפל ביתו. אבל בשכירות חמור, או כששוכר ספן עם ספינה שיוליך לו סחורה, שהנזק מצוי דרך השכירות היא של התחייבות הדדית. דהיינו שבעל החמור או הספינה מתחייבים להעמיד חמור או ספינה, ובעה"ב מתחייב לשלם בתמורה. ולכן שם אמרינן שהשכירות היא לא ממכר ליומא. וכן נראה שאדם הלוקח שדה כדי לעבדה, והנזק מאוד מצוי. שיתכן שתהיה בצורת ולא יהיו גשמים, או שיקרה לשדה שאר מכות מדינה שלא יהיה יבול. הדרך לקבל השדה באריסות שמקבל למחצה לשליש ולרביע. או שמקבל השדה בחכירות ונותן לו מתוכה. ועיקר החכירות היא התחייבות מול התחייבות. בעל השדה מתחייב להעמיד לחוכר שדה הנותנת פירות. והחוכר מתחייב לתת לו סך פירות מתוכה. ועל כן אם אירעה מכת מדינה, מפסיד בעל השדה שהרי לא העמיד לו שדה הראויה לתת פירות. והראיה לדבר דשנינו בב"מ דף ק"ו עמוד ב:
"מתני' המקבל שדה מחברו בעשרה כור חטים לשנה ולקתה - נותן לו מתוכה. היו חיטיה יפות, לא יאמר לו הריני לוקח מן השוק, אלא נותן לו מתוכה."
הרי להדיה שעיקר החכירות היא לתת לבעל השדה חלק מהיבול. אלא שבחכירה החוכר מתחייב חלק קבוע, ולא משנה כמה עשתה ואם עשתה. אם אין מכת מדינה חייב לשלם. ואף שאנו פוסקים כת"ק הסובר שאם קיבלה הימנו במעות - והיתה מכת מדינה מנכה לו מחכירו. נראה שת"ק סובר שאף שהחוכר התחייב מעות הוא לא שינה את מהות החכירה, שעיקרה לתת לבעל השדה מהיבול, אלא שהסכים להמיר הפירות במעות. ועל כן בעל השדה מתחייב גם בחכירה זו להעמיד לו שדה הראויה לעשות פירות. ואם היתה מכת מדינה לא התחייב החוכר לשלם. והנה מצאתי בד"מ בחו"מ בסי' שכ"א שכתב תרוץ זה וז"ל:
"ולא דמי לקרקע דאכלה חגב דמנכה לו מחכירו ולא אמרינן דכל ההפסד על השוכר. די"ל שדוקא קרקע שעדין עומדת בחזקת המשכיר, בזו אמרינן דגם הוא יפסיד, משא"כ בשאר משכיר, ולכך כל ההפסד של השוכר. וכן נראה בתשובת מיימוני סי' כז' בדין בית שנשרף." עכ"ל.
והנה מה שכתב הרמ"א משא"כ בשאר משכיר כוונתו לשכירות כעין בתים. ונ"ל להביא ראיה לחילוק שכתבתי מרש"י מסכת בבא מציעא דף ס"ד עמוד ב שרש"י שם סובר שהמלוה את חברו ונותן הלוה למלוה לגור בביתו חינם הוי ריבית קצוצה, ובשדה כתב רש"י דהוי אבק ריבית. וע"ש בהגהות הגר"א שזו גם דעת הרמב"ם. ובתוס' שם ד"ה ולא ישכור ממנו בפחות, ביארו דעת רש"י שהחילוק בין בית לשדה שבבתים נהנה תמיד ואין כאן ספק שלא יהנה. ולכאורה שיטת רש"י קשה מדוע בשדה לא הוי ריבית קצוצה, הרי מעמיד לו שדה בלא דמי חכירה, ודבר זה שוה כסף. אלא מוכח מכאן שדמי החכירה נחשבים שנותן לו ממה שהשדה תעשה. ומאחר ולא בטוח שהשדה תעשה תבואה, אין זה חשוב כריבית קצוצה. ולכאורה קשה שמכת מדינה לא הוי דבר שכיח, וא"כ הא שנותן שדה חנם בלא דמי חכירה יחשב כריבית. ונראה שרוב האנשים לא היו רוצים לקבל קרקע בחכירה, אלא באריסות. וזה מחמת הסיכון שיש בחכירה, שפעמים רבות השדה אינה עושה יבול, או לא יבול מספיק. ולא תהיה מכת מדינה ויצטרך לשלם דמי חכירה. וע"כ נתינת השדה בחנם אינה נחשבת לרווח ודאי שקרוב לודאי שהמלוה לא היה רוצה לקבל השדה בחכירה.
לאחר שביארנו שיטת רש"י אביא את המשך התשובה של הר"ש משנץ בענין בית שכור שנשרף וז"ל:
"ומיהו הכא כיון דנשרפה העיר, הויא ליה מכת מדינה ותנן המקבל שדה מחברו ואכלה חגב, אם מכת מדינה היא מנכה לו מן חכרו. וקפסיק ותני בין הקדים לו חכרו בין לא הקדים. אע"ג דאיכא למימר דלאו דרכיה לאקדומי דהא נותן לו מתוכה. שמשון בן אברהם." עכ"ל
ואני מאוד נבוך בדבריו כי אם בית השכירות קנוי לשוכר לכל ימי השכירות, מה ההבדל בין נפל הבית, או שנשרפה העיר. הרי בשניהם מזלו של בעל הבית גרם שהפסיד ביתו. ואם בשכירות אמרינן שמזלו של השוכר גרם משום שהבית קנוי לו באותו הזמן ורצו להעניש אותו מן השמים. כמו כן אפשר לומר גם בנשרפה העיר.
ודע כי לשיטות הסוברות שדין שכירות בתים דומה לדין שכיר א"כ גם הדינים שביארתי בענף ו' בענין מכת מדינה הדין שוה בשניהם.
ענף י
מחלוקת המהר"ם מפדובה והרמ"א בענין מכת מדינה הגורם נזק בעתיד.
המהר"ם מפדובה בסי' לט' נשאל על אדם ששכר חנות לכמה שנים. לחנות זו היה רשיון מהשר להלות בריבית. לאחר זמן גזר השר שאסור להלוות בריבית, ללא קבלת משכונות. גזרה זו גרמה שמספר ההלואות ירד מאד. תקופה ארוכה השתדלו בעלי העסקים ולא הצליחו לשנות הגזרה. עתה פנה השוכר וביקש שהמשכיר יפחית את דמי השכירות.
המהר"ם מפדובה השיב שאם המצב שאפשר לתקן ולהלות ע"י תחבולות אלא שצריך טרחה בדבר. במקרה זה אין מנכה לו משכירותו. דמקרה זה דומה למה ששנינו בב"מ דף ע"ח עמוד א
"השוכר את החמור והבריקה, אומר לו: הרי שלך לפניך."
ופירש רש"י והבריקה שנסתמית, או שנעשתה שוטה, שאפשר לטרוח וליישרו וילך לאט וירבה הזמן ושניהם יפסידו. במקרה כזה אומר לו הרי שלך לפניך. אבל אם אי אפשר לתקן ולהלות ע"י תחבולות, ופחתו מספר ההלואות. במקרה זה הוי כנמצא מום בשכירות, והוי כנפל הבית שיכול לחזור בו מהשכירות. ואע"פ שהתקלקל רק מקצת שעדין יש לוים ע"י משכונות. מ"מ החלק שהתקלקל התקלקל לגמרי, ואמרינן לגבי זה מה לי קטלי כולה מה קטלי פלגא. וביאר המהר"ם שמה ששנינו בב"מ דף קה עמוד ב:
"משנה. המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה, אם מכת מדינה היא - מנכה לו מן חכורו, אם אינה מכת מדינה - אין מנכה לו מן חכורו."
המשנה מדברת במכת המדינה לשעבר, שהחגב אכל היבול. אבל כשיש מכה לעתיד, בין אם המכה פרטית או מכת מדינה, השוכר יכול לחזור בו מהשכירות. מידי דהוי שנפל מום בשכירות או שנפל הבית שהשוכר יכול לחזור בו.
הדרכי משה בחו"מ סי' שכ"א הביא את דבריו, וחלק עליהם. וכתב שמכת מדינה גם אם היא לעתיד אינו בחזרה, אלא בדין ניכוי. ואם זו מכה פרטית אינו מנכה לו משכירותו. והביא ראיה לדבריו שגם לעתיד דנים בדין מכת מדינה ואין השוכר יכול לחזור בו מדברי האור זרוע שהובא במרדכי בסי' שמג וז"ל:
"מלמד שגזר המושל שלא ילמוד, דהוי מכת מדינה וכל ההפסד על בעל הבית."
ומוכח מכאן שבעל הבית אינו יכול לחזור בו לעתיד.
עוד הקשה הרמ"א מדברי הר"ש משנ"ץ שהבאתי לעיל באחד ששכר בית ונפל הבית, שחייב השוכר לשלם עבור כל השכירות. והשוכר לא יכול לחזור בו לעתיד.
ובשו"ע חו"מ סי' שכ"א הביא הרמ"א את דברי המהר"ם מפדובה וחלק עליהם. הנה במחלוקת זו דנו האחרונים. הסמ"ע הסכים למהר"ם. והש"ך והנתיבות הסכימו לרמ"א. ומדברי הגר"א שם ס"ק ח' נראה שהסכים למהר"ם. והפ"ת כתב שם שכן דעת החתם סופר.
במחלוקת גדולה זו ברצוני לבאר הדברים וע"י כך תתבאר המחלוקת. הנה הקושיא השניה של הרמ"א מבית שנפל אינה קשה כלל, שרוב הראשונים חולקים על הר"ש משנ"ץ וסוברים שבנפל הבית פטור השוכר לשלם השכירות לעתיד.
אולם נ"ל שיש כאן מחלוקת מהותית בין המהר"ם לרמ"א. המהר"ם נקט שאדם ששכר חנות עם רשיון מהשר להלוות בריבית, ונתבטל מקצת הרשיון הוי כנפל מקצת הבית, שחלק משכירת העסק היה עבור הרשיון. ואם אין רשיון אין עסק. ועל כן דימה המהר"ם מקרה זה לנפל מום בחפץ השכירות. אבל דעת הרמ"א שעיקר השכירות היא החנות שמתעסקת בהלואות, והגזרה אינה מום בחפץ השכירות, אלא גזרה חיצונית בגדר מכת מדינה. וע"כ יש לדון מקרה זה במסגרת דיני מכת מדינה שמנכה לו מחכירו, ואינו יכול לבטל השכירות.
והנה גוף ראית הרמ"א מדברי האו"ז היא ראיה נכונה שדין מכת מדינה נאמר גם לעתיד אבל עיקר טעמו של המהר"ם הוא דהוי מום בגוף הדבר שנשכר, וע"כ הוי כנפל הבית. ובמחלוקת זו אין בידי להכריע.
והנה הנתיבות הקשה על המהר"ם מהמשנה בבא מציעא דף ק"ג עמוד ב
"משנה. המקבל שדה מחבירו והיא בית השלחין או בית האילן, יבש המעין ונקצץ האילן - אינו מנכה לו מן חכורו."
ובפשטות משמע אפי' שקיבל את השדה למספר שנים. ומבואר שאינו יכול לבטל את הסכם השכירות. והרי שם הוי מום בחפץ השכירות לעתיד. והנה החתם סופר תרץ שמדובר ששכר השדה רק לשנה. ברם נ"ל לתרץ ואין צריך להגיע למה שכתב הח"ס. שהנתיבות בסי' שכ"א ס"ק ב ביאר את המשנה שמדובר שהמקבל קיבל השדה סתם ולא התנה שיהיה בתוכו מעין או אילן. ועל כן כשיבש המעין או נקצץ האילן אין כאן מום כלל. שיכול לומר לו גדל פירות על מי גשמים, או שיביא מים ממעין אחר שבסביבה, וכמו שמעמידה הגמ' שם שיש נהר גדול בסביבה שלא יבש. ועוד שאין הדבר ברור שהמעין יבש בצורה קבועה. דלשנה הבאה ירדו גשמים ויתמלא מקור המעין וינבע מחדש. וע"כ לא הוי מום בשדה.
ועל גוף הסברא של המהר"ם מה לי קטלא כולא מה לי קטלא פלגא יש לזה ראיה בבא מציעא דף ק"ג עמוד ב
"אם אמר לו חכור לי שדה בית השלחין זו או שדה בית האילן זה יבש המעין ונקצץ האילן - מנכה לו מחכורו."
אומר הירושלמי וז"ל:
"נקצץ האילן אמר ר' יצחק כשנקצץ האילן כולו אבל אם נשתייר ממטע עשרה לבית סאה יכול למימר בקדמיתא הוו כחישו ולא הוו עבדין סגין ברם בדין אינון דלילין ועבדין סגין."
הרי להדיא שאם אין סברא זו אמרינן את סברת המהר"ם מפדובה.
(ועיין עוד בענין דומה לזה ברשב"א ב"מ דף ע"ח ע"ב ד"ה אומר לו הרי שלך לפניך. אולם נראה ששאר הראשונים פרשו אנגריא שאינה חוזרת, שחוזרת לאחר ימי השכירות. ועיין בענין זה נתיבות סי' ש"י ס"ק ב).
ענף יא
נותר לנו לברר מה הדין של קבלנים שקיבלו עבודה והתחייבו לבצעה לזמן מסוים. והתחילו בעבודה ומחמת המלחמה לא יכלו לגומרה בזמן. ואחרי המלחמה אין המעסיקים צריכים למלאכתם. האם חייבים המעסיקים לשלם להם עבור העבודה שעשו.
כמו כן יש לדון מה הדין בפועלים שהתחילו לעשות עבודה לפני המלחמה ופסקו בזמן המלחמה, ועתה אין תועלת לגמור העבודה ובעל הבית לא נהנה כלל מהמלאכה. האם חייב לשלם להם על הזמן שעבדו ועל הזמן שהתבטלו.
הנה המרדכי בב"מ סי' שנ"ג כתב וז"ל:
"ושליח שהיה נושא איגרת בשכר ומצא תגר (הסמ"ע בסי' של"ה סעי' ב' פירש מלשון תגרה מלחמה) וחזר בו. נראה דהוי פסידא דפועל בין היה לשניהם לידע האונס בין לא היה לשניהם לידע, הכל הוי פסידא דפועלים. וכו' ודומה לספינה זו ויין סתם דפריך תלמודא אמאי מה שנתן לא יטול". עכ"ל.
דברי מרדכי אלו מבוססים על דברי התוס' ע"ט ע"א ד"ה אילימא. מבואר במרדכי זה שאם עשה הפועל עבודה ונאנס ובעה"ב לא נהנה מהעבודה דפטור בעה"ב לשלם.
אולם בהגהות המרדכי שם סי' ת"ס כתב וז"ל:
"ולי ההדיוט נראה מהא דאמרינן בפרק הזהב בני העיר ששלחו שקליהם ונגנבו או שנאבדו מידי השלוחים וקאמר דנשבעין שליחים ליטול שכרן מבני העיר. אלמא אע"ג דאין נהנין בני העיר צריכים לשלם שהרי צריכין לשקלים אחרים כדאמרינן התם, אפ"ה נוטלים שכרם. וכו' וצ"ע אם יש לחלק ולומר דשכר מצוה בני העיר הלכך נהנים הן." עכ"ל.
ונראה שיש לחלק בין האונס של השליח שנשא האגרת. למקרה של השלוחים שגנבו מהם השקלים. שבמקרה של האגרת, השליח נמנע מלקיים שליחותו, והאונס לא נגרם עקב אי קיום התחייבות של המשלח. אולם במקרה השקלים השליח יכול לומר הא קאימנא הבא השקלים ואביאם לירושלים. ומצאתי שכן חילק המחנה אפרים בהלכות שכירות סי' ח. (אולם מה שהביא מגמ' זו סתירה לשיטת הריב"ם בתוס' דף ע"ט ע"ב אינו סתירה. די"ל מה שכתוב נשבעים ליטול שכרם הכוונה לשכר חצי הדרך.)
ונראה שיש לחלק עוד בין אם השליח פועל, שמשלמים לו עבור טרחו כל יום. לבין אם השליח קבלן שמקבל שכר להעביר החפץ. וכמו שחילק המהרי"ח ביניהם בענין אחר. והסברא לחלק דפועל עושה מלאכת בעל הבית, ואם נאנס ולא גמר המלאכה הוי פסידא דבעל הבית, שבזמן שהלך עשה מלאכת בעה"ב. אולם קבלן משלמים לו בשביל השלמת קבלנותו והרי לא קיים, ובעה"ב לא נהנה. ונראה שהמרדכי לא רצה לחלק באופן זה, כיון שפשטות הברייתא בני העיר ששלחו שקליהם היא שליחות בקבלנות. אולם להלכה החילוק שכתבתי ברור.
ועיין במחנה אפרים שם סי' ח' ד"ה אמנם שחילק בין אם בעל הבית משלם עבור הטרחה. או כשבעה"ב התנה לשלם עבור הנאה מסוימת, או עבור קבלת מוצר מסוים.
ולפ"ז נראה שמה שכתבו הראשונים בב"מ דף ע"ט ע"א שהשוכר חמור זה ומת החמור באמצע הדרך, והשוכר לא העביר סחורתו למקום שרצה, ולא נהנה כלל משכירת החמור, דפטור לשלם עבור השכירות. מדובר ששכר החמור כדי להגיע למקום מסוים. אולם אם שכר החמור סתם והתנה לשלם שכירות עבור כל יום שישתמש בחמור ומת החמור באמצע הדרך דחייב השוכר לשלם עבור הימים שהשתמש בחמור אף אם למעשה לא נהנה מהשכירות. וכן פסק השו"ע סי' ש"י סעי' ג' וע"ע מה שכתב ע"כ הנתיבות שם.
ברם הסתפקתי מה הדין אם אדם שכר פועל להכניס פשתן למשרה ואח"כ להוציאו. והפועל הכניס הפשתן למשרה אולם אח"כ חלה הפועל ולא יכל להוציא הפשתן מהמשרה, והפשתן התקלקל. האם בעה"ב חייב לשלם לפועל עבור הזמן שעבד דכאן קרה אונס בגופו של הפועל ובעה"ב לא נהנה כלל ממלאכת הפועל. ועיין נתיבות סי' של"ג ס"ק ט' וסי' של"ה ס"ק ב - ג אלא ששם יש לפרש שמדובר בקבלן. ודעתי נוטה שבפועל חייב לשלם עבור הזמן שעבד, שמאחר שעבד, והשתכר שכרו, אין אונס שקורה אח"כ יכול לגרום שהפועל יפסיד שכרו. שהרי פועל מתחייב לעבוד את הזמן ששכרוהו, ואינו מתחייב לפצות את בעה"ב במקרה של אונס. וצ"ע בדבר זה שלא ראיתי שדברו בזה.
סיכום:
א. להלכה פוסקים שפועל אין גופו קנוי ובעה"ב משלם לפועל רק עבור הזמן שעשה מלאכה. ואם קרה אונס לפועל או לבעל הבית שבגללו נמנע הפועל מלעשות המלאכה, פטור בעה"ב לשלם עבור הזמן שהפועל לא עבד.
ב. קבלן ובעה"ב שהתחייבו זה לזה באופן שאם יתחיל הפועל מלאכתו שניהם לא יוכלו לחזור בהם. ובאופן שאם הקבלן יחזור באמצע המלאכה לא יקבל הקבלן השכר. וכן אם יחזור בו הבעה"ב ישלם כל השכר וקרה אונס שאי אפשר לגמור המלאכה. בזה הדין שמי שלא יכול לקיים תנאו מפסיד. ואם היתה מכת מדינה, מי שמזלו גרם שתפסק העבודה מפסיד. עיין ענפים ה - ו.
ג. בעה"ב המעסיק פועלים כדי לגמור עבודה מסוימת וקרה אונס שהפועל לא היה יכול לגמור המלאכה בזמן. ובעה"ב לא נהנה מהעבודה של הפועל. אם בעה"ב משלם עבור הטרחה של הפועל חייב בעה"ב לשלם עבור הזמן שהפועל עבד. (ועיין מקרה שדנתי בו בסוף ענף י"א) ואם התנה לשלם עבור ההנאה או עבור מוצר מושלם פטור בעה"ב לשלם.
ד. השוכר בית ונפל באמצע התקופה השוכר משלם רק עבור הזמן שגר. כן נפסק להלכה ואף אם שילם השוכר השכר מראש צריך המשכיר להחזיר הממון עבור הזמן שלא גר.
ה. השוכר בית ומת השוכר הוי ספיקא דדינא. ויש בזה ג' דעות להלכה
א. אם שכירות בתים לא הוי ממכר ליומא דעת תוס' ר' פרץ ודעת המהרי"ח שהיורשים בכל אופן פטורים עבור הזמן שלא גר השוכר. ואפי' אם שילם צריך המשכיר להחזיר.
ב. דעת הראב"ד שהיורשים חייבים לשלם משום ששכירות הוי ממכר ליומא. אולם דעה זו מובאת להלכה לא מטעמו של הראב"ד אלא מטעם ב' דלעיל. דהוי כהתחייבות מול התחייבות, ומי שלא מקיים את התחייבותו מפסיד.
ג. דעת מהר"ם שאם שילם השוכר מראש אינו מקבל חזרה. ואם לא נתן פטור מלשלם. ולמעשה סובר המהר"ם כדעה א' אלא שאם נתן הממון מראש אמרינן שהסכים לתת בכל אופן שהמשכיר יעמוד בתנאו. ולמעשה אפשר לפסוק כן גם משום דהוי ספיקא דדינא בין שיטה א' לב'.
(וביארתי דעת מהר"ם שסובר שכירות הוי ממכר ליומא. ברם דעת תוס' טוך בב"מ וכן דעת התוס' רא"ש שם. שאף אם נאמר ששכירות לא הוי ממכר ליומא. אם נתן השוכר המעות והמשכיר יכול לקיים תנאו המשכיר אינו צריך להחזיר. ועיין מה שכתבתי לעיל סוף ענף ז)
והתשובה לשאלות שהצגתי בפתח דברי:
א. המעסיקים פטורים לשלם לפועלים עבור הימים שלא יכלו להגיע לעבודה בימי המלחמה. ונראה שאף לפוסקים הסוברים שאם היתה מכת מדינה באופן שמזלו של בעה"ב גרם צריך בעל הבית לשלם. במקרה שלנו בעה"ב פטור כיון שבמקרה שלנו מזלם של הפועלים גרם, שהרי הממשלה לא גזרה שהמפעלים לא יעבדו. אלא ההוראה היתה שהפועלים לא יצאו לעבודה. ועוד שכאן לא שייך לדון מדין מכת מדינה שהרי ההוראה היתה לטובת הפועלים. ואף אם שילמו לפועלים מראש הם חייבים להחזיר.
ב. בעה"ב שהעסיק פועלים כדי לגמור עבודה למועד מסוים ועקב המלחמה לא נגמרה העבודה ובעה"ב לא נהנה. בעה"ב חייב לשלם לפועל עבור הימים שעבדו. אולם אם בעה"ב הזמין דבר אצל קבלן והקבלן לא גמר בזמן ובעה"ב לא נהנה. פטור בעה"ב לשלם. אולם יתכן מקרים שבעה"ב יהיה חייב לשלם לקבלן. ועיין בענף יא.
ג. שוכרים שלא גרו בדירות השכורות עקב המלחמה נראה שחייבים לשלם כיון שלא היתה מכת מדינה, שרוב התושבים לא ברחו ממקומם. ואף אם הרוב היו בורחים מ"מ חייבים לשלם, כיון שמזלם של הדיירים גרם. שהרי לא נמצאה כל רעותא בדירות שהגזרה בשמים היתה נגד התושבים. אולם עיין בראב"ן סי' צ"ח שכתב על כגון זה דהוי מכת מדינה וכל אחד מפסיד מחצה.
ד. ומה שכתבתי כשברחו הרוב הוי מכת מדינה. זה לשיטת הראבי"ה והאור זרוע שבאופן זה דנים דינא דמכת מדינה. אולם לשאר השיטות תלוי הדבר במחלוקת הראשונים המובאת בסיכום אות ה' אם שכירות היא ממכר ליומא או דינה כשכירות פועלים. ועיין מה שכתבתי בענף ו'. ולדעת מהר"ם אם שילם מראש תלוי הדבר בדיני מכת מדינה ומזלו של מי גרם ההפסד ועיין בענין זה ענף ג.
ודע שכל מה שכתבתי כאן זה כשאין מנהג מדינה ברור כיצד נוהגים. וכן שלא התנו אחרת בחוזה השכירות.
עיין עוד בספרי בכורי גשן חלק ב' בסי' כ"ז במאמר שכר שכיר שכירות בתים (המשך לסי' זה). תיקנתי במקצת את הסיכום שיהיה יותר ברור.
[1] וע"ע בשו"ת הרא"ש כלל ע"ח סי' ב' שכתב ששכיר הוי מכירה ליומא. הבאתי תשובה זו בספרי בכורי גשן חלק א' סי' י' ענף א'.
