בעל שקנה דירה לאשתו ומרדה - חייבת הוצאות או שווי הבית

שאלה

אדם קנה דירה ורשם בחוזה המכירה שהוא ואשתו הם הקונים. בזמן קנית הדירה שילם הבעל 75% ממחיר הדירה מכספו. את 25% הנותרים שילמו הבעל והאשה למוכר מהלואת משכנתא שלקחו על שמם. במשך השנים שילם הבעל את המשכנתא, אשתו לא עבדה כלל ולא היה לה כסף משלה. לאחר שנים מרדה האשה בבעלה ועזבה אותו, ודינה להפסיד המתנות. עתה התעורר ספק האם האשה צריכה להחזיר את מחצית הדירה שקיבלה במתנה. או האם צריכה האשה לשלם את הכסף ששילם עבורה בעלה.

דבר זה כבר נדון בעבר ע"י בתי הדין. בפד"ר חלק ד' עמ' 266 נטו לומר, שהאשה צריכה להחזיר רק את הכסף ששילם בעלה עבורה. ובחלק ה' עמוד 170 דנו בבעל שבנה בית על קרקע נכסי מלוג של אשתו, ואח"כ מרדה האשה. ופסקו שהבעל זכאי לקבל את השקעתו חזרה. ודנו שם בשאלה, האם הבעל יכול לדרוש את שווי הבניה כיום, או שהאשה חייבת לשלם לבעל רק את הכסף שהוציא בזמן הבניה. וכתבו שם שהדבר תלוי בסוגית הגמ' בב"ק (דף קב' ע"ב) ובפרושה. שדעת הרמב"ן והרא"ש שגוף הבניה שייך לבעל, ודעת ר"י והרמ"ה שהבעל זכאי רק לתבוע הכסף שעלתה הבניה. וע"כ הדבר הוי "ספיקא דדינא" והמוחזק יכול לומר "קים לי".

הנה מה שכתבו שם שהרמב"ן והרא"ש לא פסקו את הדין של ר' אבהו ששליחותיה קא עביד, כתבו כן על פי דברי הקצוה"ח בסי' צ"ז. לענ"ד הדברים צריכים עיון, ע"כ אביא את הסוגיא ואת פרושי הראשונים ואדון בגופם של דברים.

סוגית "מחכו עלה במערבא", "ושליחותיה קא עביד"

השאלות דלעיל תלויות בסוגית הגמ' בבא קמא - מחכו עלה במערבא, ושליחותיה קא עביד. -  ומאחר וסוגיא זו קשה ועמומה והמפרשים זה אומר בכה וזה אומר בכה, אמרתי לבאר את הגמ' בעזהי"ת כפי שהדבר עולה מפרושי הראשונים לסוגיא. ותחילה אביא הגמ' בקצרה.

ז"ל הגמ' בבא קמא דף ק"ב עמוד א:

"תנו רבנן: הנותן מעות ליקח לו חטין ולקח מהם שעורין, שעורין ולקח מהם חטין, תניא חדא: אם פחתו - פחתו לו, ואם הותירו - הותירו לו, ותני חדא: אם פחתו - פחתו לו, ואם הותירו - הותירו לאמצע! אמר רבי יוחנן, לא קשיא: הא ר"מ והא רבי יהודה; הא ר"מ, דאמר: שינוי קונה, והא רבי יהודה, דאמר: שינוי אינו קונה. מחכו עלה במערבא, לר' יוחנן אליבא דר' יהודה, וכי מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל מעות? מתקיף לה רב שמואל בר ססרטי: אי הכי, אפילו חטין וחטין נמי לא! אמר רבי אבהו: שאני חטין וחטין, דשליחותיה קא עביד, וכי בעל הבית דמי; תדע, דתנן: אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו, אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו, ולא בצבע שצבע לשמן, ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן; ואמאי? לימא הכא נמי: מי הודיעו לצבע שיקנה צבעו לאשה? אלא לאו משום דאמרינן דשליחותיה קא עביד וכיד אשתו דמי, הכא נמי שליחותיה קא עביד וכיד בעה"ב דמי. וכו'..... אלא אמר רבי אבא: כל המקדיש נכסיו, נעשה כמי שהקנה להן כסות אשתו ובניו מעיקרא."

בגמ' סנהדרין דף יז עמוד ב מבואר שבמקום שנאמר "מחכו עלה במערבא" הכוונה לרבי יוסי בר חנינא שהוא תלמידו של ר' יוחנן. ור' שמואל בר ססרטי נראה שהוא תלמידו של ר' אבהו. (כן משמע בירושלמי סנהדרין פר' ז' הלכ' א').

ענף א  - פרוש תוס' ר' פרץ 

רבינו פרץ פירש שר' שמואל בר ססרטי סובר שהמוכר מקנה לבעל המעות. ולפי פרוש זה מוסברים דברי ר' יוחנן, שאם אמר אדם לשליח לקנות לו חטים והשליח קנה שעורים שזכה המשלח בשעורים. כיון שהמוכר הקנה לבעל המעות. ור' שמואל בר ססרטי סבר שדעת בני מערבא שהמוכר מקנה למי שסוחר עמו. ועל כן תמה "אי הכי, אפילו חטים וחטים נמי לא" שלא יזכה המשלח. ור' אבהו ענה שבני מערבא סוברים שכאשר השליח אינו משנה אמרינן דשליחותיה קא עביד. והביא ראיה שאין הטעם כמו שאמר ר' שמואל בר ססרטי שהמוכר מקנה לבעל המעות, מהברייתא "המקדיש נכסיו שאין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו, ולא בצבע שצבע לשמן, מי הודיעו לצבע שיקנה צבעו לאשה? אלא לאו משום דאמרינן "דשליחותיה קא עביד וכיד אשתו דמי". ולפי ר' שמואל בר ססרטי קשה מדוע האשה זוכה בבגדים ובצבע לפני שמגיעים לידה, הרי המוכר והצבע מקנים לבעל המעות. ור' אבא בא לתרץ את ר' שמואל בר ססרטי ואמר "כל המקדיש נכסיו, נעשה כמי שהקנה להן כסות אשתו ובניו מעיקרא"

ולקמן נבאר את דברי ר' אבא.

ונ"ל שהרמב"ן ור"י בעל התוס' (בהגהות אשרי בשם מהרי"ח) ור' ירוחם פרשו את הגמ' כפרוש זה. אלא שהם נחלקו כיצד לפסוק להלכה.

הרמב"ן (הובא בספר התרומות שער א' חלק א') פסק כר' יוחנן וכר' שמואל בר ססרטי וכר' אבא, שהמוכר מקנה לבעל המעות. ועל כן כתב, שאם בעל לוה מעות ושעבד מטלטלי אגב מקרקעי ושעבד גם בדאיקני שהדין הוא שבעל החוב גובה מבגדי האשה. וביאר, שהבעל כשקנה הבגדים לאשה לא זכתה האשה בבגדים ישירות, וזאת משום שהמוכר הקנה את הבגדים לבעל שהוא בעל המעות. והאשה זכתה בבגדים כשהבעל נתן לה אותם. וע"כ חל השעבוד על הבגדים שהיו תחילה של הבעל. ומבואר שם ברמב"ן, שאם פוסקים שליחותיה קא עביד, לא היה הבעל חוב גובה מהבגדים. וזאת משום שהאשה זכתה בבגדים ישירות מהמוכר. והם לא היו של הבעל מעולם ולא חל עליהם שעבוד.

ונראה שגם ר' ירוחם פירש כן ופסק כן. שבמישרים, נתיב כח' חלק א. פסק שאם ראובן קונה בכספו חפץ עבור שמעון, צריך להודיע תחילה למוכר. ואם לא הודיע למוכר לא זכה שמעון בחפץ. ונראה שטעמו שהמוכר מקנה לבעל המעות.

ברם נראה לי שהרמב"ן חזר בו מפסק זה. שבמסכת ב"מ דף ט"ו ע"ב ד"ה א"ל משמע שסובר שפוסקים דשליחותיה קא עביד. וז"ל שם:

"א"ל מה מכר ראשון לשני כל זכות וכו' ואוקימנא משום דניחא ליה דליקום בהימנותיה. כלומר ועכשיו כשלקח לצורכו של לוקח לקח ונעשה כשלוחו. דלא קימא לן (כנהרדעי) כבני מערבא דאמרו מי הודיעו לבעל החטים שיקנה לבעל המעות. א"נ הכא כיון דידע דמכרה קים ליה דלצורך לוקח הוא לוקחה, הלכך קנאה לוקח מיד המוכר שהוא הנגזל. וכו'."

הרי להדיא, שבתרוץ הראשון נקט הרמב"ן שלא פוסקים כבני מערבא. ונראה שגם בתרוץ השני אינו רוצה לומר שפוסקים כבני מערבא, אלא נראה שרוצה לומר שבמקרה של הגמ' בב"מ גם בני מערבא מודים.  וכן נראה מלשון הרשב"א, שם.

גם מהרמב"ן במלחמות כתובות סוף פר' נערה שנתפתתה, מבואר שפוסק כמ"ד שליחותיה קא עביד. שכתב שם, שהאשה זוכה בצבע ובצמר ע"י השנוי שעושה הצבע לשם האשה. וז"ל הרמב"ן שם:

"ואפי' בצבע שצבע לשמן כיון דלשמן צבען הצבע הקנה צבעו לאשה וקנין גמור קנאתן בשנוי דהכי מסקנה בב"ק."

אם היה סובר שלא פוסקים שליחותיה קא עביד, היה הבעל צריך לזכות בצבע שהרי הוא בעל המעות. (ברם מה שכתב הרמב"ן שקנאתן בשנוי קשה, שלא מצאנו שאדם שעושה שנוי בחפץ שהוי קנין, כשאינו רוצה לגוזלו. ועיין קצוה"ח סי' צ"ז ס"ק י"ד שדן בענין זה).

ונ"ל שהרמב"ן לאחר שחזר בו סובר, שאין טעמו של ר' יוחנן כפי שפירשו ר' שמואל בר ססרטי. אלא ר' יוחנן סובר דאמרינן שליחותיה קא עביד, ואף ששינה השליח וקנה שעורים במקום חיטין אין בשינוי זה כדי לבטל השליחות. ובמיוחד שהדין שכשהשליח משנה הוא חייב לשאת בהפסד שיגרם עקב השינוי. ולפי זה פוסקים כר' אבהו שאמר הטעם שליחותיה קא עביד. ואין פוסקים כר' שמואל  בר ססרטי שהוא תלמידו של ר' אבהו. (כן משמע בירושלמי סנהדרין פר' ז' הלכ' א'). וכן אין פוסקים כר' אבא שטעמו דחוק וכבר התקשו הראשונים בביאור דבריו.

ועוד שדינו של ר' שמואל בר ססרטי קשה, דאף אם נאמר שהמוכר מקנה לבעל המעות מ"מ האשה יכולה להחשב לבעלת המעות, שהרי הבעל משלם עבורה. ושנינו בקידושין שאדם יכול לקדש אשה במעות שנותן אחר עבורו מדין עבד כנעני, ונחשב כאילו המקדש נותן את המעות.

וכן סובר ר"י בעל התוס' (הובא בהגהות אשר"י) שפוסקים שליחותיה קא עביד. וכן פוסק ר' פרץ, עיין בתוס' בב"מ דף ט"ו ע"ב. וכן פסק הרמ"ה דאמרינן שליחותיה קא עביד. ושינוי של קנית שעורים במקום חיטין אינו חשוב שינוי לבטל השליחות. (דבריו הובאו בש"מ על הגמ' בב"ק). אולם לא התברר בדברי הרמ"ה כיצד פירש את דברי ר' שמואל בר ססרטי.

הגמ' שם בהמשך הסוגיא דנה בענין אחד שקנה קרקע בשם ריש גלותא, והקשתה, "לימא דלא כבני מערבא". ולכאורה מה קשה על בני מערבא, הרי הם סוברים דשליחותיה קא עביד, ומובן שאדם הקונה שדה לריש גלותא שקנה ריש גלותא. ביאר ר' פרץ, שמאחר והקונה רוצה לקנות לעצמו, אף שאמר שקונה לריש גלותא, אין לומר כאן שליחותיה קא עביד שהרי לא רצה לקנות לריש גלותא. ולפי זה הקשתה הגמ', מדוע קנה ריש גלותא בקרקע. (ברם לפרוש זה קשה, דהגמ' יכלה להקשות קושיה זו גם לר' שמואל בר ססרטי מדוע קנה ריש גלותא הלא הוא לא היה בעל המעות).

וע"ע בתוס' ר' פרץ שביאר גם את המובא בגמ' בענין כיתנא דרב כהנא. שהגמ' שאלה "לימא פליגא אבני מערבא". ושם לא שייך לומר שליחותיה קא עביד, משום שהמוכרים שינו, שרב כהנא לא ציוה אותם למכור הכיתנא.

ענף ב - פרוש תוס' הרא"ש

בתוס' הרא"ש פירש את הגמ' כפרוש תוס' ר' פרץ. ולפרוש זה, ר' אבא בא לתרץ את ר' שמואל בר ססרטי אליבא דר' יוחנן. ובתוס' הרא"ש לא מבואר האם פוסקים כר' יוחנן ומטעם שליחותיה קא עביד. או שפוסקים כר' יוחנן אליבא דר' שמואל בר ססרטי שהמוכר מקנה לבעל המעות.

ואת סוגית הגמ' הלוקח שדה בשם ריש גלותא לימא דלא כבני מערבא. פי' בתוס' רא"ש, דהגמ' שאלה, מדוע זכה הקונה בקרקע, הרי בני מערבא סוברים שהמוכר מקנה למי שסוחר עמו, וכאן שהקונה אומר לו שקונה לריש גלותא, צריך להיות הדין שריש גלותא זכה בקרקע, ומדוע הדין שהקונה זוכה בקרקע. לפרוש זה, קושיא זו אינה קשה אליבא דר' שמואל בר ססרטי, שהרי הוא סובר שהמוכר מקנה לבעל המעות, ומובן שהקונה שהוא בעל המעות זוכה בקרקע.

ענף ג - פרוש הרא"ש בפסקים

דרכו של הרא"ש בפסקיו בדרך כלל לפרש את הגמ' בדרך שפרש בתוספותיו. אולם בסוגיא זו נראה לי שהרא"ש בפסקים פירש הגמ' בדרך אחרת. ומה שהכריח אותי לומר כן, א' הרא"ש בפסקים כתב שר' אבא בא לתרץ את בני מערבא, דבר שאינו עולה כלל מהפרוש שכתב בתוספותיו. ב' הרא"ש בתשובה כלל צ"ו סי' ג' הביא את הגמ' בדין הקונה קרקע בשם ריש גלותא וכו' לימא דלא כבני מערבא, וביאר שקושית הגמ' היתה מדוע לדברי בני מערבא קנה ריש גלותא את הקרקע.

הנה ברור שהרא"ש בפסקיו חזר בו מהפרוש שכתב בתוספותיו. (לעיל בענף ב כתבתי שהרא"ש בתוס' פירש בדרך שונה מר' פרץ את קושית הגמ' לימא פליגי אבני מערבא. וביארתי שהרא"ש שינה בפרושו מפרוש ר"פ משום שלפרוש ר"פ קשה, שקושית הגמ' קשה גם לר' שמואל בר ססרטי. ברם הרא"ש בתשובותיו פרש בדרך שונה ממה שכתב בתוספותיו וצריך ביאור מדוע הרא"ש חזר בו מפרושו.)

דברי הרא"ש בפסקיו קצרים וסתומים. ונראה לי שהרא"ש בפסקיו מפרש כפרוש התוס' שלפנינו. הרא"ש מפרש שר' שמואל בר ססרטי הבין, שבני מערבא סוברים שהמוכר מקנה למי שסוחר עמו. ועל כך הקשה ר' שמואל שא"כ גם בחיטין וחיטין אם השליח לא הודיע שקונה למשלח לא יזכה המשלח. ופשטות הברייתא כשעשה השליח שליחותו זכה המשלח במקח, והברייתא מדברת גם באופן שהשליח לא הודיע למוכר עבור מי הוא קונה.

וע"כ ענה ר' אבהו, שעל כרחך צריך לומר שבני מערבא מסכימים לדין של שליחותיה קא עביד. דאל"כ כיצד זוכה אשה במה שבעלה קונה וצובע עבורה. ובברייתא מבואר שהאשה זוכה בבגד גם לפני שהבגד הגיע לידה. וכן כאשר הצבע צובע בצוי הבעל, אין הרגילות לומר לו עבור מי הוא צובע. (ונראה שכפרוש זה פירש הרא"ש את הגמ' גם בתשובה כלל ק"ה סי' ב')

ור' אבא בא לתרץ את בני מערבא כפי שהבינם ר' שמואל בר ססרטי, שלדעתם המשלח אינו זוכה אלא אם כן השליח הודיע למוכר עבור מי הוא קונה. ופירש ר' אבא את המשנה, כל המקדיש נכסיו וכו', דנעשה כמי שהקנה להן כסות אשתו ובניו מעיקרא. וכפרוש זה שביארתי את הרא"ש, כן פירש הרשב"א בחידושיו. ועתה אביא את דברי הרא"ש ואבאר אותם וז"ל:

"ואע"ג דר' דר' אבא משני הך משנה דערכין אליבא דבני מערבא, דאי לאו דכל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו, הוה אמרינן מי הודיעו לצבע שיקנה צבע לאשה. שאני התם דכיון שהצבע מקנה לבעל האשה, אפי' אם ירצה הבעל לזכות לאשתו בגד הצבוע, אין אדם זוכה בשלו לאחר, אם לא יזכה לו ע"י אחר. הלכך צריך ר' אבא לתרץ כל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו, אבל הכא השליח זוכה לבעל המעות."

ונראה שכוונת הרא"ש שר' אבא סובר שכאן לדעת כולם יש דין מיוחד מדוע האשה והבנים זוכים בבגדים ובצבע.[1] שבמשנה משמע שמדובר גם באדם שיש לו צמר, ונתן הצמר לצבע לצבוע עבור אשתו, שאשתו זוכה בצבע אף לפני שהגיע הבגד לידה. ועוד משמע שהאשה זוכה מלבד בצבע גם בצמר עצמו. ודבר זה קשה מדוע האשה זוכה. שאף אם נאמר שהצבע צובע עבור האשה, אין האשה יכולה לזכות בצבע משום שהצמר שייך לבעל. ועוד שאף בזמן שהצבע נותן את הבגד הצבוע לבעל, ומתכוון הצבע לזכות לבעל או למי שהבעל רוצה, אין הבעל יכול לזכות בבגד ובצבע עבור אשתו. וזאת משום שהצמר והצבע הוא שלו, שהרי הצמר שלו השביח בצביעה, ואין אדם יכול לזכות בשלו לאחרים.

ולפי פירוש זה, הגמ' לא דנה כלל בסברתו של רבי יוחנן. ונראה שהרא"ש מפרש את דברי ר' יוחנן כהרשב"א, שהמוכר מקנה למי שסוחר עמו, או למי שהסוחר עמו רוצה. וכן הוא מקנה לבעל המעות או למי שבעל המעות רוצה. ולר' יוחנן לא צריך כלל להגיע לדין שליחותיה קא עביד, ואף אם השליח משנה מדעת בעל המעות, המוכר מקנה לשליח או למי שהוא רוצה.

ועוד יותר כתב הרשב"א, ששליח ששלח יד במעות ולקח אותם לעצמו, ואח"כ הביא השליח מעות אחרים ורוצה לקנות במעות אלו עבור המשלח זכה המשלח. שהמוכר מקנה לבעל המעות או למי שבעל המעות רוצה, וזכות הוא למשלח שהשליח יקנה לו הסחורה שרצה. 

ודע שהרא"ש פרק הגוזל עצים פסק כהרי"ף, שלא אמרינן אומן זוכה בשבח כלי. ולפ"ז מובן הרא"ש, שאף אם אמרינן שליחותיה קא עביד, והצבע רוצה להקנות הצביעה למי שהבעל רוצה, מכל מקום אין האשה זוכה בצביעה כאשר הצמר שייך לבעלה. ועל כן הוצרך ר' אבא לומר את תרוצו, נעשה כמי שהקנה להם. ולמ"ד אומן קונה בשבח כלי, אם פוסקים שליחותיה קא עביד זוכה האשה בשבח הצבע אף אם הצמר שייך לבעלה. והתוס' פירשו שהצמר שייך לאשה וכשהצבע משביח את הצמר, הוי כיורד ומשביח שדה חברו, והאשה צריכה לשלם לו עבור השבח. אלא שאם אמרינן שליחותיה קא עביד אמרינן שהבעל משלם עבור השבחת הצמר של האשה, וזוכה הצבע במעות שנתן לו הבעל. ואם לא אמרינן שליחותיה קא עביד, אמרינן שהצבע אינו משביח הצמר של האשה בשליחות הבעל, ואין הצבע זוכה במעות שנתן לו הבעל. ומאחר והבעל הקדיש את רכושו, נתפסת קדושה במעות שברשות הצבע. ומעתה צריך הצבע לתבוע האשה על כך שהשביח את הצמר שלה מדין יורד לנכסי חברו.

ומתוס' כאן משמע, שמי שסובר שאומן אינו קונה בשבח כלי, אין הדבר משום שבעל החפץ אינו רוצה שלאומן יהיה קנין בחפצו. אלא הדין שאין האומן זוכה בשבח הוא משום שבמציאות אין האומן יכול לקנות את השבח בכלי היות ורק השביח את החפץ של המזמין ואין לאומן דבר ממשי בכלי. דהרי כאן הבעל והאשה מעונינים שהאשה תזכה בשבח, אולם היות ובפועל אין דין שאומן זוכה בשבח, הרי שהצבע הוא כמשביח נכסי האשה מדין יורד בלבד.)

ענף ד באור שיטת הרא"ש והרשב"א

הרמב"ם בהלכות מכירה פרק ז הלכה י"ב כתב וז"ל:

"הורו מקצת המורים שאם קנה לעצמו במעות חבירו אחר שזקפן עליו מלוה הרי קנה לעצמו, ומקבלין ממנו כשאמר זקפתי אותם המעות על עצמי במלוה, ואני אומר שאין דין זה דין אמת, אלא המקח של משלח כמו שיתבאר בדין העסק."

והרשב"א בסוגיתנו חלק על הרמב"ם וכתב שהמקח של השליח.

והנה הרמ"ה (ש"מ בב"ק דף ק"ב) במחלוקת זו סובר כהרמב"ם. וביאר, שכאשר השליח עובר על דעת משלחו ורוצה לקנות המקח לעצמו, הרי הוא גוזל את המעות. ולמעשה המקח היה צריך להיות שלו. אלא מאחר והמשלח אינו יודע מהגזלה, ואינו מתיאש ממעותיו. הוי שנוי רשות ללא יאוש, וע"כ המוכר אינו זוכה במעות והמקח לשליח בטל. אלא מאחר שהמשלח והמוכר רוצים בקיום המקח, המוכר מקנה את המקח למשלח שהוא בעל המעות. ועיין בנתיבות סי' קפ"ג ס"ק ד' שביאר שבמקרה זה לא תקנו חז"ל שמעות אינם קונות.

להאמור לעיל צריך לבאר, מדוע סובר הרשב"א שהשליח זוכה במקח. ונ"ל לבאר את הרשב"א, דהנה הרמב"ם בהלכות שלוחין ושותפין פרק ב הלכה ד כתב וז"ל:

"השליח שקנה או שמכר והודיע שהוא שליח בדבר זה לפלוני אע"פ שמשך או שהמשיך ונמצא שעבר על דעת המשלח בטל המקח ומחזיר, ואם לא הודיע שהוא שליח נקנה המקח ויהיה הדין בינו ובין זה ששלחו."

והנה מה שכתב הרמב"ם "ואם לא הודיע שהוא שליח נקנה המקח ויהיה הדין בינו לבין זה ששלחו" צריך עיון. מאחר והשליח עבר על דברי משלחו, והדין ששליח שעבר על דברי משלחו השליחות בטלה. א"כ צריך להיות הדין שהמקח בטל, ומה בכך שהשליח לא הודיע לקונה או למוכר שהוא רק שליח. הרי המעות של המשלח והוא לא היה חפץ במקח זה כלל. והנתיבות בסי' קפ"ה ס"ק ה' ביאר הדבר וז"ל:

"וע"כ צריך לומר הטעם דכיון שמסרו המשלח לשליח, בידו לעשות בו מה שירצה. דהא יכול להבריחו ויכפור בו, אמרינן גביה סברא דהימניה כמו בשליש בגיטין ס"ד דהמניה שיהיה כך אפי' אם ישקר. וה"נ הוי כאילו התנה עם השליח, שיהיו כל מעשיו קיימים נגד הלוקח, שיהיה החפץ ביד השליח כאלו היו ממש של השליח. והיה סומך עצמו על השליח שאם יעוות יהיה השליח המתקן. מש"ה המקח קיים נגד הלוקח בלא הודיעו. וכו' "

ודע שבדברים אלו חזר בו הנתיבות מהפרוש שכתב על דברי רמב"ם אלו בסי' קפ"ב ס"ק ד'.

(לפי המבואר כאן נבין את דברי התוס' בסוגיא ד"ה מי הודיעו. שבפירוש ראשון כתבו התוס' שלפי ר' אלעזר כשמשנה השליח מדעת שולחו זוכה השליח במקח. והדבר מוסבר כדברי הנתיבות דלעיל. והפרוש השני שכתבו התוס' שכאשר משנה השליח מדעת המשלח המקח בטל. גם פרוש זה מובן שכיון שהמעות הם של המשלח אם משנה השליח המעות אינם נקנות למוכר וכל המקח מקח טעות.)

ולפי האמור לעיל מתבארים דברי הרשב"א. שכאשר השליח משנה בשליחותו ורוצה לקנות המקח לעצמו במעות המשלח אין המקח בטל. אלא אדרבה במקום שהשליח משנה והמקח אינו יכול להתקיים למשלח, הוי המעות כמלוה ביד השליח ומתקיים המקח כרצון השליח.

ולפי מה שביארנו את שיטת הרשב"א, נבין גם את דברי הרא"ש בסוגיא. וז"ל הרא"ש שם סי' י"ח:

"מי הודיעו לבעל החטים שיקנה חטים לבעל המעות. וליתא לחוכא דבני מערבא, דאע"ג דשני השליח, מ"מ אינו מתכוון לקנות לעצמו, ודעתו לקנות לצורך בעל המעות. ואע"פ שבעל החטים מזכה לשליח החטים. ידו כיד בעל המעות, שהוא מתכוון לזכות. ולא בעינן שידע בעל החטים, שהוא זוכה לבעל המעות."

ופרוש דברי הרא"ש, שהמוכר מקנה למי שסוחר עמו וכן למי שהסוחר עמו רוצה. והנה אם השליח אינו משנה, המוכר מקנה לבעל המעות. ואם הוא משנה, הופך השליח לבעל המעות כאשר פירשנו לעיל, ומעתה אם השליח רוצה לקנות עבור המשלח, הוא זוכה במקח עבור המשלח, והוא משלם במעות שזכה בהם כמבואר לעיל. ומשמע ברא"ש שהוא סובר כהרשב"א במחלוקת עם הרמב"ם. שכתב "דאע"ג דשני השליח, מ"מ אינו מתכוון לקנות לעצמו, ודעתו לקנות לצורך בעל המעות." משמע שאם היה רוצה לקנות לעצמו היה זוכה לעצמו וכפי שדייק הרשב"א בסוגיא.

ולפי מה שכתבתי, הרא"ש ודאי אינו סובר את הדין שכתב רבינו ירוחם, שאם ראובן קונה בכספו חפץ עבור שמעון צריך להודיע תחילה למוכר. ואם לא הודיע למוכר לא זכה שמעון בחפץ. וטעמו של ר' ירוחם שהמוכר מקנה רק לבעל המעות, וברא"ש לא משמע כן.

(כפי שכתבתי כן כתבו הב"י והדרכי משה, שהרא"ש אינו סובר את דינו של ר' ירוחם. ודלא כהש"ך סי' קפ"ג ס"ק ב' שכתב שהרא"ש סובר כר' ירוחם. וע"ש בש"ך שהתקשה מאוד לישב הגמ' לשיטת ר' ירוחם. ובנתיבות שם ס"ק ב' רמז שמתשובת הרא"ש כלל צ"ו סי' ג' מבואר דלא כר' ירוחם. ולדברינו גם מהרא"ש עצמו בפסקיו מבואר שאינו סובר כר' ירוחם. ולפי מה שביארתי דעת ר' ירוחם היא שיטת יחיד. שהרמב"ן חזר מהפרוש שהמוכר מקנה לבעל המעות. ור' פרץ פסק שליחותיה קא עביד. וכן פסקו ר"י והרמ"ה וכן סוברים הרשב"א (וע"ע שו"ת הרשב"א סי' שס"ט) והרא"ש. והנה הש"ך שם כתב שהרמ"ה שהובא בטור סי' קפ"ג, בדין אדם שקונה במעותיו עבור חברו קנה חברו "דכמאן דאוזפינהו דמי", יכול לסבור את דינו של ר' ירוחם. דהרמ"ה סובר שהדין שליחותיה קא עביד אמרינן רק כשעשאו שליח. אולם ברמ"ה בשיטה מקובצת מבואר שסובר שבכל אופן אמרינן שליחותיה קא עביד גם כשלא עשאו שליח.)

ואביא עוד ראשונים הסוברים כדעת הרא"ש. הראב"ד בסוגיא ביאר שטעמו של רבי יוחנן שהמשלח זוכה משום שהשליח רוצה לזכות עבורו. וע"ש שביאר שר' אבהו שאמר תדע, לא בא לומר שלפי ר' יוחנן אין מוסבר הדין שהאשה זוכה בבגדים אלא בא לומר שעל כרחך בני מערבא מסכימים לדין של שליחותיה קא עביד. ור' אבא לא בא לחלוק על עצם הדין של שליחותיה קא עביד, אלא בא לומר שאין ראיה מהמשנה בערכין אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו וכו' לדין של שליחותיה קא עביד.

גם באור זרוע בסוגיא מבואר, שסובר שטעמו של ר' יוחנן שהמשלח זוכה במקח הוא משום שהשליח רוצה לזכות עבורו. וזוכה אע"פ שהשליח עבר על דעת משלחו. שכתב בסוגיא בד"ה מיהו אני המחבר, שאם שליח קנה סחורה אחרת ורצה לקנות את הסחורה לעצמו, קנה השליח את הסחורה, וזה משום ששלח יד בפקדון ונעשה גזלן על המעות. ואם משנה בשליחות וקונה סחורה אחרת ומתכוון לקנות למשלח, זוכה המשלח בסחורה, משום שהשליח קנה לצורך הבעלים. הרי להדיא שהמשלח זוכה לא משום שהמוכר רוצה להקנות לבעל המעות, שהרי כאן שלח יד בפקדון אלא משום שהשליח קנה לצורך המשלח. ועיין לקמן שנדון במה שכתב האור זרוע שפוסקים כר' אבא.

ונ"ל שגם הרמב"ם סובר כהרשב"א, שהמוכר מוכר למי שסוחר עמו, או למי שהסוחר עמו רוצה. שבהלכ' שלוחין ושותפין פר' ב' הלכ' ה' כתב וז"ל:

"ראובן שקנה שדה משמעון ואמר ללוי קניתי אותה וכתב שטר מכר בשם לוי. וחזר ראובן ואמר לשמעון לעצמי קניתיה, חזור וכתוב לי שטר בשמי, אין כופין את המוכר לכתוב לו שטר אחר בשם ראובן. וכו' "

מדברי הרמב"ם משמע שראובן זכה בשדה אלא שאינו יכול לכוף את שמעון לכתוב שטר על שמו. והנה את דברי הרמב"ם אפשר להסביר בשני אופנים  א) שהקונה קנה השדה בקנין כסף ולא אמר למוכר דבר בשעת הקנין למי קונה. ואח"כ אמר למוכר ללוי קניתיה כתוב שטר בשם לוי והמוכר כתב שטר בשם לוי. ולאחר זמן בא הקונה ובירר שקנה השדה לעצמו (וכגון שלוי מודה) ומבקש שהמוכר יחזור ויכתוב שטר על שמו, ועל כך כתב הרמב"ם שאינו יכול לכופו לחזור ולכתוב שטר אחר על שמו. והנה לכאורה קשה מדוע תחילה יכל המוכר לכתוב את השטר בשם לוי, הרי לדעת ר' ירוחם, לוי לא קנה השדה, שהמוכר מקנה לבעל המעות. אלא ודאי הרמב"ם סובר כדעת הרשב"א שהמוכר מוכר למי שסוחר עמו, או למי שהסוחר עמו רוצה. ולכן יכל לכתוב השטר בשם לוי. ואין נראה ברמב"ם שיהיה נפקא מינה של מי היו המעות.

פרוש  ב) שהקונה קנה את הקרקע בשטר, ואמר למוכר ללוי אני קונה וכן נכתב בשטר, ומלבד זה שילם גם מעות. ואח"כ בא ראובן ומברר שלעצמו קנה הקרקע (וכגון שלוי מודה) ומבקש שהמוכר יכתוב שטר על שמו ועל כך כתב הרמב"ם שאי אפשר לכוף המוכר לכתוב שטר שני. גם לפי פרוש זה מבואר שהמוכר מקנה למי שהסוחר עמו רוצה. ואף שאמר שקונה ללוי אין המוכר מקפיד למכור דוקא ללוי, אלא כוונתו למכור למי שהסוחר עמו רוצה. ואם נאמר שבאופן זה ראובן לא יכל לזכות בקרקע בקנין השטר משום שנכתב שמו של לוי. מכל מקום המוכר מוכר למי שהסוחר עמו רוצה ואם הוא יברר אח"כ שקנה לעצמו, יתבטל קנין השטר ויחול קנין הכסף. ברם לר' ירוחם שהמוכר מקפיד למכור דוקא לבעל המעות, כאן שאמר הקונה תחילה שקונה ללוי לא שייך לומר שהמוכר הקנה לראובן את הקרקע. ואף שאפשר לדחות ראיה זו לפי פרוש זה (עיין לעיל ענף ב' וענף ג' בביאור הקונה שדה בשם ריש גלותא) מ"מ נראה לי שפשטות כוונת הרמב"ם כמו שכתבתי.

ענף ה - שליח שקנה שעורים במקום חטים ונפסדו.

ברם שיטת הרא"ש הסובר שלמרות שהשליח שינה בשליחות, זכה המשלח במקח. עדין צריכה עיון מדוע זכה המשלח שמא אין הדבר זכות עבורו.

לפני שנבאר שיטת הרא"ש נבאר מחלוקת בין הש"ך לנתיבות בסי' קפ"ג. ותחילה נביא את דברי השו"ע וז"ל סי' קפ"ג סעי' ה' :

"נתן מעות לשלוחו לקנות לו חטים, בין לסחורה בין לאכילה, והלך וקנה לו שעורים, או בהפך, אם היה בהם הפסד הוא לשליח; ואם היה בהם ריוח, הוא למשלח."

וז"ל הש"ך שם ס"ק ט':

"הפסד הוא לשליח. דוקא פחת יוקרא וזולא, אבל אם ארע לו אונס, והאונס לא בא מחמת השנוי, שנגנב או נאבד, ואין לו שום שכר לשליח מהמשלח, פטור השליח."

והנתיבות בחידושים שם ס"ק ח' כתב וז"ל:

"ועיין ביאורים דדוקא בשכבר קיבל המשלח העסק לשכר, אז פטור מאונסים. אבל אם נאבד קודם שנודע למשלח כלל מקנית הסחורה, יכול המשלח לומר אין רצוני כלל בסחורה, ונעשו המעות הלואה בידו, וחייב באונסים."

ונ"ל שהש"ך הולך לשיטתו כדעת ר' ירוחם, שהמוכר מקנה לבעל המעות. וע"כ המשלח זכה בסחורה בלא תנאי. וע"כ השליח אינו חייב באחריות באונס שלא נגרם מהשנוי. ועוד יש לומר, שהש"ך סובר כדעת הרשב"א, שרבי יוחנן סובר שאם שינה השליח וקנה שעורים במקום חטים אין הדבר חשוב שינוי לבטל השליחות. וע"כ המשלח זכה בשעורים בלי תנאי, ואין השליח חייב באחריות באונס שלא נגרם מהשינוי.

ברם נראה שהנתיבות הולך בשיטת הרא"ש, ששנוי שעושה השליח גורם שהמעות יהפכו למלוה ביד השליח, וכפי שפירשתי לעיל. והשליח בקניתו את השעורים קונה אותם במעותיו עבור המשלח. וא"כ המקח שלקח השליח עבור המשלח תלוי ככל מקח שראובן קונה עבור שמעון בלי ידיעתו. שהדין במקרה זה ששמעון יכול למחות כשנודע לו. וכשמוחה מתברר שהדבר לא היה זכות עבורו מעולם, ולא זכה במקח. ולפ"ז כשמחה המשלח מתברר שהשעורים לא היו שלו מעולם, ומובן שאם קרה אונס גם שלא מחמת השנוי שההפסד הוא לשליח.

ענף ו - להלכה האם פוסקים כרבנו ירוחם.

בעל שקנה מחצית דירה ע"ש אשתו ומרדה בו.  

הש"ך בסי' קפ"ג ס"ק ב' הביא את דברי ר' ירוחם וכתב ע"כ הש"ך וז"ל:

"וב"י הביאו במחודש ג' והקשה עליו מדברי הרא"ש בפר' ט' דקמא. ולא ירדתי לסוף דעתו דבהרא"ש שם משמע להדיא כר' ירוחם ע"ש גבי מה שכתב מר' אבא גבי צבע שצבע לשמן. וכו'."

ונראה שהש"ך פי' ברא"ש שהמוכר והצבע מקנים לבעל המעות, וע"כ הבעל אינו יכול לזכות בשלו לאשתו. ברם פי' זה קשה מתחילת דברי הרא"ש, הבאתי לעיל את לשונו. ועיין בש"ך שם, שהתקשה מאד בפרוש הסוגיא הקונה שדה בשם ריש גלותא  אליבא דר' ירוחם. ולפי הפרוש שכתבתי לעיל בדעת הרא"ש צדקו הב"י והרמ"א שכתבו שהרא"ש אינו סובר את דינו של ר' ירוחם. ולעיל ביארתי שר' ירוחם הוא דעת יחיד.

קושית הקצוה"ח

ברם עלינו לעמוד על הראיה שהביא הקצוה"ח שפוסקים כר' ירוחם וכר' אבא. ובסי' צ"ז ס"ק י"ג כתב וז"ל:

"וכך נראה לפענ"ד מתוך מה שאמרו בפ' נערה דף נד', כי אקני ליה אדעתא למיקם קמיא אבל למשקל ולמיפק לא אקני לה. דקי"ל כרבי אבא, דאי נימא דטעמא דמקדיש ומעריך משום שליחותיה קעביד, א"כ כיון שכבר זכו בהן לצורך אשתו ובניו, ולא זכה בהן הבעל מעולם. א"כ איך יזכה בהן אח"כ אחר מותו. ואם משום משיכה שמשך בהן הבעל לצורך אשתו ובניו, לא משך בהם לצורך אשתו אלא כל זמן דתיקום קמיא, ואח"כ יהיו שלו. א"כ כבר כלתה משיכה קמא. וכו'. אלא משמע דהקנין בא לה מיד הבעל, ומעיקרא זכה בהן הבעל, ואח"כ חוזר ומקנה לאשתו. ולא הקנה אלא על מנת למיקם קמיה. וכו'."    

הנה הקושיא שהקשה הקצוה"ח היא קושיא גדולה. דמצד אחד הוכחתי לעיל שרוב הראשונים פוסקים שליחותיה קא עביד, והקצוה"ח מוכיח מהגמ' שחייבים לומר שפוסקים כר' אבא, ולפי זה פוסקים שהמוכר מקנה לבעל המעות. ולפ"ז כל שליח שקונה במעותיו מקח למשלח, צריך לומר למוכר עבור מי הוא קונה. ברם תיוהא קא חזינא בראית הקצוה"ח. דהגמ' נקטה סתם שמין בגדי אלמנה משמע בכל אופן. והנה לפי הקצוה"ח אם אמר הבעל למוכר שקונה הבגדים עבור אשתו לא יהיה הדין של שמין בגדי האלמנה. שהרי הבגדים לא היו של הבעל מעולם. והיה אפשר לתרץ, שכוונת הגמ' שמין בגדי אלמנה, שהמעות שנתן עבורה למוכר הם מתנה בתנאי שלא למשקל ולמיפק, וכאשר יוצאת צריכה לשלם הדמים. אולם נראה שהקצוה"ח לא רצה לפרש כן, וטעמו שלשון הגמ' שמין בגדי אלמנה מורה שהבגדים עצמם הם של הבעל, ועיין בריטב"א כתובות שם.

ע"כ נראה לי שהפתרון לסוגיא הוא כדלהלן. דהנה חז"ל אמרו שיש אומד דעת, שהוא בליבו ובלב כל אדם, שאדם הנותן מתנה לאשתו או קונה לה בגדים, זה אדעתא למיקם קמיא אבל למשקל ולמיפק לא אקני לה. ולפי מה שביארנו לעיל שפוסקים שליחותיה קא עביד, או שפוסקים כדעת הרשב"א והרא"ש שהמוכר מקנה למי שסוחר עמו, או שהוא מקנה למי שזה שסוחר עמו רוצה. א"כ בעל שקונה בגדים לאשה או קונה לה מתנה, הוי כאומר למוכר הריני קונה הדבר לאשתי בתנאי שלא יהיה למיפק.  אולם אם למיפק הריני קונה החפץ לעצמי. ומאחר והמוכר מקנה לסוחר עמו כפי שהוא רוצה, נקנה הדבר לזוכה כפי תנאי זה.  

ונ"ל להביא לדבר, שהרשב"א בשו"ת ח"ב סי' רפ"ו פסק להלכה שפוסקים שליחותיה קא עביד. וכתב שהגמ' בכתובות סוף פרק נערה שפוסקת ששמין לאלמנה בגדיה משום שלמישקל ומיפק לא אקני לה, היא אליבא דמאן דאמר שליחותיה קא עביד. ועל כרחך שפירש כמו שכתבנו, שאדם הקונה בגדים לאשתו קונה אותם לאשתו ובתנאי, שאם למישקל ומיפק לא קונה אותם עבורה אלא לעצמו. ולקמן בפרק ז' נדון בדברי הרשב"א.

ועוד נ"ל שגם אם הבעל נתן מעות לאשה כדי שתקנה עבורה בגדים או מתנות, והאשה הולכת וקונה לעצמה, היא בשליחות הבעל, קונה את הבגדים או את המתנות ובתנאי כאמור לעיל. דהיינו, שאם תעמוד תחתיו יהיו הדברים לה, אולם אם למיפק היא קונה הדברים לבעלה.

ונוכיח את הדבר, דלעיל הבאתי את דברי הרמב"ם שאדם השולח שליח לקנות עבורו דבר, והשליח שינה וקנה הדבר לעצמו, קנוי הדבר למשלח. ולעיל ביארתי שיטתו, ולפי זה אף אם תאמר האשה שעברה על שליחות הבעל, וקנתה הבגדים לעצמה בלא תנאי, מעשיה בטלים, והבגדים קנויים כפי רצון  משלחה. ואפי' נסבור כהרשב"א, שאם עבר השליח וקנה לעצמו קנוי הדבר לשליח. מ"מ הרי כתב הרשב"א שהדברים קנויים לשליח, רק כאשר אמר השליח תחילה בפני עדים שעומד לעבור על דברי משלחו וקונה לעצמו. אבל אם לא גילה השליח דעתו, אינו נאמן לאחר מעשה לומר שעבר על דברי המשלח. ולפי זה אשה שקונה סתם בממון בעלה, ודאי שכוונתה לקנות כפי רצון בעלה. ובמיוחד שבדרך כלל אינה חושבת שתמרוד בבעלה, ואין לתלות ולומר שחשבה לגזול המעות ולקנות עבורה בלא תנאי. ועוד שאין לתלות ולומר שחשבה לקנות עבורה בלא תנאי שהרי אם תמרוד ותאמר שקנתה עבורה בלא תנאי תצטרך להחזיר המעות, שהרי עברה על צוי בעלה וגזלה המעות.

להאמור לעיל, כל מתנה שבעל קונה לאשתו ומשלם עבורה כוונתו לקנות המתנה לאשתו אם לא תמרוד בו. אולם אם תמרוד בו הוא קונה המתנה לעצמו. ולפ"ז, בעל ששילם עבור האשה מחצית דירה והאשה מרדה בו, ומורדת דינה להפסיד מתנות. חוזרת מחצית הדירה לבעל ואין האשה זכאית לומר, אשלם את הממון ששילם עבורי בעלי. ובמיוחד שאומד דעת זה נכון בדורינו שהאינפלציה גדולה ביותר, וכל שנה פוחת ערך הכסף בכעשרה או עשרים אחוזים, אין לומר שהבעל נתן הדירה במתנה וכוונתו היתה שאם תמרוד בו שתחזיר רק הדמים. דמאחר ותנאי זה עשוי לפעמים להתברר רק לאחר שנים רבות. וע"כ יש אומד דעת גמור שהתנאי היה שהמתנה עצמה תחזור. שאם נאמר שהאשה תצטרך להחזיר רק הדמים יתכן שהם לא ישוו מאומה.

אלא שיש מקום לדון, במקום שהרגילות לעשות הקנין למכירת דירה בחוזה מכירה. והמוכר מקנה ב"סיטומתא" למי שרשומים בחוזה. א"כ כוונתו היתה להקנות לאשה שרשומה בחוזה כקונה, ואין בחוזה הקנאה לבעל במקרה שהאשה תמרוד בו. מ"מ נראה לי שגם באופן זה המוכר מקנה למי שנותן לו המעות, או למי שבעל המעות רוצה. וזאת משום שאתו הוא עורך את הקנין ועליו בעיקר הוא סומך על קיום המכר. וע"כ הוא מקנה לאשה הדירה בתנאי, ואם תעבור על התנאי תהיה הדירה קנויה למי שבעל המעות רוצה. ולפי מה שכתבתי לעיל גם כאשר האשה קונה עבורה את מחצית הדירה בכסף בעלה, כן דעתה לקנות כפי דעת משלחה, שהוא הבעל שנתן לה מעות לקנות הדירה כפי רצונו. והיא קונה את מחצית הדירה לעצמה כפי רצון משלחה ולפי התנאים שרוצה. ובאם לא מועיל לכך קנין החוזה, כוונתה שקנין הכסף יועיל. ועיין מה שכתבתי לעיל בענף ד' בביאור דברי הרמב"ם בפ' ב' הלכ' ה' מהלכ' שלוחין ושותפין.

ועוד, ששנינו שהמקדש אשה בשטר והתברר שהשטר פסול אם יש בשטר שוה פרוטה מקודשה בפרוטה מדין קידושי כסף, ואע"פ שלא דברו בענין זה. אלא על כרחך מאחר ושניהם רוצים בקיום הקידושין אמרינן שהם מוכנים שיחולו הקידושין בכל אופן שיכולים לחול וע"כ חלים קידושי הכסף. כמו כן נאמר אנו שאם לא חל קנין החוזה משום שלא נעשה בתנאי כדעת המשלח, חל קנין הכסף לפי דעת המשלח. ולפי מה שכתבנו לעיל בזמן הקניה אין בירור שהאשה שהיא השלוחה לקנות הדירה עבורה  עברה על דעת בעלה ולא קנתה לפי התנאי שאמר לה.

ועיין פד"ר חלק י"א עמוד קט"ז שכתבו, שאם המוכר יודע שבשטר המכירה כתוב שם אחד, וכוונת הקונה לקנות לאחר, שקנה זה שהקונה רוצה לקנות עבורו. וכאן גם יש לומר, שהמוכר מקנה למי שהקונה רוצה עבורו, וכן למי שיש אומד דעת גמור על פי ההלכה שהקונה רוצה לקנות עבורו.

וע"כ נראה לי שחלק הדירה שרשום ע"ש האשה שנקנה בכסף הבעל, חשוב כמתנה שנתן לה רק על מנת למיקם קמיה. ברם נראה שחלק הדירה שקנתה האשה מהלואת משכנתא שקיבלה מהבנק, חשוב כרכושה. ואם בעלה שילם את המשכנתא ומרדה היא חייבת לשלם לו את הכסף ששילם עבורה, אולם אין לו חלק בדירה שקנתה האשה מכספי המשכנתא. והטעם שהכסף שקיבלה האשה על שמה בהלואה נחשב לכספה. ובזמן ההלואה לא היה ברור שהיא לא תשתתף בתשלום המשכנתא. כי היה ספק שמא בעתיד תצא לעבודה ותשלם ההלואה מהכנסותיה. וגם יתכן שתשלם את המשכנתא ממקורות אחרים שיעמדו לרשותה. אולם אין לראות בתשלום המשכנתא ששילם בעלה כחוב רגיל שפרע עבורה, שבזה לא אמרינן שהוי מתנה על תנאי. כי תשלום המשכנתא הוי כתשלום עבור רכישת הדירה שהרי אם לא תשלם ימכור הבנק את הדירה ויגבה את החוב. וע"כ התשלומים הוי כמתנה על מנת שלא תמרוד.

הדברים שכתבתי כאן כאשר הבעל והאשה לקחו משכנתא רגילה. ומשכנתא זו יכול היה גם הבעל לבדו ללוותה על שמו בלבד. אולם אם המשכנתא היא כזו שניתנת רק לזכאים, ובתנאים נוחים, והבנק מקפיד שהמשכנתא תנתן ע"ש הבעל והאשה יחד. הדין שונה, שכאן גם הזכות לקבלת המשכנתא שוה כסף, והאשה שותפה בו וערך כסף זה גם השתתף ברכישת הדירה. ויתכנו עוד סוגי משכנתאות ע"כ כתבתי כאן בצורה כללית. ולמעשה צריך לדון בכל מקרה לגופו.

ועוד יש לדון שאם דירה זו שימשה למגורי האשה, יש לומר שחלק מתשלומי המשכנתא שילם הבעל עבור חובתו לספק מדור לאשתו. 

ענף ז - דינו של ר' אבא

לעיל ביארתי שרוב רובם של הראשונים סוברים שראובן הקונה חפץ במעותיו לשמעון זוכה שמעון בחפץ, אף אם ראובן לא הודיע למוכר שהוא קונה החפץ לצורך שמעון. וביארתי שטעם הדבר, או שפוסקים ששמעון זוכה משום שהמוכר מזכה למי שסוחר עמו או עבור מי שהסוחר עמו רוצה. או שהטעם שאמרינן שליחותיה קא עביד מדין זכין לאדם שלא בפניו. ואמרינן שליחותיה קא עביד אע"פ שלא עשהו שליח, וגם כאשר השליח קונה במעותיו עבור אחר. והנ"מ בין השיטות תהיה כאשר השליח שינה. וביארתי שלשיטה זו צריך לומר, שר' יוחנן סובר שאדם שעשה שליח לקנות לו סחורה וקנה השליח סחורה אחרת, אין מעשה זה חשוב שנוי לביטול השליחות.

לכאורה לפי האמור לעיל נראה, שאין נ"מ בשאלה האם פוסקים כר' אבא שאמר "נעשה כמי שהקנה להן כסות אשתו ובניו מעיקרא." דהרי לשיטות הפוסקים לעיל מובנת המשנה בערכין גם בלא הסברו של ר' אבא. אולם לקמן נבאר שלרוב הראשונים יש נ"מ האם פוסקים כר' אבא. וע"כ אביא את דברי הגמ' בקצרה ונבאר את דברי ר' אבא. וז"ל המשנה בערכין והגמ' בב"ק.

"מתני' אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו, אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו, ולא בצבע שצבע לשמן, ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן; וכו'. אמר ר' אבא לא, כל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו. וכו'. אלא אמר רבי אבא: כל המקדיש נכסיו, נעשה כמי שהקנה להן כסות אשתו ובניו מעיקרא."[2]

והרשב"א כתב ג' פרושים בדברי ר' אבא:

א.       הפרוש נעשה כמי שהקנה וכו' אומנם הבגדים שאדם לוקח לצורך אשתו ובניו הם שייכים לבעל או לאב. אלא שחז"ל תקנו שהקדש לא יגבה מבגדי האשה והבנים. והקשה הרשב"א על פרוש זה, שלפרוש זה הבגדים אינם שייכים לאשה. ובגמ' סוף פרק נערה מבואר שהבגדים שייכים לאשה.

ב.       אדם הקונה בגדים לאשתו ולבניו, הם זוכים בבגדים אף לפני שהגיעו לידם. אולם אינם זוכים בהם מדין שליחותיהו קא עביד, אלא מאחר וגמר בדעתו לתת להם, קנו בגמירות הדעת.

ג.       הקדש אינו גובה מבגדי אשתו ובניו דאין אדם נוטה להקדיש מה שכבר לקח לצורך אשתו ובניו. וכתב הרשב"א על פרוש זה, וזה נראה לי עיקר. ברם פרוש זה קשה, מה בכך שלא רצה להקדיש הרי המעריך עצמו גובים מנכסיו בעל כורחו.

והירושלמי בב"ק פר' הגוזל עצים פירש כפירוש זה. וביאר שמדאורייתא אין גובים לערכין אלא מקרקעות, ועל כן אדם יכול להעריך עצמו ולהתנות שהקדש לא יגבה מחפצים שונים.

והרשב"א בתשובותיו חלק ב' סימן רפ"ו הביא שם את פרוש ג', וכתב שלפי פרוש זה אדם אינו מקנה לאשתו ולבניו את בגדיהם, והוא יכול למכור בגדי אשתו ובניו. וכתב שאין הלכה כר' אבא, משום שבגמ' סוף פרק נערה מבואר שבגדי האשה שייכים לה. שנאמר שם שבעל מקנה לאשתו את בגדיה למיקם קמיה ולא ולמישקל ולמיפק.

ובהגהות אשרי בפר' הגוזל עצים כתב בשם אור זרוע וז"ל:

"וכדמסיק  נעשה כמי שהקנה לאשתו ובניו כסותו. מכאן נראה לי שאין אדם יכול למכור בגדי אשתו שקנה לה. ואפי' לא באו לידה, קל וחומר מהקדש, ואפי אין לו במה להתפרנס, אינו יכול למוכרם." עכ"ל

האור זרוע פירש "נעשה כמי שהקנה להן כסות אשתו ובניו מעיקרא" שחז"ל תקנו שאשה ובנים זוכים בבגדים שקונה וצובע עבורם. ויתכן שהאור זרוע מפרש כפרוש ב' של הרשב"א שהבעל מקנה לאשתו בגמירות דעת שיחד בגדים אלו להן.

ונראה שהאור זרוע בא לבאר שבמסקנה סובר ר' אבא שהבגדים שייכים לאשה ולבנים. ודלא כפי שפירש ר' אבא תחילה הבגדים שייכים לבעל, אלא שיש תקנה שהקדש אינו גובה מבגדי האשה והבנים. והאור זרוע לא בא לומר שפוסקים כר' אבא ודלא כרבי יוחנן שסובר שליחותיה קא עביד. אלא האו"ז בא רק לבאר שלא נסבור שבגדי האשה והבנים שייכים לבעל ויכול למוכרם. שלמסקנה גם ר' אבא אינו סובר כן. ולעיל כתבתי שבאור זרוע מבואר שפוסק כר' יוחנן, שהמשלח זוכה מכח השליח ואף אם השליח לא הודיע עבור מי הוא קונה.

ובהגהות אשרי כתב שהמהרי"ח הביא את ר"י בעל התוס' שפירש את ר' אבא כפרוש א' שברשב"א. וכתב ר"י שלהלכה דברי ר' אבא הם דחוי בעלמא, והעיקר שהבגדים קנוים לאשה ולילדים משום שליחותיהו קא עביד.

לעיל הבאתי את דברי הרא"ש וביארתי דבריו. ולמדנו מהרא"ש שמפרש כפרוש ב' שברשב"א. וסובר שבעצם גמירות הדעת שהבעל רוצה שהבגדים יהיו של האשה והבנים הם זוכים בבגדים. ומדברי הרא"ש למדנו, שאם היו לבעל בגדים ויחד אותם לאשתו ולבניו, הם זוכים בבגדים. ועוד כתבתי לעיל שיתכן והרא"ש סובר שביחוד לבד אינם זוכים אא"כ נעשה מעשה בשבילם כגון שצבע עבורם. ולעיל ביארתי שיטת הרא"ש בביאור דברי ר' יוחנן. ולרא"ש פוסקים כדר' יוחנן וכדר' אבא.

לעיל הבאתי את דברי הרמב"ן שהובאו בספר התרומות, ונראה שמפרש כפרוש ב' של הרשב"א. (ויתכן לומר שהרמב"ן מפרש שזו תקנת חכמים שהאשה והילדים יזכו בבגדים, שעושים להם. וזוכים ואפי' משעת צביעה.) והרמב"ן סובר שר' אבא חולק על ר' אבהו, ולא אמרינן שליחותיה קא עביד, ופוסקים כר' אבא. ברם לעיל כתבתי שהרמב"ן חזר בו, ולהלכה פסק כר' אבהו דאמרינן שליחותיה קא עביד. ונראה לי לתפוס שהעיקר בדעת הרמב"ן שפוסק כר' אבהו וכמו שכתב בחדושיו לב"מ, ובמסכת כתובות. ולא כפי שהביאו בספר התרומות. דלעיל ביארתי שרוב הראשונים סוברים את הדין שליחותיה קא עביד. וע"כ נח יותר לומר שסובר במסקנה כרוב הראשונים. ועוד נראה שכן העיקר בדברי הרמב"ן, שבפרושי הרמב"ן לש"ס, ובמלחמות, כתב שפוסקים ששליחותיה קא עביד, ולא כתב כפי שהביאו בספר התרומה וכנראה חזר בו וע"כ לא כתב כן בספריו.

ענף ח - ביאור סוגית הגמ' בגיטין דף כ' ע"א לראשונים שפסקו דאמרינן שליחותיה קא עביד.

לעיל ביארתי שר' ירוחם פוסק שהמוכר מקנה לבעל המעות, והרשב"א והרא"ש פוסקים שהמוכר מקנה למי שסוחר עמו, או למי שהסוחר עמו רוצה. ושאר הראשונים פסקו שאמרינן שליחותיה קא עביד. והראשונים שפסקו דאמרינן שליחותיה קא עביד סוברים שלר' יוחנן אם עשה שליח לקנות לו חטים והשליח קנה שעורים לא חשוב שהשליח שינה לגבי זה שיחשב שהתבטלה השליחות.

ברם לבאר האם פוסקים כר' ירוחם או כהחולקים עלינו לבאר סוגיא נוספת במסכת גטין. וז"ל הגמ' שם דף כ עמוד א

"אמר רב חסדא: יכילנא למיפסלינהו לכולי גיטי דעלמא. אמר לי' רבא: מאי טעמא? אילימא משום דכתיב (דברים כ"ד) וכתב, והכא איהי קא כתבה ליה, ודילמא אקנויי אקנו ליה רבנן!".

וז"ל רש"י:

"איהי כתבה ליה - נותנת שכר הסופר כדאמרינן בגמרא דגט פשוט (ב"ב דף קסח) משום תקנת עגונות… אקנויי אקנו ליה רבנן - ההוא זוזא מדידה והוי כמאן דיהיב ליה איהו דהפקר ב"ד היה הפקר."

וז"ל הגמ' דף כ עמוד ב:

"בעי רמי בר חמא: היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה וגט כתוב עליה, והרי היא יוצאה מתחת ידו, מהו? מי אמרינן אקנויי אקניתא ליה, או דלמא (אשה) לא ידעה לאקנויי? אמר אביי, ת"ש: אף הוא העיד על כפר קטן שהיה בצד ירושלים, והיה בו זקן אחד והיה מלוה לכל בני הכפר, וכותב בכתב ידו ואחרים חותמים, ובא מעשה לפני חכמים והכשירוהו; ואמאי? הא בעינא (ירמיהו ל"ב) ספר מקנה וליכא! אלא לאו משום דאמרינן אקנויי מקנה להו. אמר רבא: ומאי קושיא? דילמא זקן שאני, דידע לאקנויי! אלא אמר רבא, מהכא: ערב היוצא לאחר חיתום שטרות, גובה מנכסים בני חורין. אמר רב אשי: מאי קושיא? דלמא גברא שאני, דידע לאקנויי! אלא אמר רב אשי, מהכא: אשה כותבת את גיטה, והאיש כותב את שוברו, שאין קיום הגט אלא בחותמיו."

וז"ל רש"י:

"והרי היא יוצאה מתחת ידו - שהוא בא לגרשה. לא ידעה לאקנויי - לא גמרה ומקנייה דבר שאין בלבה לתת מתנה גמורה ולא גירשה אלא בשלה ואנן בעינן ונתן. אף הוא העיד - רבי יהודה בן בבא במס' עדיות. ה"ג והא בעינא ספר מקנה וליכא - שהמקנה צריך לכתוב את השטר שדי מכורה לך דמההוא קרא נפקא לן בפ"ק דקידושין (דף כו. אלא לאו - ש"מ כי מקני ליה שפיר דמי ואף על גב דאין בדעתו של נותן שיעכבנו המקבל אצלו."

זקן שאני, דידע לאקנויי! אלא אמר רבא, מהכא: ערב היוצא לאחר חיתום שטרות, גובה מנכסים בני חורין. אמר רב אשי: מאי קושיא? דלמא גברא שאני, דידע לאקנויי! אלא אמר רב אשי, מהכא: אשה כותבת את גיטה, והאיש כותב את שוברו, שאין קיום הגט אלא בחותמיו.

שיטת רש"י

והנה רש"י בד"ה יכילנא למיפסלינהו לכולי גיטי דעלמא מפרש: איהי כתבה ליה - נותנת שכר הסופר. משמע, שמאחר והיא נותנת שכר הסופר, הסופר מקנה לה את הגט. ועל כך ענה לו רבא, אקנויי אקנו ליה רבנן את מעותיה, והוי כאילו הבעל נותן המעות, והסופר מקנה לו הגט.

ובביאור שיטת רש"י נאמרו כמה פרושים. החשש הוא שהסופר כשהולך לקנות את קלף הוא קונה את הקלף עבור האשה. וכשהוא כותב את הגט הוא כותבו עבור האשה. ואח"כ בא הבעל ונוטל מהסופר את הגט ומגרש בו. ומתברר שהבעל גרש את האשה בגט שאינו שלו.

או החשש שאם יש לסופר קלף, והוא כותב עליו את הגט, כוונתו להקנות את הגט לאשה משום שהיא משלמת לו. ובא הבעל ונוטל את הגט, ומתברר שמגרש בגט שאינו שלו. וכאן במקרה זה גם האשה לא זכתה בגט, שהרי לא הגיע לידה ולא משכה אותו ולא הגביהתו.

עוד יש שפירשו, שכאשר האשה נותנת את הכסף לסופר הוא מקנה לה את קלף, וכשהוא כותב את הגט הוא נכתב על קלף של האשה והגט שלה. או אם האשה משלמת לו אחרי הכתיבה הרי הוא מקנה לה הגט במעות. ומעות קונות בגט שהעמידו בגט על דין תורה שמעות קונות. אולם פשטות דברי הראשונים לא משמע כפרוש זה. שלא מצינו, שבגט יש דינים שונים לענין אם מעות קונות.

והנה לאחר ביאור הגמ' בגיטין עולה קושיה חזקה מאד. שבכל מהלך הגמ' בגיטין מבואר, שלא אמרינן שליחותיה קא עביד. שהרי האשה רוצה שבעלה יזכה בגט כדי שיוכל לגרשה, ומהגמ' משמע כר' ירוחם, שהסופר מקנה את הגט לבעל המעות (לאשה). והיה מקום לומר שהגמ' בהוא אמינא סברא, שאשה אינה יודעת שהגט צריך להיות של בעלה, וע"כ לא שייך לומר שליחותיה קא עביד. שהרי אין כוונת האשה להקנות את הגט לבעלה. לפי זה במסקנה שנקטינן, שאשה יודעת שהגט צריך להיות של בעלה, אין צריך לתרוצו של רבא שחכמים הקנו המעות לבעל.

אולם בראשונים לא משמע כן. עיין תוס' דף כ ע"ב ד"ה אשה שביארו, שבאשה הכותבת את גיטה הסתפקה הגמ', האם היא יודעת שצריכה להקנות הגט לבעל. ובאשה הכותבת את גיטה לא תקנו חז"ל שהם מקנים הגט לבעל. מבואר בדבריהם, שגם במסקנה שנקטינן שאשה יודעת שהגט צריך להיות של הבעל, כאשר היא משלמת עבור הגט צריך להגיע לתקנה שחכמים הקנו את המעות לבעל. וכן כתב בספר התרומה סימן ק"י וכ"כ בסדר הגט לרא"ש וכן פירש הר"ן וכן פסק השו"ע אבה"ע סי' ק"כ סעיף א'. וקשה, מדוע צריך תקנה, הרי האשה יודעת שהגט צריך להיות של בעלה, ונאמר שליחותיה קא עבדא, והסופר מקנה הגט לבעל כרצון האשה.

והנה אני עומד ותוהה למה לא הקשו הראשונים קושיא זו, ולמה לא העמידו הסוגיות זו לעומת זו. וחשבתי תחילה לומר שרב חסדא חשש לסברת בני מערבא, שהשליח צריך להודיע למוכר עבור מי הוא קונה. ואע"פ שאין פוסקים כמותם, מ"מ בגט משום חומר איסור אשת איש החמירו לחשוש לשיטתם. ומתאימה לפי זה לשונו של ר' חסדא "יכילנה למיפסלינהו" שרומז שבפועל לא ערר לפסול. ברם עדין קשה, שלא מצאתי בראשונים ובמפרשים שכתבו שר' חסדא אמר את דבריו אליבא דבני מערבא.

וע"כ נראה לי, בדברי ר' אבהו "שליחותיה קא עביד" שאמר שני דברים. א' שאדם הקונה בגדים עבור אשתו, הוא חשוב כעומד במקומה וזוכה עבורה את הבגדים. ב' אדם הנותן צמר שלו לצבוע עבור אשתו, אמרינן שליחותיה קא עביד והצבע צובע הצבע עבור האשה, אף על פי שהצבע אינו יודע כלל שכוונת הבעל לצבוע את הצמר עבור אשתו. ובודאי שזו כוונת ר' אבהו כאשר הבעל שילם מראש עבור הצביעה. והנה ר' אבא חלק על ר' אבהו בענין שהצבע צובע עבור האשה, שלא אמרינן שכוונתו לצבוע עבור האשה. ומאחר ומבואר במשנה שהאשה זוכה בצבע אע"פ שלא הגיע הצמר לרשותה, על כורחך  צריך לומר, שיש דין מיוחד שהאשה זוכה בצבע. והוא משום שכל המקדיש נכסיו, נעשה כמי שהקנה להן כסות אשתו ובניו מעיקרא." ולפי זה דחה ר' אבא את ראיתו של ר' אבהו.

ועתה נראה שהפוסקים שפסקו שאמרינן שליחותיה קא עביד, פסקו רק דין אחד של ר' אבהו. והוא שכאשר המוכר נותן הסחורה לשליח, הוא מזכה לשליח או למי שהשליח רוצה, והשליח במשיכתו את הסחורה עושה את הזכיה עבור מי שהוא רוצה. אבל כשהאומן הולך לקנות חומר עבור מלאכתו, אין אומרים שהוא קונה את החומר עבור מי שמזמין המלאכה רוצה שהמלאכה תהיה עבורו. ובודאי שלא אמרינן, שהאומן כשהוא עושה את המלאכה הוא עושה אותה עבור אדם שלישי שאינו יודע מי הוא.

ולפי זה ביאור הגמ' בגיטין כך הוא: כשאשה משלמת עבור גיטה, אם היא היתה מקבלת את הגט, הינו אומרים, שהיות ואשה יודעת שהגט צריך להיות של הבעל, היא בקבלתה את הגט זוכה אותו עבור הבעל. וגם הסופר מקנה לה או למי שהיא רוצה שיקנה את הגט. אבל יש חשש שהבעל יבוא לסופר ויקח ממנו את הגט. ובאופן זה לא אמרינן שהסופר מזכה לו את הגט, שהרי הוא לא שילם לו ואין לו עסק עמו, ומדוע לסופר לזכות את הגט לבעל. אולי דעת האשה לדרוש מהבעל תשלום עבור הגט. על כן הוא אינו מזכה הגט אלא לאשה. והאשה תוכל לזכות את הגט למי שתרצה כשיגיע הגט לידה. ובמיוחד מוסבר הדבר אם הדין בגט כמו בשאר מטלטלין שהסופר מקנה הגט במשיכה, ולפי זה כוונת הסופר להקנות את הגט במשיכה למי שמשלם לו או למי שהיא רוצה. וכאמור החשש כאן שהבעל יקח הגט מהסופר ויגרשנה בו. ובאופן זה לא הגיע הגט לידה, קודם הגרושין ולא יכלה לקנותו עבור בעלה.

לפי זה נבין מה שדנו האחרונים מה הדין כאשר אדם זר משלם לסופר עבור הגט. האם אמרינן גם באדם זר שהקנו חכמים המעות לבעל. וכאן לא שייך לומר שליחותיה קא עביד, דלא אמרינן שליחותיה קא עביד אלא א"כ הגיע הגט למשלם, והוא הזוכה לבעל. שבאופן זה אמרינן שהסופר מזכה הגט למשלם או למי שהוא רוצה. ועיין בענין זה תורת גיטין סי' ק"כ. ובעין יצחק אה"ע סי' ע"ו ובשו"ת תשובת ר' אליעזר (גורדון) סי' כ"ה אות כ"ב.

אך עדין קשה, מדוע לא נאמר שכאשר האשה משלמת עבור הגט יחשב שהבעל שילם מדין עבד כנעני. ובתשובת ר' אליעזר הנ"ל האריך בזה, וכתב שדין עבד כנעני נאמר רק כאשר מקבל המעות יודע עבור מי שילמו. וצ"ע. וגם לדבריו קשה, דהגמ' ב"מ דף ט"ו ע"ב אומרת שאדם שגזל שדה ומכרה לאחר, וחזר הגזלן וקנה את השדה מהנגזל, שזכה הקונה מהגזלן בשדה. וביארה הגמ' הטעם "דניחא ליה לגזלן דליקו בהמנותיה". וכתבו הראשונים, שם, שגם בני מערבא שאמרו מי הודיע למוכר, מודים שזכה הקונה בשדה כשקנאו הגזלן. וביארו, שהנגזל מבין שהגזלן רוצה לקנות השדה עבור מי שקנה ממנו. ולפי זה קשה, מדוע כאשר האשה משלמת עבור גיטה או כאשר אדם אחר משלם לא נאמר שהסופר יודע שכוונתם לשלם עבור הבעל. הרי המפרשים נקטו, שר' חסדא מודה שאשה יודעת שהגט צריך להיות של הבעל. וצ"ע. וצריך לומר שכאן יש חשש שהסופר יחשוב שאם האשה, או מישהו אחר משלם עבור הגט, הם רוצים לדרוש תשלום מהבעל עבור הגט, לפני שיתנו לו את הגט, ע"כ מתכוון הסופר לזכות הגט למי שמשלם לו.

שיטת הרשב"א

הרשב"א בפרושיו לגיטין דף כ ע"ב ד"ה הא דבעי רמי בר חמא כתב פרוש א' כפרוש הרמב"ן כאשר נבאר לקמן ופרוש ב' כתב וז"ל:

"אכתי לא ניחא לי דמ"מ משום רבא דמדמי אשה לסתם אנשים שאינם זקנים ולומר דאף אשה יודעת להקנות, א"כ למה הוצרך לומר למעלה אקנו ליה לבעל בזוזי דספרא. וי"ל דרבא לטעמיה דרב חסדא קאמר כלומר אם נפשך לומר שהוא צריך לכותבו והכא היא כותבת וס"ל דאשה לא ידעה לאקנויי אפ"ה אני אומר דרבנן אקנו ליה זוזי דספרא כיון שתקנו שתהיה האשה כותבת את גיטה כנ"ל "

ועוד כתב בהמשך:

"ועוד נ"ל לפרש דר' אשי לית ליה סברא דרבא וכו' ובכולהו גיטין דעלמא האשה כותבת את גיטה לאו משום דאקנו ליה רבנן זוזא דספרא הוא אלא משום דהאשה עצמה מקנה אותו לבעל. אלמא איתתא ידעה לאקנויי וזה כפרוש רש"י שפי' האשה כותבת את גיטה ומקניא ליה לבעל ויהיב לה ניהלה."

מבואר ברשב"א, שחששו של ר' חסדא משום שסבר שאשה אינה יודעת שהגט צריך להיות של הבעל. אולם למסקנה שנקטינן שאשה יודעת שהגט צריך להיות של הבעל, אין כל החששות שמניתי לעיל בפרוש רש"י. ולכאורה קשה מדוע יורדות כל החששות. אולם לשיטת הרשב"א שכתבתי לעיל שפוסקים שליחותיה קא עביד ואף יותר מכך כמפורש לעיל. אין הדבר קשה לשיטת הרשב"א. שהסופר כשקונה את הניר, וכן כשכותב את הגט, הוא עושה עבור מי שהאשה רוצה. והבעל זוכה ישירות בגט. וגם כשהסופר כותב בניר שלו, כאשר הוא נותן לבעל את הגט הוא מקנה לו אותו, כיון שהוא מקנה הגט למי שהאשה רוצה. ולעיל כתבתי שהרמב"ן במלחמות סוף פר' נערה פסק כר' אבהו, וגם לדבריו פרוש הרשב"א עולה כהוגן. [ולדרך זו גם כאשר אחר משלם עבור הגט הסופר מקנה את הגט לבעל. ובודאי שכן הדין אם הסופר הקנה לבעל את הניר תחילה].

פרוש הרמב"ן

הרמב"ן פירש, שכדי שלא יהיה מכשול בגט, ויש שאינם יודעים שהגט צריך להיות של הבעל, או יש כאלו שאינם יודעים לעשות קנינים כראוי, ע"כ בכל מקרה הקנו חכמים הגט לבעל. ולפי הרמב"ן גם כאשר אחר משלם עבור הגט, הגט קנוי לבעל. וכן אם הבעל עשה שליח לגרש את אשתו, והשליח כותב את הגט בניר שלו, הקנו את הגט לבעל. ברם כתב הרמב"ן שכאשר האשה כותבת את גיטה לא הקנו הגט לבעל. והרשב"א כתב בשיטת הרמב"ן שגם באופן זה הקנו הגט לבעל.

ויש עוד להאריך בביאור הסוגיא בגיטין, וכאן ביארתי בקצרה שלא יקשה על פסק הראשונים בב"ק.

ענף ט - דין אומן קונה בשבח כלי בגט

מאחר וענין זה נוגע לסוגיתנו והגמ' אצלנו תובן יותר טוב ע"כ אדון קצת בענין זה. סוגיא זו מבוארת בב"ק דף צ"ט ע"ב ובקדושין דף מ"ח והרי"ף והרמב"ם פסקו שאין אומן קונה בשבח כלי. וכן פסק הרא"ש בב"ק פר' ט' סי' י"ד וע"ע שם רא"ש סוף סי' יח' וכן פסק הרא"ש בב"מ פר' המקבל סי' מ"ג. אולם הרא"ש במס' קדושין פר' ב' סי' י"א כתב שר"ת ור"י פסקו כרב אסי שאומן קונה בשבח כלי. ואיתא בגמ' בבא קמא דף צ"ט עמוד א

"לימא כתנאי: עשה לי שירים, נזמין וטבעות ואקדש לך, כיון שעשאן - מקודשת, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה; וכו'. וסברוה, דכולי עלמא - ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, ודכולי עלמא - המקדש במלוה אינה מקודשת, מאי לאו באומן קונה בשבח כלי קמיפלגי,  דר"מ סבר: אומן קונה בשבח כלי, ורבנן סברי: אין אומן קונה בשבח כלי! לא, דכולי עלמא - אין אומן קונה בשבח כלי, אלא הכא בישנה לשכירות מתחילה ועד סוף קא מיפלגי, רבי מאיר סבר: אין לשכירות אלא לבסוף, ורבנן סברי: יש לשכירות מתחילה ועד סוף."

וכתבו התוס' שם שמאן דאמר אומן קונה בשבח כלי מעמיד הברייתא שנחלקו במחלוקת האם ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. ובתפארת שמואל בב"ק פר' ט סי' י"ד תמה שאם אמרינן שאומן קונה בשבח כלי צריך להיות שבכל אופן תהיה מקודשת, ומה טעמו של ת"ק שאינה מקודשת. ובפלפולא חריפתא שם תרץ שמ"ד זה מפרש הברייתא שהאשה אמרה עשה לי שירים וטבעות ואתחייב לך כפועל עבור הזמן שתעשה לי את הטבעות, ובשכר זה אתקדש לך. ובפועל לכולי עלמא לא אמרינן אומן קונה בשבח כלי. ברם לשון הברייתא עשה לי שירים וטבעות ואקדש לך לא משמע שהכוונה שיעשה מלאכתו כפועל. ולפי זה הראיה לשיטת הרי"ף והרמב"ם קמה וניצבה.

וע"כ נראה לי שההוכחה לשיטת  ר"ת ור"י לפסוק שאומן קונה בשבח כלי היא מסוגיתנו.

"דתנן: אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו, אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו, ולא בצבע שצבע לשמן, וכו'. ואמאי? לימא הכא נמי: מי הודיעו לצבע שיקנה צבעו לאשה? אלא לאו משום דאמרינן  "דשליחותיה קא עביד" וכיד אשתו דמי."

והנה דברי ר' אבהו הנם מיושבים ומובנים אם הוא סובר אומן קונה בשבח כלי. ובין אם מדובר שהצמר שייך לבעל או לאשה הדבר מוסבר שהאומן מקנה את השבח שיש לו בצמר לאשה. ואם הבעל שילם לו מראש הוא צובע עבור האשה. ואם הבעל משלם לו אחרי הצביעה הוא מקנה את השבח שיש לו בצמר לבעל בשביל אשתו בקנין מעות או במשיכה. אבל אם ההלכה שאומן אינו קונה בשבח כלי פרוש דברי ר' אבהו הם מאוד קשים. ואומנם כבר עמדו ע"כ התוס' שם בד"ה מי הודיעו, ופרשו, שמ"ד הסובר שאומן אינו קונה בשבח כלי, מפרש המשנה שמדובר שבצמר כבר זכתה בו האשה, ואם אנו סוברים שליחותיה קא עביד התשלום ששילם הבעל מראש לאומן הוא תשלום עבור הצביעה וזכה האומן במעות, ואין הקדש גובה מהם. אולם אם לא אמרינן שליחותיה קא עביד, אמרינן שהאומן השביח נכסי האשה ועליו לתבוע את האשה על מלאכתו, והכסף שנתן הבעל לא נקנה לאומן עבור מלאכתו, כיון שהבעל הקדיש נכסיו לפני שהאומן החזיר את הצמר והקדש חל על המעות של הבעל שביד האומן. הנה פרוש זה מאוד דחוק בהסברת דברי ר' אבהו ובהסברת המשנה. ועוד קשה לי על פרוש זה שהשו"ע חו"מ סי' של"ו סעי' א' פסק וז"ל:

"השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מחברו מה שהנהו."  

ולפי זה הבעל שנתן צמר לצבע ואמר לו לצובעו, הוא חייב לשלם עבור הצביעה, וזאת אע"פ שהצמר שייך לאשה. ובמיוחד בבעל שהוא חייב לקנות בגדים לאשתו. ודאי שהוא מתחייב לשלם עבור הצביעה. ומדוע הצבע אינו זוכה במעות הבעל שברשותו. ועוד שבדרך כלל אין לאשה מעות לשלם ומהיכן יגבה הצבע שכרו. ואמנם יתכן שכל זה בכלל קושית ר' אבא. ור' אבא סובר שאומן אינו קונה בשבח כלי, וע"כ חידש את דינו. וכפי שביארתי לעיל דברי הרא"ש.. אולם מאחר והגהות אשרי כתב בשם ר"י שאין הלכה כר' אבא שדבריו הם דחוי בעלמא. א"כ למסקנה פרושו של ר' אבהו למשנה הוא הנכון, והמשנה בערכין סוברת שאומן קונה בשבח כלי.[3]  

מאחר ולעיל דנתי קצת בענין אומן קונה בשבח כלי, וגם דנתי בענין הזכויות שיש לסופר בגט ע"כ אביא כאן כמה דינים הנוגעים לענינים אלו. הנתיבות בסי' ש"ו ס"ק ג' כתב שאם קנה הבעל את הניר והדיו והסופר כותב בשכר אין דין שאומן קונה בשבח כלי והגט עם כתיבתו קנוי לבעל. והבעל חייב לשלם רק את שכר הסופר. והגט פשוט בסי' קכ' ס"ק ט' חולק וסובר שיש בזה דין שאומן קונה את שבח הכלי.

ואם הניר והדיו שייכים לבעל והסופר כותב בחינם זוכה הבעל בכתיבת הסופר עם כתיבתו. ובודאי אם הסופר מסר הגט ליד הבעל, הבעל זכה בגט ולא נשאר לסופר שום זכות בגט.

כתב בעין יצחק אה"ע סי' ע"ו שאם קנה הבעל הניר ואדם אחר משלם לסופר עבור הכתיבה זוכה הבעל בגט עם כתיבתו. ואין לומר כאן שהאומן מקנה את שבח הכלי למשלם לו. שכל הדין שאומן קונה בשבח כלי זה משום שבעל הכלי מסכים לכך. אבל כאשר הניר שייך לבעל אין הבעל מסכים שהסופר יזכה בשבח הכלי, שאינו מסכים שהסופר יוכל לדרוש את נטילת הכתב שהרי זה יזיק לניר. ע"כ מתחילה זכות הסופר הוא רק לדרוש את התשלום עבור הכתיבה ואין השבח קנוי לו.[4]

סיכום:

  א.    שליח שקונה דבר למשלח זוכה בו המשלח מטעם שליחותיה קא עביד. או מטעם שהמוכר מקנה לסוחר עמו, או למי שהסוחר עמו רוצה. וע"כ אין הקונה צריך להודיע למוכר עבור מי הוא קונה.

דין זה נכון גם כשאדם קונה במעותיו עבור אחר, ואינו מודיע למוכר עבור מי הוא קונה. שיטת ר' ירוחם שאדם הקונה במעותיו דבר לאחר שהוא צריך להודיע למוכר עבור מי הוא קונה, וזו שיטת יחיד.

   ב.    בגדי אשה והילדים שייכים להם.

ובעל או אב שקונים בגדים לאשה או לילדים, הם זוכים בבגדים מיד כשהגיעו ליד הבעל או האב.

   ג.    אם יש לאדם בגדים השייכים לו, ונותן אותם לצבוע עבור אשתו ובניו. דעת הרא"ש, והאור זרוע, שהאשה והבנים זוכים בבגדים בעצם הצביעה. משום שפוסקים כר' אבא. (ולדעת הרא"ש יתכן שאשה ובנים זוכים בבגדים גם כאשר הבעל או האב מיחד את הבגדים עבורם. ושמא י"ל שרק על ידי מעשה כגון צביעה יש סמיכות דעת שמקנה להם.)

דעת הרמב"ן בכתובות, שהאשה והבנים זוכים בבגדים עצמם בצביעה ע"י השנוי מדין שליחותיה קא עביד. שהצבע ע"י השנוי מתכוון לזכות הבגדים למי שהבעל מבקש לצבוע עבורם.

ולשאר הראשונים תלוי הדבר, אם פוסקים אומן קונה בשבח כלי, [והאב או הבעל שילם מראש] האשה והבנים זוכים בשבח בעת הצביעה. ואם פוסקים אין אומן קונה בשבח כלי אין האשה והבנים זוכים בצביעה, עד שיגיעו הבגדים לידם. ובגוף הבגדים ודאי שאינם זוכים עד שיגיעו הבגדים לידם. (והש"ך בחו"מ סי' ש"ו כתב שמחלוקת אומן קונה בשבח כלי הוי ספיקא דדינא.)

   ד.     כאשר אדם זר משלם לסופר עבור הגט, והסופר נותן לבעל את הגט אין מקרה זה שייך לדין שליחותיה קא עביד. וצריך להקנות לבעל את הגט[5].

ברם דעת הרשב"א, שדין זה שייך לדין שליחותיה קא עביד, וזכה הבעל בגט.    
כאשר הבעל קנה את הניר והדיו תחילה, וציוה לסופר לכתוב הגט, והסופר כותב בחינם, הגט שייך לבעל. ובודאי שכן הדין אם מסר הסופר הגט לבעל.

 ה.     אדם ששילם לקבלן וקנה דירה ונרשם שמו ושם אשתו כהקונים בחוזה. אם האשה מורדת בבעלה היא מפסידה מחצית הדירה, ואינה יכולה לומר   שתחזיר הסכום שבעלה שילם עבורה לקבלן.

 אולם אם האשה נטלה משכנתא, ובעלה שילם את המשכנתא, ואח"כ מרדה. צריכה האשה להחזיר רק הסכומים שבעלה שילם עבורה, ואינה צריכה   להחזיר את חלק הדירה שנקנה במשכנתא.

  ואם דירה זו שימשה למגורי האשה, יש לדון ולומר שחלק מתשלומי המשכנתא ששילם הבעל, הם תשלום עבור חובתו לספק מדור לאשתו.