גבאי גמ"ח שטוען שהחוב פרוע
כרך שביעי סימן י עמוד קצה
ראשי פרקים
א. מלוה שטוען אינך חייב לי
ב. מחילה – סילוק או הקנאה
ג. הודאה נגד הודאה
ד. מחילת של גבאי גמ"ח
שאלה
ראובן לוה מגמ"ח שתי הלואות. בתחילה סכום של 5000
דולאר, ולאחר כחודש, 5000 דולאר נוספים. לאחר כמה חדשים פרע 5000 דולאר, וכשבא
לאחר כחדשיים לפרוע את החוב השני, אומר לו גבאי הגמ"ח שהחוב פרוע ואינו חייב,
מאחר וע"פ הרישומים החובות נפרעו. הדבר היה תמוה בעיניו, מאחר ובודאי לא פרע,
ולדעתו, ככל הנראה גבאי הגמ"ח טעה ורשם בזמן הפרעון של ה 5000 דולאר
הראשונים, גם על החוב השני שהוא פרוע, ולא שם לב שמדובר בשתי הלואות. שאלת ראובן
אם חייב לשלם לגמ"ח לאחר שהגבאי אמר שהחוב נפרע.
תשובה
א.
מלוה שטוען אינך חייב לי
איתא בב"ב קלה,א, על הא דתנן (ב"ב קלד,א) האומר
זה אחי, אינו נאמן להורישו בנחלת אביו עם שאר אחיו, ואידך מאי קאמרי, אי קאמרי
אחונא הוא אמאי יטול עמו בחלקו ותו לא. אלא דקא אמרי לאו אחינו הוא. אימא סיפא,
נפלו לו נכסים ממקום אחר, יירשו אחיו עמו, והיינו שאם מת הספק ללא צאצאים, ירשו את
נחלתו האחים שאינם מודים שהוא אחיהם, עם האח המודה שהוא אחיהם. והקשתה, הא אמרי
ליה לאו אחונא הוא, ותירצה שאומרים האחים שאינם יודעים. ומוכח מהגמ' שכיון שמודים
האחים האחרים שהוא לא אחיהם, אינם יורשים את נחלת הספק, ודוקא בקאמרי שאינם יודעים
יורשים, אבל אם הודו שאינו אחיהם, הודו שאינם יורשים אותו. מכח גמ' זו כתב
מהר"מ, הובאו דבריו ברא"ש בב"ב ח,מ, דאם בא הלוה למלוה ואמר לו
חייב אני לך, וטוען המלוה ודאי שאינך חייב לי, פטור הלוה אע"פ שודאי יודע
שהוא חייב, וז"ל:
"מכאן דקדק רבינו מאיר ז"ל אם ראובן אומר לשמעון אני חייב לך מנה ושמעון אומר אינך חייב לי, אע"פ שאין שמעון מוחל לו, פטור ראובן, אע"פ שיודע בודאי שהוא חייב לו, כדאמר הכא דאע"פ שאומר ראובן לשמעון אחינו הוא ויש לך ליטול עמי, ושמעון אומר אינו אחי, לא יתן לו ראובן כלום, דהוי כאילו מוחל לו, ולא הוי כמו מחילה בטעות, דכיון שהלה אומר אני חייב לך, היה לו להשים על לבו ולדקדק ולא עשה כן אלא אומר בודאי אינך חייב לי, מחל לו בלב שלם".
ומקור דברי מהר"מ מתש' מהר"מ (דפוס פראג סי'
קלה). וכן הביאו המרדכי ב"ב (סי' תקצ), והוסיף שם ראיה מדין טענו בחיטים
והודה לו בשעורים שהוא פטור מדמי השעורים, לשיטת רש"י שטעמו מדין מחילה של
התובע שלא תבעו שעורים. וכדברי מהר"מ פסק הרמב"ן (בתש' הרשב"א
המיוחסות סי' קיז) והוסיף, דמדברי מהר"מ משמע לכאורה, דרשאי המלוה לומר ללוה
שאינו מוחל לו, רק יודע שאינו חייב לו, אבל לפי דעתו של לוה שחייב לו, אומר המלוה
ללוה שיתן לו לפי דעתו: "ואפשר, דכיון דהוי כאילו מחל לו, הוי מחילתו כמתנתו,
ושוב אינו רשאי לתובעו". (עיין ברמב"ן שם שבתחילה דן גם מדין הודאה,
ועיין להלן). וכן הביא דברי מהר"מ מהרי"ל (בתש' החדשות סי' קלד),
הריקנטי (סי' תקמז), וכן פסק המחבר בשו"ע חו"מ עה,יא.
מבואר מדברי מהר"מ שאם אמר לו המלוה אינך חייב לי,
הרי זו מחילה, ואינה מחילה בטעות, דאם יכל לבדוק ולא בדק, אינה בטעות אלא מחל לו
בלב שלם. ולכאורה מהגמ' הנ"ל נראה דהוי בגדר הודאת בע"ד ולא מחילה, דמה
שאומרים אין זה אחינו, הרי הם מודים שאין להם חלק ונחלה בירושתו. אלא שלמהר"מ
היה קשה, דאף שהם מודים שאין להם חלק בירושה, האח הטוען שהוא אחיהם, הרי הודה שיש
להם חלק בירושה. ע"כ ס"ל דמטעם מחילה ג"כ אתינן עלה. אולם לכאורה
הסברא של "היה לו להשים על לבו ולדקדק ולא עשה כן ...", לא שייכת
באומרים אין זה אחינו, דמה שייך לדקדק בזה.
ובסמ"ע עה,כז דקדק מלש' השו"ע שהביא את דברי
מהר"מ להלכה בדברי המלוה שאומר "ודאי לי שאינך חייב", דאף
דברא"ש לא נזכר לשון ודאי בדברי המלוה, בתש' מהר"מ נזכרה לשון זו, ולכן
ס"ל לסמ"ע דדוקא באמר לשון ודאי הוי מחילה. אולם בש"ך ס"ק לא
חלק על הסמ"ע וס"ל דלשון ודאי – לאו דוקא, דגם בסוף דברי מהר"מ לא
כתב לשון ודאי. וגם בהרא"ש ובתש' הרמב"ן הנ"ל, לא הזכיר בתחילת
דברי מהר"ם לשון ודאי, משמע דאין קפידא בכך. ועיין תומים (אורים עה,כט) שכתב
דלא בלשון תליא מילתא, אלא אם נראה מדבריו ודאות ולא לשון מסופקת, הוי מחילה.
ולכאורה מהראיות שהביא מהר"מ מהאומרים אין זה אחינו, וכן מהראיה מטענו בחיטים
והודה לו בשעורים, דהמחילה היא רק מפני שלא טענו שעורים, משמע שאפי' לא אמר לשון
של ודאי אלא דבר שענינו ודאי. וראיה זו ראיתי בדברי הט"ז עה,יא.
ועיין בב"ח עה,י, דמבואר בדבריו דדוקא באמר לשון
ודאי, הוי מחילה, ובלא אמר לשון ודאי אינך חייב לי, הוי ספק מחילה, וצריך הלוה
לשלם לצאת ידי שמים, ולא להסתמך על ספק מחילה. הב"ח הקשה מלשון מלשון
הרמב"ם פ"ג מטו"נ, בדין טענו חטים והודה לו בשעורים דפטור אף מדמי
שעורים, דכתב הרמב"ם בטעם דפטור מדמי שעורים: "ונמצא זה דומה למי שאמר
לחבירו מנה לך בידי ואמר לו האחר אין לי בידך, שאין בית דין מחייבים אותו ליתן לו
כלום", משמע שרק בי"ד אין מחייבים אותו ליתן כלום, דבדיני אדם פטור אבל
בדיני שמים חייב. וכתב הב"ח לחלק; "ואפשר דהכא דקאמר בודאי אינך חייב
לי, מחל לו בלב שלם ופטור אף מדיני שמים, והרמב"ם לא מיירי בדאמר
בודאי". הרי דנדו"ד מיירי דוקא באמר ודאי, אבל בלא"ה הוי ספק
מחילה, ואף שבי"ד אינם מחייבים, מ"מ חייב לצאת ידי שמים.
ולפי דברי התומים, הט"ז והב"ח, נלענ"ד
דכמו שהלשונות חלוקים, גם אופן האמירה חלוק. והיינו דכדי שתהיה מחילה כדעת
מהר"מ, וכדי שנאמר שלא היתה כאן מחילה בטעות, שהיה לו לבדוק כשאמר לו חייב
אני לך, בעינן דוקא שנראה מלשונו ומסגנון הדברים שאכן מחל, לא ראי האומר בהחלטיות,
כאומר: ע"פ הרישומים אצלנו אין לך חוב. לא ראי זה כראי זה. סגנון הדברים
ותוכנם צריך ללמד על מחילה. קשה לומר שכל אמירה של אינך חייב היא מחילה בלב שלם,
רק כאשר ניכר מהתוכן והסגנון, מהשאלה מהתשובה וכו'. בנדו"ד אמר לו הגבאי
שע"פ הרישומים אין לו חוב. האם זו מחילה בלב שלם? נלענ"ד דבכגון זה לא
דיבר מהר"מ. מהר"מ דיבר כשהדיבור והסגנון מורים על החלטיות, ומשמעותם,
שגם אם אתה חייב, אני מוחל לך. אבל מ"מ הודאה נראה שיש כאן.
עוד הוסיף הב"ח, דאם בא אחר כך ואמר נזכרתי שאתה חייב
לי כו"כ כמו שאמרת, ולא אמרתי מתחלה ודאי לי שאינך חייב לי אלא שטעיתי ומעולם
לא מחלתי לך כלום, דחייב לשלם לו אף מדיני אדם, דלא אמרינן דמחל לו בלב שלם אלא אם
כן לא שם לבו לדקדק, אבל כששם לבו לדקדק, מוכח שלא מחל לו, דכל מה שאמר לו אינך
חייב לי הוא בהשקפה ראשונה, ואח"כ הלך ובדק, וא"כ לא היתה כוונתו
למחילה. ואפילו אם היה רק ספק בדבר, אסור לו להחזיק בשל חבירו מספק, דשמא מחל לו.
ובענין זה מצאנו מחלוקת בנו"כ. דדעת הסמ"ע
עה,כח מדיוק דברי מהר"מ, דאף אם חזר התובע ואמר טעיתי בחשבוני תחילה, ועתה
דקדקתי ומצאתי שנשארת חייב לי, לא מהימנינן ליה, דהו"ל כמוחל אדם לחבירו
בפירוש מה שחייב לו, דלא יכול לחזור בו. והש"ך ס"ק לג כתב דהב"ח
חולק, ולכאורה מלשון מהר"מ משמע כסמ"ע. ועיין גם בט"ז כתב, דכמו
בטענו בחיטים והודה לו בשעורים, שאינו יכול לחזור ולטעון נזכרתי שטעיתי ואתה חייב
לי שעורים, הוא הדין בזה. אמנם עיין בש"ך פח,לב כתב דיכול לחזור ולטעון
נזכרתי שטעיתי. אמנם י"ל דהש"ך לשיטתו (עיין ש"ך פח,יז) דבטענו
חיטים והודה לו בשעורים אין הטעם משום מחילה (לרא"ש – הודאה, ולש"ך
דס"ל כרמ"ה – משטה), אבל לטעם מחילה אפשר שאינו יכול לטעון טעיתי. ועיין
בפ"ח על הרא"ש הנ"ל (ב"ב ח,מ, פ"ח אות ח) שאף
דבטענו חיטים והודה לו בשעורים, ס"ל לרמ"ה, הביא הרא"ש ס"פ
המניח, דמצי הדר תבע ליה לתת לו שעורין, משום דהתם כשתבעו חיטים לא הוי כמחילה על
השעורים, עיי"ש. ולטעם מחילה י"ל דאה"נ דלא מצי תבע ליה.
גם לענין מחילה בטעות, כבר כתב מהר"מ דלא שייך בנדון
אינך חייב לי, מחילה בטעות; "דכיון שהלה אומר אני חייב לך, היה לו להשים על
לבו ולדקדק ולא עשה כן אלא אומר בודאי אינך חייב לי, מחל לו בלב שלם".
וצ"ל, דכאשר הלוה בא ואומר שחייב לו, היה לו לשים על לב, דסו"ס היה לו
לחשוב ולומר שרוצה לבדוק בחשבונו, ומדלא עשה כן, מחל בלב שלם. אמנם אם היתה זו
מחילה בטעות, עיין ברמ"א רמא,ב שהביא מהמרדכי סנהדרין תרפב ומהרי"ק שורש
קיא, דיכול לחזור בו ואפי' קנו מיניה. ועיין בריב"ש סי' שלה דמחילה בטעות הוי
מחילה בזביני, כמו במוכר פירות דקל שלא באו לעולם (ב"מ סו,ב). משא"כ
בהלוהו על שדהו דאמרינן (שם בב"מ סו,ב) דהדרא ארעא והדרא פירי, משום דהוי
הלואה ואיכא משום ריבית, כמש"כ רש"י שם (בד"ה הכא), או כפירוש
ר"ת דהלואה הוא מתחלה על תנאי אם יפרענו אם לאו, ולא מחל שפיר על הפירות,
משא"כ במוכר פירות דקל שיודע המוכר שמכר לו אותן פירות ומוחל אותן מדעת, אלא
שטועה בדין שחשב שממכרו ממכר, ואינו כן, ע"כ מחילה כזו בטעות הוי מחילה.
ומכאן למד ר"ת ז"ל למוכר שטר חוב לחבירו באפי סהדי, אע"פ שאין
אותיות נקנות במסירה, אי הוציא הקונה מעות מהלוה באמצעות השט"ח, לא יכול
המוכר לחזור בו, דמחילה בטעות הוי מחילה. וכן י"ל במי שמתחייב לחבירו מנה
באסמכתא, ולאחר מכן פרעו או נתן לו משכון על המנה, אף שהוא היה חושב שיהיה חייב מן
הדין ואינו כן, הויא מחילה בטעות ושמה מחילה, כיון דלא הוה הלואה מתחלה. וזה לא
כתוס' (ב"מ סו,ב ד"ה התם) בסוגיא דס"ל דבפירות דקל הטעם דניחא ליה
למיקם בהימנותיה.
ועיין קצוה"ח יז,ג שלמד מדברי הריב"ש גם לדין
מי שתובע מחבירו פחות ממה שמגיע לו ע"פ דין, שאין הדיינים פוסקים יותר
מהתביעה, כעובדא דרוניא ב"ב ה,א ושו"ע חו"מ סו"ס יז, דמשום כך
כתב הריב"ש (סימן רכז) דכיון שהוא ויתר לשמעון בפני ב"ד ונותן לו
הבחירה, היה ראוי לדיינין לפסוק הדין כפי תביעתו, דאף שטעה בדין, מ"מ מחילה
בטעות הוי מחילה, כיון דהוא מוחל מדעתו. וכן הדין בעובדא דרוניא ורבינא הנ"ל.
וע"ע במש"כ קצוה"ח קמב,א, רז,ג.
ולראיה שהביא המרדכי הנ"ל מדין טענו בחיטים
והודה לו בשעורים, הרמ"א בחו"מ פח,יב הביא מדעת עצמו, דאין הנתבע חייב
בדמי שעורים, אפי' יודע שחייב לו, וז"ל:
"אפילו יודע הנתבע שחייב לו השעורים, פטור לשלם לו, דהוי כאילו מחל לו התובע, וכמו שנתבאר לעיל סימן עה סע' יא, כן נראה לי, ודלא כיש מי שחולק".
והש"ך שם בס"ק טז – יח כתב לסתור טעם מחילה,
דמה שפטור הוא מטעם הודאה ולא מחילה, וכל דברי הרמ"א שפטור מלשלם, מפורשים
דבריו שהוא מטעם מחילה, וכמו שהביא ראיה מהדין הנ"ל של אין זה אחינו וכו'.
ואמנם לטעם מחילה בטענו חיטים והודה לו בשעורים, אין להקשות איך מהני המחילה, דחוב
השעורים כבר בא לעולם, אבל באומרים אין זה אחינו, לכאורה הוי מחילה בדבר שלא בא
לעולם, דהרי בשעה שאמרו אין זה אחינו לא אמרו אלא לענין שלא ירש עמהם, אבל לא
לענין ירושה. ועיין בפ"ח על הרא"ש הנ"ל (ב"ב ח,מ, פ"ח
אות ח), ובכסף הקדשים עה,יא. ואף שלכאורה י"ל, דכמו דמהני להקנות גוף הדקל
כעת, אף שהפירות לא בעולם, כיון שמקנין הדקל יצא שהפירות העתידיים שלא היו בעולם
יהיו לקונה, דלא הקנה לו דבר שלא בא לעולם, כך כשמודה שאין זה אחינו, פועל יוצא
הוא מחילה על דבר שלא בא לעולם. מ"מ בנדון זה אם היינו באים מטעם הודאה אתי
שפיר, אולם כיון שמהר"ם בא מטעם מחילה, וכעת הרי לא מוחל שום דבר, ואם מכח
ההודאה הקודמת, איך נולדה המחילה על ירושת הספק. אלא שאמרינן שבשעה שהודו שאין זה
האח, הרי הם מוחלים על ירושתו, ועל זה הקשו דהוי מחילה בדבר שלא בא לעולם.
ב.
מחילה – סילוק או הקנאה
והאחרונים חקרו אם מחילה הינה סילוק או הקנאה, ותלו הדבר
במחלוקת ראשונים. המחנה אפרים (זכיה מהפקר סי' יא) דן במי שמחל לחבירו, ואין הנמחל
רוצה במחילה, אי מהני מחילתו. וכתב המחנ"א דהדבר תלוי במחלוקת הראשונים אם
מחילה הוי סילוק או הקנאה, דאם הוי סילוק של המוחל, אין משמעות לאי הסכמת הנמחל,
משא"כ אם הוי כהקנאה. וכתב דדעת התוס' קדושין יט,א (ד"ה אומר) מבואר דמה
שיכול לקדש קטנה בשיור כסף בקדושי יעוד; "שאינו אלא מחילת שעבוד בעלמא".
והיינו שאין כאן הקנאה מהאדון לבת אלא האדון מסתלק מזכותו בבת. ומוכח שמחילה אינה
הקנאה אלא סילוק בעלמא, שאם היתה הקנאה, היתה נשארת קושית התוס', איך זוכה בכסף
קדושין, וכמו שהקשה באומר אדם לבתו צאי וקבלי קדושיך. וכן למד בדברי התוס'
הגרא"ו בקובץ שעורים קדושין (סי' קכג), דמוכח מדברי התוס' דמהני מחילה אפי'
בעל כרחו של לוה, וכן מהני מחילה לקטן, אפי' אם אין לו זכיה בדעת אחרת מקנה, דמחילה
היא סילוק ולא הקנאה.
וכן דעת הרשב"א בתש' (ח"א סי' אלף לג) בענין מי
שקנו מידו שיחזיר לראובן כל זכויות שיש לו עליו, וגם שיעשה לו שטר מחילה הוא
ואשתו, דמה שקנו מידו שיעשה לו הוא ואשתו שטר מחילה, לא מהני, וודאי מה שקנו מידו
שתעשה אשתו שטר מחילה, שאינו כלום: "שזה קנין דברים בעלמא הוא, שאין מחילה
אלא סילוק שעבוד, ואם קנו מידו שיסלק לאחר זמן שעבוד שיש עליו, אין זה אלא דברים
בעלמא ולא עשה ולא כלום". ומבואר ברשב"א שמחילה היא סילוק ולא הקנאה.
דזה אף למ"ד שאם היה מקבל קנין להקנות לאחר זמן, כמו בקנין אתן, דלא הוי
דברים, מ"מ מחילה לכ"ע הוי דברים, דמחילה הוי סילוק ולא הקנאה. ועיין
בהג"א ב"מ ה,לב לענין מכירת פירות דקל שלא באו לעולם, ובאו ולא מיחה:
"... אדם שיש לו ממון ומוכר אותו לחבירו ומוחל לו, אע"פ שהוא בטעות, זכה
חבירו, מידי דהוה אהפקירא בעלמא דחשוב הפקר, א"כ שכנגדו קנאו ביאוש
בעלים".
אמנם שיטת הריטב"א דמחילה הוי הקנאה ולא סילוק.
דהגמ' בקדושין טז,א הקשתה למה צריך שטר שחרור, לימא ליה באפי תרי זיל. וברש"י
שם, שיאמר לית לך עלי מידי – ונפטר. ותירצה הגמ': אמר רבא, זאת אומרת עבד עברי
גופו קנוי (עד שיגיעו ימי חיפושו, ולפיכך הרב שמחל על גרעונו אינו מחול וצריך
שחרור, ואם לאו, חוזר ומשתעבד בו אם ירצה, דלא שייך בו מחילת ממון אלא לשון שחרור,
וכי כתב ליה לשון שחרור ונתן ליה – נפיק, דלא גרע מכנעני דנפיק בשטר, דכתיב או
חופשה לא ניתן לה, וגמר לה לה מאשה - רש"י), והרב שמחל על גרעונו, אין
גרעונו מחול. והריטב"א שם בסוגיא, פירש בשם רבו, וז"ל:
"מיהו התם בעבד כנעני הפקר הוא דמהני ליה להוציאו לחירות מיהת, משום דכיון דאפקריה סילק ידו ורשותו ממנו ויש לו יד לזכות בעצמו במעשה ידיו, אבל מחילה לא מהניא ליה אפילו להוציא לחירות, דמחילה כמתנה הוא, וכשם שאין לו יד לזכות במתנה מיד רבו, כך אין לו יד לזכות במחילה זו במעשה ידיו, אבל עבד עברי שמקבל מתנה מיד רבו ויש לו יד, זוכה נמי במעשה ידיו על ידי מחילה, ולשמואל דאמר התם בגיטין (לח,א) שהמפקיר עבד כנעני יצא לחירות ואינו צריך גט שחרור, והוא הדין ודאי דאמר הכי בעבד עברי, אמר לך דהפקר עדיף ממחילה, דהפקר הוא ענין סלוק רשותו וזכותו לגמרי ופקע ביה אפילו קנין איסור שזוכה בו העבד בעצמו לגמרי כאלו יצא על ידי כסף, אבל מחילה שהיא מתנה לא שייכא אלא בקנין מעשה ידיו. ואגב אורחין שמעינן מהכא דמחילה אינה צריכה קנין, מיהו כשיש בה קנין הגוף כמלוה על המשכון, לא סגי ליה במחילה כדכתיבנא לעיל (ח,ב), וכדבעינן למימר קמן (יט,א ד"ה וכי)".
ומבואר דהפקר הוי סילוק ומהני בעבד כנעני, אבל מחילה היא
כמתנה וכקנין, וצריך שיהיה לו יד לזכות במחילה כמו במתנה. ולשיטת הריטב"א אם
אין הנמחל מעונין במחילה, לא מהני המחילה, כן כתב במחנה אפרים. ועיי"ש
מש"כ דמ"מ גם לריטב"א לא מהני מחאת הנמחל, ע"פ מה דאיתא
בקדושין כג,א, דכאן הוי קנין דממילא, ומהני אף בע"כ, עיי"ש.
ואיתא בכתובות פא,ב, בראובן שלוה מאחיו שמעון, ומת שמעון,
ונפלה אשת שמעון המלוה לפני ראובן הלוה, לא יאמר הואיל ואני יורש לא אשלם החוב,
אלא ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות. והקשו התוס' שם (ד"ה לא) שהיורש ימחול
לעצמו, כדין המוכר שט"ח לאחרים וחזר ומחלו. ותירץ דלא מהני, כיון שאינו יורש
אלא מכחה. אי נמי, לר"מ דדאין דינא דגרמי לא ירויח במחילתו. ומ"מ מוכח
שיכול למחול לעצמו. והרמב"ן (עיין בשטמ"ק שם ובריטב"א) כתב דקושיא
מעיקרא ליתא, לפי שאין אדם יכול למחול לעצמו שאין מחילה אלא ממוחל לנמחל, וכן נראה
בב"ק קט,א. והגרא"ו בקוב"ש (קדושין סי' קכג) כתב דמחלוקתם היא אם
מחילה היא סילוק או הקנאה, דאי נימא דמחילה היא כעין הקנאה, לא שייך להקנות לעצמו.
וגדולה מזה דעת הרשב"א דאם נעשה שליח למכור, אינו יכול למכור לעצמו, אבל אי
נימא דמחילה אינה הקנאה אלא סילוק, יכול למחול גם לעצמו. וע"ע בקונטרס שעורים
לגר"י גוסטמן זצ"ל, קדושין ז,ו מש"כ בזה.
ובריש ב"ב כתב הגרא"ו בקוב"ש, בבאור דעת
הרא"ש דמהני מחילת השותף לפטרו מלעשות הכותל, דלכאורה מחילה לא מהני
אלא כשחיובו מפני סיבה מוקדמת, כמו הלואה ונזיקין, אבל בהיזק ראיה כל שעה ושעה הוא
מתחייב לסלק היזק ראייתו, ולא עדיפא מחילה מאילו כבר בנה הכותל ונפל, דצריך לבנות
פעם אחרת. וכתב לישב ע"פ שיטת הרשב"א דמהני מחילה בתנאי של ממון, כמו
בע"מ שתתני לי מאתים זוז, דמחילה חשיב כאילו נתן לו, ולכן גם במחילת בנית
הכותל נחשב כנתן לו דמי הכותל, שאינו צריך לבנותו עוד. והוא הדין כשמוחל לו חוב,
הוי כנותן לו דמי החוב. ולפ"ז לשיטה זו חשיב כהקנאה. אבל זה צ"ב, דהא שיטת
הרשב"א (כמבואר לעיל) דהוי סילוק ולא הקנאה, וא"כ הוי ביטול השעבוד ולא
כנותן לו דמי החוב.
ולפ"ז י"ל בקושית האחרונים, איך מהני אמירת אין
זה אחינו שתהיה מחילה על ירושת הספק, הא הוי מחילה בדבר שלא בא לעולם. דדעת
הר"ן בתש' (סי' כג, הובאו דבריו להלכה ברמ"א חו"מ רט,ד בסופו),
דכשם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, כך אינו יכול למחול דבר שלא בא לעולם. ודברי
הר"ן בתש', בענין ראובן שידע ששמעון רוצה ליתן לו מתנה, ואמר ראובן הנני מוחל
לשמעון על כל מה שיתן לי, ואח"כ נתן לו שמעון מתנה בקנין, ופסק הר"ן דלא
הוה מחילה מטעם מחילה בדבר שלא בא לעולם. והסמ"ע רט,כא הקשה מהרמ"א רט,ח
שפסק כמרדכי כתובות (סי' ריב) דיכול לסלק כחו מדבר שלא בא לעולם. ותירץ
הסמ"ע, דשאני התם דקאי אאדם שיש לו שעבוד על נכסי חבירו, וכיון דכבר נשתעבד
לו, יכול לסלק אותו שעבוד אף מנכסים שעדיין לא קנה החייב, כיון דמ"מ כבר
נשתעבד לו החייב, עיי"ש. ולכאורה י"ל דמחילה הוי הקנאה וכשיטת
הריטב"א, ולכן דינה כהקנאה שלא מהני בדבר שלא בא לעולם. אבל סילוק שאינו מקנה
אלא מסלק עצמו, אין חסרון של דבר שלא בא לעולם. ועיין בקצוה"ח רט,יא.
ולפ"ז י"ל שאין כונת מהר"מ למחילה דוקא אלא לסילוק, שמסלק כחו מכל
מילי ומכל זכות שיש לו מאחיו, וזכויות שיש לו כבר בעולם נמי, ומילא מסלק עצמו גם
מדבר שיבוא אח"כ, וכמש"כ הסמ"ע. וגם י"ל דהוי סילוק שאינו
הקנאה, ולכן מהני גם בדבר שלא בא לעולם.
ג.
הודאה נגד הודאה
והמל"מ נחלות ד,ח הקשה בדברי הגמ' ב"ב
הנ"ל, מדוע לא יטול שמעון הטוען על לוי שאין זה אחיו, חלק בירושת הספק, דאף
שהודה שמעון לוי אחיו, הרי יש הודאת בעל דין נגדית של ראובן שלוי כן אח שלהם.
והביא מהגמ' גיטין מ,ב; כתבתי ונתתי לו, והוא אומר לא כתב לי ולא נתן לי, הודאת
בעל דין כמאה עדים דמי. והיינו הודאת בע"ד של מקבל, שלא כתב וזיכה לו. והקשו
בתוס' (ד"ה הודאת) דהרי יש גם הודאת נותן שכן כתב ונתן לו. ותירצו התוס',
דבנותן לא אמרינן כן, דפעמים סבר שמקבל מידו וזכה בה והוא לא קבל. ומשמע דלולי
סברא מיוחדת זו דבנותן לא הוי הודאה, היינו חוששים גם להודאת נותן. והביא המל"מ
את מהר"מ שהביא הרא"ש דהוי מחילה, והקשה, דכיון שהודה ראובן שלוי אחיהם,
והודה שיש לו חלק בנכסים, לא מהני מחילה אלא צריך הקנאה ממש, דאליבא דראובן כבר
זכה שמעון בחלקו בירושת לוי, וצריך להקנותה לראובן. עוד הקשה, על נכסים שקנה לוי
אחרי הודאת שמעון, דאף לטעם מחילה, הוי מחילה בדבר שלא בא לעולם. ועל עצם הקושיא
דהוי הודאה כנגד הודאה, תירץ המל"מ, וז"ל:
"אפשר לומר דכיון דלקח שמעון חלקו משלם במה שאמר אין זה אחי, ודאי שוב אין הודאת ראובן בנכסים שנפלו ללוי שמודה שהם של שמעון מזקת לו, כיון דשמעון נמי מודה שאין בנכסים אלו שם זכות בגוייהו".
נראה בדברי המל"מ, דהודאה נגד הודאה זו שאלה של
בי"ד בתר איזה הודאה נלך, אבל אחרי שנפסק הדין כאחת ההודאות, אין כבר שאלה
אחרי מי מהן נפסוק, שהרי נפסק הדין, ושוב אינו חוזר. כבר אין שאלה בכל נידון
ונידון, וכל חפץ וחפץ. השאלה היא אחת, יש כאן הודאה נגד הודאה, ואחרי שנפסק הדין
שאין לוי אחיהם לענין ירושת שמעון באביהם, קם דינא ושוב אין כאן הודאה כנגד הודאה.
וכן י"ל, שאין אנו מתחשבים בהודאת שמעון, שראובן עצמו אינו מחשיבה ואינו נוהג
לפיה.
ונראה ראיה לזה מדברי הגמ' ביבמות לז,ב: ספק ובני יבם
שבאו לחלוק בנכסי יבם, לבתר דפלג יבם בנכסי מיתנא (עם ספק בנכסי מיתנא כדאמרן לעיל
דחולקין - רש"י). בני יבם אמרי אייתי ראיה דאחונא את ושקול, אמר להו
ספק, מה נפשייכו, אי אחוכון אנא, הבו לי מנתא בהדייכו, ואי בר מיתנא אנא, הבו לי
פלגא דפלג אבוכון בהדאי (ואי משום דשקלי אנא פלגא בנכסי מיתנא, מהדרנא לכו ההוא
פלגא ונחלוק הכל בשוה, בין נכסי הראשון בין נכסי האחרון, וכגון שהיו נכסי היבם
מרובין ואביו מועטין). ר' אבא אמר רב קם דינא (אחר שנעשה דין בנכסי המת, אין זה
יכול לחזור ולערער עליהם, ומה שהוא שואל בנכסי היבם אמרי ליה אייתי ראיה), ר'
ירמיה אמר הדר דינא. וקיי"ל דקם דינא. ולפ"ז י"ל דגם בזה אין שמעון
יכול לחזור ולטעון לירושת לוי, דאחר שקם דינא שאינו אחיו לענין נכסי אביהם, ולקח
חלק לוי בנכסי האב, קם דינא ואין כאן כבר נפק"מ בהודאותיהם, ואפי' יחזור
ויטעון שמעון שהוא אחיו ומבקש להחזיר נכסי אביהם, וכגון שירושת לוי מרובה, קם
דינא.
ובקצוה"ח רפ,א, הביא מאחיו (תרומת הכרי פח,יב) לישב
את קושית המל"מ, דהוי לכאורה הודאה נגד הודאה, דהודאה נגד הודאה הו"ל
כמו תרי ותרי, וכמש"כ קצוה"ח פח,ט דאינו אלא כמו ספיקא דתרי ותרי, וכיון
שלגבי שמעון אם הוא יורש את לוי הו"ל ספק, וראובן ודאי, גבי יורשים דאחד ודאי
והשני ספק, אין ספק מוציא מידי ודאי, וכיון שראובן ודאי ושמעון ספק, יש להעמיד
הנכסים ביד ראובן. והיינו דהספק לא יצא מידי ספק מחמת ההודאה נגד הודאה. והא דאין
ספק מוציא מידי ודאי, כן מבואר בב"ב קמ,ב (ובשו"ע חו"מ רפ,ז) במי
שהניח בן, והניח גם טומטום או אנדרוגינוס, דהבן יורש את הכל, דאין ספק מוציא מידי
ודאי.
והנתיבות רפ,ג הסכים לתרוץ קצוה"ח, אך הקשה מדברי
רבינו יונה, הביאם הרא"ש פ"ב דכתובות סה"ט, הביאו המחבר בשו"ע
חו"מ מז,א, לענין ראובן שחייב לשמעון, ויש בידו שט"ח שלוי חייב לו
(לראובן), וכשבא שמעון לגבות מלוי בגין חוב ראובן, אמר ראובן שהשטר שלוי חייב לו
הוא אמנה או פרוע, שאינו נאמן, ובכל אופן פרע ראובן לשמעון בדרך אחרת, ולאחר מכן
בא ראובן לגבות מלוי, ולוי טוען שהרי הודה ראובן שהשטר אמנה או פרוע: "רואים
אם כשבעל חובו בא לגבות מזה השטר אמר שטר אמנה הוא, אז ודאי לא היתה כוונתו אלא
לדחות בעל חובו, וחוזר וגובה בו. אבל אם מעצמו בלא תביעת בעל חובו הודה ששטר אמנה
הוא, אינו חוזר וגובה בו". וא"כ גם בנדון האח שאמר אין זה אחי, י"ל
שהיתה כוונתו לדחותו שלא יקח חלק בנכסי אביהם, אבל לא להודות שאין לו חלק בנכסי
האח. ותירץ הנתיבות, שא"כ היה לו לומר איני יודע (וכתרוץ הגמ' שם), וממילא לא
היה נוטל בירושת אביהם, ומשאמר אינו אחי, הרי זו הודאה גמורה.
עוד כתב הנתיבות לענין עיקר קושית המל"מ מהגמ' גיטין
מ,ב האומר נתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא נתתי, דבנידון הגמ' בגיטין יש שתי
הודאות בע"ד הסותרות האחת את השניה, הודאת הנותן והודאת המקבל, כאשר כ"א
מהן, אם היו באים עדים נגד הודאה אחת, לא מהני העדים, דהודאת בע"ד כק' עדים
דמי. משא"כ בנדון האומר זה אחי וזה אומר אינו אחי, דזה שאומר אינו אחי, הרי
זה הודאת בע"ד שאינו יורש נכסי הספק, אבל האומר זה אחי, הרי בעדותו לא ניזוק
בנכסיו, דכל הדיון הוא על החלק האחר, והשאלה מי יקבל את החלק האחר, שמעון או אחים
אחרים, שהרי אם אינו אחיו, יש לו אחים אחרים שירשוהו, וא"כ אינה הודאת
בע"ד אלא עדות עבור שמעון על נכסי לוי. ונפק"מ שאם היו באים עדים
ואומרים שאינו אחיו, לא מהני עדותו. וא"כ הוי הודאת בע"ד נגד עדות האח,
ולכן מהני הודאת בע"ד, וז"ל הנתיבות:
"ולפענ"ד לא דמי זה לזה, דבשלמא שם גבי שדה, שתי הודאות מטעם הודאת בע"ד אתינן עלייהו. תדע, דאילו לא היה רק הודאת אחד והיו עדים מכחישין אותו, לא היו העדים נאמנין נגד הודאתו, דהודאת בע"ד כק' עדים דמי. משא"כ כאן דהודאת שמעון שלא ליטול בנכסי לוי, מטעם הודאת בע"ד הוא. תדע, דאפילו איכא עדים אינו מועיל דהודאתו יותר מק' עדים, והודאת ראובן שזה אחיו לאו מטעם הודאת בע"ד הוא, דאינו מודה אנכסי עצמו, דעל חצי השני הספק הוא אם הוא של שמעון או של יורשים אחרים, דאם אינו אחיו הרי יש לו יורשים אחרים, ואין זה הודאת בע"ד רק כמעיד נקרא, שמגיע לשמעון חלק מנכסי לוי. תדע, דאם היו עדים שאינו אחיו, לא היתה מועילה הודאתו, דלאו אנכסי עצמו קא מודה דליהוי נחשב כהודאת בע"ד, וכן הודאת לוי לא הוי כהודאת בע"ד. תדע, דאינו נאמן לומר זה אחי להכחיש עדים כמבואר לעיל רעט,ב, אלמא דלא חשיבא כהודאת בע"ד, כיון דהודאתו היא לאחר מותו ואז רמי נכסי קמי יתמי, לאו הודאת בע"ד מיקרי".
נראה, דכאשר אומר אין זה אחי, הרי מודה שאין לו חלק
בנכסים והוי הודאת בע"ד. אבל באומר זה אחי, בלי אמירתו אין לו כלום,
וע"י אמירתו יש לו חלק כאח, א"כ אין באמירתו הודאה שאין לו רק חצי אלא
יש כאן אמירה שיש לו חלק. אין כאן הודאה על חלק שמעון, אלא עדות שלו – לראובן – יש
חלק ונחלה בנכסי לוי כאח. שהרי לולי אמירתו אין לו כלום, א"כ אין באמירתו
הודאה שיש לו את כל הנכסים, והוא מודה שיש לשמעון גם חלק, דזה לא נכלל באמירתו.
אין כאן גם סילוק מחלק, אלא אמירה – עדות – שהוא אח והוא יורש כאח לפי חלקו עם
האחים, ע"כ אין כאן הודאת בע"ד נגד הודאת בע"ד, אלא הודאה נגד
עדות, ובזה אזלינן בתר הודאת בע"ד שמהני אפי' נגד עדים, כל שכן נגד עדות האח
שאינו נאמן נגד עדים [ואיך מהני העדות של האומר זה אחי לעצמו לירש בנכסי אחיו,
עיין באמרי בינה עדות סי' כט סד"ה הדרן, דכיון דנתן לו גם חלק בירושת האב,
אנן סהדי דהאמת איתו, עיי"ש. אמנם יש ראשונים דס"ל דחלק אחיו יהיה מונח,
עיין הג"א ברא"ש ב"ב ח,לט, דלא כרמב"ם בפיהמ"ש ובנחלות
ד,ח.]
והנה גם מדברי המל"מ והנתיבות אפשר דבאומר אין זה
אחי, הוי הודאה ולא מחילה. [וע"ע בנחל יצחק עה,ט שדן באומר אינך חייב לי,
מדין הודאות הסותרות, שאין מוציאין מן המוחזק. ולטעם זה חייב לצאת ידי שמים.].
ונפק"מ, שאם הוי הודאה, אם יודע שחייב לו, כמו בטענו חיטים והודה בשעורים,
ויודע שחייב לו, חייב עכ"פ לשלם לצאת ידי שמים, משא"כ לטעם של מחילה,
פטור אף לצאת ידי שמים, וכמש"כ קצוה"ח פח,י, עיי"ש. ומ"מ גם
מהר"מ וגם הראשונים והשו"ע הביאו בטעם אומר איני חייב לך, דהוי טעם
מחילה, וא"כ פטור אפי' מלצאת ידי שמים. רק עדיין צ"ע, דהרי בנדו"ד
אומר לו שע"פ המסמכים אינו חייב, עיין שו"ע חו"מ צא,ד מתש'
הרא"ש, דאף דהוי כברי, מ"מ צ"ע אם דמי לנדון מהר"מ. גם
צ"ע באם המלוה סובל מבעיות של זכרון, ואומר אינך חיב לי, אם חשיב מחילה, דכל
הטעם שהיה לו לדקדק לא שייך לכאורה בכה"ג. ועין מש"כ לעיל דיש לבחון את
אמירת אינך חייב לי, גם בתוכן וגם בסגנון הדברים, כדי שתהיה מחילה כדעת
מהר"מ.
אך אין להקשות מדברי הרא"ש, שבס"פ המניח
(הט"ו) סתר בטענו חיטים והודה לו בשעורים, את טעם הרמ"ה שכתב דפטור מדמי
שעורים מטעם מחילה, ובב"ב הסכים לדברי מהר"מ דבאיני חייב לך, הוי מחילה.
וי"ל דכיון דבטענו חיטים פטור מדמי שעורים כיון שלא תבע שעורים, אינה ראיה
למחילה, דיתכן שאין אדם תובע כל תביעות אלא חלקם (עיין נתיבות פח,ג), אבל לומר אין
זה אחי או לומר שאינו חייב לו, כשאומר לו חבירו שחייב לו, הוי מחילה.
ושיטת הירושלמי שבשתי הודאות סותרות, אזלינן בתר הודאת
הנותן וחייב. כך מבואר בירושלמי יבמות יג,יד: הוא אמר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי,
פשיטא דהוא מעלה לה מזונות. פשיטא שאינו יורשה (וכן פשיטא הוא דאינו יורשה אם מתה,
שהרי אמרה לא נבעלתי, ואינו נאמן להוציא נכסים מחזקת יורשיה - פני משה). לא צריכא
דלא, מהו שיירש נכסי אחיו (כי קא מיבעיא לן אלא מהו שיהא נאמן לירש בנכסי אחיו
המת, כדין הכונס את יבמתו דזכה בנכסי אחיו, מי אמרינן דהואיל וחזקתו שוה בהן עם
שאר האחין, נאמן להחזיק בנכסים). והנה מבואר דמעלה לה מזונות, אף שהיו הודאות
סותרות, דהיבמה הודתה שלא מגיע לה מזונות, ובכ"ז אזלינן בתר הודאת המחייב.
אבל לענין ירושה אין הודאת האשה כהודאת המחייב, כיון שאין הודאתה אלא לחייה ולא
לאחר מיתה. ומ"מ תלמוד בבלי חולק על הירושלמי, כמבואר בגיטין מ,ב, וכן
בב"ב קלה,א לענין אין זה אחי, וכמש"כ הראשונים הנ"ל.
ועיין בנחל יצחק עה,ט שדן בדברי הירושלמי, דאפשר דירושלמי
ס"ל ג"כ כתלמוד דידן שבאומר אינך חייב לי חשיב מחילה, מ"מ במזונות
ס"ל דלא מהני מחילת האשה על חוב מזונות שיש לה על בעלה, דחיוב מזונות אינו
מתחיל מהנשואין אלא דבר יום ביומו, וא"כ הוי מחילת האשה באומרת לא נבעלתי,
כמחילה על דבר שלא בא לעולם, דעדיין לא חל החיוב. אבל דחה תרוץ זה, דמכמה מקומות
מוכח דמהני תנאי לפטור ממזונות, ושיטת התוס' דמהני משום מחילה. לכן י"ל
דהירושלמי פליג וס"ל דאזלינן בתר הודאת הנותן, ולא כבבלי דאין מוציאים
מהמוחזק. ועיין בקרבן העדה שכתב דלא אזלינן בתר הודאתה, דאין זה הודאה לחובתה,
דאפשר דעדיפים לה מעשי ידיה. ועיין באמרי בינה טו"נ סי' לד מש"כ בדברי
הירושלמי.
ולפ"ז אם נדון בנדו"ד את גבאי הגמ"ח כמודה
שאינו חייב והו"ל הודאה נגד הודאה, ודאי שחייב ראובן לצאת ידי שמים ולשלם
לגמ"ח, וכמש"כ בקצוה"ח פח,י. וטעם מחילה לא נלענ"ד
בנדו"ד, דלמש"כ לעיל יש לבחון את תוכן הדברים וסגנונם, ולא בכל ענין
כשאומר אינך חייב לי הוי מחילה, דבנדו"ד אמר לו שע"פ הרישומים החובות
נפרעו, לכאורה אמירה כזו אינה מחילה, ובודאי לא מחילה בלב שלם. ומהר"מ מיירי
באומר בהחלטיות דברים שמשמעותם וסגנונם החלטי שאינו חייב. ויש בהם משמעות שאפי'
חייב, מבחינת המלוה אינו חייב, משא"כ בנדו"ד שיש לתלות רישום בטעות,
שממנו נבעו דברי גבאי הגמ"ח, ויודע ראובן שהיתה כאן טעות, וע"כ חייב
עכ"פ לצאת ידי שמים ולפרוע לגמ"ח.
ד.
מחילה של גבאי גמ"ח
עוד טעם י"ל בנדו"ד שלא מהני מחילה, כיון שגבאי
הגמ"ח אינו מוסמך למחול. דהנה הרשב"א בתש' (ח"ה סי' קב), כתב
וז"ל:
"אפוטרופוס שנטל רשות מב"ד, אין להם כח למחול חובות של יתומים, שאינן רשאין לחוב אלא על מנת לזכות. כדגרסי' קדושין מב,א: יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם, בי"ד מעמידין להם אפוטרופוס, ובוררין להם חלק יפה. שב"ד מעמידין אפוטרופוס, לחוב ולזכות בנכסי יתומים. ואקשינן, לחוב, והא אין חבין לאדם שלא בפניו. אלא לחוב על מנת לזכות רשאין. ושלא ברשות ב"ד, אפילו לחוב על מנת לזכות אינן רשאין".
ובתה"ד (ח"ב סי' קסב) פסק דמותר לבי"ד
לוותר בממון היתומים חוץ מן הדין, כדי להשקיטם ממריבות וקטטות. וכן פסק בשו"ע
חו"מ יב,ג. וכן הדין באפוטרופוס, דרשאי לוותר בממון היתומים אם יש בזה תועלת
ליתומים, עיין ברשב"א בתש' (ח"א סי' אלף טו). וכן מבואר להדיא בדברי
הרא"ש בתש' פה,ה; "שלא החזיקו את עצמן אפטרופוס ליתום, שיהיה להם שום
רשות לפשר בענין היתום, אלא שנראה להם שבשביל פשרת האם הוצרכו לשתף עמה היתום,
ולכך נתנו טעם לדבריהם, שיש תועלת ליתום בפשרה זו. ואם יברר אפטרופוס של היתום שיש
הפסד ואונאה ליתום בפשרה זו, נמצא שטעו בפשרתם, והם עצמן צריכין לחזור בהם".
וכן בתש' חכם צבי (בנוספות סי' ג) שדוקא במקום שאם לא יתפשרו יפסידו כל החוב, רשאי
לפשר, עיי"ש. וע"ע בחתם סופר חחו"מ סי' קיב, וכן מבואר
במהרש"ם ח"ה סי' כה, שאם אין זה לטובת היתומים, אינו רשאי לפשר.
וא"כ בנדו"ד שאין בזה כל טובה לגמ"ח למחול
את החוב לראובן, והגמ"ח לא נתן כל סמכות לגבאי למחול חובות, ואינו יכול ואינו
רשאי אלא לפעול לטובת הגמ"ח. ולפ"ז לטעם מחילה שכתב מהר"מ לא מהני,
וחייב ראובן לשלם לגמ"ח את החוב. ואף שאינה יוצאה בדיינים מחמת הודאה נגד
הודאה, מ"מ כיון שהוא יודע שהוא חייב לגמ"ח, עליו לפרוע, וכמש"כ
קצוה"ח פח,י.
לאור האמור לעיל,
על ראובן לפרוע לגמ"ח 5000 דולאר, סכום ההלואה
השניה.
