חיוב כתובה בתובעת גרושין

ראשי פרקים

א.   אומדנא בתוספת כתובה

ב.   כתובה במורדת דמאיס עלי

ג.    כשתביעת הגרושין מחמת דבר מהותי באישות

שאלה

אשה תבעה גרושין, והצדדים התדיינו בביה"ד במשך תקופה קצרה, והבעל הצהיר בביה"ד שהוא חפץ בשלום בית, ולמעשה לאחר שנוכח שאין סיכוי לשלום בית, שוכנע לתת ג"פ לאשתו. לצדדים לא היו ילדים או רכוש משותף, כך שלא נזקקו להסכם גרושין. לאחר הגרושין האשה תובעת מהבעל כתובה, בטענה שלא ויתרה על כתובתה. ומאידך טוען הבעל, שכיון שהאשה היא זו שתבעה גרושין, והוא הסכים למתן גט מתוך הבנה שאין ברירה, במציאות כזו אין האשה זכאית לכתובה.

תשובה

א.   אומדנא בתוספת כתובה

איתא בכתובות נד,א לענין אלמנה שבאה לגבות כתובתה, דשמין בגדים שעליה, לדעת רב, ושמואל ס"ל דאין שמין, ונפסקה הלכה כרב דשמין, דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה. והיינו שכל מה שנתן לה בגדים, רק למציאות שהיא תחתיו, ולא שתצא ותטול. וזו אומדנא במתנה, דאף שחייב בכסותה, אין הכוונה שנותן לה הבגדים אלא שיהיה לה מה ללבוש, ומה שיכולה ליטול הבגדים הוא בטענה שהבגדים ניתנו לה, ועל זה ס"ל לרב שעל דעת למישקל ומיפק לא אקני לה. ועיין ברע"א בחידושיו לכתובות נד,א, דבגדים אלו אינם שלה רק להתקשט לפניו, אולם אינם ברשותה למכור או לכלות. רק להתקשט, ואינה אלא כשואל, ששאולים לה הבגדים להשתמש בהם. ואם נקרעו הבגדים מתשמיש הוי כמתה מחמת מלאכה, אבל אין הגוף שלה רק הפירות, עיי"ש. ואומדנא זו היא דוקא בבגדים שעשה לה הבעל, וכמש"כ ההפלאה בכתובות שם, דבגדים שעשו לה היתומים מכח חיובם בכסותה, כיון דהרשות בידה לתבוע כתובתה בכל עת, לא שייך לומר דהקנו אדעתא למיקם קמייהו.

ובתוס' יבמות סה,ב (ד"ה כי הא) הביא מחלוקת ר"ח ור"ת באלו שכופין להוציא מחמתו, אם יש לה תוספת כתובה. דעת ר"ח דכל אלו שכופין מחמתה; "דוקא מנה ומאתים אית לה, אבל תוספת לית לה, דאדעתא למיפק לא אוסיף לה". והביא ראיה מריש אע"פ, מהא דתנאי כתובה ככתובה, נפקא מינה למורדת כו' ולא קאמר נפקא מינה לבאה מחמת טענה וכיוצא בה. ואף דבשהה י שנים ולא ילדה גם כופין, ומ"מ יש לה תוספת כתובה, ואמאי לא קאמר בריש אע"פ דתנאי כתובה ככתובה גם בשהה י שנים ולא ילדה, י"ל  דלא מחמתה כופין, אלא בי"ד כופין אותו משום פריה ורביה. והחילוק בין כתובה לתוספת כתובה, דכתובה חיוב שחייבוהו חכמים, משא"כ תוספת שהיא מתנה שנתן מדעתו ומרצונו, אמרינן בה אומדנא. ודעת ר"ת, דלכל מילי הוי תנאי כתובה ככתובה, וממאנת וחברותיה דאין להם כתובה, אף שיש להם תוספת, משום דאיגלאי מילתא דלא נתקדשה מעולם וע"כ אין לה כתובה. והרי"ף ביבמות שם (כא,א בעמוה"ר), הביא דעת ר"ח בשם יש מי שאומר, ללא חולק, וז"ל:

"יש מי שאומר שכתובה זו דמחייבינן לבעל בתביעת האשה מנה מאתים אבל תוספת לא, ואע"ג דתנאי כתובה ככתובה דמי, הכא אומדן דעתא הוא דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה ... וכשם שמצינו שיש תוספת בלא כתובה, כך יש כתובה בלא תוספת, כגון זו. והמחייב בהו כתובה ותוספת צריך ראיה ברורה, דמכללא לא מפקינן ממונא".

ומבואר דדעת הרי"ף דלכהפ"ח מספיקא לא מפקינן תוספת כתובה בבאה מחמת טענה, דהמחייב צריך ראיה ברורה. והרא"ש שם ביבמות ו,כ, הביא את דעת ר"ח ואת ר"ת החולק, והסיק: "ובהאי עובדא עבדינן כדברי רבינו חננאל ז"ל ורב אלפסי ולא מגבינן אלא מנה ומאתים". וכן פסק בתשובותיו כלל מג,ד לענין באה מחמת טענה, ושם מבואר דהוא מחמת הספק, דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא, לא מפקינן ממונא ואין לה תוספת.

ושם בתש' הרא"ש מג,ה, נשאל במי שיש בו סימנים של סריס חמה, ואשתו תובעת גרושין, אם כופין אותו לגרש. וכתב שם דהיא נאמנת, אך כל זה באינה תובעת כתובתה, אבל תבעה כתובה, לא מהימנא. כההיא דאמרינן ביבמות קיז,א: האשה שאמרה מת בעלי התירוני לינשא, מתירין אותה לינשא ונותנין לה כתובה. מת בעלי תנו לי כתובתי, אף לינשא אין מתירין אותה. ואם תבעה להתגרש ולא הזכירה כתובתה, כופין אותו לגרש. ועיקר כתובה מגבינן, וכן נדוניא שהכניסה לו, אולם אינו נותן לה תוספת כתובה, שלא הוסיף לה אדעתא למשקל ולמיפק. ועיין בטור אהע"ז ר"ס קנד.

וכן נמצא בדברי הגהות מרדכי (כתובות רפט) שהביא לענין תנאי כתובה ככתובה, את דעת ר"ח דדוקא לדברים שנמנו בריש פרק אע"פ, אמרינן דתנאי כתובה ככתובה, אבל לא לשאר דברים. והביא ראיה ממאנת ושניה, דיש לה תוספת ואין לה כתובה. וכן בבאה מחמת טענה דכופין אותו להוציא ויתן כתובה, ס"ל לר"ח דכתובה יש לה אך לא תוספת כתובה. אמנם נושא אשה ושהה עמה עשר שנים, דבעי למימר פרק המדיר דכופין ויתן כתובה, תוספת נמי אית לה, דעדיפא מאיילונית דאית לה תוספת. והביא הגמ"ר דעת ר"ת החולק וסובר דלכל מילי תנאי כתובה ככתובה, וכן באה מחמת טענה דאית לה כתובה אית לה נמי תוספת. וכתב המרדכי, וז"ל: "ולי הדיוט נראה לי דגם בהיא אומרת לעלות וכו', דתניא בסוף המסכת דקתני בה כופין, שייך הפלוגתא של רבינו חננאל ור"ת. ועוד נ"ל שספר מצות גדול סובר שהלכה כרבינו חננאל, שהרי במצוה של פריה ורביה הביא דברי ר"ח לענין פסק הלכה, ודברי ר"ת לא הביא. וכן משמע קצת בתוס' שאנץ כרבינו חננאל. ומצאתי מהר"ם היה רגיל לפסוק היכא שגדולים חלוקים בדבר, אי תפס אידך, לא מצי מפיק מיניה, דאמר ליה האי אייתי ראיה שהלכה כזה הרב שפסק כן". הרי שס"ל להגמ"ר הלכה כר"ח, ומ"מ לא יכולה להוציא ממנו במחלוקת זו, ויכול הבעל לומר קים לי כר"ח.

וטעם החילוק בין כתובה לתוספת כתובה, נלמד מדין בגדים ותכשיטים שנתן לה הבעל, שכל מה שהבעל אינו מחויב לתת מעיקר הדין ונתן לה מנדבת לבו, כמו בגדים, שאף שחייב לכסותה, אינו חייב לת לה גוף הבגדים, וכן תכשיטים, והוא הדין לתוספת כתובה, כל אלה הם בגדר מתנה, ובמתנה אזלינן בתר דברים שבלב, עיין בתוס' רי"ד (קדושין מט,ב) ובשלטי גבורים (כתובות נו,א בעמוה"ר, אות ח), וז"ל:

          "ולא אמרו דברים שבלב אינם דברים אלא במכר, הואיל ומכר לו לזה במעותיו, אין לנו לילך אחר דברים שבלב. אבל במתנה אנו הולכים אחר דברים שבלב, שאם אנו מכירין דעתו שאינו גומר ומקנה בליבו, אין מתנתו מתנה, שהרי שכיב מרע אע"פ שנתן נכסיו במתנה סתם, הואיל ואנו מכירין שאינו נותן אלא על דעת שימות, אם עמד מחוליו חוזר ממתנתו".

וכדברי השלטי גבורים פסק הרמ"א בחו"מ רז,ד. הסבר דברי השלטי גבורים מצאנו בסמ"ע רז,י: "הטעם, דדוקא במכר דקיבל מעות, מסתמא גמר ומקני אם לא דפירש, משא"כ במתנה דהוא בחינם, דאומדן דעת כלדהו מבטל המעשה, ואמרינן ביה דלא גמר בדעתו ליתנו לו בחינם". מבואר דמתנה שהיא בחינם, אומדן דעת כל דהו מבטל את המעשה, משא"כ מכר. ולכן תוספת כתובה שהיא בגדר מתנה, ולא דבר שהתחייב, ס"ל לתוס' דאומדן דעת מבטל המתנה. אלא דצ"ע, דבשלמא כסות ותכשיטים שעשה לה בחיי הנישואין, י"ל שהם בגדר מתנה, אולם תוספת כתובה שהתחייב במתנה זו בשעת הנישואין, הרי זה כתמורה לנישואין וכמכר. ואפשר דאכן יש שוני בסברות של שמין לאלמנה לתוספת כתובה באלו שכופין להוציא, דבשמין לאלמנה הסברא כנ"ל דהוי מתנה, אולם בתוספת כתובה שהיא התחייבות מותנית, והיא תנאי בגרושין או באלמנות, מסביר ר"ח את התנאי של ההתחייבות, שכל מה שהתחייב בגרושין, היינו אם יגרש מדעתו, אולם אם בית דין יחייבו אותו לגרש, על דעת כן לא התחייב. ולכאורה הוא הדין אם הבעל אינו רוצה לגרש אלא שמסכים לגרש כתביעת האשה, דעל דעת שיצטרך לגרש מחמת רצון האשה, על דעת כן לא התחייב, דפשט ההתחייבות אליבא דרבינו חננאל הוא בגרושין שהוא מגרש אותה מרצונו ומיוזמתו, אך לא כשהיא המעונינת בגרושין. כך נראה לכאורה בסברת ר"ח.

אלא שמצאתי שהסברא בדין שמין מה שעליה, שונה ממה שכתבתי לעיל. דהנה הרמ"ה בחידושיו לב"ב נא,ב, כותב בחילוק בין מתנה שנתן לה הבעל כגון קרקע, שנוטלת אף בנתאלמנה, לבין כלים שעליה ששמין, וז"ל:

"ואם נתאלמנה או נתגרשה, שקלה לה להדיא לארעא לבר מכתובתה. ולא דמיא לכלים שעליה, דהתם כיון דמידי דמיחייב ביה בתנאי בית דין, הוא דומיא דמזונות דלאחר מיתה, ובתנאה דכל יומי מיגר אלמנותיך בביתי הוא דתלי. כי מקני לה אדעתא דמיקם במיגר ארמלותה הוא דמקני לה. וכיון דכלים למיקם, וכתובה למיפק, שכך כותב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, כי שקלה כתובתה דינא הוא למישם כלים שעליה, דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה. אבל מתנה דלא מידי דמיחייב ביה בתנאי בית דין הוא, אלא מדעתא דנפשיה הוא דאקני לה, ולאו במיגר ארמלותה בביתיה תליא, כל היכא דלא נפקא מרשותיה דבעל בחייו מדעתה, לא מפסדה לה, מידי דהוה אתוספת ושאר מתנות דמיכתבין גו כתובה, דלא הוה מיחייב בהו בתנאי בית דין, דכל היכא דלא מרדה ביה מחיים, אע"ג דגביא כתובתה לאחר מיתה, שקלה לה לבד מכתובתה, וכל שכן מתנתה דאפילו בחיי בעל נמי ברשותה קיימא למיכל פירי".

יסוד דברי הרמ"ה, דכל מה שהוא מחויב בתנאי בי"ד, מותנה במסגרת החיוב שקבעו חכמים. דכיון שיש לבעל חיוב לכסותה, מסגרת החיוב הוא למיקם קמיה, ולאחר מיתה, כמזונות שלאחר מיתה, ולכן שמין מה שעליה כשבאה לתבוע כתובתה, וכמו שאין לה מזונות, אין לה כסות. שזה מסגרת חיוב תנאי בי"ד. אבל כל דבר שהוא לא במסגרת חיוב שחייבו חכמים, כמו מתנת קרקע או תוספת כתובה, שהוא חייב עצמו, יש לה גם למישקל ולמיפק, אא"כ מרדה. ולכאורה לרמ"ה, גם באלו שכופין לגרש, כיון שלא מרדה, יש לה תוספת כתובה. ומבואר לכאורה דס"ל לרמ"ה כדעת ר"ת דחייב בתוספת כתובה גם בבאה מחמת טענה ובאלו שכופין לגרש, וע"כ חילק כנ"ל בין דין אלמנה ששמין מה שעליה, לדין תוספת כתובה.

אמנם מדברי הח"מ נראה החילוק באופן שונה. דהמחבר בשו"ע אהע"ז צט,ב פסק: "הנותן מתנה לאשתו, אע"פ שהוא מגרשה מדעתו, זכתה במתנתה". וברמ"א הגיה עליו: "נראה לי כאן טעות, אלא כך ראוי להיות אע"פ שמגרשה שלא מדעתה, כגון שסרחה עליו, אפילו הכי מתנתו שלה". ובח"מ שם ס"ק ט כתב בהסבר דברי הרמ"א, דבגדים ותכשיטים שעושין להתנאות בהם: "אין דעתו למתנה גמורה רק שתתקשט בהם כל זמן שהיא תחתיו, אבל אם תסרח עליו אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה". אולם הנותן לאשתו קרקע או כלים שאינם ללבוש ולהתנאות בהם, כל שאינה מורדת בו הרי הם שלה, דלא גרע מתוספת שליש שמוסיף לה בנדוניתא, וכדין מי שנתן מתנה לאוהבו ונעשה שונאו, שאין המתנה חוזרת. משא"כ אם הוא מאותם מאותן שכופין אותו להוציא, דין המתנה כדין התוספת כתובה. ולכאורה מבואר מדבריו שבבגדים יש דין מיוחד, שאינם למתנה גמורה אלא למטרת נישואין (עיין מה שכתבתי בח"ד סי' מב ד-ה), אולם כל מתנות שאינם למטרת נישואין (כבגדים שהם על דעת שתתקשט לפניו), אף אם ניתנו בסיבת נישואין, אינם חוזרים. ומש"כ בדין אלו שכופין לגרש, נראה דס"ל לח"מ דהוא טעם אחד עם מורדת, וכל שהגרושין הוא לא מחמת רצונו, אמרינן דאדעתא למשקל ומיפק לא יהיב לה.

וצ"ע אם במורדת מפסידה המתנות מעיקר הדין או מתקנת חכמים. גם צ"ע אם נעשה שונאו מחמת מקבל המתנה, האם דמי למורדת. ונראה דיש לחלק בין נותן מתנה לאוהבו לנותן לאשתו, דבנותן לאוהבו, לכאורה נתן לו מתנה מוחלטת, והנותן לא נהנה בעצם המתנה ואין לו כל קשר למתנה משעה שנתן לו. אבל בנותן לאשתו, הרי גם לו יש הנאה מעצם השימוש במתנה ע"י אשתו, כשמשתמשת בבית בכלים שנתן לה. ולכן כשמוציאה מדעתו, הרי הוא הפקיע את עצמו מהמתנה בגרושין, ואין לו טענה מהמציאות שהוא כעת לא משתמש במתנה, שהרי הוא הגורם, וכל טענתו מצד אוהבו ונעשה שונאו, שאינה טענה. אולם כאשר היא המורדת או הוא מאלו שכופין להוציא, הטענה שלו אינה מצד אוהבו ונעשה שונאו אלא שכעת אין לו הנאה מהם, ולכן אינה נוטלת מתנותיה.

וכאמור, אדעתא למשקל ומיפק ואוהבו ונעשה שונאו, הן שתי טענות שונות. אוהבו ונעשה שונאו, הטענה היא שחלו שינויי נסיבות מיום המתנה, ואינה טענה, כיון שכל נותן מתנה יודע שיש שינויים כאלה של אהבה ושנאה, ולכן אין אומדנא במתנה שעל דעת כן לא נתן, שהרי ידע שיש שינויים כאלה, לטוב ולרע, בדעת בני אדם. טענה של אדעתא למשקל ומיפק היא טענה על שכעת אינו יכול להנות מהמתנה שהוא נתן, ביודעו שגם הוא נהנה מהקרקע או מהכלים שנתן לאשתו. וכאשר מגרשה מדעתו, הרי הוא מוציא אותה ואת מתנותיה, אך כאשר מוציאה מחמתה, מרידתה או אפי' שכופין להוציא, הרי מוציאים ממנו את הנאת השימוש מהמתנה בעל כרחו, ובזה אמדינן דעתיה שלא נתן אלא על דעת שלא יפקיעו ממנו את ההנאה מהמתנה. ואף באלמנה י"ל שנותן לה המתנה באופן שהוא ישתמש ולא שתפקיע היא או בי"ד ממנו את הנאת המתנה, אבל כשאין לו אפשרות להנות מהמתנה וכגון במיתתו, בזה אין את הסברא של אדעתא למשקל ומיפק (אא"כ בגדים שניתנו לסיבת נישואין).

ולפ"ז יצא שאם מצא בה ערות דבר שחייב להוציאה, יש את הסברא של אדעתא למשקל ומיפק לא אקני לה, שהרי אינו מוציאה ברצונו. אמנם הסבר זה לא יעלה עם דברי הלבוש. הלבוש באהע"ז שם כתב דמתנתה שלה אפי' מצא בה ערות דבר. ועיין בחתם סופר (חאהע"ז סי' קמא, הובא גם בפת"ש צט,ו) שהביא את דברי העיטור והפוסקים דשדרו ממתיבתא, דהני מילי במלבושים העשוים להתקשט, דנעשו למיקם קמיה ולא למיפק, אבל במתנה בין קרקע בין מטלטלין וכסף וזהב, לא הדרי לבעל אפילו סרחה עליו, לבר ממורדת. והביא את הלבוש שהוסיף דאפי' מצא בה דבר ערוה נוטלת המתנה. וכתבו הגאונים דשדרו ממתיבתא טעמא דמלתא משום שכמה פעמים אדם נותן מתנה לאוהבו, וכי יעמיד לו ערב שיהיה אוהבו לעולם, וכי סלקא אדעתך שאם ישנאהו אח"כ יחזיר לו המתנה.  

ועיי"ש בחת"ס שהביא ראיה שבמתנת קרקע נוטלת בגרושין ובאלמנות, מבעל שנתן מתנה לאשתו, שקנתה והבעל אוכל פירות, ואם נאמר דבגרושה ואלמנה אינה נוטלת מתנתה, מה הועילה מתנתה, הרי בחייהם ביחד, הבעל אוכל פירות, ולאחר גרושין ואלמנות אינם שלה, א"כ לענין מה הגוף שלה:

"ואע"ג דאין מזה ראיה דגם שתסרח עליו או תזנה עליו לא תקח המתנות ההמה, ודי לומר שקנתה אם תצא באלמנות וגירושין מדעתו ולא באופנים אחרים, מ"מ מוכח מהש"ס הנ"ל דלא אמדינן דעתיה שלא נתן לה אלא על מנת שתהיה עמו, דא"כ אמאי תקח כשתתאלמן. וע"כ לומר דלמתנה גמורה נתכוון. א"כ שוב אין לחלק בין שסרחה היא עליו ונמצא בה ערות דבר או בין שמגרשה מרצונו, דכיון דהשתא איתרעי, לא תחזור המתנה שנתן לה בהיותה אהובתו, כמ"ש גאונים מסברא הנ"ל".

ולולי דמסתפינא יש לחלק בין מגרשה מדעתו לבין מורדת או מצא בה ערות דבר או שכופין לגרש. דכאמור יש חילוק בין סברת אוהבו ונעשה שונאו לאדעתא למשקל ומיפק, דבאוהבו ונעשה שונאו, אינה אומדנא במתנה וכמש"כ, אבל בנותן מתנה לאשתו, אומדנא דמוכח שעושה על דעת שגם הוא יהנה מהמתנה, אם בפירות אם בכל דרך אחרת. וכאשר מדעתו מגרשה, הרי הוא כמסכים לתת לה המתנה, שהרי מדעתו מוציאה, ומוציא בעצמו מהנאתו את אותה מתנה. משא"כ בערות דבר או מורדת וכו', שמפקיעים ממנו הנאת המתנה ע"י מרידה או כפיה לגרושין. ומה שהביא ראיה מאלמנות, י"ל דהאומדנא שנתן על דעת שיהנה, היא באופן שהוא יכול להנות ומפקיעים ההנאה ממנו, משא"כ אם אינו נהנה מהמתנה כשהוא המונע ואינו יכול להנות מהמתנה, בזה לא אמדינן לדעתיה שרצה שלא תהנה לאחר מיתתו, ורק כשמפקיעים ממנו את הנאת המתנה, היא או בי"ד, בזה אמדינן שעל דעת למיפק לא אקני לה.

ובשו"ע אהע"ז קנד,א הביא את אלו שכופין להוציא וליתן כתובה, ומנה המנויים בס"פ המדיר. ולכאורה לא חילק בין כתובה לתוספת כתובה. ובב"ש שם ס"ק א כתב דגם בזה יש לחלק בין כתובה לתוספת כתובה, ויש ללמדו ממש"כ המחבר בסע' ו בבאה חמת טענה של בעינא חוטרא לידה, דיש לה כתובה ואין לה תוספת כתובה. דהמחבר בשו"ע אהע"ז קנד,ו בענין מי שבאה מחמת טענה, בדוקא כשאינה תובעת כתובה, ויתן כתובה ולא תוספת, וז"ל:

"האשה שתובעת גט בטענה שאינה ראוייה לבנות ממנו, אין שומעין לה. ואם טענה שחפצה לילד כדי שיהיה לה בן שתשען עליו, (ואין לה כבר שום בן), ואומרת שהוא גורם שאינו יורה כחץ, אם שהתה עמו עשר שנים ולא נתעברה, ואינה תובעת כתובתה כדי שנחוש שתובעת גט כדי לגבות כתובתה, וגם אין לתלות תביעות הגט בשום דבר אחר, שומעין לה, אפילו יש לו בנים מאשה אחרת, דשמא נתקלקל אח"כ, וכופין אותו להוציא, ויתן מנה מאתים, אבל לא תוספת, ויתן נדוניתה מה שהכניסה לו".

ובגר"א בביאוריו שם ס"ק כו, כתב דמקור דברי המחבר מרבינו חננאל המובאים בתוס' הנ"ל, דדעת המחבר כמה פעמים דלא לכל מילי תנאי כתובה ככתובה, וכמש"כ הרא"ש בר"פ אע"פ. ולמד מהמשך דברי התוס' ממה שהביא מהריצב"א, דדעת התוס' כר"ח. ומ"מ כן דעת הרי"ף והרא"ש. וע"כ פסק המחבר כדעתם.

ב.   כתובה במורדת דמאיס עלי

האמור לעיל הוא לענין תוספת כתובה, דעל דעת למישקל ולמיפק ולא יהיב לה. ולענין כתובה מצאנו במורדת דמאיס עלי, שאינו נותן לה כתובה. דאיתא בכתובות סג,ב: היכי דמיא מורדת, אמר אמימר, דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, אבל אמרה מאיס עלי, לא כייפינן לה. וברש"י שם פירש במאיס עלי: "לא הוא ולא כתובתו בעינא. לא כייפינן לה להשהותה, אלא נותן לה גט ויוצאה בלא כתובתה".  הרי שאומרת מפורשות שאינה רוצה בכתובתו, אבל אם לא מוחלת בפירוש על הכתובה, אפשר שאם מגרשה מדעתו, יש לה כתובה. ועיין בפני יהושע על רש"י הנ"ל, דפשטא דלישנא דמאיס עלי היינו שרוצית לצאת בלא כתובה, וזה החילוק שבין מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה ובין מאיס עלי, דהאומרת בעינא ליה ומצערנא ליה אינה רוצית לצאת בלא כתובה, ומאיס עלי  אינה רוצה כתובה. והמחבר והרמ"א בשו"ע אהע"ז עז,ב, כתב וז"ל:

"האשה שמנעה בעלה מתשמיש, היא הנקראת מורדת, ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה, מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי, (רמ"א: ודוקא שמבקשת גט בלא כתובה, אבל אם אומרת יתן לי גט וכתובתי, חיישינן שמא נתנה עיניה באחר, ויש לה דין מורדת דבעינא ומצערנא ליה), אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה כלל ..."

והשאלה אם בדעת המחבר ברצה לגרשה שאין לה כתובה, אם מיירי שאמרה בפירוש שמוחלת על הכתובה, או בתובעת גרושין סתם, גם מוציאה בלא כתובה. והח"מ שם בס"ק ד ביאר את דברי הרמ"א, שמקורם מדברי הר"ן בתש' סי' יג, בדבריו "שמבקשת גט בלא כתובה": "כל' ששואלת גט סתם, ומכל שכן אם אמרה בהדיא שמוחלת הכתובה". מבואר מהח"מ שאפי' תובעת סתם גיטה ולא אמרה שמוחלת על כתובתה, אין לה כתובה. דז"ל הר"ן בתש': "ודעו עוד שהאומרת מאיס עלי שדנין אותה ע"פ המשפטים האלה, דווקא באומרת מאיס עלי ואיני רוצה בו ולא בכתובתו, אבל האומרת מאיס עלי ורוצה אני להתגרש וליטול כתובה, חוששין שמא עיניה נתנה באחר וחזר דינה לדין המורדת". (ועיין בתש' הרא"ש מג,יד שלכאורה חולק על הר"ן, ואף בתובעת כתובתה, יש לה דין מורדת דמאיס עלי, ועיין בתש' לחם רב סי' נג, ובפד"ר ח"ו עמ' 331, מהגר"א גולדשמידט זצ"ל, וביביע אומר לגר"ע יוסף שליט"א ח"ה יג,א, ואכמ"ל).

והנה הר"ן מיירי בשני אופנים, או בתובעת כתובתה, דחוששין שמא עיניה נתנה באחר, ודוקא האומרת איני רוצה בו ובכתובתו, היא מורדת של מאיס עלי שאם רצה לגרשה, אין לה כתובה. ולח"מ היה קשה, מדוע במאיס עלי צריכה לומר אינה רוצה בו ובכתובתו, תיפוק ליה שאומרת שאינה רוצה בו. אלא דכל היכא שרוצה הכתובה, יש חשש של עיניה נתנה באחר, ולאפוקי חשש זה, צריכה לומר איני רוצה בכתובתו. אבל אה"נ, אף אם אומרת שמאסה בו ואינה תובעת כתובתה, אין לחשוש שעיניה נתנה באחר. אמנם בכה"ג י"ל שמה שאין לה כתובה לא מחמת מחילתה אלא עקב מרידתה, משא"כ כשאומרת איני רוצה בו ובכתובתו, אין לה כתובה גם מחמת שמחלה כתובתה.

וכדעת הח"מ, דלא בעינן שתאמר להדיא שאינה רוצה בכתובה, ואף באינה מזכרת הכתובה מגרשה בלא כתובה, נמצא גם בב"ח אהע"ז סי' עז בדיני מאיס עלי בקצרה: "טענת מאיס עלי איננה אלא באומרת מאיס עלי מטעם כך וכך המקובל לעיני חכמי העיר, ומבקשת שיגרשנה מיד בלא כתובה, דאמרה לא הוא ולא כתובתו בעינא, אי נמי טוענת מאיס עלי, יגרשני ואינה מזכרת כתובה". וכן מבואר בתש' מהרש"ל סי' סט. ועיין עוד בפד"ר ח"ו עמ' 343 מנתיבות משפט על הרבינו ירוחם.

אמנם מדברי הבית יעקב (עז,ב, ד"ה שמבקשת) עולה דלח"מ הא דמפסידה כתובתה בתובעת גט סתם, דאמדינן לדעתא שרוצה גט ומוכנה לשם כך לותר על כתובתה. ונפק"מ דאם תבעה גט סתם, דיכולה לחזור בשעת הגרושין ולתבוע כתובה, דאטו אם תבעה גט וביטל עונה אחת תצא בלא כתובה, רק תלינן כוונתה שרוצה בגט בלא כתובה, מדלא תבעה כתובתה, אא"כ פסקו לה דין מורדת, שאז אינה יכולה לחזור בה ולתבוע כתובתה. ולכאורה מדברי הבי"ע יש ללמוד לכל תובעת גרושין ולא תובעת כתובה, דאמדינן לדעתא שרוצה בגט בלא כתובה, וכל זמן שלא חזרה בה עד הגרושין בפועל, אינה יכולה לתבוע אחרי הגט כתובתה.

ומדברי ההפלאה בקו"א (עז,ב) מבואר שאין בכך מחילה, אם ע"פ דין מגיעה לה כתובה. ההפלאה הקשה איך מהני מחילה, למ"ד דלא מהני מחילה ללא קנין בנקיט שטרא (עיין שו"ע ורמ"א ונו"כ חו"מ רמא,ב), וכאן שטר הכתובה בידה. ותירץ: "דבאמת לא בעינן מחילה גמורה, אלא מה שאמרה דלא בעיא לא הוא ולא כתובתו, היינו שאומרת שאם יהיה הדין שתפסיד כתובתה אם יגרשה, אפ"ה מרוצה היא בכך כדי שיגרשה, דלא ניחא לה לא הוא ולא כתובתה, אבל אינה מוחלת מה שיהיה ע"פ הדין שמגיע לה אפי' אם תתגרש". והיינו שאינו גדר מחילה, אלא מוכנה להתגרש גם ללא כתובה, אם ע"פ דין לא מגיע לה כתובה, ובזה סגי שלא נחוש לעיניה נתנה באחר. ואה"נ, אם אין לה דין מורדת, חייב לתת לה כתובה, רק במורדת אין לה כתובה.

והחזו"א אהע"ז סט,ד כתב, דכל מה דבעינן שלא תתבע כתובתה, היינו רק לשיטת הרמב"ם דכופין אותו וגם מרויחה בלאותיה הקיימים במורדת דמאיס עלי, ולזה ראוי לדקדק עימה שעיניה לא נתנה באחר. אבל לדעת הרמב"ן והרא"ש שאינה מרויחה כ"כ אלא שאין מכריזין עליה, אין לדקדק בדבר כ"כ וסומכין על דבריה. ואף לדעת הרמב"ם נראה דכל שיש רגלים לדבר וניכרים דבריה, אף אם תובעת כתובתה, לא הפסידה דין מאיס עלי, אלא בסתמא סמכינן דמותרת על כתובתה, כשרואים שקשה לה להיות תחתיו ואינו כעס לזמן. אולם באינה מותרת על כתובתה, מסתפקים שאפשר שאין הדבר קשה עליה אלא בסיבות קלות בחרה להתגרש. וע"כ דוקא באומרת במפורש שמוחלת על כתובתה, אבל באינה אומרת מפורש שמוחלת על הכתובה, יש להסתפק בטענת מאיס עלי, ודלא כח"מ. ואין לדמות דין זה לדין מת בעלי, דהתם אין לנו אלא מה שגדרו חכמים, משא"כ בדין מורדת הדבר תלוי בסברא עד כמה מאוס עליה.

ומ"מ בנדון דידן לענין הכתובה שתבעה הגרושין ולא הזכירה הכתובה, ולאחר מכן תבעה הכתובה, כל עוד שאינה בדין מורדת, כיון שלא מחלה להדיא, יש לה כתובה, אא"כ נאמר כסברת הבית יעקב בדעת הח"מ דאמדינן לדעתא. ומ"מ כל זה לענין הכתובה עצמה אך לא לענין התוספת כתובה, וכמש"כ לעיל.

ג.     כשתביעת הגרושין מחמת דבר מהותי באישות

הדרינן לענין תוספת הכתובה. שהרי בנדו"ד האשה תבעה גרושין והיתה עילה לגרושין מחמת התנהגות בלתי ראויה בחיי האישות, והשאלה אם בכגון זה שלא כפוהו לגרש והוא מרצונו גירש, אם אמרינן בזה על דעת למשקל ומיפק לא יהיב לה. הרמב"ם בהל' אישות יב,יא פסק בענין חיוב מזונות של בעל עני שאינו יכול לזון את אשתו, וז"ל: "ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפי' לחם שהיא צריכה לו, כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתן". ומבואר שאף שכופין אותו להוציא, חייב בכתובה, והשאלה מה דין תוספת כתובה, האם חייב גם בה. האור שמח שם, כתב וז"ל:

"ברור דאף התוספת חייב עליו לכשיתעשר, ולא שייך לומר דאדעתא לאפוקה לא הוסיף לה שתצא בעל כרחה, דהא מידע ידע דאדעתא דליזון נשאת, ובלא מזונות אי אפשר לה, וכמו שכתב ריצב"א כיו"ב בתשובות מיימוני סימן ו', ותוספות בסוף פרק הבא ע"י (יבמות סה,ב ד"ה כי הא) ופשוט".

מבואר מהאור שמח שכל דבר שהוא מהותי בחיי האישות, כגון מזונות, אינו יכול לטעון שעל דעת כן לא נתן לה התוספת כתובה, כיון שיודע שאשה נשאת על דעת ליזון ממנו, וכל שאינו זן הרי הוא מוציאה, וממילא נתן לה התוספת על דעת כן. ודברי הריצב"א בתש', מובאים בתוס' יבמות סה,ב (ד"ה כי הא), וכמו שהביא האור שמח; "מצאתי בתשובה אחת שפסק ריצב"א על אשה שהיתה טוענת על בעלה כי אין לאיש גבורתו, והאיש היה טוען כי היה לו גבורת אנשים, אך היא בועטת וגורמת שאין יכול לבעול, דלא מהימנא מדרב המנונא, כיון שהיתה תובעת כתובה. והיכא שהודה הבעל שאין יכול לבעול פסק דצריך ליתן גט וכתובה, אפילו אינה באה מחמת טענה, כיון דאין יכול כלל לקיים לה עונה, ודוקא מנה ומאתים אבל תוספת לא יתן". ושם מביא הטעם שאין לה תוספת, מספק שמא כל מה שהוסיף לה היה מחמת חיבת ביאה (עיין כתובות נו,א). ומוסיף התוס': "ומטעם דפסק ר"ח דאין תוספת בבאה מחמת טענה משום דאדעתא למיפק לא כתב לה, זה הטעם אין שייך באין יכול לבעול, דמידע ידיע דנישאת לו מתחילה לכך".

תוס' מחלקים בין באה מחמת טענה לאינו יכול לבעול. באה מחמת טענה של בעינא חוטרא לידה, אינו דבר מהותי בחיי האישות. הוא דבר בעל חשיבות עליונה בהקמת משפחה, אך אינו מהותי באישות בין הבעל לאשה. מניעת עונה הוא דבר מהותי בחיי האישות, ואינו יכול לטעון על דעת כן לא הוספתי, שהרי ידע שאם לא יקיים חיובו, אין כאן אישות מחמתו. וס"ל לאור שמח שהוא הדין מזונות, הוא דבר מהותי באישות. ולכאורה החילוק בין חוטרא לעונה בענין תוספת כתובה י"ל, דבעצם כל תוספת כתובה נועדה לתשלום בשעת גרושין, רק טוען הבעל שהכונה לגרושין מרצונו ולא בעל כרחו. ובטענת חוטרא לידה זה מחמת טענת האשה. יש כאן אישות, רק כשהאשה טוענת בעינא חוטרא, ולכן כופין אותו לגרש, ועל דעת כן לא כתב לה שיכריחו אותו להתגרש. אולם כשאין לו גבורת אנשים, לא טענת האשה מפרקת את האישות אלא המציאות שאין לו גבורת אנשים. גם ללא טענתה אין כאן אישות. והסברא של אדעתא למשקל ומיפק לא יהיב, כשהיא הטוענת, אף אם הסיבה מוצדקת, וכופין מחמת טענתה, משא"כ באין לו גבורת אנשים, כיון שאין מציאות של אישות, הרי זה ככל גרושין שחייב בתוספת כתובה שעליה התחייב. ועיין מש"כ הגרע"א בתש' (החדשות סי' נא) בבאור דברי התוס', וז"ל:

"לענ"ד כוונת תוס' כיון דידוע לו דנישאת רק על דעת אישות, הוי כנתחייב לנהוג לה אישות, ובאם לאו ראוי לה להיות נפקעת ממנו, א"כ משום הכי לא מקרי מפקעת עצמה לומר לגביה אדעתא למשקל ולמיפק, דכל שא"א לו לנהוג לה אישות כראוי, ראוי לה להפקיע עצמה ממנו".

ונראה דדבר מהותי לענין זה הוא מה שהתחייב לה הבעל, והיינו שאר כסות ועונה וכו', ומה שהתחיב במסגרת חיובי הכתובה. חוטרא לידה אינה באותה מסגרת. מי שלא מקיים חיוביו, הוא הגורם לגרושין, ולכן התחייבותו לתוספת כתובה הינה גם על גרושין שראוי לה להפקיע עצמה ממנו מחמת אי קיום חיובים שהתחייב בהם. משא"כ חוטרא לידה, הגם שהיא טענה מוצדקת, אין זה מחמת אי קיום חיוביו אלא מחמת טענתה. ונראה להוסיף הסבר כדלעיל, דבאין לו גבורת אנשים, אין כאן אישות כבר, ממילא ראוי להפקיע עצמה. בחוטרא לידה יש אישות, רק יש לה טענה מוצדקת, ולכן על דעת כן לא התחייב לה תוספת כתובה.

ועיין בפד"ר ח"א עמ' 220 (הגר"א גולדשמידט זצ"ל), שכתב בבאור דברי הריצב"א: "דעת הגאון בתשובה זו היא שיטת הריצב"א, והגדירה הגאון: נעשה כמי שאינו רוצה, מבקש, את אשתו ... והמחלוקת היא באופן שעילת דרישת האשה לגרושין היא, חסרון בבעל המביא להפרת דבר יסודי בחיי הנשואין, כגון ביטול חיי אישות, והשאלה היא אם באופן כזה יש להגדיר להלכה את רצון הבעל כרוצה בקיום הנשואין. הריצב"א סובר כדעת הגאון, כי אם - כי האשה היא הדורשת את הגט והבעל אומר שהוא רוצה בקיום הנשואין, אין לומר כאן שהבעל רוצה בקיום הנשואין, כי נשואין הם על דעת חיי אישות, וקיומם הסדיר לא יתכן אחרת, ואם לבעל יש חסרון המבטל חיי אישות הרי זה כאילו יש לו חסרון המפיר קיום הנשואין, ובאומרו שהוא רוצה בקיום הנשואין, הרי זה כאילו הוא אומר אני רוצה בנשואין בלא נשואין, דבר והיפוכו. ואם כן יוצא שאן לקבוע שקיים רצון חיובי אצל הבעל לקיום הנשואין, ולהלכה הרי זה כאילו אינו רוצה בקיומם - נעשה כמי שאינו רוצה, מבקש, את אשתו, ודנים על פי העובדא כמו שהיא, שהגרושין הם בגלל חסרון הבעל, והיינו מחמתו, ולא מחמתה, ולכן הוא חייב בתוספת". ומבואר שבעל שאינו מקיים תנאי מהותי בחיי הנישואין, הרי הוא עצמו כמבקש גרושין ומגרשה מרצונו, דאין מקום לנישואין ללא נישואין.

עוד סברא כתב שם ע"פ דברי מהרשד"ם בתש' חאבע"ז סי' קצח, בענין מי שרוצה לשאת אשה על אשתו, ובשטר הכתובה כתב שלא ישא על אשתו, שחייב להוציאה ולתת לה כתובה ותוספת, כיון שהתנה בפרוש שלא ישא אשה על אשתו, הרי שאפילו אדעתא למיפק אתני, אדרבא אדעתא דהכי נחית שאם יבטל התנאי הוא שיפרע משלם. וכן פסק מהר"א ששון סי' סד.  וסברת הדין, שאם הגרושין הם עקב אי מילוי התחייבות שהתחייב עליה הבעל במפורש בשטר הכתובה, אף שהגרושין הם על פי רצון האשה, אין לומר על דעת גרושין לא התחייב בתוספת, אלא אדרבא, התחייבות התוספת שבשטר הכתובה היא על דעת ההתחייבות האחרת שבה, שאם לא ימלאנה ישלם התוספת. וכן בחיוב מזונות, כיון שהתחייב הבעל בשטר הכתובה אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל, והתחייב גם בשטר הכתובה על התוספת, הרי שעל דעת התחייבות המזונות התחייב גם בתוספת, שאם לא ימלא התחייבות המזונות ויגרום לגרושין, ישלם את התוספת.

ומדברי הרא"ש בתש' מג,ה הנ"ל, מוכח לכאורה שאין לה תוספת, גם במונע ממנה עונה, דז"ל הרא"ש שם בשאלה: "על אדם שאומרים עליו שהוא סריס חמה, ויש בו סימנין, ואשתו תובעתו בבית דין ואומרת שאינו איש ואינו רוצה לישן עם אשה במטה, ואומרת שעדיין היא בתולה, אם יש לכופו לגרש". ושם כתב הרא"ש שאין לה תוספת כתובה. הרי מוכח שגם במונע עונה ואין לו גבורת אנשים, שאינו איש והיא עדיין בתולה, הדין כן. וכן מוכח בתש' הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (סי' קמא), וז"ל: "שאלה: באומרת אינו יכול. אם נאמנת אם לאו, ומה דינה תשובה: ... ועוד נראה, דהכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה, ועל דעת כן נשאת לו. הלכך אפילו טוענת סתם שאינו יכול, יוציאנה בגט. וכל שכן בבאה מחמת טענה, דאמרה בעינא חוטרא לידה, ומרא לקבורה. וכשהיא יוצאה, נוטלת נדוניא ועיקר כתובה, אבל מה שהוסיף לה לא, דלא כתב לה, אדעתא למשקל ולמיפק". וכן מוכח מהב"ש קנד,יט שכתב דהרא"ש בתש' ובתש' הרשב"א לא ס"ל כחילוק התוס' בין גבורת אנשים לטענת בעינא חוטרא לידה.

ועיין בפד"ר ח"א עמ' 218 (בהרכב: הגר"א גולשמידט זצ"ל, הגרש"ש קרליץ זצ"ל, הגר"י בבליקי זצ"ל) שכתבו דכיון דהדבר נתון במחלוקת הראשונים, הריצב"א המחייב תוספת כתובה במונע מזונות ועונה, לרא"ש ורשב"א הפוטרים, אין להוציא מהבעל המוחזק. [ועיין בפד"ר ח"ד עמ' 265, מהגרי"ש אלישיב זצ"ל, למש"כ בנדון שם שטוענת שאין לו גבורת אנשים, שאף שמפסדת התוספת כתובה, אינה מפסידה מתנות שנתן לה. ולכאורה משמע דבאין לו גבורת אנשים, אין לה תוספת כתובה. אך אפשר דמש"כ שם הוא בדרך את"ל, דאף אם מפסדת תוספת, למ"ד הסובר כן, מ"מ מתנה אינה מפסדת. ועיי"ש גם בפס"ד בעמ' 331]. אולם שם חילקו בין אינו זן מפני שאין לו, לבין אם אינו רוצה להשכיר עצמו, וז"ל:

"אולם ברור הדבר, כי גם לדעת הרא"ש יש הבדל - כשהאשה דורשת גט בגלל זה שהבעל אינו זן אותה - בין אינו זן אותה מפני שאין לו היכלת להשתכר ולזון אותה, ובין אינו זן אותה מפני שאינו רוצה להשתכר ולזון. כי רק במקום שאין לו היכולת לזון, וכמו במקום שאין לו היכולת לחיות חיי אישות, דעת הרא"ש היא שהוא פטור לשלם התוספת, כי אף שסיבת הגרושין היא בבעל, והוא הגורם לגרושין, אבל הרי סיבה זו היא שלא באשמתו ואנוס הוא בדבר ולכן הגרושין הם לא מחמתו אלא מחמת הנסיבות, ויש לזקפם על חשבון האשה שביזמתה באו, וזה נקרא כופין מחמתה, והבעל פטור לשלם את התוספת כי על דעת כן לא התחייב.  אבל אם הבעל אינו זן את אשתו מפני שאינו רוצה להשתכר ולזון, ובגלל זה היא דורשת גט, הרי דרישת הגט באה בגלל מרידתו של הבעל, והגרושין הם באשמתו שהרי לא מאונס אינו זן אותה אלא מרצון, כי בזדון מרד באשתו, ולו היה רוצה הרי יש לו היכולת להשתכר ולזון אותה. ואף שבסוף פסוק הגרושין הם לפי דרישת האשה, דרישה זו אינה אלא תוצאה הגיונית מרצונו או אי רצונו של הבעל, ולכן זה נקרא שמחמתו באה הדרישה לגט. ולא יתכן לומר בכגון זה שהגט הוא מחמתה. ומאחר שיסוד הפטור לר"ח הנך דכופין מחמתה נופל כאן, לכן גם לדעת הר"ח אין הבעל פטור לשלם התוספת. ואם לא נאמר כן, הרי לפנינו דרך לבעל מורד להתחמק מתשלום הכתובה, לא יזון אותה ויאלצנה על ידי זה לדרוש גט, ויהיה פטור לשלם הכתובה על ידי המרידה, בטענה על דעת שתדרשי גט לא התחייבתי, דבר זה אין הדעת סובלתו".

מבואר החילוק בין אי קיום חיובו מחמת אונס, שאין לו היכולת להתפרנס, לבין אם הדבר נובע מפשיעתו ומרידתו, שבכגון זה יהיה חייב בתוספת כתובה, שאל"כ כל בעל שימרוד באשתו, יוציאה בלא תוספת כתובה. אלא בהכרח שהסברא על דעת למשקל ומיפק לא יהיב זה רק אם הוא אנוס, ולא כשהמניעה היא בפשיעתו. ועיי"ש שהביא ראיה מדברי המרדכי והרא"ש. וכיוצ"ב כתב בפד"ר ח"ח עמ' 324, מהגרי"ש אלישיב זצ"ל, וז"ל:

"נראה שיש מקום לדון דאף כשהבעל הוא מאלה שכופין אותו להוציא פטור מלשלם לה תוספת כתובה, זה דוקא כשחלה הבעל ונעשה מוכה שחין או כשאינו מסוגל להוליד, והאשה באה מחמת טענה, וכל כיוצ"ב שאין בידי הבעל להפטר מהגורם המביא לידי גירושין, בזה יכול לומר אדעתא למיפק לא יהיבנא לך. משא"כ בגורם כזה שבידי הבעל להסירו, כגון שהבעל רועה זונות שבידו לעזוב דרכו ולהתייצב על דרך טובה, והוא הדין כשהבעל מורד באשתו כבנדו"ד, בכה"ג י"ל דדינו כמגרש מרצונו וחייב בתוספת כתובה".

והנה באשה המורדת בבעלה, דאינה מפסדת כתובה ותוספת כתובה, אא"כ התרו בה והכריזו עליה בבתי כנסיות ובתי מדרשות ד שבתות, ואם לא הכריזו, אינה מפסידה כתובה ותוספת כתובה. ולכאורה גם אם הבעל מורד באשתו, דהיינו ששניהם מורדים, הוא בה והיא בו, אינה מפסדת כל עוד לא הכריזו, דאם כשהיא הגורמת, לא הפסידה בלא הכרזה, ק"ו אם נוספה לזה מרידת הבעל. אלא שברבינו ירוחם (נתיב כג,ח), כתב וז"ל:

"וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל, כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה".

וכבר הקשה ע"ז הגרי"ש אלישיב זצ"ל (פד"ר ח"ח עמ' 323), דלכאורה הדברים תמוהים, שכשאשה היא המורדת בבעלה, אינה מפסדת תוספת כתובה כל עוד לא הכריזו עליה כסדר האמור, ואם גם הוא מורד בה, מפסידה לאחר שנה את תוספת הכתובה, ומשום דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה. אמנם אפשר לישב, דמעיקר דיני מורדת, לא הפסידה תוספת כתובה, אך מצד הכפיה שכופים את הבעל לגרש, מצד זה הפסידה את התוספת כתובה. ושם כתב בישוב הקושיא, דכיון דלאחר שנה כופין אותו לגרש, אין לחייבו בתשלום תוספת כתובה, מדינא דהר"ח המובא בתוס' ביבמות (הנ"ל). וזה דין נפרד. ובדין מורדת המפסידה תוספת כתובה, דוקא כשהיא לבד מורדת בבעלה, והבעל מצדו היה מוכן ומרוצה להמשיך ולחיות אתה, כשהוא מגרשה בטרם הכריזו עליה, חייב גם בתוספת כתובה. והיינו דיש דין פטור מתוספת כתובה מדין כפיה, דאדעתא למשקל וכו', ויש דין מורדת שהוא דין נפרד, שהיא מפסידה בתורת קנס, ודוקא כששלמו ימי הכרזתה קנסו אותה.

ושם הביא בפד"ר את הרשב"א בתש' הרשב"א (ח"א סי' אלף רלה), שכתב כמש"כ ברבינו ירוחם, אך לא הזכיר דין כפיה כלל, ואם זה היה היסוד לפטור את הבעל מתשלום תוספת כתובה, מדוע לא הזכירו הרשב"א. וע"כ כתב לבאר, וז"ל:

"במקום שהאשה היא המורדת בבעלה והבעל רוצה באשתו, הרי כל ההכרזות והתראות שנאמרו במורדת, וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתמלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה, ולכן אם הבעל מגרשה בטרם נגמרו כל הפעולות הללו, חייב לשלם לה כתובה ותוספת כתובה. משא"כ במקרה וגם הבעל לא רוצה בה, הרי אין מקום לתקנה זו, וממילא קם דינא שמכיון שהיא לא רוצה אותו, הרי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה תוספת כתובה".

והיינו דכל הקנס במורדת שמפסידה כתובתה, יש בו שני דינים, דין אחד כדי ליצור לחץ שתחזור לבעל, ודין שני, להפסידה על מרידתה. ולכן כל זמן שהיא מורדת והוא לא מורד, קם הדין הראשון של אמצעי הלחץ שתחזור לשלום, ואם גרש הבעל בטרם הוכרזה כמורדת, חייב לשלם לה כתובתה, כיון שהקנס לא היה כאן מטרה אלא אמצעי, וכשלא שלמו ימי הכרזה, לא הפסידה. משא"כ כשהוא אינו רוצה בה, לא שייך דין מורדת, כיון שלא שייך ללחוץ עליה שתשוב אליו, שאינו רוצה בה, ובאנו לדין הכללי, שכאשר אשה לא רוצה את בעלה, אדעתא למשקל ומיפק לא נתן לה, וממילא לא שייך בזה הכרזה וכו', אלא אפי' מגרשה מרצונו, כל עוד האשה אינה חפצה בבעל, על דעת שהיא לא תחפוץ בו, לא נתן לה תוספת כתובה. ומדברי הגרי"ש בבאור הרשב"א עולה, שכאשר שניהם מורדים זע"ז, האשה מפסידה תוספת כתובה, לא מדין קנס של מורדת, אלא מדין למשקל ולמיפק לא יהיב, דעצם העובדה שהיא לא רוצה אותו, יש את הסברא של אדעתא למשקל וכו', ללא כל קשר לעובדה שגם הוא לא רוצה אותה. (וע"ע בפד"ר ח"י עמ' 97, ואפשר דשם האשה אינה מורדת בבעלה (ללא קשר להכרזה), והוא מעצמו גירש. וע"ע בחי"א עמ' 128).

לאור האמור לעיל,

בנדו"ד שהאשה תבעה גרושין, והבעל לבסוף נעתר והסכים לגרש, לענין חיוב כתובה ותוספת כתובה שהאשה תובעת לאחר הגרושין:

א. אם לא אמרה במפורש שרוצה בגרושין ולא בכתובה, אף שיש פוסקים המחייבים בכתובה, יכול הבעל המוחזק לומר קים לי כדעה שאף בתובעת גרושין ולא הזכירה כתובה, שאין לה כתובה. אך כל זה דוקא במורדת של מאיס עלי. וצ"ע אם כך הוא בנדו"ד.

ב.  לענין תוספת כתובה – כאשר האשה רוצה בגרושין, אף אם גם הבעל רוצה בגרושין, יש לומר שעל דעת למשקל ולמיפק לא נתן לה תוספת כתובה.

ג.  כאשר הבעל מאותם שכופים לגרש, אם הכפיה היא כתוצאה מסיבה שאינה בשליטתו, כמו בעיה בריאותית וכד', י"ל שעל דעת כן לא נתן לה. אבל אם הוא מאלו הכופין מחמת מעשיו הרעים או מחמת כל מעשה שהוא נתון לשינוי ברצונו, חייב בתוספת כתובה, והרי הוא כמגרשה מרצונו.