תשובות קצרות בעניני שיקים
ראשי פרקים
1. שיק ללא תאריך, שניכר שהוא מלפני זמן
רב
2. טענת פרעתי בשיק ישן
3. שיק פתוח
4. שטר שנפגם, ובדין שיק
5. דין שבועה בזה"ז בשטר פגום
שאלה
1. כיצד יש להתיחס לשיק פתוח בלי תאריך הניתן לפני כ - 15
שנה ונראה פתוח בבי"ד, האם דינו כשטר ישן או לאו? יודגש כי השיקים הישנים
ניכרים ביושנם גם מכח זה שלא מופיע בהם שם בעל החשבון בראש השיק, דבר שהתחדש רק
בעשר השנים האחרונות.
תשובה
נושא של שטר ישן נידון בראשונים ובאחרונים. לשטר (וגם
לשיק כדלהלן) אין זמן תפוגה, הוא אינו מתקלקל, וגם אינו יין שמשתבח. השטר והשיק הם
בתוקפם ללא שינוי מיום כתיבתם ועד לשנים רבות. הבעיה עם שטר ישן שהוא מעורר תהיות,
מדוע לא הוצג לגביה בזמנו? מדוע מציג השטר המתין שנים כה רבות? האם סבר שבכך ישכח
הנתבע מפרעון שהיה? האם אין כאן רמאות? התהיות הן אלו שפוגמות בתוקפו של השטר (לא
הזמן הרב שעבר), והתשובות שיהיו בבית הדין לתהיות שיעלו, הן אלו שיקבעו את מעמדו
ההלכתי ויכולת הגביה של השטר/השיק.
יצוין שאף שיק אין כח הגביה שבו נפגם לאחר זמן, ואף שלאחר
6 חדשים אין יכולת לגבות מהבנק בהליך הרגיל, מ"מ ניתן לגבות באמצעות הליך
משפטי גם לאחר הזמן שאין בו כח לגבות בהליך רגיל מחשבון הבנק.
דברים אלה עולים מתש' הרא"ש סח,כ, דאין לפסול שטר
ישן שלא תבע המלוה, אף שהיה נצרך לכסף, רק יש לדרוש ולחקור אם אין כאן דין מרומה,
ויש לדרוש לחקור להוציא הדין לאמיתו. דבריו הובאו להלכה בשו"ע חו"מ
סא,ט. ועיין בכסף הקדשים שם שאפי' אמתלא רחוקה ובלתי מבוררת מהני בכה"ג.
וכדעת הרא"ש נמצא גם במהרי"ק שורש קצ, שנראה
היה בו חשש ערמה וזיוף, והורה לדיינים לבדוק זאת היטב. ובמבי"ט ח"ב סי'
קמב פסק בענין שט"ח שעבר זמן פרעונו יותר מכ' שנים, והמלוה והלוה חיים בעיר
אחת כל אותו זמן, והלוה עשיר והמלוה היה דחוק במקצת השנים, דיש לחוש לפרעון
בכה"ג. ועיין במהרשד"ם חו"מ סי' עג וסי' שסז דאין לבטל כח השטר,
אא"כ מדובר בזמן כה רב שאין בנמצא מי שמתעכב מלגבות זמן כה רב. ועיין עוד
בדברי ריבות סי' קט בענין שטר שלא תבעו בו כה שנה, דאין בו חשש ערמה, ובמהר"א
ששון סי' פב.
ומכל הלין נראה דלא הזמן גורם אלא הנסיבות, ואין לדיין
אלא מה שעיניו רואות, אם יש כאן חשש רמאות וערמה. וכן הדין בשיק. וכבר הארכתי בזה
במשפטיך ליעקב ח"א סי' כג (ח-יג), וגם דנתי שם אם יש חשש ליאוש בשט"ח
ויאוש בחוב, עיי"ש.
שאלה
2. שטר ישן גמור שע"פ הדין צריך דרישה וחקירה וליכא
(המלוה אינו זוכר פרטים), האם גובים בו אם לאו, כלומר, האם הלוה נאמן לומר פרעתי?
תשובה
לא ברור מלשון השאלה מה טוען המלוה, האם טוען שלא נפרע,
רק לא זוכר מדוע רק כעת הוציא השט"ח, או שטוען שאפשר שנפרע. אם טוען שלא
נפרע, רק אינו יודע להשיב ואומר איני יודע מדוע הוצאתי רק כעת וכו', עיין
שו"ע חו"מ טו,ג אם יש לחוש בכה"ג לדין מרומה, והדבר נתון לשיקול
דעת הבי"ד. ואם טוען הלוה פרוע והמלוה טוען איני יודע, הלכה מפורשת
בשו"ע חו"מ נט,א דאינו גובה בו, ועיין בקצוה"ח שם ס"ק א בטעם
הדבר, דחזקת הממון מסייעת לברי של הלוה.
אמנם אם נשטתה המלוה ואינו יכול להשיב, מדברי הט"ז
אהע"ז צו,טו מבואר שיכול לגבות, ואין הלוה יכול לתבוע שישבע. ועיין
בקצוה"ח פב,ה דהסתפק בזה, דנשטתה לכאורה י"ל דחשיב כטענת שמא.
שאלה
3. שיק פתוח שניתן לדברי המלוה והלוה לפני הלואה, האם גם בו
שייך נאמנות, שיתכן שעצם הפקדת השיק קודם ההלואה מערער את טענת שטרך בידי מאי בעי?
וכן שמענו סברא בשם רב באחד, שבזמנינו אין נאמנות למלוה על שיק פתוח לקבוע את סכום
החוב, מאחר ונהוג להפקיד שיק פתוח בכל ענין של שאלה והשכרה מגמ"ח.
תשובה
שטר שלא נכתב בו סכום (שטר פתוח), אם יחשב כנאמנות, נידון
בלבוש בע"ש מח,א. אך בנדון הלבוש הלוה מכחיש וטוען לא חתמתי אלא כדי להתעסק
וכדי שיהיה מוכן בידי. ולכאורה אם מודה שחתם בכה"ג, הוי נאמנות גם ללבוש.
אמנם י"ל ששטר שאין בו סכום, הוי פסול בגוף השטר, וכמש"כ התוס' בגיטין
ד,א ד"ה מודה, והרשב"ם שם. ובקצוה"ח מח,ה למד מדברי התוס' דאין
חתימת העדים מתיחסת למה שנכתב אחר שחתמו. ובקצוה"ח הפליג דבריהם אף לכתב ידו,
וכ"כ גם בסי' מה,א. אך הוסיף, דאם ידוע שהלוה לו איזה סך ונתן לו חתימה חלקה
על הסכום שיוציא, מהני בזה הנאמנות מאחר והיתה בשעת ההלואה. ועיין באמרי בינה (הלואה
כו) שתלוי במחלוקת הראשונים מתי היא ההגדה בשטר, החתימה או כשנפיק מתח"י. גם
מהב"ח סו"ס מח נראה דממרני שמסרו פתוח, הוי חספא בעלמא. ועיין בש"ך
סט,יז דנראה מדבריו ג"כ דהוי חסרון בעצם השטר. אמנם הסמ"ע בסו"ס מח
חולק על הלבוש וסובר דדרך בני אדם להאמין האחד לשני. ומ"מ אפשר אף לסמ"ע
מיירי שמילא את הסכום לפני שהציג לבי"ד או לגביה. והארכתי בכל זה במשפטיך
ליעקב ח"א סי' כב.
הב"ח (חו"מ סי' מח), לאחר שכתב את פסולו של
השטר שנכתב על החלק, כתב "דאין זה שטר כפי הדין אלא לפי תקנת ראשי המדינות
משום תקנת השוק גובים בו, ויש לממרני זו כל יפוי כח של כל שט"ח". והוסיף
בסי' סט, וז"ל: "דכל זה מדינא, אבל אם עשו ז טובי העיר תקנה שיהיה לו
דין כתב יד גמור בנאמנות ובכל יפויים בעולם, גובים בו, וכך נהגו במדינות אלו
ע"פ תקנת מנהיגי כל המדינות והארצות".
והנה נדו"ד תלוי בטענות בין מחזיק השיק לנותנו. אם
שני הצדדים מודים שהשיק ניתן כבטחון בלבד, הרי שניהם מודים שלא היה כאן נאמנות,
ואף לסמ"ע אינו אלא לבטחון, שלאחר הדיון בבית הדין, יוכל לכתוב בשטר כפי
שיפסקו הדיינים, ולגבות באמצעות השיק, שהוא הליך יותר מזורז. ואף כשיש הכחשה,
לכאורה בענינים כגון שאלה ושכירות, רגליים לדבר שהשיק ניתן כבטחון ולא כנאמנות,
מאחר ואין דרך להאמין בדברים אלה אלא רק לתת כבטחון. משא"כ באדם שלוה סכומים
שונים במשך זמן, ומשאיר שיק פתוח שהמלוה ימלא לאחר חשבון החובות, י"ל שבזה יש
דרך להאמין.
שאלה
4. הגרע"א (הובא בפת"ש סט,ג) מחדש שכתב ידו שנפגם
לדברי המלוה, והלוה טוען שפרע הכל, אין מוציאים ממון על פיו, דהממע"ה. האם
קיי"ל כן, או הלוה יכול לומר קיי"ל כגרע"א. וכן האם שיק פתוח דינו
ככתב ידו לענין זה?
תשובה
מקור דברי הגרע"א הם מהב"ח חו"מ ריש סי'
פד, דבכת"י חשיב כמלוה ע"פ, ואף לסוברים דעדיף ממלוה ע"פ לענין טענת
פרעתי, כמבואר בשו"ע חו"מ ר"ס סט, מ"מ בפוגם לא תיקנו שישבע
ויטול בכת"י אלא בשטר גמור, וחזר הדין שישבע הלוה היסת ויפטר. ונראה דהכי
קיי"ל, ובפרט דגם דעת הסוברים שיכול לטעון פרעתי, כמותם פסקו המחבר
בשו"ע חו"מ סט,ב והש"ך ס"ק יד פסק כוותיה. ועל דברי הב"ח
לא מצאתי חולקים, וגם לולי דבריו יכול לומר קים לי כמחבר והש"ך. ושיק דינו
ככתב ידו לדעת הרבה פוסקים, עיין תומים סט,ה, חתם סופר חחו"מ סי' קכח, דברי
חיים חחו"מ סי' יב, מנחת יצחק ח"ה סי' קיט-קכ, פתחי חושן הלואה י,כא,
ועיין מה שכתבתי משפטיך ליעקב ח"א סי' כא.
שאלה
5. שטר גמור שנפגם, שע"פ הדין המלוה נוטל בלא שבועה,
כיצד ראוי לנהוג בזמן הזה שאין משביעין, האם מפחיתים שליש או סכום אחר?
תשובה
השבות יעקב ח"ב סי' קמה כתב בענין פשרה קרובה לדין,
שאם הדין נותן שיתחייב סכום מסוים, הפשרה שישלם שני שליש. ובדברי מלכיאל בתש'
(ח"ב סי' קלג) כתב שמנהג הדיינים הזקנים לתת בעד שבועה ערך שליש מכפי הטענה.
אך הדברי מלכיאל סובר שאין לדמות מש"כ השבות יעקב לנדון השבועה, דהא השבות
יעקב מיירי בפשרה שאינה מכח שבועה. וממשיך הדברי מלכיאל, וז"ל: "והנה
מאז ניתנה עלי משא ההוראה, אני נוהג באופן כזה, דהנה בפשרה כזו יש שני דרכים, הדרך
האחד - לשום כמה שוה השבועה לאיש זה, היינו כמה היה נותן להפטר ממנה, וזה תלוי
בערך האיש המחויב השבועה ובערך השבועה, אם לפי אומדנא טענתו חזקה ויכול לישבע או
לא. והדרך השני - לפי הענין, כי לפעמים ניכר שהוא דין מרומה והתביעה אין בה ממש,
או להיפוך, שהנתבע כופר בשקר".
ובהמשך דבריו משלב הדברי מלכיאל בין הדרך הראשונה לדרך
השניה, דכאשר מרגיש הדיין שהאמת עם התובע, א"כ הנתבע אינו יכול להשבע את
השבועה המוטלת עליו, ובודאי מניעת שבועת שקר שוה הרבה. לפ"ז על הדיין לשקול
ולאמוד בדעתו את מהות התביעה והטענות של הצדדים. נטיית דעתו תקבע את הנקודה שבה
תעצר הפשרה לאורך התביעה. ואם נראה לו שהצד שצריך להשבע אינו צודק, ואם היה מחייב
שבועה היה נשבע לשקר, עליו לשקול את מהות האדם, כמה שוה לו להנצל משבועה
שכו"כ סיכוייה שתהא שיקרית. ובהמשך הביא דרך שלישית לפשר ע"פ מה שנראה
לדיין כישר והגון.
ומש"כ הדברי מלכיאל לדחות את מנהג הדיינים הזקנים
לתת ניכוי שליש בעד השבועה, נראה דמנהג הדיינים הזקנים התיחס לשבועת הנוטלין, אולם
בשבועת הנפטרין ישלם שליש מהתביעה, שהרי אם היה נשבע היה נפטר לחלוטין, וא"כ
ישלם שליש, משא"כ כשהיה נוטל בשבועה הכל, כשנוטל בלא שבועה, ינכו שליש.
וראיתי גם לגר"מ פיינשטיין זצ"ל (אגרות משה, חחו"מ, ח"א סי'
לב) שכתב דהמנהג הוא לנכות שליש בעד השבועה, אך בסוף דבריו כתב דאין בידו ספרי
האחרונים לדעת בברור מנהג דיינים, אם יש חילוק בין שבועת הנפטרין לשבועת הנוטלין,
וז"ל: "אבל כמדומני שנוהגין לפשר בניכוי שליש בעד שבועה בין נפטר בין
נוטל, אבל כיון שאין לזה מקור גדול מגמ' ופוסקים הראשונים, אין זה ענין מוחלט והכל
לפי עיני הדיין, כי לפעמים ניכר שאינו רוצה לישבע משום שהוא שקר, ובזה צריך לפשר
ליתן יותר, ולפעמים ניכר שהתובע מאמין לנתבע רק רוצה להטיל עליו שבועה משום שיודע
שלא ישבע ויתרצה להתפשר, בזה יש לפשר ליתן פחות, לכן תלוי בעיני הדיין, אבל אם לא
ניכר כלום, כמדומני שנוהגין בניכוי שליש בעד שבועה, בין נפטר בין נוטל".
מדברי הגר"מ פיינשטיין מפורש יוצא שיש מודד כללי
לפשרה במקרה של שבועה, והיא ניכוי של שליש, אך לדבריו ניכוי השליש יהיה בין בשבועת
הנוטלין ובין בשבועת הנפטרין. לפ"ז כשיתבעו אותו סכום מסוים, בין אם התובע
היה נוטל בשבועה ובין אם הנתבע היה נפטר בשבועה, ישלם הנתבע שני שליש. והדבר
צ"ע, דהרי אין זה מן הדין שישלם הנתבע אותו סכום במקרה שהיה נפטר בשבועה
למקרה שהיה התובע נוטל בשבועה. ונראה דכוונת הגר"מ פיינשטיין, דבין בשבועת
הנוטלין ובין בשבועת הנפטרין, הניכוי הוא שליש, ואין חילוק לענין שעור שליש בין
שבועת הנוטלין לשבועת הנפטרין. והדבר אמור רק לענין גובה הניכוי, אך לענין המקום
שממנו נמדד, נראה דאף לשיטת הגר"מ פיינשטיין יש חילוק, דבשבועת הנוטלין השליש
נמדד מהמקום שהיה נוטל עם שבועה, ובשבועת הנפטרין השליש נמדד מהמקום שממנו היה
הנתבע נפטר בשבועתו.
אלא שאף לדברי הגר"מ פיינשטיין יש מקום לשיקול דעתו
של הדיין ולאופן שבו הוא רואה את המקרה הנדון לפניו, האם מדובר בטענה שיקרית של
החייב שבועה, או שניכרים דברי אמת ויש לחץ לחייב שבועה על-מנת להשיג פשרה. ולמעשה
מש"כ הגר"מ פיינשטיין הינו אחד מהשיקולים עליהם דיבר הדברי מלכיאל,
ובודאי גם לדבריו יש לשקול כל מקרה ומקרה לגופו, ע"פ מכלול הנתונים שבאו לפני
הדיין, ואין בכך הלכה קבועה, אלא שלדברי הגר"מ פיינשטיין יש נקודת מוצא אחידה
לפשרה, והיא ניכוי שליש, ואילו לדברי מלכיאל אין נקודת מוצא אחידה (ועיין עוד בתש'
מהר"י באסן סי' קו).
