בס"ד


מס. סידורי:2291

שכר מתווך בויכוח האם הרכב היה תקין

שם בית דין:מעלה אדומים - איגוד בתי הדין לממונות
דיינים:
הרב ורהפטיג איתמר
הרב גולד תנחום
הרב זולדן יהודה
תקציר:
התובע קנה רכב דרך מתווך שהתחייב למצוא רכב גדול תקין לגמרי ולאחר הטסים הנחוצים. בפועל לטענת התובע הרכב לא היה תקין לגמרי ואינו שווה את המחיר אותו דרש המתווך.
התובע ניסה למכור את הרכב דרך המתווך ולאחר המכירה ארעה תקלה אצל הקונה והתובע לקח חזרה את הרכב. לטענתו יש לשלם לו את כל ההפסדים שנגרמו לו מחמת קנייה זו, ולא לשלם דמי תיווך.
הנתבע טוען שאינו אחראי לנזק והוא דורש את דמי התיווך 3000 ש"ח לכל מכירה.
פסק הדין:
ביה"ד הכריע על דרך פשרה לשלם לתובע 1000 ש"ח פיצוי על תרעומת. ועוד 500 ש"ח על דמי טסט ששילם שלא כדין.
והתובע פטור מדמי תיווך.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: א' אדר ב תשע"ט

תיאור המקרה

התובע פנה לנתבע שכנו שהוא מתווך רכב, לגבי קנייה של רכב גדול. הנתבע הציע לתובע רכב מסוים, וביקש לקבל על התיווך סכום של 3,000 ש"ח, כשהאחריות של המתווך לוודא שהרכב מגיע מתוקן לגמרי ולאחר טסטים נחוצים.

כשהתובע קיבל את הרכב, הוא החליט להביא אותו למוסך מורשה לצורך בדיקה (מוסך דני). התברר לו שקיימים מספר פערים בין ההסכם למציאות. יש לציין שהליקוי היחיד שהתובע הסכים לו לפני העסקה היה חוסר של גריל בקדמת הרכב, וחתיכת פלסטיק אחרת שמחליפה אותו. הפגמים שנתגלו:

טסט - הנתבע הודיע מראש שמחיר האוטו יהיה 23,000, ושהתובע ישלם על הטסט בשווי 1000 ש"ח (27,000 ש"ח סך הכל, כולל דמי התיווך). על פי ההסכם הטסט היה צריך להיות בתוקף לפחות לעוד שלושה חודשים, אך כשהתובע קיבל את הרכב הוא ראה שהטסט בתוקף לפחות משלושה חודשים. הנתבע הסביר שמדובר היה בפער של מספר ימים שנבע מכך שלקח מספר ימים לסיים את התיקונים על הרכב לפני העברת הבעלות.

קילומטראז - על פי מה שסוכם, הרכב היה אמור להיות לאחר 116,000 ק"מ, ובמציאות הוא היה לאחר כ161,000 ק"מ. התובע תכנן לא לקנות רכב שעבר יותר מ120,000 ק"מ. הנתבע בתחילה הכחיש אך לבסוף הודה שיתכן והתבלבל בין המספרים.

פגמים מכאניים - התובע ביקש שלפני העברת הבעלות הרכב יעבור בדיקה אצל מוסך או אצל אדם אמין שמקובל על שני הצדדים. הנתבע ביקש שאדם בשם יהודה אשר מקובל עליו ומבין ברכבים יעשה את הבדיקה, והתובע הסכים. אולם התובע כאמור הלך למוסך דני שם נאמר לו שיש בעיה בתושבת גיר (תיקון שהמוסך אמר שעולה לפחות 3,000 ש"ח). ועוד בעיות מכאניות אחרות כמו טמבונים לא מחוברים כמו שצריך.

שווי הרכב - לפי המחירון שווי הרכב אמור להיות 23,000 ש"ח (24,000 ש"ח בתוספת דמי הטסט). לפני הקניה הנתבע אמר לתובע שמהיכרות שלו אפשר למכור את הרכב ב- 35,000 ש"ח, כך שאם לא יהיה מרוצה יוכל למכור את האוטו לאדם אחר ולצאת עם רווח. לעומת זאת מוסך דני אמר לתובע לאחר המכירה שבגלל הליקויים של האוטו והעבר שלו, אי אפשר למכור את הרכב ביותר מ-20,000 ש"ח.

בעקבות הליקויים הללו ביקש התובע מהנתבע למכור עבורו את הרכב לאדם אחר, ואף הציע לו לקחת את פער הרווח אליו. הנתבע סירב ואמר שפער הרווח ילך לתובע.

שבוע לאחר המכירה באו קונים פוטנציאליים שהסכימו לקנות את הרכב ב- 26,000 ש"ח, אך התובע לא הסכים. הוא חשב שמכיוון שעליו לשלם דמי תיווך לנתבע בסך 3,000 ש"ח ומכיוון שהוציא עד כה 24,000 ש"ח על הרכב הרי שסך הוצאותיו הם 27,000 ש"ח והוא לא רוצה למכור בהפסד. וכן קיווה לממש את הרווח האפשרי שהנתבע סיפר לו עליו.

לאחר הצעה זו, במשך מספר חודשים לא הגיעו הצעות ריאליות אחרות, לטענת הנתבע הדבר נגרם כתוצאה מהמראה המכוער של האוטו בעקבות הפגם בגריל הקדמי, פגם שכאמור התובע ידע והסכים עליו. נציין שבמשך כל אותם חודשים התובע כמעט ולא נסע ברכב כדי שלא ייגרם נזק נוסף לרכב. אמנם התובע נסע פעם אחת להתייעץ עם מוסך נוסף, וגם במוסך זה אמרו לו שמדובר בעסקה שאיננה שווה.

לבסוף, לאחר שלושה חודשים, ולאחר שהתייאש מהאפשרות למכור את האוטו ברווח, התובע מכר את הרכב ללוקח א' במחיר של 22,500 ש"ח (גם מכירה זו התבצעה בתיווך הנתבע).

התובע ולקוח א' לא עשו העברת בעלות, אלא רק שטר מכר. אולם מיד לאחר המכירה ללקוח בדרך חזרה לירושלים הרכב נתקע, עקב קלקול של הגיר, אשר עלות התיקון שלו היה 6,500 ש"ח.

התובע ולוקח א' הלכו לבית דין "הישר והטוב" בראשות הגרז"נ, שם נפסק על דרך פשרה כי לקוח א' יחזיר לתובע את האוטו בתוספת 1,000 ש"ח, ואילו התובע יחזיר לקונה את סכום הקנייה.

 לבסוף, לאחר שתוקן הגיר ע"י התובע (בעלות של 6,500 ש"ח), ולאחר בדיקה מעמיקה מצד לקוח ב'. הרכב נמכר ללקוח בסך של 24,000 ש"ח (תיקון הגיר נעשה אחרי העברת הבעלות, ודמי התיקון קוזזו מדמי המכר).

התובע תובע מהנתבע את הנזקים הבאים אשר לדעתו הנתבע אחראי עליהם:

תיקון הגיר- 5,500 ש"ח (שכן כאמור קיבל 1,000 ש"ח מלוקח א).

דמי ביטוח- 1,800 ש"ח. במשך כל התהליך התובע נאלץ לשלם דמי ביטוח על הרכב (לצורך נסיעות למוסך ולבדיקות). יש לציין עוד כי לתובע יש ביטוח-עובד- מדינה, שנותן לו ביטוח רכב בחינם, אך מכיוון שהוא חשב שהוא עומד למכור את הרכב מיד, הוא לא העביר את הביטוח לרכב החדש אלא שילם אותו.

נסיעות- 680 ש"ח בגלל שלא היה לתובע רכב בתקופה הזו, הוא שכר מונית בחזור מחדר הלידה של אשתו ב-180 ש"ח, ושכר רכב לסופ"ש לחגוג את חתונת אחותו ב-500 ש"ח.

עוגמת נפש- לתובע לא היה רכב במשך תקופת הקיץ, הוא ומשפחתו לא יכלו לצאת לטיולים משפחתיים כפי שהם רגילים, בנוסף לצורך טיפולים שהבן שלו צריך לעבור הם היו צריכים לנסוע בטרמפים וכו', כל זה בתקופה בו אשתו היתה בהריון ומיד לאחר לידה לבסוף כלל ההתעסקות האינסופית עם הרכב גרם לו ולמשפחתו צער רב.

הנתבע סבור שלא הוא אחראי כלל לנזק, ולכן דורש לקבל את מלוא שכרו עבור שתי המכירות אשר תיווך בהם עבור התובע, 3,000 ש"ח עבור כל מכירה, סה"כ 6,000 ש"ח. נציין שהנתבע אמר שהוא לא תכנן לתבוע תשלום, אולם כאשר התברר לו שהתובע מתכוון לתובעו לדין תורה שינה את דעתו.

בית הדין הציע פשרה לפיה הנתבע ישלם לתובע סכום של 2,000 ש"ח, אך שני הצדדים סירבו לקבל פשרה זו.

א. דיין א:

נבחן את אחריות הנתבע לנזקים 4-2 שבתביעה, ולאחר מכן נבחן את נזק 1:

דמי הביטוח - חוץ מן העובדה שמדובר בנזק עקיף (גרמא) שלא עונה על שום קריטריון של גרמי. לתובע היתה האפשרות למנוע את הנזק או למזער אותו ע"י שימוש בביטוח עובד מדינה שלו, העובדה שהוא החליט לא לעשות כן מכיוון שקיווה שהרכב ימכר תוך זמן קצר הינה החלטה שלו ואין להטיל על הנתבע אחריות לגביו.

נסיעות - התובע אמנם רגיל לנסוע ברכב, אולם גם כאן לא מדובר בנזק ישיר, יתר מכן גם נזק עקיף אין כאן שכן מדובר בהוצאות שהתובע החליט להוציא מטעמי נוחות. הגע בעצמך שהיו מחליטים לנסוע לשלושה ימים לאילת, האם יתכן להטיל על התובע אלפי שקלים בגין הוצאות שהתובע החליט להוציא (אפילו שמדובר בהוצאות מוצדקות). גם לגבי נסיעה לבית חולים אם היה צורך דחוף אפשר להזמין אמבולנס, אחרת מדובר בנוחות בלבד, ואין סיבה לחייב את הנתבע על הוצאה זו.

עוגמת נפש - בית הדין רשאי להתחשב בעוגמת נפש שנגרם לתובע בבואו לפסוק פשרה, אולם רק במקום בו הוא יראה לנכון שהיה חוסר תום לב מצד הנתבע לאורך התהליך. אולם כאן לאחר המכר הראשוני הנתבע עבד מאוד קשה בכדי לנסות לתקן את מעשיו, והתעסק עם קונים פוטנציאלים במשך שעות, ואף הצליח למכור את הרכב פעמיים עבור התובע. כל זאת מבלי לדרוש תשלום על עבודתו. התנהגות זו של הנתבע מהווה שיקול מדוע אין לקנוס אותו על עוגמת הנפש שגרם. אך נחזור לדון בעניין זה שוב בסיכום הדיון.

תיקון הגיר - את אחריות הנתבע על הפגמים ברכב בכלל ועל נזקי תיקון הגיר בפרט ניתן לבחון ממספר כיוונים:

 

ב. נזקי הסתמכות

השולחן ערוך חושן משפט הלכות אומנים סימן שו, ו פוסק:

"המראה דינר לשולחני, ואמר לו: יפה הוא, ונמצא רע, אם בשכר ראהו, חייב לשלם אף על פי שהוא בקי ואינו צריך להתלמד".

גם במקרה דנן, לכאורה התובע הסתמך על חוות דעתו של הנתבע אשר אמר לו שמדובר במכר טוב (שווי של 35,000 ש"ח) ונמצא שמדובר היה במכר רע, ולכן עליו לשלם את הפער בשווי.

אך נראה שיש לחלק, שכן השולחן ערוך עוסק במקרה בו השולחני טעה, ובעקבות זאת התובע קיבל מטבע אשר שווה פחות משוויו האמיתי בשוק, כלומר שנגרם נזק לתובע. אולם במקרה שלנו הרכב נמכר לבסוף בשווי שוק שלו כלומר 24,000 ש"ח. ממילא אפשר לטעון שאמנם הנתבע טעה בהערכת שווי הרכב, אבל סוף סוף הוא לא גרם לתובע לקנות דבר אשר שווה פחות ממחיר השוק.

אולם לכאורה יש לדון, שכן מוסך דני (אליו הלך התובע מיד אחרי המכירה) העריך את הרכב ב20,000 ש"ח כלומר 4,000 ש"ח פחות ממחירו בשוק, אך כנגד זה יטען הנתבע שלאחר מכן שהוא מצא קונים אשר היו מוכנים לקנות את הרכב ב26,000 ש"ח דבר שמוכיח שהערכת בעל המוסך היתה מוטעית. גם לאחר מס' חודשים לוקח א' אשר ידע מהפגמים בכל זאת הסכים לקנות את הרכב ב 22,500 ש"ח (כאשר הוא קיזז ממחיר המחירון את הסכום שהוא סבר שיעלה לו תיקון תושבת הגיר וכו'). כך שמדובר בהבדל של 1,500 ש"ח בלבד.

גם בנוגע למניעת רווח (שכן סבר שיוכל למוכרו ב35,000 ש"ח ולצאת מורווח), נראה שאין הנתבע חייב, שכן גם הפוסקים אשר חייבו על מניעת רווח רק חייבו במקום שיש רווח קרוב לודאי (פתחי תשובה חו"מ רצב, ה). וכאשר מדובר על מכירת רכב מעל למחירו בשוק קשה לומר שמדובר ברווח ודאי.

ג. נזקי אונאה

ברור הדבר כי אם היה התובע רוצה לבטל את המכר בפעם הראשונה שראה את הפגמים, הדבר היה אפשרי שכן הפגמים שנמצאו ברכב (בעיקר הפגם של הקילומטראז השגוי) הינם פגמים מהותיים אשר נחשבים כמקח טעות.

אולם התובע לא דרש את ביטול המקח עם המוכר ראשון, אלא ביקש מהנתבע למכור עבורו את הרכב. ויש לדון מדוע ביקש מהנתבע דבר זה ולא ביקש לבטל את המקח הראשון.

מהדברים שאמר התובע במהלך הדיון, כשנשאל מדוע לא הסכים למכור את הרכב ב26,000 ש"ח מתברר כי התובע קיווה להרוויח ממכירת הרכב, דבר שלא היה אפשרי אם היה מבטל את המקח. וממילא ברור הדבר שהיתה כבר מחילה על הפגמים שנתגלו.

אמנם התובע יטען שרק מחל על הפגמים בגלל דבריו של הנתבע אשר הבטיח לו שאפשר למכור את הרכב ב35,000 ש"ח, ומכיוון שהנתבע אחראי לכך שהתובע לא ביטל מיד את המקח עליו לשאת באחריות על כך. בדומה למה שמצינו לעיל בדין מראה דינר לשולחני.

אולם גם אם נקבל טענה זו לפיו הנתבע אחראי על כך שהתובע לא ביטל מיד את המקח, מכיוון שהנתבע מצא מוכר שמוכן היה לקנות את הרכב ב26,000 הרי שנמצא שהטעיית הנתבע לא גרמה לתובע לנזק ממוני, שכן הוא קיבל רכב אשר שווה יותר ממחיר השוק, ויותר מאשר מה ששילם בפועל על הרכב כשמתעלמים מהוצאות נלוות (23,000 ש"ח).

מכאן שגם אם הנתבע אחראי לכך שהלוקח מצא את עצמו עם רכב מלא פגמים, הרי שבסופו של דבר מדובר היה ברכב אשר שוויו עולה על הסכום שהנתבע שילם עבורו, ולכן סכום הנזק הוא אפס.

אמנם התובע יכול עדיין לטעון שהנזק של הגיר היה קיים כבר מרגע קניית הרכב ע"י הנתבע, וממילא כל הערכות השווי שעשו הלקוחות, הן הלקוח שהציע 26,000 ש"ח, והן הלקוח שקנה ב22,500 ש"ח היו הערכות מוטעות, וממילא הנתבע צריך לשלם עבור ההפרש בין השווי של הרכב עם בעיה בגיר לשוויו ללא בעיה בגיר.

התובע טען שמוסך דני שם לב לבעיה בגיר כבר מהרגע הראשון, דבר שמוכיח את דבריו. אולם הנתבע טען שהוא כלל לא סומך על מוסך דני, ומהבדיקות הרבות שהרכב עבר ביחד עם הלקוחות שהתעניינו בו, תמיד דובר על בעיה בתושבת הגיר (דבר שגרם כאמור לקיזוז מדמי המכר של לקוח א) ולא בעיה בגיר עצמו. לטענת התובע מזלו של הנתבע גרם, במיוחד לאור העובדה שהנתבע נסע עם הרכב מספר פעמים הלוך חזור לירושלים לצורך מפגש עם קונים פוטנציאלים והרכב לא נתקע דבר שלא היה קורה אם אכן היה בעיה בגיר. במקרה זה נראה שיפים דברי השולחן ערוך חושן משפט סימן רלב, טז שפסק:

"ראובן שמכר לשמעון גבינות, ולאחר שלשה ימים פתחם ומצאם מרוקבות ריקבון (גדול), ישאלו לעושי גבינות בכמה זמן ראוי לבא ריקבון ועיפוש כזה, אם יאמרו שנעשה הריקבון בבית המוכר נמצא שהיה מקח טעות, ואם הדבר ספק, המוציא מחבירו עליו הראיה".

במקרה שלנו נראה שצריך לשאול מומחה האם הפגם שנמצא בגיר הוא פגם שקורה בבת אחת או דבר שמתרחש לאורך זמן. אך גם אם מדובר בדבר שלא קורה בבת אחת צריך לזכור שהרכב נסע מספר פעמים לירושלים קודם שהתקלקל ולכן יתכן ולעולם לא נוכל לדעת מתי הקלקול התחיל וממילא המוציא מחברו עליו הראיה.

 

ד. חיוב לפייס משום תרעומת

יתכן והנתבע חייב לפצות את התובע בכדי שלתובע לא יהיה תרעומת כלפיו, שכן מצינו במשנה בבא מציעא דף נב ע"ב:

"עד מתי מותר להחזיר? בכרכים - עד כדי שיראה לשולחני. בכפרים - עד ערבי שבתות. אם היה מכירה אפילו לאחר שנים עשר חדש מקבלה הימנו, ואין לו עליו אלא תרעומת".

שואלת שם הגמרא:

"ואם היה מכירה אפילו לאחר שנים עשר חדש כו' היכא אי בכרכין הא אמרת עד שיראה לשולחני? אי בכפרים הא אמרת עד ערבי שבתות! אמר רב חסדא: מידת חסידות שנו כאן. אי הכי אימא סיפא אין לו עליו אלא תרעומת למאן אי לחסיד? לא קבולי ליקבלה מיניה ולא תרעומת תיהוי ליה, ואלא להאיך דקבלה מיניה ולבתר דמקבלה מיניה תרעומת תיהוי ליה? הכי קאמר הא אחר אף על פי שאין מקבלה הימנו אין לו עליו אלא תרעומת".

ניתן ללמוד מגמרא זו שישנם מקרים בהם למרות שהקונה איבד זכותו לטעון טענת מקח טעות, בכל זאת תהיה לו טענת תרעומת כלפי האדם שהביא לו את המקח הפגום אם הוא לא מוכן להחזיר את המקח ולתקן את הנזק. וממילא גם במקרה דידן אפילו אם אין לתובע טענה ממונית כלשהו כלפי הנתבע (מהטעמים שנתבררו לעיל) בכל זאת נראה שיש לו טענת תרעומת כלפיו, משום שלא עשה את עבודתו נאמנה ורשלנותו היא שגרמה לכך שהתובע מצא את עצמו עם רכב פגום. יש לזכור כי הנתבע אמור היה לקבל תשלום עבור עבודתו, ולכן מצופה ממנו לעלות על פגמים אשר אדם אחר שלא מבין בתחום לא היה עולה עליהם, ובכל זאת הפגמים שנתגלו (כגון הקילומטראז) הינם פגמים גלויים, דבר שמעיד על רשלנות מצידו. ולכן נראה שתרעומת התובע כלפיו הינה מוצדקת. מנגד ניתן לומר שמכיוון שהנתבע עשה השתדלות גדולה בכדי למנוע נזק מהתובע ואף מצא לוקח שהיה מוכן לקנות.

הראשונים דנו מה המשמעות של אותה טענת תרעומת. מסביר שם רש"י:

"אם לחסיד - קאמר דיש לו תרעומת על המחזיר, מי כופהו לקבל שיתרעם, טוב לו שלא יקבלנה משיקבלנה ויוציא דיבה על חבירו".

יש שלמדו מכאן שזכות תרעומת מקנה למתרעם הזכות לדבר דיבה על חבירו. יש שדייקו מדברי הפרישה חושן משפט סימן שכו שכתב: ואי בעי להיות נקי מהתרעומת צריך לפייסו.

אמנם מדברי הפוסקים נראה (ראה מאמר של הגרז"נ, "שבחי הפשרה", משפטי ארץ, חלק א, עמ' 84-78) שיש הבדל בין החיוב לפייס את חבירו במקום תרעומת לבין מקום בו חייב לצאת ידי שמיים, שכן במקום תרעומת אין בית דין יכול לכוף את הנתבע לשלם לכולי עלמא, מה שאין כן בחייב לצאת ידי שמים.

אולם ישנם פוסקים שכתבו במקרה כזה, שעל בית הדין להשתמש ביכולת שלהם לחייב את הצדדים בפשרה ) וכן כתב הרב יועזר אריאל, דיני בוררות, עמ' קעג; וכן פסק הרב אברהם דוב לוין, אב"ד ירושלים, בפסקי דין לדיני ממונות ובירורי יהדות ה, עמ' סה: 'ולמעשה נראה לפשר ולחייב את הנתבעת בסכום מסוים כדי להוריד את התרעומת של הקונה').

ה. חיוב תשלומים לפנים משורת הדין

גם אם נאמר שאין לתובע תרעומת על הנתבע היה נראה שעל הנתבע לפצות אותו לפנים משורת הדין, זאת על סמך דברי הגמרא בבא קמא צט ע"ב שם מסופר על ר' חייא שגרם הפסד לאדם בעקבות עצה לא טובה שנתן, ולמרות שלא היה חייב מבחינה משפטית בכל זאת החליט לפצות אותו משום "לפנים משורת הדין", על בסיס דרשת הפסוק: "והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון (שמות יח, כ):

"רבי חייא לפנים משורת הדין הוא דעבד, כדתני רב יוסף: "והודעת להם" זה בית חייהם. "את הדרך" זו גמילות חסדים. "ילכו" זו ביקור חולים. "בה" זו קבורה. "את המעשה" זה הדין. "אשר יעשו" זו לפנים משורת הדין".

ו. האם הנתבע זכאי לשכרו?

הנתבע דורש את מלוא שכרו עבור הקניה והמכירה של הרכב, בסך 6000 ש"ח. 3,000 ש"ח עבור הקניה ועוד 3,000 ש"ח עבור המכירה.

לגבי הקניה הראשונה, יש לדון האם הנתבע אשר לא עשה את עבודתו כראוי, בכל זאת זכאי לשכרו או לא?

מהדיון בבית דין עלה ששני הצדדים (גם התובע וגם הנתבע) הבינו שמעיקר הדין הנתבע זכאי לשכרו, רק שהנתבע החליט שלא לתבוע את שכרו בעקבות הנסיבות. כך למשל התובע הסביר כי הסיבה שסירב לקבל את ההצעה של ה26,000 ש"ח הוא משום שחישב שלאחר תשלום שכר המתווך (3,000 ש"ח) הוא ייצא מופסד מהעיסקא, כלומר היה ברור לו שלמרות כל הפגמים שנתגלו ברכב בכל זאת הנתבע זכאי לקבל את שכרו. גם הנתבע אמר שהחליט שלא לתבוע שכרו בגלל הנסיבות עד שהתובע התעקש לבוא איתו לבית דין.

בקצות החושן (סי' רכז ס"ק יא) כותב לגבי שומר שכר שלא עשה את עבודתו נאמנה, שגם שכר שמירתו הפסיד בנוסף לדמי החפץ:

"והיינו משום דכן הוא כל שומרי שכר, אם שמרו כראוי נוטל שכרו, ואם נגנב או נאבד ולא שמרו כראוי, משלמין דמי החפץ מפסידין שכרן, כדאיתא בפרק הזהב נשבעין ליטול שכרן, ומפסידין שכרן."

אמנם החזון איש (חושן משפט סי' ז, יח) חולק על הקצות וכותב:

"אינו מפסיד שכרו.... וזה פשיטא שמנכה דמי שכרו מדמי היזקו".

החזון איש אמנם עוסק בשומר שכר אך טעמו שייך לכאורה גם לגבי אומן. גם הכרם אפרים (מאמר סב) הולך באותו כיוון וכותב שכל עוד השומר שכר עשה מעשה שמירה, אע"פ שהתוצאה לא טובה בכל זאת צריך ליתן לו שכרו, מנגד אם לא עשה שום מעשה שמירה אע"פ שהחפץ לא נגנב לא יטול שכרו.

אולם משו"ת הרשב"א (חלק ד סי' קל), משמע בפירוש שכל אומן שקלקל הפסיד שכרו:

"שאלת, הא דקיי"ל בפרק הגוזל עצים (צט,ב) בטבח אומן שקלקל שאם עושה בשכר חייב לשלם, אם שחט כראוי ונמצאת סכינו פגומה מהו שישלם. ואמרת דמסתברא לך שהוא פטור מלשלם דדלמא בסכין פגומה שחט... אבל שכרו הפסיד, דאף הטבח אינו נוטל שכרו מספק, דאימור בעור נפגמה. תשובה. כדין אמרת לפוטרו מן התשלומין".

עוד מוכח מדבריו שאפילו במקום ספק (דלמא בסכין פגומה שחט) אם הוא אחראי לקלקול או לא בכל זאת אין הוא זכאי לשכרו.

אם כן במקרה שלנו מכיוון שהנתבע לא עשה את עבודתו כראוי במכירה הראשונה, נראה שמעיקר הדין אין הוא זכאי לשכרו על כך.

אך יש עדיין לדון בשכר המכירה של הרכב ללוקח ב', שם הנתבע עשה השתדלות גדולה אשר בסופו של דבר הביאה למכירת הרכב, ולכאורה הוא זכאי לשכר עבור עבודה זו.

אולם נראה שגם לשכר זה אין הנתבע זכאי, שכן אנן סהדי ששני הצדדים (גם התובע וגם הנתבע) הסכימו שהנתבע עובד בחינם למכור את הרכב עבור התובע, כל זאת במטרה למעט ככל האפשר את הנזק שגרם. כך גם ברור מדברי הנתבע שאמר שרק לאחר שהתובע התעקש לירד עמו לדין הוא מתכוון לתבוע את שכרו. בנוסף לכך ברור כי לאחר השתלשלות המאורעות התובע לא היה מסכים לשלם לנתבע עבור עבודה זו אלא היה מחפש למכור את הרכב בעצמו או בעזרת מתווך אחר.

אמנם הנתבע יוכל לטעון שמתחילה הסכים לטרוח בחינם רק על דעת כך שלא יתבעו אותו לבסוף. אולם יותר מסתבר שכוונתו היתה לתקן ככל האפשר את הנזק, ובאמת אם היה מצליח למכור את הרכב במחיר אחר סכום התביעה היתה בהתאם.

לכן נראה שמעיקר הדין אין המתווך זכאי לשכרו. אם כי יתכן שלפנים משורת הדין התובע היה עדיין צריך לשלם, כפי שמשמע מדברי רבה בר חנה בבא מציעא פג ע"א:

"רבה בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא. שקל לגלימייהו. אתו אמרו לרב. אמר ליה: הב להו גלימייהו. אמר ליה: דינא הכי? אמר ליה: אין "למען תלך בדרך טובים" (משלי ב, כ). יהיב להו גלימייהו. אמרו ליה: עניי אנן וטרחינן כולה יומא וכפינן ולית לן מידי. אמר ליה: זיל הב אגרייהו. אמר ליה: דינא הכי? אמר ליה: אין "וארחות צדיקים תשמור" (משלי שם)".

ז. החזר דמי הטסט - האם ניתן לחייב בגין תביעה שהתובע לא תבע

בנוסף לאמור, התובע סיכם עם הנתבע שהוא (התובע) מוכן לשלם עבור הטסט רק אם ישארו מעל שלושה חודשים עד לטסט הבא. בפועל כאשר הרכב הגיע לידי התובע היו בו פחות משלושה חודשים. הנתבע טען שאמנם כשהתחיל את תהליך הקניה נשארו כמה ימים עד לשלושה חודשים, אולם מכיוון שתהליך התיקונים והבדיקות התעכב, הקניה הסתיימה רק לאחר שכבר לא נשארו שלושה חודשים.

בפשטות היה נראה שמשמעות התנאי שהציב התובע (שלושה חודשים עד לטסט) היה לשלושה חודשי שימוש ברכב, ולא שלושה חודשים מזמן תחילת תהליך התיקונים והבדיקות, וממילא היה מקום לתובע לדרוש מהנתבע פיצוי עבור פער זה בדמי המכר (כ1,000 ש"ח יותר) .

אולם במהלך הדיון התובע נשאל ע"י הבית דין האם בכוונתו לתבוע עבור נזק זה, והוא אמר שלא, ולכן לכאורה יש לראות בכך מחילה על זכות התביעה. אולם מעיון בדברים נראה שאין הדבר פשוט כלל:

מובא בשו"ת הריב"ש, סימן רכז, כדלהלן:

"אבל במה שראוי לסתור דינם הוא מפני שלא עיינו בתביעת ראובן, ונתנו לו יותר ממה שתבע".

גם הרמ"א, חושן משפט, סימן יז, סעיף יב, מציין כי:

בעל דין שתבע את חבירו בעד דבר מועט, והדיין רואה שיתחייב לו על פי הדין יותר ממה שתבע, אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע; ואם פסק לו יותר, הוי טעות בדין וחוזר.

אמנם, הש"ך שם הקשה על גישתו זו של הרמ"א ושאל אם הדיין רואה שמגיע לתובע, על פי הדין, יותר ממה שתבע, ורק בשל טעות או אי בקיאות בדין, לא תובעו הרי במקרה זה, רשאי הדיין ליתן לתובע יותר ממה שדרש. ורק במקום שיש ספק שמא מחל לו על התביעה לא יחייבו את התובע:

לא הוזכר בדברי מור"ם שהדיין רואה שהתובע טועה בדין, אלא סתמא קאמר, "בעל דין שתבע את חבירו בעד דבר מועט..." והיינו שהבעל דין תובע בסתם דבר מועט, לא יפסוק לו הדיין יותר, ולומר בודאי התובע טועה בדין, אלא יכול להיות שמוותר כנגדו או מחל לו, ולכך מספק לא יוציא ממון.

התומים גם כתב כהש"ך, שאם הדיין אינו יודע אם התובע מוחל על שאר התביעה, או שמא התובע אינו יודע את הדין ולכן אין הוא תובע את מלוא הסכום המגיע לו על פי הדין, שאסור לדיין לפסוק יותר ממה שהתובע תובע, דשמא התובע יודע את הדין ומחל על השאר. אלא שחילק וכתב שכן הדין רק בתלמיד חכם, אבל בעם הארץ אמרינן שמן הסתם אינו יודע את הדין, ומוטל על הדיין לומר לתובע כמה הוא זכאי לתבוע על פי הדין.

ובנתיבות המשפט ס"ק א כתב שרק במקום בו אם ב"ד לא יתערב עבור התובע, נמצא גזל תחת ידו של הנתבע צריך הוא להתערב אף ללא תביעה מצד התובע, שכן אז נתלה את מה שלא תבע ממנו בטעות.

אולם בפסק של בית דין הרבני הגדול בירושלים (תיק 1027705/3) חידשו חידוש גדול בדברי הרמ"א, לפיו הריב"ש והרמ"א כלל לא דיברו במקרה בו התובע טועה בדין אלא במקרה בו התובע הציע פשרה נמוכה ממה שמגיע לו לפי הדין:

"ונ"ל שהפירוש בדברי הריב"ש .. התובע נתן לנתבע אחת משני אפשרויות הרי שרצה לילך לטובת הנתבע והציע לו פשרה, דאין לומר שהתובע לא ידע את הדין ולכן הציע אחת משתי אפשרויות, דאם היה כן התובע היה תובע דינו והדיין היה פוסק, ואז לא היה יוצא נפסד, אלא ודאי שרצה לבוא לקראת הנתבע מדרך פשרה, ועל כך כתב הריב"ש שהדיין טעה בדין וחוזר דכיון שהתובע הציע פשרה אסור לדיין לבטל הפשרה ולפסוק דין..."

ולפי זה במקום שהדיין רואה שהתובע אינו תובע יותר משום שהוא טועה בדין, הרי שהדיין חייב לומר לתובע שיכול לתבוע כפי הדין, ונראה שאם הדיין מסופק בדבר אם התובע מחל על מה שאינו תובע, או שאינו תובע יותר משום שאינו יודע את הדין, שהדיין צריך לנהוג כפי שכתב הכפות תמרים שמוטל עליו לחקור ולברר אם התובע טועה בדין, או שמא מחל על מה שלא תבע. ואע"פ שהרמ"א קיצר נראה שסמך על מה שכתב בדרכי משה שמקור הדין בריב"ש ובדברי הגמ' בב"ב.

אף אם לא נלך כדברי הבה"ד הגדול, יתכן שבמקרה שלנו התובע לא התכוון למחול על תביעתו אלא רק סבר שמדובר ב'קטנות' כלומר העדיף לתבוע רק את סעיפי התביעה בהם סבר שיש לו יותר סיכוי לנצח, כאשר בפועל לא ידע שדוקא עבור סעיף זה התביעה שלו חזקה יותר ולכן יש כאן מחילת טעות.

בכל מקרה נראה שיש להתחשב במחלוקת זו בחישוב דמי הפשרה כפי שיבואר לקמן.

סיכום

נמצאנו למדים שמעיקר הדין אין לתובע טענה ממונית כלפי הנתבע בגין ההוצאות שנגרמו לו בגין תיקוני הגיר, הביטוח, הוצאות נלוות או הטסט, אך מנגד גם לנתבע אין תביעה חזרה על התובע בגין שכרו.

אולם מדרך הפשרה ולפנים משורת הדין נראה שבכל זאת יש לחייב מהטעמים הבאים:

הנתבע לא עשה את עבודתו נאמנה בכך שקנה עבור התובע רכב עם כ"כ הרבה פגמים. תפקידו של מתווך רכב הוא בכדי למנוע מאדם שלא מבין ברכבים להיקלע למצב בו התובע מצא את עצמו. על עבודה רשלנית מעין זו נראה שיש לתובע טענת תרעומת כלפי הנתבע, וממילא מחובתו לפייס את חבירו.

מכיוון שהנתבע נתן עצה לא טובה לתובע, אע"פ שהוא איננו אחראי על הנזק בכל זאת עליו לפצותו לפנים משורת הדין.

יתכן והקלקול בגיר היה קיים קודם המכירה, רק שלא נתגלה ולכן יש לנתבע אחריות לגבי נזק זה הואיל ואם הדבר כן הרי ששווי הרכב היה יותר בסביבות 20,000 ש"ח כדברי מוסך דני.

אע"פ שהתובע בחר שלא לתבוע את הנתבע עבור הוצאות התשלום על הטסט, מכיוון שיתכן ואם היה תובע היה זכאי לפיצוי מעיקר הדין, יש להתחשב בדבר זה בבואנו לקבוע את סכום הפשרה.

מנגד יש להתחשב בכך כי הנתבע טרח רבות למכור את רכבו של התובע, ואף הצליח בכך לבסוף, כל זאת ללא כל תשלום.

עוד יש להתחשב בקביעת סכום הפשרה כי יתכן שמצד מידת חסידות התובע צריך לשלם לנתבע אף על הקניה הראשונית שעשה עבור התובע.

פסק דין:

על דרך פשרה, ולפנים משורת הדין על הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים :

בגין התרעומת שיש לתובע כלפי הנתבע – 1,000 ש"ח

בגין דמי הטסט אותם התובע שילם שלא כדין– 500 ש"ח (על דרך פשרה).

סה"כ: 1,500 ש"ח

ח. דיין ב

התובע טוען למקח טעות., אמנם הוא קיבל שטר מכר, ללא העברת בעלות, ולא החזיר את המקח לנתבע,. אבל מעולם לא הסכים למכר, והראיה שהקפיד לא להשתמש ברכב, עקב הפגמים שגילה בו. העובדה שנסע למוסך, אינה שימוש שמורה על מחילה, ודומה למה שנכתב בפתחי תשובה בשו''ע חושן משפט רלב, א על נסיעה עקב אונס.

התובע מנה שורה של פגמים, ודי בכך שהנתבע אמר לו קילומטרז' שהיה רחוק מן המציאות, אך בעיקר יש להתעכב על בעיית הגיר. כאן עיקר המחלוקת. אין ספק שהיתה בעיה בגיר, שמנעה שימוש סביר ברכב, וזו עילה מספיקה לטענת מקח טעות. לבסוף הוברר שתיקון הגיר עלה 6,500 ש"ח, אלא שהנתבע טען כי הבעיה היתה בחוסר תושבת גיר, שערכו 500 ש"ח, והבעיה שהתבררה אח''כ כפגיעה בגיר עצמו יתכן שארעה בשלב מאוחר יותר, ולא היתה קיימת בשעת המכירה מן הנתבע לתובע.

אכן קשה לדעת, ולכאורה המוציא מחברו עליו הראיה, כמו שהביא חברי מהשו''ע חו''מ רלב, טז. אך כאן רגלים לדבר שהיתה בעיה חמורה בגיר. וכבר מוסך דני בבדיקה הראשונה של הרכב טען שהוא שווה רק 20,000. אילו היה מדובר רק בהחלפת תושבת הגיר שמחירה 500 לטענת הנתבע, לא היינו מגיעים לסכום זה. כנראה שמוסך דני הרגיש שיש בעיה בגיר עצמו. וגם אם הפגיעה הסופית ארעה אחר כך, מסתבר שהתהליך החל עוד לפני המכירה, אלא שתהליך הנזק הגיע לסיומו לאחר המכירה האחרונה. במקרה כזה חוזר הדין של מקח טעות, שכן הפגם כבר היה מעיקרו, אלא שהתעצם רק לאחר מכן. אכן קשה להכריע בנידון, ולכן צריך ללכת בדרך הפשרה, כמובא להלן.

אפשר אולי לטעון שהתובע אימץ את המכר, שהרי נענה לנסיון למכור את הרכב לאחר, ולא הסכים להצעה של 26,000 ש"ח אלא חיכה להצעה טובה יותר. אך כמדומני שאין מכאן ראיה שהסכים למכר, ומחל על טענת מקח טעות. לאחר שהתלונן בפני הנתבע, הוא קיבל את הצעת הנתבע לנסות להציל את העיסקה ע''י מכירה לאחר ברווח רציני. אמנם בחכמה שלאחר המעשה, התברר שטעה בכך, שכן לו היה מסכים למכור ב-26,000 ש"ח היה חוסך לעצמו את ההפסד כמעט כולו. אכן יתכן, שטעה, אך זו טעות סבירה שכן סמך על המוכר – המתווך - שאפשר למכור ברווח, וציפה לרווח גדול יותר, כפי שהתרשם מן המוכר שנחשב בעיניו כמבין בתחום. עכ''פ לא רצה לצאת בהפסד של 1,000 שקל, [26,000 ש"ח לעומת 27,000 ש"ח לפי העיסקה המקורית]. יתר על כן, יש מקום לחוש, כי גם אם היתה מתבצעת המכירה הראשונה של 26,000 ש"ח היא היתה מתבטלת עקב הבעיה בגיר.

ועוד סברה לחיוב. חברי מעלה את סוגיית מראה דינר לשולחני, ומגיע למסקנה שאין לחייב מכח סוגיה זו. אבל אני נעזר בסוגיה זו כדי להסביר שאין לראות את התובע כמוחל על זכות טענת מקח טעות, הוא סמך על הנתבע כי בידו להרויח ע''י כך שימצא קונה אחר, ולא מצא לו קונה שיכסה כל הפסדיו.

לנתבע לא היו תשובות מפורטות, חוץ מן הטענה שקורה שגיר נשבר בבת אחת, ולא כתוצאה מתהליך מתמשך. וכבר אמרנו שלכן יש להתפשר. חברי טוען כי בנסיבות של ספק המוציא מחבירו עליו הראיה.

הרב יעקב בלוי, פתחי חושן, הל' גניבה ואונאה, פרק יב, לט, דן בקלקול שאינו בא בבת אחת אלא מתקלקל לאט לאט, ותולה זאת בשאלה אם כבר שילם או לא, אך בהערה מביא גם דעות אחרות. ונ''ל שהם מדברים בפירות שקונים אותם לשימוש חד פעמי סמוך למכירה. אבל בקנין רכב, שהוא קנין לזמן רב, אין אדם קונהו כשיש בו פגם קטן שהולך ונמשך, ותוך זמן לא רב, כחדשים אחדים, ישבית את הרכב. לכן בנסיבות כאלו, אם הפגם התחיל כבר בשעת המכירה, יש כאן מקח טעות.

אפשר לגשת לענין מנקודת מבט אחרת בהנחה שבאמת היתה בעיה אמתית בגיר כבר בזמן המכירה, היינו מדין אונאה. מתברר שהרכב שווה רק 17,500 ש"ח בעוד הוא שילם 23,000 ₪ עבור הרכב. הרי יש כאן שעור של אונאה מעל שתות, ומכיון שבנסיבות הקיימות אין לבטל המקח כפשוטו, שכן הוא עבר כבר לקונה חדש. צריך להחזיר את ההפרש של המחיר ששילם., אמנם אם השווי היה רק 20,000 ש"ח, ושילם 23,000 ש"ח אין דין אונאה בפחות מששית., ואני חוזר לדין מקח טעות.

בין כך כבר אמרתי, כי מכיון שהדעת נוטה לכך, שאכן היה פגם רציני מלכתחילה, מעבר לשאלת תושבת הגיר, ראוי להתפשר, וביחוד על רקע סוגיית תרעומת, וסוגיית לפנים משורת הדין שחברי תארם בטוב טעם. וע''ע פתחי חושן שם יב, לד, שדן אם בספק יש מקום לחייב בדיני שמים כמו ב''איני יודע אם פרעתיך'', כאשר שניהם אינם יודעים.

ט. הפסדי התובע

התובע טוען להפסד של 5,500 ש"ח בגלל הגיר. 1,000 ש"ח קיבל לפי פס''ד של ''הישר והטוב'', ועוד 1,800 ש"ח עבור ביטוח מיותר.

לגבי הביטוח. לא ברור אם היתה זו הוצאה הכרחית. הוא לא ניצל זכותו לביטוח של עובד מדינה כי חשב שהמקח עומד להתבטל, ולא הוגן מצדו לנצל זכות עבור רכב שיתברר כאינו שלו. מאידך גיסא, הוא לא ניצל את ההזדמנות למכור בפעם הראשונה במחיר 26,000 ש"ח ובכך גרם לעצמו את הצורך בהארכת הביטוח.

התובע גם הוציא אלף שקל עבור הטסט, ובדרך כלל נטל הוצאות בדיקה כזו, מתבררות בפסק הדין - על מי להטיל אותם. אמנם הוא הסכים לשלם הוצאה זו, אך זאת רק אם המכר יבוצע כדין. עכ''פ כעת שהתגלה מקח טעות, נראה שיש לחלק את ההוצאה של הטסט בין שניהם. אמנם בחשבון הכולל התובע הוא לא ביקש החזר זה, אבל בכל זאת נראה שהוא זכאי להחזר זה כפי שהראה חברי.

אבל מצד אחר יש להטיל ספק בחיוב זה, שכן למעשה הוא קיבל 24,000 ש"ח עבור המכירה הסופית, סכום שמכסה את מה ששילם לנתבע, כולל דמי הטסט. [אמנם לדעת חברי שהעיסקה הראשונה הסתיימה, אין לה קשר לעיסקה השניה, ובינתיים עלה ערך הרכב בגלל הגיר שתוקן, ואם כן חוזרת שאלת דמי הטסט].

עוד 700 ש"ח ביקש עבור השכרת מוניות בינתיים. הסכום האחרון הוא בגדר של גרמא, כמו כן אין אנו מחייבים ממון עבור עגמת נפש.

י. שכר טרחת הנתבע כמתווך

ביחס לשכר עבודה של הנתבע. מעבר למה שחברי אמר, אוסיף כמה מלים. מתווך מקבל את שכרו רק אם הצליח בעבודתו. יש שמצליח בקלות רבה וזוכה לשכרו המוסכם, ויש שעובד קשה, אך מכיון שלא הצליח לא מקבל כלום. ראה רמ''א חו''מ קפה, י. לפי הבנתי, כאן לא הצליח. התובע התייחס למקח כמקח טעות. מלבד השטר מכר לא עשה העברת בעלות, אך במקום להחזיר ולקבל דמיו, הסכים להצעת הנתבע, לנסות להציל את העיסקה ע''י מכירתה לאחר. וכבר אמרתי שאין לראות בהסכמתו זו מחילה על הפגמים באוטורכב. גם המכירה הסופית היא במסגרת הניסיון למזער את הנזק, כך שבסופו של דבר העיסקה עם התובע לא קוימה. התובע יצא וידיו על ראשו, כך שהנתבע אינו זכאי לדמי תיווך. וראה עוד מאמרו של הגרז''נ בתחומין יז עמ' 287.

אמנם הנתבע טרח ואף הצליח למכור את המכונית לאחר, ואם כי לא דובר על שכר בהקשר זה, אולי לפנים משורת הדין יש להתחשב במאמציו הגדולים למזער את הנזק.

למסקנה נראה לי שהפער בין שוויו של הרכב בזמן הקניה לבין המחיר ששולם עבורו [מלבד דמי הטסט] הוא לפחות 3,000 ש"ח. שאר ההוצאות הם פחות בטוחות, ובהתחשב עם עבודת הנתבע אני משמיט אותם, לכן על הנתבע לשלם לתובע 3,000 ש"ח.

כ. דיין ג'

אינני מסכים בנוגע לכמה פרטים בניתוח מה שקרה בין הצדדים. חברי דיין א' כתב:

אולם נראה שגם לשכר זה אין הנתבע זכאי, שכן אנן סהדי ששני הצדדים (גם התובע וגם הנתבע) הסכימו שהנתבע עובד בחינם למכור את הרכב עבור התובע, כל זאת במטרה למעט ככל האפשר את הנזק שגרם. כך גם ברור מדברי הנתבע שאמר שרק לאחר שהתובע התעקש לירד עמו לדין הוא מתכוון לתבוע את שכרו. בנוסף לכך ברור כי לאחר השתלשלות המאורעות התובע לא היה מסכים לשלם לנתבע עבור עבודה זו אלא היה מחפש למכור את הרכב בעצמו או בעזרת מתווך אחר.

א. "שכן אנן סהדי ששני הצדדים (גם התובע וגם הנתבע) הסכימו שהנתבע עובד בחינם למכור את הרכב עבור התובע" - מנין האנן סהדי שהצדדים הסכימו שהנתבע עובד בחינם עבור התובע? לו זה היה ברור לא היה מבקש כעת שכרו. כמו"כ וכי הסכימו שהוא עובד בחינם עד שהרכב יימכר גם אם הוא היה צריך להשקיע עוד ימים וחודשים בענין? מנין כל זאת? 

ב. "כל זאת במטרה למעט ככל האפשר את הנזק שגרם" - האפשרות למעט ככל האפשר בנזק שנגרם, לא תלויה היתה רק בנתבע, אלא גם בתובע. היתה אפשרות מצוינת למכור את הרכב ב26,000 ש"ח וכך להיפטר מהרכב. התובע היה מקבל את כספו עבור הרכב בחזרה באופן מלא. הוא היה מוחזק בעוד אלפיים ש"ח (שהרי מחיר הרכב בקניה היה 24,000 ש"ח) והוא היה מוחזק כלפי המתווך, והמוציא מחברו עליו הראיה. יכל היה התובע להגיד לנתבע שמכיוון שככלות הכל אין לו רכב, הרכב שהביא לו לא היה תקין והקילומטראז' הרבה יותר גבוה ממה שהוא בקש לרכוש, הוא לא משלם לו. אם המתווך היה חושב שבכל זאת מגיע לו תשלום, היה הוא זה שצריך לתבוע בבית דין, או שהיו מגיעים לסידור ביניהם, זה היה הרבה יותר קל ופשוט מהדיון שעכשו ביניהם. התובע לא נהג נכון כלפי הנתבע בהנחה שבכל מקרה הנתבע יצטרך לדאוג לכך שמלא כספו יוחזר לו ואולי אף להרוויח. היה עליו להיפטר מהרכב במחיר שהוצע לו, שהוא גבוה יותר ממה שהוא קנה ובכך למזער ההפסד שלו, ואולי לא היה לו הפסד כלל, ואף רווח, בהנחה שהיא בסבירות גבוהה, שהצדדים בהיותם שכנים ומכירים זה את זה, היו מסתדרים ביניהם. דברי חברי דיין ב' שזו "טעות סבירה שכן סמך על המוכר - המתווך - שאפשר למכור ברווח, וציפה לרווח גדול יותר". אם לאחר בדיקה במוסך התברר שברכב יש פגמים, וכפי שתואר לעיל, מה ההיגיון לצפות למחיר גבוה יותר. יתכן שעל רכב תקין מסוג זה אפשר לקבל מחיר גבוה יותר, אך אם ברור שברכב הספציפי הזה יש פגמים, אז אין מה לצפות למחיר גבוה יותר. היה עליו לנצל ההזדמנות כשהוצע לו מחיר סביר וטוב ולגמור בכך את כל הענין. התחושה היא שהתובע לקח סיכון גבוה מדי על חשבונו של הנתבע. גם אם הנתבע התרשל בתיווך והביא רכב לא תקין ולא כמצופה, היה עליו למזער ההפסד. הכל היה תלוי בהחלטה שלו בלבד, ובמיוחד לאחר שהנתבע טרח רבות להביא קונים חדשים לרכב.

ג. יש גבול כמה אדם צריך להשקיע עבור נזק שהוא גרם כשהיה אפשר לצמצם זאת כאמור לעיל. לא נראה לי שצריך להשקיע כ"כ הרבה שעות - ימים שלמים במוסך, ועיסוק עם קונים, גם אם ההתנהלות בהתחלה לא היתה תקינה. ובסיכומו של דבר הנתבע עשה כן. השקיע זמן רב עם קונים פוטנציאליים. אדרבה, מהני שיקולאי (בבא מציעא פג ע"ב) יש ללמוד שעל התובע לשלם משהו עבור עבודתו המרובה של המתווך.

ד. אני מצטרף לדברי חברי דיין א', שיש כאן בכ"ז תערומת גדולה של התובע על הנתבע וכן שעליו להחזיר חלק מדמי הטסט בהתאם לנימוקים שהוא כתב לעיל. הנני מסכים לפסק הדין של חברי דיין א'.

פסק הדין

על הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים :

בגין התרעומת שיש לתובע כלפי הנתבע – 1000 ש"ח.

בגין דמי הטסט אותם התובע שילם שלא כדין– 500 ש"ח.

סה"כ: 1500 ש"ח.

על הנתבע לשלם לתובע סכום זה עד י"ח אדר ב' תשע"ט.

על החתום:

הרב תנחום גולד                                 הרב איתמר ורהפטיג                                 הרב יהודה זולדן

 

תגיות