בקשת רשות ערעור על פסק - שכר מתווך בויכוח אם הרכב היה תקין

לפסק הדין עליו הוגשה הבקשה לערער - לחץ,

לפסק הדין בערעור - לחץ.

תגובה לדברי התובע

התובע הגיש בקשה לערער על פסק של בית הדין. בהתאם לנהלי איגוד בתי הדין לממונות, להלן תגובת בית הדין לדבריו:

1. התובע חזר על דבריו בהרחבה והדגיש שוב את החלטתו שלא לבטל את המקח הראשון בגלל שהוא התחשב ברגשותיו של הנתבע (לא רצה לביישו וכד').

כפי שהתבאר, להחלטה זו ישנן השלכות הלכתיות. למשלח הזכות לבטל כל מעשה של שליח שנעשה כנגד רצונו, אולם על המשלח לדרוש זאת מיד. ברגע שהוא מחליט לוותר על הזכות הזו ומסכים למעשיו של השליח, מאיזה סיבה שלא תהיה, הרי שמבחינה הלכתית יש כאן הסכמה.

2. התובע הרחיב על עוגמת הנפש הרבה שנגרמה לו.

בית הדין התחשב בעוגמת הנפש ובתרעומת הגדולה שיש לו כלפי הנתבע, ופסק עבורו 1,000 ₪ שהינו סכום מאוד גבוה עבור סעיף זה.

3. לגבי דמי הטסט שלא נתבעו -

בית הדין חייב את הנתבע בגין מחצית הטסט, זאת למרות שהתובע החליט (מהסיבות שהרחיב עליהם בערעור) שלא לתבוע. בדבריו אלו, בית הדין התחשב במצב הלא פשוט שהתובע נקלע אליו.

4. נזקי הגיר -

התובע כותב:

אכן קשה לי להוכיח שהקלקול בגיר היה בתחילה אך אין ספק שהוא לא היה תקין ושלא אני גרמתי לכך, היות ולא נסעתי ברכב בכלל מאז שנבדק על ידי ד', אפילו לא בתוך הישוב, מלבד נסיעה אחת נוספת למוסך של מ. לצורך התייעצות. עוד יש לציין שכאמור הרכב אמנם נרשם על שמי (על ידי ח'), אך לא הייתי מעוניין כלל בקניה זאת ורק חיכיתי שח' ימצא למי למכור את הרכב כדי שאקבל בחזרה את כספי.

התובע מודה בדבריו על כך ש"אין הוא יכול להוכיח שהקלקול בגיר היה בתחילה", וזה אכן היווה שיקול של בית הדין בהכרעתו. בית הדין מסכים שיש רגליים לדבר, אך אין מדובר בראיה מספיקה כדי להוציא ממון ממוחזק.

5. לגבי מחילה לנתבע -

התובע כותב:

אנו חיים בצמצום. את הסכום שהפסדתי כתוצאה מקניה זו לקחנו במספר הלוואות. רק חלק קטן מאוד מההלוואות הצלחתי להחזיר עד כה. אפילו ביום כיפור כשניסיתי אחרי דברי התעוררות של הרב בבית הכנסת לנסות למחול לתווך - לא הצלחתי. והתרעומת שלי עליו גדולה מאוד. גם עכשיו אני לא מרגיש שאני מסוגל למחול לו, בודאי לא במצב בו אני חייב עדיין אלפי שקלים שהפסדתי בעקבות הקניה ונטלתי בהלוואה.

חשבתי שאם רק אקבל ממנו את הכסף שהפסדתי, אנסה למחול לו על כל עוגמת הנפש הגדולה שגרם לי גם בלי שיפצה אותי על כך ולכן ציינתי בבית הדין שכבר ביקשתי לקבל קרוב ל 8000 ₪ ופירטתי אותם (5500 על הגיר, 1800 ביטוח ו680 על הנסיעה מבית החולים ולחתונה) וכיון שכך איני מבקש על הטסט, כיון שגם בלי לתבוע סכום זה אקבל את הסכום שהפסדתי, אך בודאי שאם הייתי מבין שלא אקבל את הסכום הנ"ל, הייתי מציין שאני תובע גם את הסכום של הטסט.

עצם זה שלא תבעתי יותר לא היה כי מחלתי על כך אלא בגלל שסברתי שאם אקבל בחזרה את הסכום הזה ואחזיר אותו לגמחים, אשתדל למחול לו למרות הכל.

בית הדין מבין את עוגמת הנפש הרבה והתרעומת הגדולה שיש לתובע, ולכן אף פסק עבורו 1000 ₪ שהינו סכום גבוה עבור סוג נזק כזה. מנגד, התובע צריך לזכור כי אם רצה, הנתבע יכול היה לטעון שאין לו עוד דין ודברים עם התובע כבר אחרי המכר הראשון, ולהשאיר אותו "תקוע" עם הרכב, ובכך לחסוך מעצמו את הטרחה הגדולה שהיתה לו במכירה השניה של הרכב (דבר שהוא עשה ללא כל תמורה). לדעת בית הדין, השתדלות זו צריכה לעמוד לנתבע ולו כפתח קטן דרכו אפשר למצוא מקום למחול לנתבע בסופו של דבר.

סיכום:

אין בדבריו התובע של התובע בכדי לשנות את פסק הדין.

בהתאם לכל האמור בית הדין דוחה את הערעור של התובע, ופסק הדין נשאר כפי שהיה, כל דיין נשאר דבק בעמדתו.

בנוגע להגשת ערעור בבית דין אחר התובע רשאי לפעול על פי נהלי האיגוד.

על החתום:

         הרב תנחום גולד       הרב איתמר ורהפטיג       הרב יהודה זולדן