בס"ד


מס. סידורי:2058

קביעת בעלות בית הכנסת

שם בית דין:אזורי צפת
דיינים:
הרב לביא אוריאל
תקציר:
התובע טוען בעלות על בית הכנסת אותו שיפצו קהילה המשתמשץ במבנה היום. התובע טוען לבעלות כיוון שהמבנה נוסד לפני כמאה שנה ע"י אחד ממייסדי השולשלת של חסידות שהוא עומד בראשה. הנתבעים טוענים שהם נכנסו למקום באישור הגבאי שהיה ממונה על המקום לאחר המקום חדל מלפעול, והם שיפצוהו שיפוץ יסודי.
פסק הדין:
כיוון שמדובר בבית כנסת פעיל אף אם היה לתובע חלק בבעלות בית הכנסת אין לתובע סמכות למנות לאפוטרופוס, אלא אחד מנציגי הציבור
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: א' אב תשנ"ה

דין תורה בשאלת בעלות על בית הכנסת

להלן נימוקים שנכתבו בדין תורה שהתקיים בבית הדין בשאלת בעלות על אחד מבתי הכנסת בצפת.

התנהל דין תורה בין אדמו"ר המתגורר בעיר אחרת ובין רב המנהיג קהילת חסידים בצפת. אותו רב שיפץ את בית הכנסת שיפוץ יסודי בסיוע מוסדות החסידות, וגם כעת הרב עם אנשיו מפעילים ומנהלים את בית הכנסת.

האדמו"ר טען לבעלות על בית הכנסת ובקש לקבל את ניהול סדרי בית הכנסת. התובע ביסס תביעה זו בטענה שבית הכנסת נבנה לפני כמאה שנה על ידי אחד ממייסדי השושלת של החסידות שכעת התובע עומד בראשה, ובנוסף ביסס תביעתו על כך שבית הכנסת נקרא על שם חסידות זו.

מאידך, הנתבעים טענו שנכנסו לבית הכנסת כדין, ובהתאם להסכם עם הגבאי שהיה קודם לכן. הם נכנסו לבית הכנסת לאחר שחדל מלפעול, ולאחר שבית הכנסת היה במצב ירוד. הם שיפצוהו שיפוץ יסודי ואף הוסיפו לו קומה נוספת וחלקת קרקע סמוכה. הנתבעים בקשו לדחות את התביעה.

פסק הדין:

בדברינו להלן לא הובאו כל פרטי טענות הצדדים והתייחסות ביה"ד לאותן טענות, אלא רק את המו"מ בשאלות ההלכתיות העקרוניות.

בתחילה נכנסנו לבירור בשאלת הבעלות על בית הכנסת, ובהתייחס לחילוק בין בית הכנסת דכרכים לבית הכנסת דכפרים.

הסוגיא במסכת מגילה

הסוגיא העיקרית לבירור שאלת הבעלות על בית הכנסת נמצאת במסכת מגילה ריש פרק בני העיר (דף כו.). בגמרא נידונה השאלה האם אפשר למכור בית כנסת, ומתוך הסוגיא התבארו כמה יסודות בשאלת הבעלות על בית הכנסת.

בסוגיא זו חילקו בין בית הכנסת של כפרים לבית הכנסת של כרכים. את בית הכנסת דכרכים אי אפשר למכרו "כיון דמעלמא אתו ליה לא מצו מזבני ליה דהוה ליה דרבים". אבל בית הכנסת דכפרים ניתן למכור (במגבלות מסויימות). וגם בכרכים אם יש בית הכנסת המיועד לציבור מצומצם ניתן למכרו, כגון ביהכ"נ דטורסיים.

ביאור החילוק בין בית הכנסת דכרכים לבית הכנסת דכפרים -

נאמרו בראשונים כמה טעמים מדוע לא ניתן למכור ביהכ"נ דכרכים.

א. הרמב"ם (בפי"א מהלכות תפילה הט"ו) כתב -

"בית הכנסת של כרכין, הואיל ועל דעת כל אנשי העולם נעשה, שיבוא ויתפלל בו כל הבא אל המדינה נעשה של כל ישראל, ואין מוכרין אותו לעולם", משא"כ בית הכנסת דכפרים "שלא עשו אותו אלא על דעת בני הכפר לבדם שיהיה להם להתפלל בו, שאם רצו כולם למכרו מותרין".

וכן כתב בפי' רבינו אברהם מן ההר עמ"ס מגילה (שם) כלשון הרמב"ם, שביהכ"נ דכרכים "הרי הוא של כל ישראל".

וכן כתב המאירי עמ"ס מגילה (שם), וז"ל -

"בית הכנסת שאמרו שאפשר למכרה, דוקא בית הכנסת של כפרים שהיא נידונת כשל יחידים, אבל של כרכים שכל העולם חוזרין ובאין לשם והיא מוקדשת על דעת כולם, אי אפשר למכרה בשום פנים, ר"ל אפילו על דעת עילוי ואפילו על ידי שבעה טובי העיר ובמעמד אנשי העיר, ואע"פ שלא נעשית אלא מדמי אותו הכרך. שמאחר שהוקדשה זכו בה כולם, ואין מעמד אנשי העיר וטובי העיר מועיל בביטול זכות בני העולם".

וכן כתב רבינו יהונתן מלוניל עמ"ס מגילה (שם) -

"לא שנו חכמים מכירת בית הכנסת אלא בשל כפרים, שאינן רגילין בני העולם לבא להתפלל בתוכה אלא בני הכפר לבדו והם לבד הם הבעלים, משום הכי יכולים להמלך למכרו אם יעלו הדמים. אבל בשל כרכים הוו להו בתי כנסיות דרבים שהרי מארבע רוחות העולם באין שם לסחורה ונכנסין להתפלל שם וכולם הם בעלי בית הכנסת שעל מנת כן נבנה בית הכנסת זה, שאינו שלהם לבדם, שיהיו הסוחרים והבאים לדון יהיה להם חלק בבית הכנסת על כן אין כח בבני הכרך למכור דבר שאינו שלהם".

בספר נימוקי יוסף כתב כלשונו של רבינו יהונתן, וכן דעת הרא"ש (מגילה פ"ד ס"א) הטור או"ח סי' קנג ועוד ראשונים.

וכתב המג"א סי' קנג ס"ק יז, שלשיטתם אף אם בשעת בניית בית הכנסת לא אמרו בפירוש שהם מקדישים אותו לכו"ע, אלא בנו בסתמא, עכ"פ מסתמא אדעתא דכו"ע בנו את ביהכ"נ.

ב. טעם שני כתבו כמה ראשונים והובא בתוס', ברשב"א ובר"ן, דמכיון שרבים מבני העולם מגיעים לכרך, מסתמא גם הם נתנו כסף לבניית בית הכנסת, וחיישינן שמא יש אחד בסוף העולם שהוציא בה וחלקו מעכב. וכ"כ האור זרוע ח"ב סי' שפה -

"אבל של כרכין ... כיון דמעלמא אתו הני זוזי שבנו בהם בית הכנסת שכן המנהג כשבונין בית הכנסת בכרך גדול מתנדבים משאר מקומות ונותנים לצורך בית הכנסת הילכך כולהו בעלים נינהו ואין בני העיר לבדם בעליהם, הילכך אינם יכולים למכור דשמא יש אחד בסוף העולם שיש לו חלק בה, והכי איתא בירושלמי ... הדא דאת אמרת בית הכנסת של יחיד אבל בית הכנסת של רבים אסור, אומר אני שמא אחד בסוף העולם קנוי בה, היינו משמע שיש לו חלק קנוי בה שנתן בה מעותיו".

מבואר מדבריו דבבית הכנסת דכפרים רק בני הכפר שבנו את בית הכנסת שותפים בבית הכנסת, משא"כ בבית הכנסת דכרכים, בנוסף לבני המקום, יש חלק בבית הכנסת גם למי שהוא מחוץ לכרך ונתן מעות לבניין בית הכנסת. לדעה זו, אם ברור שרק בני הכרך נתנו לבניין בית הכנסת, דינו כבית הכנסת דכפרים, ודלא כדעת הראשונים הסוברים כטעם הראשון.

ג. טעם שלישי בדין איסור מכירת בית הכנסת דכרכים כתבו התוס' (מגילה כו. ד"ה כיון) בפירושם הראשון -

"כיון שרוב בני אדם רגילים ללכת שם להתפלל, אף על פי שאין נותנים כלום בבנינו, מכל מקום כיון דלדעת אותן רבים נעשה, חמורה קדושתו ואינן יכולין למוכרו".

מבואר שהעיכוב למכירתו אינו קניין הרבים, אלא קדושתו החמורה.

אמנם בתשובת חת"ס חחו"מ סי' קכג, באר דעת התוספות בהתאם לשיטת הרמב"ם והרא"ש שכולם שותפין בבית הכנסת. אך לכאורה פשטות דברי התוספות אינם מורים כן, דבפירושם הראשון נראה דלא נקטו כסברא שכתבו בפירוש השני שקנין הרבים מעכב, אלא תלו הענין בקדושתו החמורה. וכן דעת הפמ"ג או"ח סי' קנג מש"ז סק"ו שהתוספות כתבו טעם שלישי.

הרשב"א (בסוגיא במגילה) כתב, וז"ל -

"ואפשר היה לפרש, אבל של כרכים, כיון דמעלמא אתו לה הוה ליה דרבים, כלומר שבני עיר זו כשהן בונים אותה על דעת כל הבאים כאן עשאוה, וכאילו הקדישוה לכל ואין לה בעלים, וכענין מקדש, וכן פי' הר"ם במז"ל".

ונראה לפרש, שאין כוונת הרשב"א לומר שבית הכנסת של כרכים אינו בבעלות כלשהיא, אלא הביאור בשיטה זו הוא שלעומת בית הכנסת דכפרים שהוא בשותפות אנשי העיר, ולכן תועיל דעת אנשי העיר למכרו, בית הכנסת דכרכים אינה בשותפות כל שהיא, אלא הוא של כלל ישראל כמו המקדש.

והביאור בזה הוא - קיים חילוק יסודי בין ,ממון שותפים' ל,ממון הציבור', ב,ממון הציבור' אין אנו אומרים שכל ישראל שותפים בו וכממון השותפין, אלא זהו גדר בפני עצמו - ,ממון הציבור', והזכויות שיש לכל אחד מישראל בו, הינן פחותות מזכויות של שותף בממון השותפות. וכפי שהתבארו עיקרי הדברים בשו"ת משפט כהן סי' קכד, שכתב וז"ל, -

"לגבי ישראל, ציבור ושותפין הם שני מושגים, כדמשמע מסוגיא וממשנה דתמורה יג. אין הציבור והשותפין עושין תמורה, מפני שיש בציבור של ישראל קדושה ומציאות כללית שאינה נערכת כלפי החלק של כל פרט, והיא עומדת למעלה מגדרי חלוקה, ובשביל כך קרבנות ציבור צריכים להיות משל ציבור דוקא, שזהו ענין הקדושה של הכלל כולו".

יש לציין שלפי שיטת הגר"א או"ח סי' קנג ס"ז, שיטת התוספות היא כשיטת הרשב"א. ולפי זה גם בסוגיא דידן, מהאי טעמא כתבו התוספות שקדושתו של בית הכנסת דכרכים חמורה, מפני שהוא בבעלות כלל ישראל, ואינו ממון של יחידים.

הרשב"א והגר"א השוו את הבעלות על בית הכנסת דכרכים לבעלות של כלל ישראל במקדש, וכידוע מקום המקדש לא התחלק לשבטים. וע"ע במסכת ביצה דף לט: ברש"י ד"ה ומותרין, וכן מורה פשטות הסוגיא שם לחלק בין שותפות גמורה לשייכות של הכלל שאינה במעמד של שותפות. (ובעיקר החילוק בין שותפין לציבור ע"ע בשו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' א' ובפד"ר כרך י' עמ' 285 והלאה, אכמ"ל בזה).

ולפי זה ניתן לבאר שזוהי כוונת הרמב"ם במש"כ "בית הכנסת של כרכין הואיל ועל דעת כל אנשי העולם נעשה, שיבוא ויתפלל בו כל הבא אל המדינה נעשה של כל ישראל", שאין כוונתו לומר שבית הכנסת הוא ממון השותפין, אלא הוא בגדר ממון הציבור בכללותו. וע"ע בשו"ת משיב דבר (להנצי"ב מוולאז'ין) ח"א סי' מה שנראה שכיון לכך והשוה דעת הרמב"ם והרשב"א, וכמ"ש הרשב"א בעצמו שזו דעת הרמב"ם.

ועיין בשו"ת הר צבי או"ח סי' יז שבאר כך סברת הרשב"א, דבית הכנסת דכרכים הוא של כלל הציבור ואינו גדר של ממון השותפין ומה"ט אינו נמכר, וכתב שזוהי כוונת רש"י במסכת יומא דף יב. שבאר מדוע בית הכנסת דכרכים פטור ממזוזה, וכתב רש"י - "דכרכים שהוא מקום שווקים ומתקבצים שם ממקומות הרבה, והיא עשויה לכל הבא להתפלל, ואין לה בעלים מיוחדים", דכוונת רש"י שאינו בגדר חצר השותפין, אלא רכוש הציבור בכללותו ואינו נחשב שיש לו בעלים מיוחדים. משא"כ חצר השותפין הנחשבת שיש לה בעלים מיוחדים, אך עיי"ש בהר צבי שכתב שהרי"ף והרמב"ם אינם סוברים כן ולכן כתבו טעם אחר לפטור ממזוזה, (אך צ"ע בזה, מאחר שהרשב"א כתב שהרמב"ם כתב כדבריו).

העולה מדברינו -

בית הכנסת של כפרים שייך לבני הכפר והוא בבעלותם המשותפת. וביחס לביהכנ"ס של כרכים מצינו שלש דעות. י"א שהוא ממון השותפין ושייך לכלל ישראל, והם כשותפים גמורים בבעלות על גופו של בית הכנסת, כמבואר בלשון הראשונים, עיין רש"י במגילה כו. ד"ה ,אבל' שכתב "אבל של כרכין הוו להו בתי כנסיות דרבים והכל בעליהן ואין בני העיר לבדן בעלים להם", וע"ע בלשון רבינו יהונתן ועוד ראשונים שהובאו לעיל, וכ"כ בשו"ת דברי חיים ח"ב או"ח סי' טז -

"בהדיא משמע בראשונים דזכו בהו ממש והוי שלהם, מ"מ כמו שותפים".

וי"א שבית הכנסת דכרכין שייך לאנשי הכרך בצירוף כל אדם מישראל שהוציא לבניינו. וי"א שהוא אינו ממון השותפין, אלא שייך לכלל הציבור והוא גדר שונה מממון השותפין בעלמא, ומהאי טעמא קדושתו חמורה ולכן אינו נמכר.

מקורות נוספים לבירור שאלת הבעלות על בית הכנסת

בשיטה מקובצת עמ"ס נדרים דף מח. כתב -

"בית הכנסת, אעפ"י שייחדוהו לתפילה, לא פקע רשותו ממנו, וכגון שהמודרים או אבותיהם מורישיהם נתנו חלקם בהם. אבל איניש מעלמא שלא היה לו ולא למורישיו חלק, אינם יכולים לאוסרו", עכ"ל.

משמע שדעת השטמ"ק לדון שבית הכנסת הוא בשותפות של התורמים את הכסף לבניית בית הכנסת בלבד, ואין לשאר בני העיר חלק בו.

אך דבריו צ"ע. שנינו במסכת נדרים דף מז: (בסוגיא בה איירי השטמ"ק)

"הריני עליך חרם המודר אסור ... הריני עליך ואת עלי שניהם אסורים, ושניהם מותרין בדבר של עולי בבל ואסורין בדבר של אותה העיר, ואיזהו דבר של עולי בבל כגון הר הבית והעזרות והבור שבאמצע הדרך, ואיזהו דבר של אותה העיר כגון הרחבה והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים".

מבואר שבית הכנסת נידון כחצר השותפים שכל בני העיר שותפים בו. ועיי"ש בתוספות שבארו החילוק בין הרישא במשנה לסיפא. בדבר של עולי בבל הפקירוהו לכל ישראל אך לא נעשו כל ישראל שותפין בדברים אלו, ולכן אינן יכולין לאסור זה על זה. אבל בדברים של אותה העיר כל אנשי העיר הם שותפים, וכל אחד יכול לאסור חלקו על חבירו. ובפירוש המשניות לרמב"ם כתב שגם בדבר של עולי בבל יש בו שותפות לכל ישראל, אך מאחר שזו זכות מועטה אין לאחד מהם שום רשות, לעומת דבר של אותה העיר שכל בני העיר שותפין בו. ופסק הרמב"ם בפ"ז מהלכות נדרים ה"ב, וז"ל -

"ומותרין בדברים שהן בשותפות כל ישראל, כגון הר הבית והלשכות והעזרות והבאר שבאמצע הדרך. ואסורין בדברים שהן בשותפות כל אנשי העיר, כגון הרחבה שבעיר והמרחץ ובית הכנסת".

מסתימת הדברים שכתב שכל בני העיר שותפים בבית הכנסת מבואר דבכל גווני איירי, אף במקום שלא כל אנשי העיר נתנו חלק בבנין בית הכנסת. וכן עולה מפשטות הסוגיא במגילה הנזכרת לעיל.

וכן משמע מדברי הר"ן. הר"ן עמ"ס קידושין דף כז. (ד"ה מנא). כתב דמוכח שם בסוגיא דלא כדעת הגאונים הסוברים שגם מי שאין לו קרקע יכול להקנות אגב קרקע של חלק שיש לכל אחד בארץ ישראל ולערוך הרשאה באופן זה. ולדעתו אין לסמוך בקנין אגב על חלקו בקרקע שיש לכל אדם בארץ ישראל או על קרקע של קבורה. והוסיף הר"ן -

"עוד כתב הרא"ה דמי שיש לו אב אינו יכול לזכות אגב בית הכנסת לפי שאין לו זכות בה, שאע"פ שמתחילה זכו אותה לכל העולם, אי אפשר לזכות אלא לנולדים, אבל לא למי שלא היה בעולם אלא שהבן זוכה בה מכח ירושת אביו, ונמצא שמי שיש לו אב אין לו זכות בבית הכנסת".

עכ"פ מבואר שזיכו את הבעלות על בית הכנסת לכל הנולדים, אף שלא תרמו דבר לבניינו.

וכן נראה מדברי כמה פוסקים שנביא להלן דכתבו בסתמא דבית הכנסת הוא בשותפות של כלל אנשי העיר (בית הכנסת דכפרים), ומדלא חילקו לומר דבריהם דוקא במי שתרם לבנייינו של ביהכ"נ, מבואר מדבריהם שאין יתרון למי שנתן כסף לבניינו של בית הכנסת.

עיין בב"ש סי' ל' סק"ט שכתב במי שזרק לאשה כסף קידושין בתוך ד' אמות שלה בבית הכנסת -

"וכתב בתשובת ריב"ש, בית הכנסת הוי כסמטא לענין ד' אמות, ובספר בית הלל מביא ראיה דהוי כחצר שותפים, כמ"ש בש"ס נדרים וביו"ד סי' רכד המודר הנאה דין בית הכנסת כשותפות של אותה העיר, וכ"כ מהרי"ל בהלכות עירובי חצרות", ועיי"ש בב"ש מש"כ לישב דברי הריב"ש. והנה ממה שכתב הב"ש "בית הכנסת כשותפות של אותה העיר",

מבואר דאיירי בבית הכנסת דכפרים. ומבואר בב"ש דביהכ"נ הוא בבעלות משותפת של כלל אנשי העיר ויש לכל אחד מהשותפים רשות להשתמש בו בדברים הרגילים להעשות בביה"נ.

אמנם בספר יד שאול על יו"ד סי' רכד סק"ג כתב לישב סברת הריב"ש (שהביא הב"ש) וכתב דהריב"ש איירי בבית הכנסת דכרכים, ומה"ט לא דנו כחצר השותפים, ואין להקשות עליו מהסוגיא בנדרים דאיירי בבית הכנסת דכפרין. אך כפי הנראה הב"ש לא נחית לחלק בזה. (עכ"פ מבואר בב"ש דלדעתו בית הכנסת שייך לכלם ולאו דוקא למי שתרם בבניינו).

ובספר קצות החושן סי' ר' סק"א כתב בשם ספר האגודה שהמוצא מציאה בבית הכנסת זכה בה, ולא זכה בה ההקדש דבית הכנסת, מפני שאין יד להקדש. וכתב על זה בקצות החשן -

"תמיהא לי ... דהא בית הכנסת אין לו דין הקדש, אלא הרי הוא כמו חצר השותפין, ומה"ט כתב הריב"ש דארבע אמות זוכה לכל אדם בבית הכנסת דהו"ל חצר השותפין וכדאיתא בנדרים ריש פרק השותפין והובא בב"ש באה"ע סי' ל' סק"ט עי"ש, וא"כ הו"ל חצר השותפין שמבואר בשו"ע סי' רס סעיף ד' שזוכין השותפין, ובהדיא תניא ר"פ אלו מציאות המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשיות הרי אלו שלו".

ועי"ש שבאר דהשותפין אינן זוכין במציאה בקנין חצר או מפני שבאיסורא אתא לידיה או מכיון דהוי דבר שאינו מצוי אין דעתם של השותפין לזכות בקנין חצר, ולכן זוכה המוצא בלבד. עכ"פ עולה מדברי קצות החשן דבית הכנסת שייך לכל אנשי העיר בשותפות ואינו נידון כנמצא בבעלות הקדש, ודלא כדעת האגודה.

ועיין בנתיבות המשפט בפתיחה לסי' ר' (ד"ה ומה) שחלק על הקצות ובאר את דינו של ספר האגודה, וז"ל -

"הוצרך האגודה לטעם אין יד להקדש, דכיון ששיעבדו הקהל הבית לצורך הקדש של בית הכנסת, לא גרע מחצר המושכר להקדש. דהא חצר המושכר קונה לשוכר והגזבר יד הקדש הוא ורוצה לזכות לצורך הקדש וגם דעת שכינה איכא, לכך הוצרך האגודה ליתן טעם להא דהמוצא מציאה בבית הכנסת ובבית המדרש דהרי אלו שלו דאין ההקדש זוכה בו מטעם דאין יד להקדש".

מבואר מדברי הנתיבות שגם לדעת האגודה בית הכנסת שייך לקהל אלא רק נידון כמושכר להקדש. ובנתיבות המשפט בסי' קצב סק"ו כתב -

"וכן בישיבת מקום בית הכנסת שגוף הקרקע ובית הכנסת הוא של הציבור ואין לכל אחד רק שיעבוד ישיבה על המקום לכך נקנה בישיבה, משא"כ בצחיח סלע שקונה גם הגוף לכך בעינן קנין גמור לדעת הראב"ד".

מבואר מדבריו דבעיקרו של דבר בית הכנסת נמצא בבעלות גמורה של הציבור, וגם במקום שמכרו את המקומות בבית הכנסת למתפללי בית הכנסת, עכ"פ לא נמכר להם גוף המקום אלא רק שיעבוד ישיבה, ודלא כחתם סופר בתשובה או"ח סי' כט, ועיין בשו"ת זקן אהרן ח"א סי' ה' שהוכיח כדעת הנתיבות והעלה דאף במקום שמכרו מקומות בבית הכנסת, עכ"פ הקרקע והבניין עצמו ודאי נשארו שייכים לציבור.

ועיין בפד"ר כרך ז' עמ' 209 שבאר דהשטמ"ק סובר דבית הכנסת ודאי שייך לכל אנשי העיר וכמבואר בדבריו לפני כן שכתב

"בית הכנסת ... אין גופן קנוי אלא לישראל של אותה העיר".

ואיירי בבית הכנסת דכפרים שהרי כתב שנמכר על ידי ז' טובי העיר, אלא דאע"פ כן כתב דאנשים מחוץ לעיר שנתנו כסף לבניין בית הכנסת גם הם שותפים בבית הכנסת, ויכולים לאסור חלקם על אחרים. ועיי"ש בפד"ר שהעלו ביחס לבית הכנסת "שטיבל" חסידי בעיר בת ים שנבנה לצורך אוכלוסיה מסויימת, שהוא שייך לכלל ציבור המתפללים, ואין חילוק בין מי שנתן כסף לבניינו ומי שלא תרם.

מסקנת הדברים - בית הכנסת של כפרים שייך בשותפות לכל אנשי המקום. ואילו בשאלת הבעלות על בית הכנסת של כרכים הבאנו שלש דעות. עכ"פ בית הכנסת של כפרים או של כרכים אינו בבעלות של מי שתרם כסף לבנייתו, ולא מצינו מי שיכתוב שיש לתורם כסף לבניית בית הכנסת זכות לבעלות על בית הכנסת, או עכ"פ זכות עדיפה על שאר הציבור, (דברי השטמ"ק מתפרשים בהתאם לכך בביהכ"נ דכפרים, ולדעתו התורם כשאינו מאנשי העיר נחשב כחלק מהשותפים בבית הכנסת).

מעמדה של העיר צפת ככרך או ככפר

נראה שהעיר צפת במשך כל השנים היתה בגדר כרך.

בשו"ת מהר"י בי רב סי' ה כתב -

"י"ל שאין הדבר תלוי אלא אי דאתו לה מעלמא או לא. ומן הסתם לא אתו לה מעלמא אלא בכרכים הגדולים, אבל לפעמים בעיירות ג"כ אתו לה מעלמא כגון דאיכא ראשי ישיבות ובאים ללמד עמהם תורה ולדון בפניהם".

ועיין בספר מגן גבורים בסי' קנ"ג ס"ז שהסכים להלכה עם מהר"י בי רב שהעיקר תלוי אי אתו מעלמא בתדירות. וכן בפמ"ג א"א סי' קנג כתב -

"והוי יודע שמ"ש כפרים וכרכים הוא לאו דוקא, דעיירות גדולות שיש בהם עשרה בטלנים כל דלא אתו מעלמא ככפרים דמיא, וכרך אע"פ שאין מוקף חומה כלל, דבמעלמא אתי תליא מילתא והוא פשוט".

וכן במשנה ברורה סי' קנג ס"ק כה שכתב דאם רק עוברים שם דרך ארעי לא מקרי כרך,

"אמנם כל מקום דשכיחי רבים מעלמא שבאין להתפלל שם כגון מקום שהסוחרים מתקבצין שם תדיר לסחורה אפילו אם העיר קטנה, או מקום שיש שם חכם גדול שמתקבצים שם רבים הצריכים לו ולתורתו, הוי ככרך דמסתמא אדעתא דכל העולם בנאוהו".

ומה"ט נראה שהעיר צפת נחשבה ככרך גם בשנים עברו, תמיד היתה עיר מרכזית בגדולי התורה שבה ובמסחר שהתרכז בה ובסביבותיה, וכן רבים אתו מעלמא לצפת מפאת מעלתה וגדולי עולם שנטמנו בה ובקרבתה (כגון קבר הרשב"י הסמוך).

ומצאתי תשובה שנכתבה לפני כמאה שנה על ידי רב העיר צפת ואב"ד, הג"ר אברהם חי שאקי ז"ל, שהתפרסמה בספרו שו"ת שער הקדים שי"ל לאחרונה, ושם בסי' ב' ובסי' ד' קובע שעיה"ק צפת, בזמנו, נידונת ככרך, והביא שכן פסק בספר חקרי לב מהדורה בתרא חו"מ סי' יד, ביחס לעיה"ק צפת. וז"ל תשובת שער הקדים (סי' ב' עמ' כא) -

"עיר קדשנו צפת ת"ו דאתו לה מעלמא, שרבים באים בקבע לדור בה שהכל מעלין לא"י. ועוד כי רבים עוברים ושבים ובאים כל השנה, זה נכנס וזה יוצא להשתטח על ציון גדול אדונינו הרשב"י זיע"א, ובפרט בימי ההילולה אשר באים רבים בבת אחת אין קץ כידוע, הא ודאי אליבא דכו"ע דבתי כנסיות ובתי מדרשיות שלה דינם כשל כרכים, דמסתמא אדעתא דכל העולם עשאום ואין להם מכר אפילו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר".

אמנם בסי' ג' (שם) הובאה תשובת הפני יצחק (לג"ר יצחק אבולעפיא ז"ל) שסבר לדון את צפת ככפר ולא ככרך מאחר שאינה עיר מרובה בשווקים וסוחרים כאחת הערים הגדולות, ולא די לעשותה ככרך מפני העוברים בדרך למירון ולנים בה. וטען שכפי הנראה בעל חקרי לב לא עבר בצפת ולא ידע את טיבה. אך הג"ר אברהם חי שאקי ז"ל בתשובתו (שם) סי' ד' דוחה דבריו, ועמד על דעתו לדון את העיר צפת ככרך. ועיי"ש שדחה הטענה שבעל חקרי לב לא ידע את טיבה של העיר, שהרי בסוף ימיו גר בא"י, ובודאי העוברים ושבים ספרו לו על טיבה של העיר.

אמנם יצויין שיתכן שלא תהיה נ"מ לדינא בשאלה העומדת לפנינו, אם העיר צפת היא ככרך או ככפר, ואף אם נידונת ככפר, הרי בסתמא כל בית כנסת שנבנה מלכתחילה לכלל הציבור שייך לכלל תושבי המקום. והדברים נכתבו רק לצורך הגדרת הדברים כפי שהם.

העולה מדברינו, שגם לפני מאה שנה ניתן פס"ד על ידי רב עיה"ק צפת לדונה ככרך, וממילא בתקופה שבה נבנה בית הכנסת נשוא הדיון הנוכחי, היה מקובל לדון את העיר ככרך ובית הכנסת שנבנה בה נידון כבית הכנסת של כרכין. וזאת מפני מעמדה המיוחד של צפת שבה שהו אנשים ממקומות שונים שעלו לפקוד קברי צדיקים.

בית הכנסת דטורסיים

עלתה טענה שיש לדון את בית הכנסת דנן כבית הכנסת של טורסיים, ובעז"ה נבאר הלכה זו.

איתא בסוגיא במסכת מגילה כו. -

"א"ר יהודה מעשה בבית הכנסת של טורסיים שהיה בירושלים שמכרוהו לרבי אליעזר ועשה בה כל צרכיו, והא התם דכרכים הוה. ההיא בי כנישתא זוטי הוה ואינהו עבדוה".

יש לברר מהי המציאות המעשית של בית כנסת זה, וכן מה הטעם שיכולים למכרו אף שהוא נמצא בכרך, דומיא דביהכ"נ המוזכר בגמרא שהיה בירושלים.

הרא"ש (שם) כתב -

"ההיא בית הכנסת של טרסיים, הכי פירושו בי כנישתא זוטא הואי ולא היו נכנסים בה אלא אותן בעלי אומנויות".

והנה בגמרא נאמר ביחס לבית הכנסת של טורסיים "ההיא בי כנישתא זוטי הוה ואינהו עבדוה". דהיינו הוזכרו כאן שתי נקודות, שביהכ"נ קטן, וכן שנבנה על ידי הטורסיים. ויש לדון האם תרתי בעינן.

שיטת הרשב"א

מחי' הרשב"א מתבאר עניין זה האם תרתי בעינן, זוטא, ואינהו עבדוה. דברי הרשב"א מחולקים לשנים, בתחילה הרשב"א באר את הסוגיא אליבא דשיטת הסוברים דבית הכנסת דכרכים נמצא גם בשותפות של אנשים מחוץ לכרך, וחלקו של מי שהוציא לבניינו מעכב, ואליבא דשיטה זו כתב הרשב"א שתי דרכים -

א. "האי זוטא לאו דוקא, אלא אינהו עבדוה דוקא".

ב. "אי נמי זוטא דוקא כלומר דקטנותה במקום שיש גדולות מוכיח עליה דלא דרבים דעלמא ניהי, דרבים דאתו לכרכין, לבי כנישתא רבה דכולהו עיילי בה בההוא יהבי".

דהיינו לפי פי' א' מאחר והכל תלוי בדעת מי שתרם לבנין בית הכנסת, בבית הכנסת של טורסיים, מאחר שידוע שאף אחד לא תרם לבניינו, אלא "אינהו עבדוה", אין אחר מחוץ להטורסיים יכול לעכב, אף שהוא ביהכ"נ גדול.

ולפי פי' ב', אף שאין לנו מידע מי בנאה, עכ"פ קיימת אומדנא דמוכח שרק הטורסיים בנו את ביהכ"נ, מכיון שקטנותה מוכיחה עליה שרק הם בנו את ביהכ"נ, מאחר שאין סברא שאנשים מעלמא יתרמו לבניינו של ביהכ"נ זה, שהרי הם אינן נכנסים להתפלל בו.

עכ"פ בדרך זו של הרשב"א, הרשב"א נקט שהכל תלוי במי שנתן לבניינו של בית הכנסת. ויש לציין שזוהי שיטת האור זרוע (שהבאנו לעיל) שכתב-

"ולאו דוקא משום דבית הכנסת זוטא הוה, אלא אפילו בית הכנסת רבתי ודכרך גדול, אם ידוע שבני העיר בלבד עשו אותה ולא אתו זוזי מעלמא יש לה מכירה".

אלא שהרשב"א דחה את עיקר הביאור הנ"ל בגדר ביהכ"נ דכרכים, מכח קושיא מהמשך הסוגיא, עיי"ש בדבריו, ובאר דבית הכנסת דכרכים דינו כמי שאין לו בעלים, וכדין המקדש, ולעיל הארכנו בביאור שיטת הרשב"א בזה דהוא כמקדש הנמצא בבעלות כלל ישראל, ועדיפא מממון השותפין.

ובהתאם לשיטתו זו כתב הרשב"א -

"ובי כנישתא זוטא דקאמר, ה"ק בי כנישתא זוטא הוה ולא עיילי בה רבים דאתו מעלמא אלא לשאר' הוא דעיילי, והילכך טרסיים דעבדוה לאו אדעתא דרבים עבדוה אלא לגופייהו הוא דעבדוה, כנ"ל".

לפי פירוש זה של הרשב"א, ונראה שזו מסקנת הרשב"א, הדין אינו תלוי כלל מי תרם לבניינו, אלא תלוי עבור מי נבנה בית הכנסת. אם בית הכנסת נבנה עבור כלל הציבור, דינו כבית הכנסת של כרכים (אם הוא בכרך, או של כפרים אם הוא בכפר). ואם נבנה רק עבור קבוצה מסויימת ומוגדרת דומיא דטרסיים, אפשר למכרו.

ולפי דרך זו נקט הרשב"א דתרתי בעינן כפשטות הסוגיא, דהיינו בבית הכנסת קטן עסקינן שאין נכנסים בו אלא הטורסיים. ומשום הכי אין להניח שבית הכנסת גם נבנה עבור אנשים נוספים, וכן בעינן "אינהו עבדוה", היינו נעשה עבור הטרסיים בלבד.

(ועיין בחי' הריטב"א שהביא את שני הפירושים המוזכרים ברשב"א. פי' א' דהכל תלוי במה שרק אינהו עבדוה, ואפילו אינו ביהכ"נ זוטא, ופי' ב' שהכל תלוי אם נבנה אדעתא דכו"ע או רק אדעתא דידיהו").

וכמסקנת הרשב"א מבואר בשו"ת יכין ובועז (לנכדו של התשב"ץ) ח"א סי' קלב.

היכין ובועז כתב תשובה על בית הכנסת בתוניס שהיה מיוחד לבעלי אומנות מסויימת (בעלי הכפו"ס) שאינו נידון כבית הכנסת של טורסיים. ובתוך דבריו באר בהרחבה דין זה. וז"ל היכין ובועז -

"ולא דמי נמי לבית הכנסת של טרסיים ... דהתם הטרסיים שהם צורפי נחושת עשו בית הכנסת להתפלל בו הם עצמם ולא שיתפלל שום אדם אחר זולתם ... כיון שנעשה מתחילה בית קטן לבית אומנות ידועה, שהם אנשים ידועים, ולא נתן שום אדם בבניינו זולתם כי אם הם לבדם, וגם הם לא הקדישוהו לאחרים שיתפללו בו מהבאים אל המדינה ולא אתו ליה מעלמא ... לא הותר לימכר אלא מחמת שעשאוהו בני אומנות אלו לעצמן ובנאוה משלהם, שלא נתקדש לאחרים להתפלל בו ... לא נתנו בו באי עולם, וגם לא נתקדש לבאי עולם ... בית הכנסת של טרסיים לא נעשה אלא על דעת שיתפללו הם בעצמם בו ולא נתקדש לאחר זולתם. אבל כל שנעשה על דעת שיתפללו בו הבאים אל המדינה ממקום אחר ... הוי מוקדש להם ונעשה של כל ישראל ולא מצי מזבני ליה".

מבואר מדבריו, דנקט דבעינן את שתי התנאים, על מנת שיחשב כביהכ"נ של טורסיים, א. שרק הם בנו את בית הכנסת, ב. בית הכנסת אינו מיועד אלא עבורם בלבד, וכמסקנת הרשב"א. אבל אם לא הושלמו תנאים אלו כתב "הוי מוקדש להם ונעשה של כל ישראל".

הכרעת השו"ע

בשו"ע מבואר שפסק להלכה כדרך השניה שכתב הרשב"א. שהרי הנ"מ בין שתי הדרכים היא בכה"ג שידוע שרק אנשי העיר בנו את בית הכנסת מכספם, כמו שהתבאר לעיל, ומאחר ובשו"ע או"ח סי' קנג סעיף ז' נפסק שדינו כבית הכנסת של כרכים "אפילו בנו אותו משלהם", מבואר דנקט בדרך השניה ברשב"א, ודלא כשיטת האור זרוע. וכן עולה מביאור הגר"א, עיי"ש.

וכתב בשו"ת משיב דבר ח"א סי' מה -

"לא נכון לעשות הוראה נגד השו"ע דבפי' פסק דלא כשיטה זו (של האור זרוע) אלא אפילו בנו משל עצמן אין רשאי למכור ... ובאמת כך ראוי לבר הוראה שלא לזוז מפסקי השו"ע בשום אופן".

(וע"ע בשו"ת עין יצחק ח"א או"ח סי' ג' שהשיב באותו מקרה הנידון במשיב דבר ומחמת הצורך הגדול שהיה הרי שלעניין שאלה של איסור והיתר בדין מכירת בית הכנסת, צרף את דעת הסוברים כדרך הראשונה ברשב"א למרות שנפסק להדיא בשו"ע דלא כוותייהו, אך אם בדיני ממונות עסקינן אין מקום להוציא דבר מחזקתו עפ"י דעה זו).

ובמשנה ברורה סי' קנג ס"ק כה פסק -

"כתבו הפוסקים דאפילו בית הכנסת שבכרך אם ידוע שלא עשו אותה אלא למעט עם, כגון הבית הכנסת שעושין אותה בעלי אומנויות, וה"ה כשנתקבצו הבע"ב של איזה רחוב הרחוק מן בית הכנסת שבעיר ועשו בית הכנסת לעצמן, ג"כ דינו כביהכ"נ של כפרים אפילו הוא בכרך, דמסתמא רק על דעת עצמן בנוהו. אם לא שסיייעו אנשי העיר ג"כ על הבנין, ואפילו מעט, אז אין להם רשות על המכירה בלא דעתן".

מסקנת הדברים - בית כנסת של טורסיים הינו בית הכנסת המשמש בפועל קבוצת מתפללים מסויימת ומוגדרת, והם בנו את בית הכנסת בעצמם בלבד ועבורם בלבד, וכמסקנת הרשב"א, תשובת יכין ובועז, והכרעת השו"ע, והוסיף המ"ב שאם אנשי העיר סייעו, אפילו במעט, לבניינו של בית הכנסת, יש להם חלק בזה.

וממוצא הדברים עולה דלהלכה נקטינן לא כשיטת האור זרוע דסגי אם ידוע שבנוהו בעצמם בלבד אפילו אם הוא ביהכ"נ גדול, ולא כמ"ש הרשב"א בתחילת דבריו דסגי בכך שזהו בית הכנסת זוטא וקטנותו מוכיחה עליו שאינו דרבים אלא נבנה רק ע"י הטורסיים ובכך די כדי לקבוע שאין דינו כביהכ"נ של כרכים.

העולה מכל הנ"ל דמאחר והתבאר לעיל שקיימים כמה תנאים הכרחיים לדונו כבית הכנסת של טורסיים, הרי שכמעט ובלתי אפשרי כעת להוכיח שלפני קרוב למאה שנה התמלאו כל הדרישות הנחוצות לדונו כביהכ"נ של טורסיים.

התובע ציטט מתשובת מהרש"ם ח"א סי' י' שכתב

"נראה דהיינו דוקא בית הכנסת ובית המדרש שבעיר, אבל קלויזען שמם מעיד עליהם שנבנים רק עבור חבורה מיוחדת המתפללים שם, ודמי להא דבית הכנסת של טרסיים".

אמנם ברור שדברי המהרש"ם יאמרו גם בנידון דידן, אילו יתברר שהעובדות הן אכן כך, שהיתה בצפת הקהילה הנידונת ובית הכנסת נבנה על ידם ועבורם ושימש בפועל כשטיבל של חסידים אלו בלבד, אך יש להעיר בזה שתי הערות -

א. אף בנידון דידיה בענין הקלויז בבראדי, כתב המהרש"ם מיד בהמשך התשובה - "וגם אם באנו לחוש אולי גם הקלויז נבנית משל רבים או אדעתא דרבים, מ"מ הוי ספק רחוק דיש להקל בו, וגם אי נימא דהוי ספק שקול י"ל דהוי ספקא דרבנן ולהקל".

מבואר מדבריו דמכיון שדן בשאלה של איסור והיתר, ונקט דהשאלה היא באיסור דרבנן מאחר וקדושת בית הכנסת דרבנן, יש להקל מדין ספיקא דרבנן לקולא. אך במקום שהנ"מ משאלה זו היא בדיני ממונות, ודאי דנקטינן מחמת הספק המוציא מחבירו עליו הראיה.

ב. כמו כן יש לציין, דהמהרש"ם עסק בקלויז בבראדי שהיה באותו זמן פעיל, ואמרינן כאן נמצא כאן היה, ומסתמא כפי שהוא כעת כך היה תחילתו. משא"כ בנידון דידן שהמצב הנוכחי אינו מעיד מאומה על מצבו בעת בניינו, וחוסר הידיעה מה ארע בעבר מגדיל את הספק.

מכל הנ"ל עולה - מאחר שאין לדונו כבית כנסת של טורסיים, דינו של בית הכנסת זה כדינם של שאר בתי הכנסת בצפת המיועדים לכלל הציבור ונידונים כביהכנ"ס של כרכים, ולשיטה אחת הוא שייך לכלל ישראל, ולשיטה שניה הוא שייך לאנשי העיר בצירוף מי שתרם בבנייתו, וי"א שדינו כהקדש שאין לו בעלים, וכפי שהתבאר לעיל באריכות.

לכן בנד"ד, לשיטה הראשונה והשלישית אין מקום לטענת התובע לבעלות על בית הכנסת. ולהלן יתבאר הדין לשיטת האו"ז. ועיין בפד"ר ח"ז (עמ' 208 ואילך) בפס"ד מביה"ד הגדול שכתבו ביחס לשטיבל חסידי "נועם אלימלך" בבת ים - "בית כנסת זה הוקדש לכל באי שעריו להתפלל, ויד כולם שוים בו". (וע"ע שם בפד"ר ח"ז עמ' 116 את פירוט העובדות באותו שטיבל). ובנידון דנן בלא שיוצגו ראיות מספיקות, אין מקום לטענה שבנדון זה, בית הכנסת מלכתחילה הושתת במתכונת אחרת.

נוסיף ונציין למש"כ בשו"ת עבודת הגרשוני סי' מט - "נראה שבית הכנסת זה דין בית הכנסת של כרכים יש לה, שבאים לשם ממקומות אחרים, א"כ אין למשפחת הראובנים שום זכות בבית הכנסת כי אם טובת הנאה, ומבואר הוא במהרי"ק שורש קס"א ענף ג' (והובא בהגהת שו"ע ח"מ ס"ס רע"ו) שאין אדם מוריש טובת הנאה לבניו". ועיי"ש שרק לעניין שררה יש לדון אם מוריש לבניו, אך אינו עניין לנידון דידן ששררת הגבאות אינה אצל התובע או מורישיו.

האם יש נ"מ מי נתן מעות לבניינו של בית הכנסת

הערוך השלחן או"ח סי' קנג סעיף יז כתב -

"דע שאין חילוק באיזה מעות נבנה, דבכפרים אפילו נבנה מנדבות של העולם מותרים למכרו דאדעתא דידהו נתנו הנדבות. ובכרכים אפילו בנו משל העיר אין יכולין למכרו דכיון דבכרך נבנה כל בית הכנסת אדעתא שמכל העולם יבואו להתפלל בו, הוה לכל ישראל חלק בזה".

הביאור בדבריו הוא, כל עוד אינו בית כנסת של טורסיים, הרי שהנ"מ בין השיטה השניה, שיטת האור זרוע וסייעתו, לשאר השיטות היא, דלשאר השיטות הכל תלוי אדעתא דמי נבנה בית הכנסת, ואילו לשיטת האור זרוע יש גם נ"מ מי נתן לבניינו, וכפי שהתבאר לעיל. ועל כן מאחר ולהלכה מפורש בשו"ע דלא כאור זרוע, אין נ"מ מי נתן לבניינו של בית הכנסת.

ויש לציין שאף אליבא דהאור זרוע, רק למי שיורש עפ"י דין יש חלק המעכב במכירת בית הכנסת.

וגם ביחס ליורשים של מי שבנה את בית הכנסת, הניחא אם המוריש בנה את בית הכנסת מכספו שלו, אבל במידה שהכספים היו אצלו כנתונים לגבאי צדקה, הרי שמעיקרא לא היתה לו בעלות על כספים אלו, אמנם אין מקום לעורר פקפוק כלשהוא בזכויותיו במעשי הצדקה שנעשו בכסף זה, אך עכ"פ יש לדון דינו רק כמעשה על הצדקה ולא כעושה צדקה. עיין במחנה אפרים הלכות שבועות סי' טז שהביא דעת הרא"ש בנדרים סה: שכל עוד הכסף לא ניתן בפועל ע"י גבאי הצדקה, על פי דין הוא עדיין ברשות הבעלים, ולא פקע כוחם עד שיגיעו ליעדם, ועל כן בניין בית הכנסת מבחינת דין תורה מתייחס לנותני הצדקה, (אליבא דשיטת האור זרוע). ואף לדעת הר"ן בנדרים דס"ל שלאחר שהגיעו ליד הגבאי כבר יצא הכסף מרשות בעלים, מ"מ גם לשיטה זו הכסף אינו של הגבאי גופו, ונראה שהביאור בדעת הר"ן הוא הוא כשיטת החוות דעת סי' קס סק"י ע"ש.

ביחס לטענה שעלתה בדיון, דשאני דינו של אדמו"ר המקבל מעות מהחסידים, שאינו כגבאי צדקה בעלמא, עיין בשו"ת שערי דעה ח"א סי' נו שדן ביחס לכספי צדקה שקבל הגה"צ הדברי חיים זי"ע מחסידיו, האם פעולות הצדקה שנעשו במעות מתייחסות לדברי חיים כעושה צדקה או כמעשה על הצדקה. והשערי דעה שם בתשובה, לא סבר לומר שהדברים פשוטים שהכל ניתן לדברי חיים במתנה, ומשמע שמסקנתו היא שאם אכן ידוע שהכסף ניתן לדברי חיים במתנה גמורה, אה"נ שמעשי הצדקה גופן התייחסו לדברי חיים, משא"כ אם הכסף ניתן לו בסתמא, הרי שהדברי חיים נידון כמעשה על הצדקה ולא כעושה. ונראה מתוך דברי השערי דעה שכיוון לשיטת הרא"ש (הנזכרת) אף שלא הזכירה.

מסקנת הדברים - כל עוד לא הוכח שבית הכנסת היה מעיקרא בית הכנסת של טורסיים, אין נ"מ מי נתן כסף לבניינו. ואפילו לשיטת האור זרוע, נראה שאין נ"מ ביחס למי שאינו נידון כיורש. ובמידה שהדיון יתקיים עם היורש או עם בא כוחו, אך יתברר שהכסף לא היה של המוריש, אלא המוריש שימש כגבאי צדקה בכסף זה, אין ליורש זכות מכח מורישו.

בית הכנסת שנבנה מלכתחילה במתכונת מסויימת

נשמעה טענה שמעיקרא בית הכנסת נבנה עם זכות שיור, דהיינו זכות שיור למי שיכהן כאדמו"ר לחסידות זו שיוכל לנהל את סדרי התפילות בבית הכנסת וכדומה. יש לומר בזה כדלהלן.

הנה עצם הדין של אפשרות שיור זכויות בבית הכנסת מבואר ברמ"א סי' קנג ס"ז, וז"ל -

"יחיד שבנה בית הכנסת ונתנה לקהל דינה כבית הכנסת של קהל. אבל אם שייר לעצמו בה שום כח אין לה מכר כי אם עפ"י הקהל ועל פיו או יורשיו".

ובערוך השלחן סעיף כד כתב הדברים בלשון זו -

"יחיד שבנה בית הכנסת ומסרה לציבור, דינה ככל בתי כנסיות שבעיר שאין ליחיד שום דעה במכירתו. אבל אם שייר לעצמו בה שום כח אין לו מכר כי אם על פי שניהם, והיינו על פי דעת הציבור ועל פי דעתו או דעת יורשו כשמת, ואם קודם מיתתו נתן כל כוחו לציבור אין צריך דעת יורשיו".

ויש לציין בזה כמה נקודות, ראשית, הדין המבואר ברמ"א שייך דוקא אם התנו בפירוש בשעת הקדשת בית הכנסת שהבונה את בית הכנסת משייר לעצמו זכות מסויימת אבל אם בית הכנסת נבנה בסתמא, לא יוכל בונה בית הכנסת לומר דאדעתא דהכי בניתי אותו, וכמבואר בשו"ע סי' קנג סעיף יד, וז"ל -

"ראובן שאמר קרקע זו אני נותן לבנות עליה בית הכנסת ולא רצו עובדי כוכבים להניחן לבנות בית הכנסת והקהל אומרים לבנות עליה בית לת"ת וראובן אומר דאדעתא דהכי לא נדרי, לא מצי ראובן הדר ביה". ומבאר המ"ב "דנעשה נדר מכי אמר קרקע זו לבית הכנסת וכדאמרינן בפיך זו צדקה ... ואף שהוא עומד וצווח איני חפץ אלא שיהיה לבית הכנסת לא משגחינן ביה כיון דמעיקרא סתמא אמר ולא כפליה לתנאיה, דלא אמר אם לא יבנו בית הכנסת יחזירו לי הקרקע, אמרינן אדעתא דידהו יהבה מעיקרא והשתא הדר ביה".

ולכן ה"ה בנידון דידן אין לקבל את הטענה שהיה ממש תנאי מפורש בענין זה, ללא ראיה.

שנית, נראה ברור שדין זה של הרמ"א שמקורו באור זרוע (ח"ב סי' שפה), קובע שגם במקום שהיחיד שייר לעצמו זכות, בית הכנסת שייך גופו לקהל, שהרי הוקדש לקהל אלא שנשארה ליחיד זכות מסויימת, לעכב מכירה בלא דעתו, ואין דינו כבית הכנסת הנמצא בבעלות היחיד שלא נמסר לציבור, וכפי שהודגש בלשונו של הערוך השלחן שהבאנו. וכמו כן אין סברא לומר שהיחיד והציבור שותפים ממש כך שלכל אחד מהצדדים, דהיינו ליחיד ולציבור, יש חלק בשותפות בגוף בית הכנסת, דאיך נוכל להמציא שותפות בין שותפים כשמלכתחילה בעת ההשתתפות לא סוכם ולא הוזכר סוג כזה של השתתפות, (וכעין תשובת הרא"ש כלל פט סי"ג דהשתתפות בתנאים צריכה להאמר בעת ההשתתפות).

אלא פשוט שעיקרו של בית הכנסת הוקדש לציבור ושייך לציבור, וכמו שהובא לעיל באריכות שכך מעמדו של בית הכנסת שנמסר לציבור, אך מאחר שהוקדש בתנאי שלא ניתן למכרו בלא דעתו של המקדיש, התנאי מחייב. וע"ע בפד"ר ח"ז עמ' 210 שהביאו מביאור הגר"א דהיחיד רק יכול להוסיף עיכוב למכירה מכח התנאי אך עכ"פ נשאר שייך לכו"ע, וע"ע בביה"ל שם ואכמ"ל בזה.

לכן מכיון שעכ"פ בית הכנסת נמסר לכלל הציבור ושייך לכלל הציבור, רק יתכן שהיה שיור בהקדש. הרי שבנידון דידן דפנים חדשות באו לכאן, המבנה המקורי כבר אינו בעולם, ומבנה בית הכנסת שלפנינו הוקם מחדש, הרי שעלינו לקבוע שנבנה כאן בית הכנסת חדש על קרקע של הקהל, ובגוף המבנה החדש אין שום שיור זכות לגורם כלשהוא מלבד הקהל שעבורו נבנה בית הכנסת. ואף אם מלכתחילה היה שיור, הרי ששיור זכותם נשארה על הקרקע בלבד, ואין לה כל משמעות מעשית לקבוע סדרים בבית הכנסת. דאמנם אילו היינו קובעים שהקרקע שייכת למי שבנה את בית הכנסת, הרי שכל מבנה שנבנה על קרקע זו גם נידון כשייך ליורשיו, ומי שבנה נידון כיורד לשדה חבירו, אך מאחר ומעיקרא הקרקע היא קרקע של הציבור, אין סברא לומר שהזכות ששייר האדמו"ר זצ"ל שבנה את בית הכנסת, בקביעת סדרים במבנה הראשון, תחול גם על המבנה החדש, מאחר שבמבנה הנוכחי לא הוא ולא יורשיו ולא אחד מממלאי מקומו, לא השקיעו ממון ולא הקדישו הקדש עם שיור זכות.

הטענה שבית הכנסת לא נבנה בסתמא אלא במטרה יחודית

בנושא שלפנינו נשמעה שבית הכנסת מלכתחילה התנהל במתכונת של שטיבל חסידי, של חסידות מסויימת ועפ"י דין לא ניתן לשנות זאת. וציטטו מפס"ד של ביה"ד הגדול שהודפס בפד"ר חלק ז' עמ' 211, שאין מקום לשנות את יחודו של בית הכנסת מכפי שהושתת מתחילה.

ביחס לציטוט זה ולעצם הטענה ברצוני להעיר שלש הערות - ראשית, אילו העובדות היו ידועות שאכן ביהכ"נ הנידון לפנינו אכן הוקם מתחילתו כשטיבל חסידי של החסידות הנ"ל והתנהל בהתאם להנהגות וסדרים שנקבעו ע"י החסידים, יש לדון שכל האמור בפסק הדין הנ"ל שריר וקיים גם ביחס לנד"ד, אך כל עוד הדבר אינו ידוע שאכן כך הם פני הדברים, חזרנו לדינא דהממע"ה. וכל מה שנכתב לעיל ביחס לטענה שביהכ"נ מעיקרא נבנה כביהכ"נ של טורסיים, שייך גם כאן.

שנית, לפי מה שכתבנו לעיל, ה"ה ביחס לטענה זו, י"ל דמאחר ובנידון דידן מבנה ביהכ"נ כפי שהוקם אינו בנמצא ופנים חדשות באו לכאן, נראה שאף אם יוכח שסדרי בית הכנסת אכן היו כנ"ל, אין זה מחייב במציאות הנוכחית שלמעשה הוקם מבנה אחר לגמרי (עיי"ש בדברינו).

ועוד נראה, דמש"כ שם בפד"ר ח"ז עמ' 211, היינו דמאחר ונקבע מנהג בבית הכנסת אין אדם רשאי לשנות ממנהג המקום, וכפי שהביאו מהשלטי גבורים, עיי"ש שכתב הלכה בהלכות מנהג המקום שבעיר בה נוהג מנהג מסויים אפילו יחיד מעכב למנוע שינוי המנהג. (אך ודאי לא אתינן מכח כעין תנאי בהקמת העיר, כביכול).

וכיון שכן, בנידון דידן, דאפילו אליבא דטענת התובע מאחר והמנהג הראשון כבר התבטל ואין לו זכר במקום כבר שנים רבות, וכעת קיים מנהג אחר בבית הכנסת, אדרבה הרי דברי הש"ג שהביאו שם בפד"ר, מסייעים לטענת המחזיקים במקום, שלא לשנות מאומה ממנהג המקום הנוכחי, וכדין עיר ישנה שנחרבה ותושביה גלו, והוקמה עיר חדשה ע"י אנשים חדשים, דודאי לאחר שהחלו לנהוג בה מנהג מסויים לא ניתן לחייבם לשנות מנהגם ולנהוג במנהג של העיר בטרם נחרבה. ולפי מה שנבאר להלן המנהג הנוכחי הושתת כדין בעת שביהכ"נ היה שומם, (ולא חלילה בגזילה שלא כדין).

בין טענות התובע הוזכר הדין המבואר בגמרא דרב אשי אמר שהוא יכול למכור את בית הכנסת במתא מחסיא מאחר שאדעתא דידיה קאתו.

ויש להעיר, דהתם לא נאמר אלא, שמאחר וכולי עלמא תלו דעתם בדעת רב אשי שהיה גדול הדור, לכן הם מסכימים לדעתו לענין מכירת בית הכנסת, וממילא אין צריך לשאול לדעתם, בסתמא אמרינן שדעתו מייצגת את דעתם. אבל אין כאן קביעה דבכה"ג דבית הכנסת דמתא מחסיא, כל עוד לא נמכר, שיהיו לו דינים אחרים מבחינת הבעלות הממונית על בית הכנסת. אלא אם בית הכנסת נמצא בכרך הרי הוא של כלל ישראל (ובהתאם לשיטות דלעיל), ובכפר הוא של כל אנשי הכפר, עיין בראשונים בסוגיא (כולל רבינו יהונתן מלוניל ונמוקי יוסף ובב"י סי' קנג, ואין צורך להאריך בזה).

(לא נכנסנו כאן לבאר גדרי דינו של בית הכנסת של יחיד, דפשיטא שאינו עניין לנד"ד. ע"ע בשו"ת התשב"ץ ח"ד (חוט המשולש הטור הראשון סי' ז') דבית הכנסת דיחיד היינו כשהיחיד הקדיש ביתו לזמן מוגבל לצורך תפילת הציבור, ומבואר בדבריו דדוקא בכה"ג שההקדש הינו לזמן מוגבל לא חלו עליו דיני קדושת בית הכנסת, עיין בלשונו שכתב - "אין המקום ההוא מוקדש עד שיקדישנו בעליו לצמיתות לדורותיו, ואין לטעון עליו שהוא הקדש מצד הציבור שהם מתפללים בו היום כמה שנים, אחר שהם מודים שלא ירדו למקום ההוא רק דרך שאלה, ואינם טוענים עתה שיעקב הקדישו לציבור או מכרו להם". וממילא אינו עניין לנד"ד, שהוקדש לצבור לצמיתות, ולא דרך שאלה לזמן).

מסקנת הדברים -

הטענה שבית הכנסת נבנה מעיקרא כבית כנסת של טורסיים עם יחוד מסויים כוללת בתוכה שלש טענות.

ראשית, טענה ביחס לבעלות על בית הכנסת.

שנית טענה ביחס לתנאי בבניינו של בית הכנסת וכעין שיור זכות. ושלישית טענה ביחס לאיסור שינוי מנהג המקום שנקבע בעת יסודו. ביחס לשלושת טענות אלו קבענו -

א. מצד דיני ממונות הממע"ה ועליו להוכיח שמעיקרא נבנה כבית כנסת של טורסיים.

ב. מצד שיור בבניינו של בית הכנסת מלבד דגם בזה אמרינן הממע"ה, אף לאחר שיוכח השיור, יש לדון דאינו מועיל, מאחר ובכל מקרה בית הכנסת ביסודו שייך לכלל הציבור אלא רק נשארה זכות למקדיש, וכה"ג דנד"ד שפנים חדשות באו לכאן, אין ערך לזכות זו ביחס למבנה החדש.

ג. ביחס לאיסור שינוי מנהג המקום, כתבנו דאדרבה אין לשנות מהמנהג הנוכחי, מאחר והמנהג הראשון (אילו אכן היה כטענת התובע), כבר התבטל מזה זמן רב וכעת מתפללים במקום אנשים אחרים.

תוקפו של ההסכם שנערך בין גבאי ביהכ"נ לנתבעים

בנדון שלפנינו, לאחר שבית הכנסת במתכונתו הקודמת פסק לפעול, ולאחר שהיו בעיות חמורות של סכנת התמוטטות בקירות, ערך גבאי בית הכנסת הסכם עם המחזיקים הנוכחים להעברת בית הכנסת אליהם. לטענת התובע, המחזיקים הנוכחיים הפרו את ההסכם ובכך דינם כיורדים שלא ברשות.

והנה ודאי כל מה שעשו המחזיקים הנוכחיים במקום, עשו כראוי ועל פי הדין המבואר בשו"ע או"ח סי' קנב -

"אם חרבו יסודותיו או נטו כתליו ליפול סותרים אותו מיד ומתחילין לבנות במהרה ביום ובלילה שמא תדחק השעה וישאר חרב".

ועיי"ש במ"ב סק"ז דאף בבית הכנסת דכרכים מותר לעשות כן, דמסתמא כל העולם מרוצים לזה כיון שבנו בית הכנסת אחר במקומו. נוסף לכך לטענתם כניסתם לבית הכנסת נעשתה על דעת הרה"ג הרב שמחה קפלן זצ"ל שהיה רב העיר בצפת ואב בית הדין והיה ממונה על ההקדשות. ולכן אין מקום לדון שהמחזיקים הנוכחיים ירדו שלא ברשות.

עלתה טענה, שהיה מעמד תקף להסכם הנ"ל הקובע מי יקבל את המבנה, מכיון שנערך ע"י הגבאי של בית הכנסת, ממילא יש להתייחס להסכם זה כהסכם שנערך ע"י מי שהיתה לו הסמכות. שהרי הגבאי מחזיק בשררת גבאות. ומתוך כך טען התובע שאי עמידה בהסכם מצד המחזיקים הנוכחיים בביהכ"נ, גורמת לכך שעלינו לדונם כמי שירדו שלא ברשות.

אך הטענה מוטעת מיסודה מאחר שאין מקום לדון שררת גבאות אלא כל עוד הגבאי ממשיך בתפקידו, ואז הרי בכל ענייני הגבאות יש לו סמכות לפעול ולערוך הסכמים, משא"כ כשהוא מחליט לסיים את פעילותו ולהעביר שררתו לאחר, בכה"ג אין ממש בהעברה זו.

סברא זו מבוארת בתשובת מהר"ם שבמרדכי ב"ק סוף פרק החובל, וכן נפסק בשו"ע או"ח סי' קנג סעיף יב. הטעם מבואר במרדכי -

"לאו כל כמיניה, שהרי לא השליטו הקהל על אותה מצוה אלא לאותו האיש ולזרעו אבל לא למכור לאחרים ... אינו רשאי למכור לאחר בלא רשות הקהל. וכן כל מיני שררה כהונה ולויה וכיוצא בהן אין לו רשות למכור", עכ"ל מהר"ם שבמרדכי.

וכן באר המ"ב שם ס"ק עה וס"ק עו. וע"ע בספר חקרי לב חלק יו"ד סי' יח.

הכלל בקביעת אפוטרופוס לבית הכנסת

כל האמור עד כה נאמר ביחס לקביעת הבעלות על בית הכנסת, אך כעת אחת השאלות העיקריות והמעשיות שבפנינו היא שאלת האפוטרופסות על בית הכנסת.

ונראה שמאחר שכל הסדרים שנקבעו בבית הכנסת ע"י המחזיקים הנוכחיים היו לטובת בית הכנסת והמתפללים בו, ממילא הגבאים הוחזקו כדין במשך שנים בחזקתם ולא ניתן להורידם. ועיין בשו"ע או"ח סי' נג סעיף כה שפסק "אין מסלקין חזן מאומנותו אלא אם כן נמצא בו פסול". ובשערי תשובה הביא בשם תשובת הרמב"ם "שאין מורידין אדם מקדושתו מסנהדרי גדולה ועד חזן בית הכנסת אא"כ עבר עבירה בפרהסיא ... "

וכן פסק הרמב"ם בפרק ד' מהלכות כלי מקדש "והוא הדין לכל שררה שבקרב ישראל שהזוכה לה זוכה לעצמו ולזרעו". וממילא גבאי בית הכנסת זכו לעצמם לנהל את ענייני בית הכנסת, ולא מכח מה שקנו מהגבאי הקודם, שהרי לא היה בידו למכור חזקתו לאחר כמבואר במרדכי בב"ק סוף פרק החובל ובשו"ע או"ח סי' קנג סעיף יב שהבאנו לעיל, אלא זכו בשררה זו מכח המציאות שהחזיקו בה מספר שנים כדין ובהסכמת ציבור המתפללים. ועיין בתשובת מהרש"ם ח"א סי' קצח שדן במחלוקת הפוסקים אם יש חזקה במצוות, והעלה שהמנהג הוא שיש חזקה במצוות, והוסיף המהרש"ם -

"אבל בדבר שיש בו שררה קיימא לן דאפילו החזיק מעצמו זכה בה כמ"ש הרמ"א ביו"ד סוף סי' רמ"ה בשם ריב"ש ובתשובת רמ"א סי' נז הוכיח כן רב אחד מש"ס דב"ב י"ב וכן הוא בתשובת מבי"ט ח"ב בשניות סי' ח' עיי"ש".

ולכן אף אילו היה מתברר שיש לתובע שבפנינו חלק בבית הכנסת מדין יורש, אין מקום למנותו לאפוטרופוס ולהעדיפו על הגבאים הנוכחיים.

ואין צ"ל שלא ניתן לסלק מבית הכנסת את המתפללים שהורגלו להתפלל בו, וכמ"ש בשו"ת מהר"ש ענגיל ח"ה סי' מא, עיי"ש. ואף אם יוחלט בבית הדין להשאיר את האפוטרופסים שנקבעו בהחלטה הקודמת, אין להם סמכות לסלק אדם ממתפללי בית הכנסת, וכמ"ש שם מהר"ש ענגיל "דהגבאי נתמנה רק לפקח על צרכי בית הכנסת ולא לגרע לגמרי זכותו של היחיד לדחותו מבית הכנסת".

נראה שבנידון שלפנינו ראוי להחליט העיקרון המנחה ביחס לקביעת האפוטרופסים הוא כפי שכתב בשו"ת אבני זכרון (להג"ר אלטר שאול פעפער ז"ל, שהיה אב"ד בניו יורק, בתשובה משנת תרפ"א). בסי' עד כתב האבני זכרון אודות תקנה שתקנו בבית הכנסת שלא למנות לנשיאות ושררה בבית הכנסת אדם שמתפלל בבית הכנסת אך לא קנה מקום בבית הכנסת, וכתב שם -

"מה שייכות נשיאות ושררות לקנין הקרקע, ודאי מי שאינו נושא בעול עם הציבור לא יוכל להיות מראשי העדה דהרי אינו נמנה עמהם, אבל אם לא קנה קרקע מיוחדת ובשאר דברים נותן חלקו כמו שאר החברים לא אדע למה יפסל מלמנות בראש והכתוב בפרשת מסעי אומר אלה האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ אלעזר הכהן וגו'. ועלי הכהן ושמואל הרמתי הלוי היו נשיאי ישראל אע"ג ששבט לוי לא נחלו נחלה בארץ ... ועיין בש"ס סוטה דף מא: ופרש"י ותוס' שם ובמסכת יבמות דף מה: דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה וראוי לשררות ונשיאות בארץ, והרי אין לו קנין וחלק בארץ ... אכן לדעתי נתקנה תקנה זו מטעם אחר, והוא שעל פי רוב אותן אנשי החברה הדרים ברחובות הסמוכים לבית הכנסת וקובעים מקום להתפלל בתמידות בבית הכנסת הלא הם קונים מקומות, ומי שאינו קונה מקום קבוע או שמוכר מקומו עפ"י רוב מחמת שדר מריחוק מקום מבית הכנסת ואינו רגיל לבוא בכל פעם, וכיון שעיקר התמנות הראשים היא לפקח על יסודי החברה שהיא ללמוד תורה ברבים בכל יום ולהשגיח בעת התפילה שיקיימו המתפללים ומקדשי תיראו שלא ידברו בעת התפילה וקריאת התורה ולחלק העליות והמצוות כל אחד לפי הכבוד הראוי לו כמבואר בפנקס התקנות, ולכן שפיר תקנו שלא ימנו אותן שאין להם מקומות קנויים בבית הכנסת שרובן דרים בריחוק מקום ולא יוכלו לבוא למלאות תפקידם ובפרט בשבתות וי"ט, וסמך לזה מהא דפסחים דף קיג. דא"ל רב לרב אסי אל תדור בעיר דריש מתא אסיא פרש"י ז"ל רופא ואמרי לה ת"ח, ותרווייהו חד טעמא שהם טרודים ואינם יכולים לעסוק הרבה בצרכי ציבור, ומה לי טרוד באומנותו או שאינו יכול לעסוק בצרכי ציבור המוטלים עליו מחמת שדר בריחוק מקום". עכ"ל התשובה בשו"ת אבני זכרון.

ולפי זה נראה דה"ה בנידון דידן, גם אילו היה לתובע חלק בבעלות על בית הכנסת, אין בכך נ"מ כלל לשאלה את מי למנות אפוטרופסים, מאחר ועסקינן בבית הכנסת פעיל המתפקד באופן קבוע כל יום, הרי שמינוי האפוטרופסים היינו מינוי גבאים בלבד, שהרי לא תינתן בידם סמכות החורגת מניהול סדרי ביהכ"נ. ובכה"ג הכלל הקובע במינוי כזה הוא שהאפוטרופסים יהיו נציגים ממתפללי בית הכנסת ויתמנו בהתאם ליכולתם לנהל באופן יעיל יום יום את סדריו הקבועים של בית הכנסת. ומאחר ואין מקום עפ"י דין למנוע מהמתפללים הנוכחיים בביהכ"נ להמשיך בחזקתם במקום, ממילא האפוטרופסים צריכים להתמנות מתוך ציבור המתפללים. ומהאי טעמא אין מקום להעמיד מעליהם בנשיאות בית הכנסת מי שנשיאותו עשויה להגביל אותם מלהמשיך בחזקתם. ולכן יש למנות כאפוטרופסים נוספים את גבאי בית הכנסת המשמשים כיום בתפקידם והם האפוטרופסים היודעים מה הם צרכי בית הכנסת וכיצד להמשיך לנהלו, ואין מקום למנות אפוטרופוס מי שאינו מתפלל בקביעות בבית הכנסת וק"ו מי שכלל אינו גר בצפת.

תגיות