בס"ד
מס. סידורי:996

משכון שאבד למלווה

שם בית דין:אזורי פתח תקוה
דיינים:
הרב בן מנחם יצחק מאיר
הרב כצס שלמה
הרב משורר ישעיהו
תקציר:
אדם לווה 50 לירות מהנתבע, וחמיו הניח אצלו כמשכון שעון כסף ושרשרת זהב, לאחר זמן מה שילם הלווה 5 לירות לאשת הנתבע לטענתו עבור הריבית, לאחר כמה זמן נגנב המשכון, אך התובע לא מאמין לו ודורש תשלום של 200 לירות, שלפי טענתו זה שווי המשכון. הנתבע השיב כי הוא לא דרש משכון, והוא לא לוקח ריבית, מטעם הנתבע הגיעו עדים שהעידו כדבריו.
פסק הדין:
התובע פטור מתשלום החוב, אמנם הנתבע פטור מתשלום על המשכון שאבד לו.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: י"ב תמוז תשי"א

תיק ‏390/51

בבית הדין הרבני פתח תקוה

לפני כבוד הדיינים:

הרב יצחק מאיר בן מנחם, הרב שלמה כצס , הרב ישעיהו משורר

התובע: פלוני וחתנו אלמוני

נגד

הנתבע:            פלוני

הנדון: חוב ומשכון

משכון שניתן למלוה בלי דרישה – מלוה על המשכון שטוען שהמשכון אבד – לוה שטוען ששילם רבית למלוה והמלוה מכחיש או טוען שקיבל את התשלום עבור קרן החוב – מלוה שקיבל משכון מאדם אחר    שאינו הלוה – מלוה על משכון, ואבד המשכון.

התובעים הם חם וחתנו. החתן לווה מהנתבע 50 ל"י, והחם הניח אצל הנתבע שעון כסף ושרשרת זהב כמשכון. כעבור כמה חודשים מההלואה, שילם החתן לנתבע באמצעות אשתו 5 ל"י, לטענת האשה, התשלום ניתן בתורת ריבית. לאחר עוד איזה זמן, נגנבו חפצים שונים מחנותו של הנתבע, ובכלל זה לטענת הנתבע המשכון. התובע אינו מאמין לנתבע שהמשכון נגנב ודורש שישלם לו 200 ל"י, שוויו של המשכון לפי טענתו. הנתבע טוען שקיבל את ה-5 ל"י בפרעון החוב, ומציג את פנקסו בו כתוב שניכה סך זה מהחוב. כמו כן טוען שלא דרש משכון עבור הלוואה זו כשם שאינו דורש משכון עבור הלוואות אחרות. מטעם הנתבע העידו עדים שדרכו להלוות בסכומים גדולים בלי ריבית ובלי משכון, אך לא ידעו להעיד על הלואה זו.

מסקנות

         א.         מלוה שקיבל משכון בלי שדרשו, יש לו דין של מלוה על המשכון.

         ב.         מלוה על המשכון שטוען שהמשכון אבד, ובעל המשכון אינו מאמין לו, חייב להשבע שהמשכון אינו ברשותו.

          ג.          לוה שטוען ששילם רבית למלוה, ותובע שהמלוה ישיבה לו, והמלוה מכחיש, יש מן הראשונים סוברים שהמלוה אינו נשבע היסת, שאין הלוה משים עצמו רשע שלוה ברבית, ורוב הראשונים סוברים שהמלוה נשבע היסת, שבתביעות ממון אין אומרים שאין אדם משים עצמו רשע.

         ד.         לוה שטוען ששילם רבית למלוה, והמלוה מודה שקיבל תשלום עבור קרן החוב, הואיל ולאחר הדין ודברים ביניהם אין הלוה תובע החזר הממון ששילם, אין המלוה נשבע על טענתו, גם כאשר יש נפקא מינה לענין אחר. כגון במלוה על משכון, שהלוה טוען שהמלוה קיבל רבית והוא שומר שכר על המשכון.

         ה.         מלוה ברבית שקיבל משכון מאדם אחר שאינו הלוה, אינו שומר שכר על המשכון.

          ו.          מלוה שקיבל משכון מאדם אחר שאינו הלוה, וטוען שהמשכון אבד, והתחייב שבועת השומרים, בעל המשכון אינו יכול לגלגל על המלוה שישבע על דין ודברים שיש בין המלוה ללוה, שבעל המשכון אינו בעל דברים של המלוה לעניינים אלו.

          ז.          המלוה על משכון ששויו יותר מהחוב, בלי שכר, ואבד המשכון, כלפי החוב המלוה הוא כמו שומר שכר שחייב בגניבה ואבידה, וכלפי מה שיתר על החוב, המלוה הוא כמו שומר חינם שפטור מגניבה ואבידה.

פסק דין

הצדדים הופיעו בפני בית הדין ביום י"ד סיון תשי"א, ואחרי שחתמו על כתב סמכות לשפוטו של בית הדין בנדון, הציעו טענותיהם דלקמן:

הצד התובע טוען כי חתנו אלמוני לוה מהנתבע סך 50 ל"י בשטר שחתם עליו כלוה חתנו אלמוני ובמשכון שנתן התובע - שעון כסף ושרשרת של זהב. כעבור כמה חדשים המציא חתנו אלמוני ע"י אשתו לנתבע סך חמש ל"י בתור רבית ע"ח חוב זה, וביום 16.5.51 הודיע לו המלוה הנתבע כי קרה מעשה גנבה בחנותו ונגנבו ממנו חפצים שונים וגם המשכון בתוכם. צד התובע אינו מאמין לנתבע שהמשכון נגנב ממנו ודורש שיחזיר לו המשכון או תמורתו - סך 200 ל"י שלפי דבריו זהו שויו האמיתי.

הנתבע משיב כי אמנם התובע השאיר ברשותו קופסה ובה חפצים הנ"ל, אבל הוא לא דרש ממנו זאת ומוכן היה להלות לו בלי שום משכון והתובע הביא לביתו על דעת עצמו את החפצים הנ"ל כמשכון. בנוגע לחמשת הל"י הוא מכחיש שלקחן בתור רבית, כי אם ע"ח החוב, והראה בפני בית הדין את פנקסו שכן רשום שם שהן ע"ח החוב. כמו כן הביא הנתבע עדים שהעידו כי אמנם רגיל הוא להלות כספים גם בסכומים גדולים בלי רבית ובלי נטילת שום עבוט, אבל הם אינם יודעים להעיד על המקרה הנדון באיזה אופן היה.

ואחרי עיון ודיון בדבר בכמה ישיבות החליט בית הדין בישיבתו מיום ה' תמוז תשי"א כדלקמן:

אף שלדברי הנתבע לא דרש משכון מן התובע - אם גם נכונים דבריו - אולם מאחר שהלוה נתן החפצים בתור משכון והנתבע קבלם ונשארו ברשותו דינו כדין מלוה על המשכון.

אם התובעים חושדים במלוה שהמשכון נמצא עדיין ברשותו ואינו נאמן עליהם מוטל על הנתבע להשבע שבועה שאינו ברשותו.

לא הוכח בפני בית הדין שהנתבע לקח דמי רבית ושיהיה מחמת זה מלוה על המשכון שקבל שכר שמתחייב בגנבה ואבדה גם בדמי המשכון היתירים על החוב, אחרי שהתובעים לא הוכיחו בעדים או בכתב מוכיח שנתנו רבית ואינם נאמנים להרשיע את עצמם ואת הנתבע - המלוה בעבירה על איסור רבית. ולא מיבעיא לדעת הסמ"ג בלאוין קצ"ג ולדעת היש חולקין ביו"ד סי' קע"ז סע' י"א בהג"ה משמיה דר' ירוחם בשם הרמ"ה דס"ל אמנם כן דבתביעה על הרבית שנתן ישנו "אין אדם משים עצמו רשע" ואינו נאמן אפילו להשביעו היסת על תביעתו, אלא אפילו לדעת רוב הפוסקים שהיא הדעה הראשונה בשו"ע יו"ד שם וכן בחו"מ סי' פ"ב סעי' י' ועוד, שיכול להשביעו היסת על תביעתו על הרבית שנתן, ולגבי תביעות לא אמרינן "אין אדם משים עצמו רשע" וכמבואר בביאור הגר"א בחו"מ שם סק"ל, נראה שבנדון דידן גם הם יודו, כיון דלא בא בתביעה ישרה על הרבית שנתן שיחזירו או שינכהו מסך החוב דאדרבא, הנתבע - המלוה טוען שלא לקח כלל רבית ושנכה אמנם החמש ל"י מסך החמשים ל"י דמי החוב ואינו דורש יותר מארבעים וחמש ל"י, והתובע הלוה טוען שנשאר כל החוב בשלמות והחמש ל"י נתן באיסור רבית, והכל כדי שעל ידי זה יחשב הנתבע כמלוה על המשכון בשכר.

ובר מן דין בנדון שלפנינו הטענה על הרבית אינה קשורה כלל עם המשכון כיון דבעל המשכון הוא התובע חותנו של הלוה בפועל, וחמש הל"י נתן הלוה ע"י אשתו והיא שטוענת שנתנה את הכסף בדמי רבית. וא"כ אף אם נאמר דעי"ז שקבל רבית מהלוה נחשב כבר על המשכון שקבל מחותנו כמלוה על המשכון בשכר, אבל התובע את המשכון כעת הוא התובע שהוא בעל המשכון ולו אין טענה עליו שקבל שכר רבית והוא איננו כלל בעל דין ע"ז, וחתנו ובתו אינם נחשבים לתובעים על המשכון. ומטעם זה אין גם מקום לומר שאחרי שישביעו שבועה שאינו ברשותו יגלגל עליו שבועה גם בענין הרבית כיון דאינו כלל בעל דין ע"ז, ואחרי שחתנו ובתו אינם בע"ד רק על ענין הרבית, וכיון והם אינם תובעים את הרבית, שהרי המלוה מנכה זה מהחוב, אלא שרוצים לקבוע שהיה בכאן איסור, בזה ודאי יש מאין אדם משים עצמו רשע, וכל שכן לאחרים, ואינם נאמנים כלל בזה. מחמת כל הנ"ל נראה לביה"ד שאין לחשוב את הנתבע למלוה על המשכון בשכר.

בהוצאה מהיוצא מהסעיף הקודם אין לחייב את הנתבע בתשלום דמי המשכון במה שהם יתירים על החוב, אלא דינו כמלוה על המשכון בדלא מקבל שכר שדינו מבואר בשו"ע חו"מ סי' ע"ב סעי' ב' בהג"ה ובמפרשיו.

ובנוגע לשעור דמי החוב, ע"ז המלוה אחראי גם בגנבה ואבדה, וכמבואר בשו"ע שם, ולכן מפסיד דמי החוב חוץ מחמשת הל"י שכבר קבל ע"ח החוב שא"א להוציא ממנו, וכמבואר שם בבאה"ט ס"ק מ"ב בשם הש"ך שם.

ואחרי שהנתבע נשבע לפני ביה"ד שבועה שאינו ברשותו וכי השעון והשרשרת נגנבו ממנו (בהתאם לסעיף ב' לעיל), ולפי דרישת הנתבע נשבע התובע שהשרשרת הממושכנת היתה של זהב, נכנסה לתקפה החלטת ביה"ד דלעיל.

וע"ז באעה"ח יום י"ב תמוז תשי"א (16.7.1951).

הרב יצחק מאיר בן מנחם          הרב שלמה כצס    הרב ישעיהו משורר

תגיות

אחריותו של המקבל - כשנוטל ריבית מאדם שלישי - גם כשנהנה מהמשכון אינו שומר שכר כשומר שכר - עד גובה החוב