בס"ד
מס. סידורי:995

פלאפון שקיים ספק מי הזיק אותו

שם בית דין:מכון משפט לעם שדרות
דיינים:
תקציר:
שני אנשים התווכחו ביניהם ונתנו מכה לאדם אחר שהחזיק פלאפון, והפלאפון נשבר, בעל הפלאפון תובע את אחד מבעלי המריבה.
פסק הדין:
על הנתבע לשלם רבע מעלות התיקון של מכשיר הפלאפון.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

פסק דין בנושא: פגיעה במכשיר פלאפון תוך כדי מריבה

בעניין שבין התובע מ

לבין הנתבע ד

עובדות מוסכמות

ב’ וד’ התווכחו בניהם ותוך כדי ויכוח דחפו אחד את השני. אחד מהם נתן מכה למ’ אשר אחז פלאפון בידו וגרם למכשיר ליפול ולהישבר. עלות התיקון מוערכת ב 150 ₪ .

טענות וראיות

תובעאחזתי את המכשיר ולפתע אחד מהם הפיל את המכשיר מידי וגרם לכך שהמסך נשבר. מבין שניהם אני תובע את ד’ כי ברור לי שהוא המזיק. יש לי גם הוכחה לכך שהרי המכשיר עף לכיוון ב’, סימן שהוא נדחף על ידי  ד’. אני תובע תיקון של המסך מד'.

נתבעראשית יש לציין שב’ ומ’ חברים טובים מאוד. ולעצם העניין אני לא  פגעתי במכשיר וראיתי במפורש שב’ הזיק לפלאפון ולכן הוא חייב לשלם.

עדות – א

עמדתי בכיתה וראיתי את ד’ דוחף את ב על מ’. כתוצאה מכך ב הפיל את המכשיר. אני משוכנע שב'הזיק למכשיר ולא ד’.

בירור הדין

טענת התובע- האם בגדר טענת ברי?

התובע לא זיהה את מי שהזיק לו ממילא עולה השאלה מדוע בחר לתבוע דווקא את ד’ ולא את ב’? התובע מתבסס על הערכה הגיונית הנובעת מהעובדה שהמכשיר עף לכיוון ב’, נראה מכך שד’ עשה זאת. מצב זה שבו התובע מודה שלא ראה בעיניו מי הזיק לו ורק על פי ההערכה הוא מחליט שהנתבע עשה זאת נידון בדברי הפוסקים המובאים בספר פתחי תשובה (חושן משפט סימן ע”ה ס”ק כ). יש שהחשיבו זאת לטענת ברי כי כך השתכנע ומציג זאת כדבר ברור. ויש שחלקו שאין זו טענת ברי כי בית הדין יודע על כך שהדברים מבוססים על הערכות שאינם מוחלטות. לכן מספק אין להשביע שבועת הסת את הנתבע (על פי פסק התומים שם).

ספק מזיק

נאמר במשנה בבא קמא לה “זה אומר שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק, שניהם פטורים”.
המקרה עוסק אם ידוע על שניים שאחד מה גרם נזק וישנו ספק מי מבין השניים גרם לכך, שניהם פטורים כי המוציא מחברו עליו הראיה.

לאור זאת הדין הוא שהנתבע פטור כי לא הוכח שהוא המזיק.

במקרה זה יהיה פטור אף בדיני שמיים[1] היות והנתבע טוען טענת ברי שהוא אינו המזיק ולתובע אין  ראיות.

עדות

הופיע בפני בית הדין עד אחד אשר העיד שב’ הוא זה שהפיל את המכשיר. בפשטות העדות מסייעת לנתבע ומטילה את האחריות על ב[2].

אולם לאחר שמיעת כל העדות מתברר שהיא מטילה את האחריות (כולה או חלקה) על ד’. מכיוון שהעד הוסיף שב’ עף על המכשיר רק בגלל הדחיפה של הנתבע. במקרה של דחיפה אחריות הנזק מוטלת על הדוחף ולא על מי שנדחף (אלא אם כן הוא היה פעיל והוסיף לנזק). יוצא מכך שהעדות היא נגד הנתבע והוא חייב בנזק.

לאור זאת, הנתבע חייב להישבע שבועת התורה מכוח עדות העד (חושן משפט סימן פ”ז).  הנתבע מצידו מוכן להישבע ולהכחיש את העד שהוא לא דחף את ב’. אך בזמן הזה מנהג בתי הדין שלא להשביע את בעלי הדין.

במקום השבועה בית הדין מטיל חיוב כספי מסוים כדי לפדות את השבועה המוטלת עליו.
למעשה, היות ואף לפי העדות ייתכן שגם ב’ היה גם שותף פעיל בגרימת הנזק ובהתחשב בכך שהנתבע מוכן להישבע, יש לחייב את הנתבע ברבע מהתיקון.

החלטה

הנתבע ד’ ישלם בתוך שלושים יום, רבע מעלות התיקון של מכשיר הפלאפון.

על החתום:

בית דין למוסדות חינוך של מכון משפט לעם

תגיות

הוכחת הנזק - טענת שמא של המזיק טענת ברי - שמתבססת על הערכה