בס"ד
מס. סידורי:968

בענין דבר האבד

שם בית דין:רמת גן
דיינים:
הרב בן יעקב צבי יהודה
תקציר:
התובעת מארגנת מופעי ילדים. הנתבע מנהל בית חב"ד בכפר יונה. הנתבע הזמין אצל התובעת מופע לפורים במחיר של 2100 ש"ח. האומן שהיה אמור לבצע את המופע הודיע כשעה לפני תחילת המופע כי לא יוכל להופיע מחמת התחייבות קודמת. הואיל ולא ניתן היה לבטל את הארוע שכן הצבור כבר החל לבוא, מצאה התובעת כאומן חלופי - להטוטן שיופיע בפני הילדים. מחיר הלהטוטן 1000 ש"ח + מע"מ (1180 ש"ח).
התובעת טוענת שהואיל ולמעשה הנתבע הסכים להופעת הלהטוטן הרי שעליו לשלם את שכר הלהטוטן, שכן ביטול ההופעה היה מחמת אונס של התובעת ולא באשמתה ואין מקום לפיצוי לנתבע. התובעת אינה יכולה לממן מכיסה את מופע הלהטוטן.
הנתבע טוען שמגיע לו פיצוי על הנזק שבביטול ההופעה. הוא חפץ דוקא בהופעה שהזמין שיש בה מסרים יהודיים לימי הפורים בניגוד ללהטוטן שלא היה בהופעתו מסרים ערכיים לימי הפורים. הנתבע מודה כי הסכים בלית ברירה להופעת הלהטוטן אך זה היה מאונס מאחר ולא רצה לאכזב את הקהל, כמו כן טוען לנזקים לשמו עקב ביטול ההופעה.
פסק הדין:
בית הדין פסק כפשרה הקרובה לדין שעל הנתבע לשלם לתובעת 666 ש"ח + מע"מ.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: ג' תשרי תשס"ב

עובדות

התובעת מארגנת מופעי ילדים (הצגות, להטוטנים וכד'). הנתבע - מנהל בית חב"ד בכפר יונה, הזמין אצל התובעת מופע לפורים בקנין בנתניה במחיר של 2100 ש"ח. האומן שהיה אמור לבצע את המופע, הודיע סופית כשעה לפני התחלת המופע, כי לא יוכל להופיע מחמת התחייבות קודמת. הואיל ולא ניתן היה לבטל את הארוע וכי הציבור החל לבוא לקניון, מצאה התובעת אומן חלופי - להטוטן, שיופיע בפני הילדים. מחיר הלהטוטן - 1000 ש"ח + מע"מ (1180 ש"ח).

טענת התובעת - הואיל ולמעשה הנתבע הסכים (אמנם בלית ברירה) להופעת הלהטוטן, הרי שיש לשלם את שכרו בלבד (התובעת מוותרת על ריוחיה). הואיל וביטול ההצגה היה מחמת אונס ולא היה באשמת התובעת, ע"כ אין מקום לפיצוי לנתבע, ואין התובעת יכולה לממן מכיסה את מופע הלהטוטן.

טענת הנתבע - הפיצוי מגיע לו על הנזק שבביטול ההופעה. הוא חפץ דוקא בהופעה שהזמין, מאחר וההופעה היה בה מסרים יהודיים של ימי הפורים, בניגוד ללהטוטן, שאף שהיה אדם שומר מצוות, לא היה בהופעתו מסרים ערכיים לימי הפורים. הנתבע מודה כי הסכים בלית ברירה להופעת הלהטוטן, אך היה זה מאונס ולא מרצון, מאחר ולא רצה לאכזב את הקהל. כמו כן טוען לנזקים לשמו עקב ביטול ההופעה.

פסק הדין

תנן במשנה ב"מ עה,ב:

שכר את החמר ואת הקדר להביא פרייפרין וחלילים לכלה או למת, ופועלין להעלות פשתנו מן המשרה וכל דבר שאבד וחזרו בהן, מקום שאין שם אדם, שוכר עליהן או מטען.

וגדר דבר האבד מבואר שם בתוס' (ד"ה פרייפרין): "דבר האבד חשיב לה, שעתה זמנה הוא לעשות". והיינו כל דבר שעתה הוא זמנו לעשות, אפילו אין במניעתה הפסד ממון, וכגון חלילים למת או פרייפרין לכלה, וכעת בחזרת הפועל או הקבלן ימנע הדבר לעשות, הרי זה בכלל דבר האבד ששוכר עליהן או מטען (ועיין ברמב"ם הל' שכירות ט,ד, דאף שהמשנה נקטה בדבר האבוד "פועל", מ"מ הרמב"ם פסק דאין חילוק לענין דבר האבד בין פועל לקבלן, דהגמרא חילקה בין פועל לקבלן דוקא בדבר שאינו אבד, ועיין בגר"א בבאוריו לחו"מ סי' שלג ס"ק טז. וכן פסק הרא"ש בר"פ האומנין, המחבר בשו"ע חו"מ שלג,ה, וכן במהרשד"ם חחו"מ סי' קיט. ונפק"מ לנדו"ד שדין התובעת כקבלן ולא כפועל).

ובגדר דבר האבד, כתב בתרומת הדשן (סי' שכט) דבעה"ב שהוא עשיר השוכר משרת או משרתת, ורוצים לחזור בהם תוך כדי זמן שכירותם: "נראה דמיקרי נמי דבר האבד, כיון דדרכו ורגיל הוא לשכור משרתים, ולא הורגלו לא הוא ולא אשתו לעשות מלאכתם וצרכיהם ע"י עצמן ... ולכך יכול לשכור עליהם". ומ"מ נשאר תרומת הדשן בצ"ע. ובב"י בחו"מ סי' שלג,ז הביא דבריו, וכן ברמ"א חו"מ שלג,ה הביא דמשרתת הוי דבר האבד. ובש"ך שם בס"ק כג הקשה על הב"י והרמ"א, דהרי תרומת הדשן נשאר בצ"ע, ומדוע פסקו דהוי משרתת דבר האבד (ועיין גם מהרשד"ם בתש' סי' קיט, ובתש' ושב הכהן סי' יג ד"ה ולפענ"ד). וכתב הש"ך להלכה דהכל לפי הענין ולפי ראות עיני הדיין. וכן נראה מדברי החוות יאיר בתש' סי' קו. ובנתיבות שלג,ח כתב דמה שהסתפק תרומת הדשן היינו אי חשיב כדבר האבד של ממון, אך כדבר האבד שאינו של ממון ודאי חשיב גם לתרומת הדשן. ועיין עוד בסמ"ע שם ס"ק יח שהגדיר דבר האבד: "שהוא צורך שעה ויתקלקל אם לא יוגמר מלאכתו מיד".

לאמור נראה דנדו"ד בשעה שהודיעה התובעת לנתבע כי האומן שהוזמן לא יוכל להופיע בקניון בנתניה כהזמנת הנתבע, נראה שזו מציאות של דבר האבד, שעליה חל דין המשנה: "שוכר עליהן או מטען".

בנדון שלפנינו לא האומן שהיה אמור להופיע - הוא התובע אלא המתווך/האמרגן. אף שחזרת האומן אינה באונס, מ"מ ביחס לתובעת הרי שהחזרה הינה באונס, כשהודיע לה האומן ברגע האחרון שלא יוכל להופיע עקב התחייבות קודמת. וכיון שביחס לתובעת הוי אונס, אין בזה דין של דבר האבד ששוכר עליהן או מטען. כך מבואר מדברי הרמב"ם בהל' שכירות ט,ד, וז"ל:

"במה דברים אמורים, אבל בדבר האבוד בדבר שאינו אבוד ... אחד פועל ואחד קבלן אינו יכול לחזור בו אא"כ נאנס כגון שחלה או שמע שמת לו מת, ואם לא נאנס וחזר בו, שוכר עליהן או מטען".

המקור לדברי הרמב"ם הוא מדברי הגמ' ב"מ עז,א - ב, עיי"ש. ועיין ברא"ש ב"מ פרק האומנין ה"ו שמ"מ אינו צריך לשלם להם כל שכרם רק מה שעשו וידם על העליונה. ועיין בש"ך ס"ק כד דאין הכוונה שידם על העליונה אלא שאינה על התחתונה, עיי"ש.

לפ"ז בנידון דידן שהיתה חזרת האומן - ביחס לתובעת - חזרה באונס, לא יכל הנתבע להסכים לשכירות הלהטוטן וכעת שלא לשלם לו שכרו (באמצעות התובעת) בטענת "מטען", אלא שאינו צריך לשלם לו כל שכרו. ובנידון זה אם משלם רק מה שעולה הלהטוטן לתובעת, הוי בבחינת "מה שעשו", וא"כ לכאורה יש לקבל את טענת התובעת.

השאלה בנדון שלפנינו שטוען הנתבע כי נגרם לו נזק באי הופעת האומן, ומה שהסכים ללהטוטן הוא בבחינת הרע במיעוטו, ואף שאינו תובע את הנזק שנגרם לו, מ"מ חפץ לא לשלם לתובעת, ואי התשלום יהיה ניכוי בגין הנזק. הנתבע מציין גם את החוזה בינו לתובעת ובו התחייבות לתשלום קנס ונזקים בגין הפרת ההסכם.

המשנה בר"פ האומנין (הנ"ל) הביאה שתי דוגמאות לדבר האבד - פשתנו שרוי במשרה ואם לא יעלו את פשתנו מן המשרה יאבד הפשתן. בכגון זה מדובר שיגרם למעביד נזק ממוני. הדוגמה השניה (הראשונה במשנה) - שכר מי שיביא לו חלילים לשמח חתן וכלה או לקונן על המת, או מי שיביא לו עצים לעשות אפריון (עיי"ש ברש"י). בכגון זה לא יגרם לו הפסד ממוני אלא שלא תעשה המלאכה אותה הוא מבקש לבצע. לא הממון יפסד אלא המלאכה אותה הוא מבקש לבצע (ועיי"ש בתוס' ד"ה פרייפרין). פירוש הדין מצאנו בדברי הריטב"א בחידושיו למסכת ב"מ (עה,ב ד"ה להביא), וז"ל:

"בהאי בבא איירי תנא בדאיכא דבר האבד בחזרתן. ונקט לה בין בקבלנות כגון חמר וקדר, ובין בפועלים שהם שכיר יום. ונקט דבר האבד בתרי גווני. או שיש אבידת ממון ממש דומיא דלהעלות פשתנו מן המשרה, או בדאיכא הפסד רצונו שלא נעשה כונתו ומתאחרין מעשיו, כגון ההיא דמת וכלה. וקתני דבתרוייהו שוכר עליהן או מטען. ומיהו כל שלא שכר עליהן ולא הטען, בסיפא דאיכא הפסד ממון משתלם מהן כדי שכרן או כדי החבילה שבאת לידו. אבל באידך דליכא אלא הפסד רצון, אין לדבר תשלומין".

לדברי הריטב"א המשנה מיירי בשתי מציאויות שונות - כשיש הפסד ממון במניעת המלאכה או כשיש הפסד רצון. הנפק"מ בין שני המקרים - כשלא שכר עליהן או הטען ונפסדה המלאכה. כאשר נפסד הפשתן, יש לבעה"ב תביעת ממון כנגד הפועלים, משא"כ כששכר פועל להביא חלילין למת או כלה, אם לא שכר עליהם או הטען אין לו כנגדם תביעת ממון. וכן כתב בהגהות אשרי פרק האומנין ה"ב דבדבר האבוד שאינו של ממון כגון מלמד או כד', אינו צריך לשלם הנזק אלא שוכר עליהן או מטען, משא"כ בדבר האבד של ממון, צריך לשלם כל היזקו מדינא דגרמי. וכן מבואר בתרומת הדשן (סי' שכט - הנ"ל), וכן פסק הרמ"א חו"מ שלג,ו. ועיין בש"ך שלג,לט דלדעת הנימוק"י (ב"מ מו,ב בעמוה"ר) אף בהפסידו דבר של ממון, אינו צריך לשלם לו היזקו, ואף בדבר של ממון קיי"ל שוכר עליהן או מטען, וכן משמע ברמב"ן. ועיין עוד בנתיבות שם ס"ק יד. ומ"מ אליבא דכ"ע בנדון כנדו"ד שאינו היזק של ממון אלא שנפסד הענין, אין חיוב לשלם נזק.

אלא שבנידון שלפנינו יש הסכם בין הצדדים לתשלום נזקים, ויש בזה לכאורה התחייבות גמורה בחתימת הצדדים. אלא שעדיין אנו מסתפקים בכוונת ופרשנות האמור בהסכם, אם הוא גם כולל הפסדים מהסוג שציין הנתבע (טענה של פגיעה במוניטין). מה עוד שצ"ע אם הכוונה גם לחזרה מחמת אונס וכנדו"ד.

ע"כ נראה לנו בכגון זה דאף שהדין נוטה לחייב את הנתבע בתשלום התביעה, מ"מ מחמת טענתו על הפרת ההסכם לפשר קרוב לדין, דהיינו שהנתבע ישלם לתובעת שני שליש ממחיר הלהטוטן, שהם 666 ש"ח + מע"מ.

לאור הנימוקים האמורים לעיל,

הנתבע ישלם לתובעת סך של 666 ש"ח + מע"מ.

 

תגיות