הזיק דבר הראוי רק לבעליו

ראשי פרקים

א.   דרך לפנימי - שעבוד לדריסת רגל

ב.   ראית הנתיבות ממוכרת כתובתה

ג.    הראיה מתוחב תרומה גזולה לפה חבירו הזר

ד.    מדינא דגרמי וגורם לממון, וראיות אחרות

ה.   שומת הנזק

שאלה

נשאלתי מספר פעמים בענין מי שהזיק זוג משקפיים, וטוען שהוא פטור מלשלם כיון שאין להם מחיר בשוק, ולא נראה שיש מי אשר ירכוש זוג משקפיים משומש, וא"כ אין למשקפיים אלה ערך למכירה, ואינם שוים אלא לניזק. וכן בכל דבר שאינו ראוי אלא לבעליו כגון נעליים וחולצות משומשות, ורצו לסמוך יתדותיהם על דברי הנתיבות קמח,א.

תשובה

א.     דרך לפנימי - שעבוד לדריסת רגל

תנן בכתובות קט,ב:

מי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו, אדמון אומר ילך לו בקצרה, וחכמים אומרים יקנה לו דרך במאה מנה או יפרח באויר.

ובגמ' שם:

מאי טעמא דרבנן, שפיר קאמר אדמון (דקא סלקא דעתך כשארבעת השדות שסביבותיו של אדם אחד הן, דממה נפשך אורחיה גביה הוא - רש"י). אמר רב יהודה אמר רב, כגון שהקיפוה ארבעה בני אדם מארבע רוחותיה. אי הכי מאי טעמא דאדמון. אמר רבא בארבעה דאתו מכח ארבעה, וארבעה דאתו מכח חד, כולי עלמא לא פליגי דמצי מדחי ליה, כי פליגי בחד דאתי מכח ארבעה, אדמון סבר מכל מקום דרכא אית לי גבך, ורבנן סברי אי שתקת - שתקת, ואי לא - מהדרנא שטרא למרייהו, ולא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו.

ומבואר בגמ' דבארבעה דאתו מכח ארבעה או מכח חד, כל אחד יכול לדחותו אצל אחר, ואף אדמון מודה לחכמים דאין לו דרך, ובחד דאתי מכח ארבעה, לאדמון יתן לו בקצרה, ולחכמים מצי למימר אי שתקית וכו', ואינו צריך ליתן לו. וקיי"ל כחכמים דאינו נותן לו דרך (רמב"ם טו"נ טו,יא, ושו"ע קמח,ב), אא"כ הבעלים הוא אחד מיום היות הדרך ועד היום (או שקנה מאחד, עיין סמ"ע קמח,ג), דבזה גם חכמים מודים שיתן לו דרך קצרה.

והתוס' ביבמות לז,ב (ד"ה דא"ל אי שתקית) הקשו מדוע בארבעה דאתו מכח חד לא ישלם המוכר לאובד הדרך מה שקיבל עבור הדרך, דהרי ברור שהיתה בידו דרך, ומכרה לאחד מתוך הארבעה, וא"כ קיבל את דמי דרכו, ויחייבוהו לשלם מה שקיבל בעבור הדרך. ותירצו התוס': "וי"ל דמצי אמר ליה לא מכרתי אלא מה שיש לי בה". דהיינו שטוען שלא קיבל כסף עבור הדרך, כיון שלא מכר אלא השדות בלי הדרך, ואחד מהארבעה תפס את הדרך אך לא מכח מכירתו. והנתיבות קמח,א כתב דזהו דוחק לפמש"כ הסמ"ע קמח,ב לענין אחד שבא מכח ארבעה, דאיתא בגמרא שיכול לטעון אי שתקית וכו', וכתב הסמ"ע דאי שתקית יכול לטעון רק אם יש לו ריוח בהחזרת השטר (כדאיתא בב"ק ח,א), וכאן יש לו ריוח בהחזרת השטר על פני מתן הדרך, דאם יחזיר לו השטר, יתן לו את דמי כל השדות כולל הדרך. לפ"ז מבואר ששילם על דמי כל השדות כולל הדרך. ואף שאין להקשות על התוס' מהסמ"ע, מ"מ מהסוגיא של אי שתקית מבואר דאם אין לו ריוח, לא מצי לטעון אי שתקית, דרק אם יחזיר זיבורית יהיה לו ריוח שלא יגבו ממנו העידית וכו', וממילא מה דאיתא בגמרא שיכול לטעון כן, מוכח שיש לו ריוח וכמש"כ הסמ"ע.

עוד הקשה הנתיבות לענין אחד שקנה מארבעה, הרי בין שדותיו יש בודאי שדה גזולה (הדרך של הפנימי) אלא שאינה ניכרת, וכי אם אחד קנה בהמות מחבירו, ובין הבהמות יש בהמה אחת שאינה שלו אלא שאינה ידועה ומסוימת, האם יפטר לתת בהמה או דמי בהמה הפחותה. ואין לומר שקנה בהיתר כיון שקנה מארבעה, דהאם אם הגזלן יצא זכאי בבי"ד מחמת שכפר, ואח"כ יתברר שיש בידו חפץ גזול, מי לא יתחייב להשיבו. והביא מהש"ך בתקפו כהן דאם יש בעיר שני יוסף בן שמעון, ואחד (משני היב"ש) גזל שדה ואינו ידוע מי מביניהם, וכן אינו יודע איזה שדה גזל (כגון שהיה לו חצי דונם במתחם גדול, ואינו יכול לסיימו) ומכר יב"ש אחד ליוסף בן שמעון האחר את כל שדותיו, דיכול הנגזל לגבות מהקונה ממה נפשך. דכל הסברא בבכורות מח,א דשני יב"ש שיצא שטר חוב ע"ש יב"ש ואינו ידוע מי מביניהם, ומכר אחד לשני קרקע, שאינו יכול לגבות מהקרקע בממה נפשך, דנכסי דבר איניש אינון ערבין, ואינו יכול לגבות ישירות מהערב אלא דרך הלוה, וכיון שלא יכול לגבות מהלוה, אינו יכול לגבות מהערב. משא"כ בשדה גזולה יכול ישירות לגבות מהקרקע. וא"כ הוא הדין בחד דאתי מכח ד דמי ליב"ש שגזל ומכרה ליב"ש השני, דיכול לגבות בממה נפשך. "וכן הוא ג"כ מסברא, דכי משום שאינו יכול לברר איזה שדה הוא שלו יאכל הלה את שאינו שלו וחדי, דהא אין אדם מוכר דבר שאינו שלו ובחזקת מרא קמא עומד, ולא יחלוק בזה כי אם המתעקש ואוהב עול". דמה שאינו יכול להוציא מהראשון הוא רק מטעם שאינו יכול לברר, וכיון שהקונה יודע האמת חייב להחזיר. וכאן גם לא שייך לומר קם דינא כיון שהיה קודם ביד ארבעה, כיון דלאו בהיתרא אתי לידיה, עיי"ש.

וע"כ בא הנתיבות לישב לאוקמי הגמרא דמיירי באופן שלא היה לפנימי אלא שעבוד לדריסת רגל ולא קנין בגוף שיכל למכור הדרך לאחרים, אלא זכות לדריסת רגל למי ששדהו פנימית, וז"ל:

"לכן נראה דדין זה אינו אלא בנאבד לו דרך, דהיינו שגוף הקרקע הוא של אחר רק שהיה לו שעבוד וחיוב על בעל הקרקע ליתן לו דריסת רגל, ומבואר בהרב המגיד הלכות שכנים (ח,ז) דזה לא הוי רק שעבוד בעלמא, וכיון דאין ידוע על מי מהמוכרים יש לו שעבוד זה שיהיה מחויב להניחו לילך דרך שדהו, גם על הלוקח מהן אין לו שעבוד, דכששעבוד הגוף בטל גם שעבוד נכסים בטל, דכיון שהגוף שלו ואין עליו רק חיוב שיניחנו לילך כשיצטרך, דמי להא דמבואר בסוף סימן מט דכיון שאינו יכול לתבוע המוכר, גם הלוקח אינו יכול לתבוע".

מבואר מהנתיבות דאין לו קנין הגוף בדרך אלא שעבוד שיניחנו לילך במקום, וע"כ אין כאן חפץ גזול הנמצא בעין אצל החד דאתי מכח ארבעה, אלא יש עליו שעבוד ליתן לו דרך, ושאינה מסוימת ואבדה, פקע שעבודיה, דמשפקע שעבוד הגוף כשהיה אצל הארבעה, פקע שעבוד נכסים. וראית הנתיבות דהוי שעבוד נכסים, מדברי הרב המגיד בהל' שכנים, ויש נוסחאות שכתוב בהם דהכוונה לפ"ח ה"ז, וחיפשתי ברב המגיד בהל' שכנים ולא מצאתיה. [ואף שראיתי בספר רביד זהב שכתב להסביר את דברי המגיד בשכנים ח,ז בתוך דברי הנתיבות, לענ"ד לכאורה זה נראה דוחק]. אלא ברב המגיד הל' זכיה ומתנה א,ח לענין שני בתים זה לפנים מזה, דלא מהני חזקת האחד לקנות את השני, וע"ז הביא הרב המגיד את גירסת הרשב"ם דאם החזיק בפנימי, קנה את החיצון, וז"ל:

"ורשב"ם ז"ל כתב ה"ג לקנות אותו ואת החיצון קנה שניהם, והטעם שכשהוא מחזיק בפנימי על דעת לקנות אותו ואת החיצון, קנה שניהם לפי שהחיצון משועבד לפנימי מדריסת רגל, ומש"ה בחזקת הפנימי הוא נקנה כיון שהיה בדעתו לקנותו".

והיינו שדריסת רגל הוא שעבוד. אמנם לא כתב להדיא דהוא רק שעבוד, דאם הוי קנין בגוף הדבר ק"ו דמהני קנין הפנימי לקנות החיצון. ומ"מ מבואר בנתיבות דאין לו אלא שעבוד, והשעבוד לדריסת רגל אינו אלא זכות השמורה לבעל הפנימי ואינה בעלות. וכיון שאינה בעלות אלא זכות, לית ליה לקונה בין שדותיו דרך גזולה השייכת לפנימי, אלא לפנימי יש זכות ללכת בדרך אם יברר מקומה. ושעבוד נכסיו אין כאן כשאין שעבוד הגוף, שאין כאן גוף המשועבד.

וע"כ גם אין כאן ממון שבגינו קבל המוכר יותר כסף, ולא קשה קושיית התוס' ביבמות לז (הנ"ל). ואף למ"ד מזיק שעבודו של חבירו חייב, הכא פטור:

"דנראה דדבר שאינו שוה בעצמו למכרו וליקח דמים בעדו רק ששוה לאיש ההוא, אין המזיק חייב לשלם".

ומה שרצו השואלים לסמוך יתדותיהם דכל דבר שאינו שוה אלא לבעלים, המזיקו פטור, נראה דכוונת הנתיבות רק באופן של דרך וכיוצ"ב שאין לו קנין הגוף אלא שעבוד, ושעבוד שאינו אלא לבעליו, ולא דמי לחוב שיכול למוכרו לאחר, דדרך זו בפני עצמה אינו יכול למוכרה לאחר והיא זכות שיש לפנימי. וגם אם היה לו קנין הגוף, מ"מ אינו יכול למוכרו בפני עצמו לאחר ואינו שוה אלא לפנימי, ולא דמי למשקפיים שיכול למוכרם לאחר אלא שאין מי שיקנה, והמניעה אינה מצד המוכר ומצד כח בעלותו אלא מפני שאנשים אינם מעונינים לקנות משקפיים יד שניה, אבל השווי האמיתי הוא כפי השווי של הזוג לבעליו, מפני שאם בעל מספר דומה היה מוכן לקנות משקפיים יד שניה, היה משלם לפי ערך של חפץ ישן, אבל אינו דומה לדרך שאינו יכול למוכרו לאחר מצד מניעת הבעלות, שאינו אלא לפנימי.

וכן ראיתי לגרש"ז אויערבך זצ"ל (מנחת שלמה תנינא ב-ג, סי' קלה) שהקשה דאם יקרע אדם גט של חבירו, וכי יפטר מלשלם, דאדרבה, מסתבר שיצטרך לשלם לו גם שכר הסופר. וע"כ פירש הגרש"ז, וז"ל:

"ולכן נראה לברר דבדבר שהוא ממש ממון, נראה דצריכים לשלם לו כפי שהוא צריך להוציא כדי לקנות חפץ כזה שהפסידוהו, ולא נמדד כלל במה יוכל למכור זה לאחרים ולפעמים משלמים לו פחות, דהתורה אמרה מכה נפש בהמה ישלמנה, ולשון ישלמנה היינו להשלים שיהיה לו בהמה אחרת, ולא מספיק מה שישלם לו כשיעור שהיה מקבל אילו היה מוכר לאחרים".

ואף למש"כ הנתיבות רלב,ז לענין קתא דמגלא שניתן במשכון, דאיתא בשבועות מג,ב דלשמואל אם אבד אצל המלוה, אבד כל החוב, מ"מ אם המלוה נתן לאחר לשמור ואבד, אין השומר צריך לשלם אלא שווי הקתא, דזכות גביית ממון אינה ממון, אבל דבר שהוא ממון ממש לבעלים, אין להתחשב כמה הוא שוה לאחרים. ומבואר בדברי הגרש"ז דאם יש לו תורת ממון, המניעה כזו או אחרת למוכרו לאחרים, אינה מפקיעה תורת ממון מהחפץ, ויש על המזיק חיוב להשלים לבעלים את אשר חסרו.

ב.     ראית הנתיבות ממוכרת כתובתה

בב"ק פח,ב - פט,א הביאה הגמ' ראיה דאיתא לתקנת אושא, דהאשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה, דהבעל מוציא מיד הלקוחות:

אמר רב אידי בר אבין, אף אנן נמי תנינא, מעידים אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ונתן כתובתה, והרי היא תחתיו ומשמשתו, ונמצאו זוממין (דאי ודאי נתגרשה ע"י עדים אחרים, כי משתכחי הנך עדים זוממין הוו משלמין לה כל כתובתה, דהא בעו לאפסודי כולה מינה דקאמרי נתן לה אבל השתא שמא אינה עתידה ליטול כתובתה לעולם, שמא תמות ויירשנה בעלה ונמצא שלא היו מפסידין אותה כלום. לפיכך אין אומרים ישלמו לה כתובתה, אלא אומדים כמה אדם רוצה ליתן לה מיד בכתובתה על הספק שאם נתארמלה או נתגרשה יטלנה הוא, ואם תמות יירשנה בעלה והוא יפסיד מה שנתן, ודמים הללו יתנו לה העדים, דטובת הנאה זו מפסידין אותה מיד, שאם תבא למוכרה בטובת הנאה זו לא תוכל, טובת הנאה - כלומר דבר מועט - רש"י), אין אומרים ישלמו כל כתובתה אלא טובת הנאת כתובתה. איזהו טובת הנאת כתובתה. אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובה של זו שאם נתארמלה או נתגרשה, ואם מתה יירשנה בעלה. ואי סלקא דעתך ליתא לתקנת אושא, אמאי יירשנה בעלה, תזבין כתובתה לגמרי. אמר אביי, אם אמרו בנכסי מלוג, יאמרו בנכסי צאן ברזל. [וע"כ אפילו ליתא לתקנת אושא היינו בנכסי מלוג, אבל בנדוניתא בצאן ברזל אפילו בלי תקנת אושא יוציא מלקוחות, עיי"ש ברש"י דכיון דעומדים באחריותו, פשיטא שאינה יכולה למכור]. אמר אביי, טובת הנאה הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא. טובת הנאה לאשה הויא, דאי ס"ד לבעל הויא, לימרו לה עדים מאי אפסדינך, אי הות מזבנת לה לטובת הנאה, בעל הוה שקיל מינך. אמר רב שלמן: משום דאיכא רווח ביתא (אפילו אם הבעל נוטלן, נוח לאשה למוכרה בחייה כדי שתהא פרנסתה מצויה בביתה בריוח - רש"י).

והקשה הנתיבות, מדוע על האפשרות שדמי מכירת כתובה בטובת הנאה יהיו לבעל, אין חיוב על העדים זוממים שהעידו שהתגרשה וקבלה כתובתה לשלם לאשה, הרי עדיין גם אם אינה יכולה למכור, מ"מ לאשה הכתובה שוה לפי ערך של טובת הנאה, על הצד שתתאלמן או תתגרש שתקבל כתובתה, וכמו ששוה לאחרים שוה גם לעצמה, הגם שאינה יכולה למכור לאחרים ולקבל תמורתה דמי טובת הנאה: "אלא ודאי המזיק דבר שאי אפשר ליקח דמים בעדו פטור". וע"כ העדים פטורים, כיון שהכתובה אינה שוה אלא לאשה עצמה ואינה יכולה למוכרה.

והנה על הצד שהטובת הנאה היתה של הבעל, המניעה בכתובה שאינה יכולה למוכרה היא מצד החסרון שלה בבעלות, דאינה בעלים על מכירתה, ויש לה בכתובה רק זכות אם תתאלמן או תתגרש, וזו זכות רק לה ואינה יכולה למכור, והיינו לא מצד מניעת הקונים אלא אין לה בעלות על הכתובה למכירה, וע"כ העדים זוממים הזיקו דבר שאינו שוה אלא לאשה ופטורים, משא"כ במשקפיים וכיוצ"ב אין מניעה מצד בעלות הבעלים אלא שאין קונים, ובזה המזיק חייב.

וראיתי לסטייפעלר זצ"ל בקהילות יעקב ב"ק (בהשמטות בסוף) שהקשה מהא דאדם שחבל באדם משלם נזק. אף שהיד שחבל אינה ראויה אלא לאדם עצמו, ואפילו עבד עברי אין גופו מכור אלא למלאכתו. וכתב דאפשר דלכן ס"ל לרמב"ם שהוא קנס. עוד הקשה מהחובל בעבד עברי, דמשלם שבת לרבו, והרי עבד עברי ליתא במכירה, ואפילו בירושה אינו עובד את הבת.

אמנם י"ל לחלק בין כתובה לנזק גופו, דבכתובה אין לה כיום בעלות אלא רק מה ששוה לה כעת והוא השווי העכשוי, וע"כ זה שאינה יכולה לקבל דמים הוי חסרון בעצם הבעלות, כיון שכל ההיכי תימצי לבעלות הוא השווי העכשוי הממוני עבורה כעת, והוא שווי שאינו ניתן למימוש כעת, וע"כ הוי חסרון בעצם הבעלות. משא"כ גופו של אדם, האדם יש לו בעלות על גופו חוץ מהמכירה, והא דאינו יכול למכור גופו אינו מחמת חסרון הבעלות אלא שאינו במכירה, דבניגוד לכתובה שיש לה בה רק השווי העכשוי הממוני עבורה ולא יותר, הרי בגופו יש לו בעלות גמורה רק שאינו נמכר. והוא הדין בעבד עברי דגופו קנוי, ומה שאינו במכירה הוא מענין אחר, אבל עצם הבעלות אינה בספק שהוא בעלים גמורים על הגוף אף אם הוא מוגבל.

דלנתיבות כתובה דמי לדרך, דבדרך אין לו בה אלא זכות לדריסת רגל לביתו הפנימי, ואף בכתובה יש לה זכות אם תתאלמן או תתגרש ואין לה כעת דבר, על הצד שטובת הנאה לבעל, וכיום הדרך והכתובה שוים, יש להם זכויות ולא בעלות, זכות לדריסת רגל שאינה שוה למכירה, ובכתובה זכות עתידית שאינה במכירה, והמזיק שניהם פטור. משא"כ בדבר שיש לו בעלות כמו גופו או עבד עברי.

ורצה הקהילות יעקב להביא ראיה לנתיבות מהסוגיא בב"ק יג,א דאיכא למ"ד דאע"פ דסבר רבי יוסי הגלילי דקדשים קלים ממון בעלים, מ"מ במעשר בהמה מודה דאינו ממונו כיון דאסור במכירה, אלמא דמהאי טעמא שאינו במכירה אינו כממון בעלים. ודחה הקהילות יעקב דכוונת הגמרא דכיון דאסרו במכירה אינו ממונו:

"אבל מה שע"י איזו סיבה אי אפשר במכירה אין לנו לומר שנדון כאילו אינו ממון. ואדרבה מהא דרבי יוסי הגלילי דקסבר קדשים קלים ממון בעלים מוכח לכאורה דלא כנתיבות, שהרי המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום גם לרבי יוסי הגלילי [לסוברים דהרמב"ם פוסק כרבי יוסי הגלילי, ופירש דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום], אלמא דחייב קרבן שבועה אכפירת ממון זה אע"פ שאינו במכירה".

ולכאורה י"ל דאף בשלמים הוי ממונו אלא שאינו במכירה, ולא דמי לכתובה שאם אינה במכירה, אין כאן כל בעלות אחרת, משא"כ בשלמים (ובמעשר בהמה זו גזירת הכתוב ד"לא יגאל", שאין לו בו כלום). ומ"מ אינו ענין לכתובה או לדרך, דבכתובה או דרך הוי רק זכות ושעבוד ולא בעלות. ובקהילות יעקב כתב בראית הנתיבות מכתובה, וז"ל:

"דהתם הרי הזכות אינו אלא ספק שמא יגיע לה מזה ממון, ולצד שלא יבוא לידי גוביינא אינו ממון כלל והו"ל כמזיק ספק ממונא דהמוציא מחבירו עליו הראיה, רק שאילו היה אפשר במכירה אז אפילו לצד שלא יבוא לידי גוביינא היה נחשב ממון מצד אפשרות של מכירת זכות הספק, אבל בדבר שהניזק יכול להשתמש ולהנות מעצם הדבר, שפיר י"ל דאפילו כשאינו במכירה, ממונא הוא וחייב המזיק לשלם ... מ"מ גם זה אמת דאפילו מה שאינו שוה לגביה דידיה כלום רק שיכול למוכרו ולקבל עבורו דמים, נמי חשיב בגדר ממון ששווה כסף והמזיקו חייב לשלם, וזה מתבאר מהא דאמרינן בב"ב צג,ב הבורר צרור מגורנו של חבירו נותן לו דמי חיטין ... והכל אחד, דבכל צד שיש לו הנאה ששוה כסף, הוא נחשב ממונא".

ומבואר דבכתובה הוא דין מיוחד, כיון שאין לה כיום בכתובה כל בעלות, ורק אם היתה יכולה למכור ולקבל טובת הנאה, הרי יש לה בזה איזה כח בעלות, שאם יזיקו ניתן לחייב, אולם במקום שיש כח בעלות מצד השימוש או מצד המכירה, הרי הוא בעלים גמור לחייב המזיק. אולם לפ"ז בדרך יתחייב המזיק, כיון שהיה יכול להנות אף שלא יכל למכור. ולמש"כ י"ל דמה שיכול להנות עדיין לא חשיב בעלים אא"כ יש לו גם בעלות בגופו, וודאי דלנתיבות הסובר דמזיק דרך לדריסת רגל שהוא פטור, י"ל דלא חשיב בעלים מצד מה שיכול להנות אא"כ יש לו בעלות על גופו, ומה שאינו יכול למוכרו הוא ג"כ מצד שאין לו בזה כלום אלא שעבוד, וככתובה שאין לה כעת כל שווי, אם טובת ההנאה לבעל.

עוד ראיתי לגרש"ז אויערבך זצ"ל (מנחת שלמה, תנינא ב-ג, סי' קלה) שהקשה, דאף לדברי הנתיבות שאם קרע דבר שאינו שוה אלא לבעלים שהוא פטור, מ"מ פשוט שאם אחד יש לו בית או חפץ מסוים שניתן לו על תנאי שלא יוכל למכור או להשכיר לאחרים, ודאי שהמזיקו חייב לשלם. וכן באדם שנשבע שהכסף שיקבל ממכירת ביתו יהיה להקדש, ודאי שהמזיקו חייב לשלם, דאף שאינו רוצה למכור ולא כדאי לו למכור, מ"מ כסף מעליא הוא. והוא הדין בכתובה, דאף שאין כדאי לה למכור כתובתה, כיון שתמורת המכירה יהיה לבעל, מ"מ הו"ל היזק גמור במה שהיא מבוטחת שיהיה לה מאתים זוז לכשתתאלמן או תתגרש.

וע"כ כתב לבאר, דמעיקר הדין היינו צריכים להמתין אם תתאלמן או תתגרש שישלמו לה הכל, ואם תמות בחיי הבעל, שלא ישלמו לה כלום, ומכיון דבברייתא מבואר דהעדים משלמים טובת הנאה, ע"כ צריכים לומר שההיזק המסופק של עכשיו נהפך להיזק ודאי ע"פ השווי של עכשיו, וכמו שטר הגרלה שאין ממתינים עד ההגרלה, אלא התשלום לפי שעת הנזק. אך כל זה אם היא מקבלת את הכסף ולא הבעל. ומוסיף הגרש"ז, וז"ל:

"ומזה הוכיח בנתיבות דאע"ג שהדבר הזה הוא הנאה מרובה ושוה כסף כשיעור שאחרים נותנים עבור זה, מ"מ אם אי אפשר למכור את הדבר אין משלמין, והכי נמי בדרך דמיירי שהוא רק "זכות" ולא ממון ממש, ועבור זכות שאי אפשר למכור אין משלמין. משא"כ בדבר שהוא בעלים גמור וכולם קונים נייר כדי לכתוב עליו או פרי כדי ללעסו, ודאי שמשלמין הכל ואולי אפי' הפסד שכר הסופר, ואין הכי נמי בשטר הגרלה כזה שאי אפשר למוכרו, יהיה לפ"ז הדין שאין משלמין עבורו".

מבואר מדברי הגרש"ז דכל הדיון הוא רק בזכות דומיא דכתובה או בדרך (או בכרטיס הגרלה שאין גופו ממון ואינו שוה ממון, וצ"ל דהיינו כרטיס הגרלה למוטב בלבד, אבל כרטיס הגרלה שניתן למוכרו, בזה לא דיבר הגרש"ז), דבזכות בלבד אם אינו יכול למוכרו ואינו אלא לבעליו, פטור המזיקו. משא"כ בדבר שיש לו בעלות גמורה, בזה גם אם הבעלים מנועים מלמוכרו, המזיקו חייב.

עוד יש לדון אם לדריסת רגל הוי רק שעבוד או קנין ממוני, דהנה קיי"ל דהקדש מפקיע מידי שעבוד, ובאופן שיהיה הפנימי מוקף בד' שדות שבעליהם אחד מתחילה ועד סוף, דודאי חייב לתת לו דרך, ויקדיש בעל הד' שדות את שדותיו, וכי יפקיע מידי הדרך ולא יהיה לפנימי דרך. זה אינו נראה, וא"כ אינו שעבוד גרידא, ועדיין צ"ע.

ומ"מ באיזה צד שלא נתבונן בסברת הנתיבות, אין הראיה ממוכרת כתובתה שייכת לנידון מי שמזיק משקפיים וכד', דבמשקפיים יש לו הנאה מהמשקפיים וכן יש לו קנין הגוף, ואף הנתיבות מודה דהיכא שיש לו קנין הגוף בחפץ, לא דמי לשעבוד דרך, והמזיקו חייב.

ג.       הראיה מתוחב תרומה גזולה לפה חבירו הזר

ראיה נוספת מביא הנתיבות מהא דאיתא בכתובות ל,ב בענין מי שאכל חלב חבירו, להיכי תימצי שיעבור על איסור אכילת חלב יחד עם איסור גזילה, דבאופן הרגיל קודם מגביה החלב וגוזלו ואח"כ אוכלו, ואין כאן קם ליה בדרבה מיניה, וכדאמר רב חסדא דמודה ר' נחוניא בן הקנה בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב, שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור חלב; אלמא דמעידנא דאגביה קנייה, מתחייב בנפשו לא הוה עד דאכיל ליה, הכא נמי בעידנא דאגביה קנייה, מתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל ליה. הכא במאי עסקינן, כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו (דלא אגבהה ולא קניה, ולא מיחייב בתשלומין, אלא בבליעתו מתחייב דמי הניית מעיו, ולא דמי כולה ובההיא שעתא חיוב מיתה נמי איכא - רש"י). סוף סוף כיון דלעסיה קנייה, מתחייב בנפשו לא הוי עד דבלעה. כגון שתחב לו לתוך בית הבליעה. היכי דמי, אי דמצי לאהדורה, ניהדר (וכי לא אהדרה מההיא שעתא איהו מזיק לה, דראשון לאו מידי עבד ולא נתחייב לכהן כלום), אי לא מצי לאהדורה, אמאי חייב (מיתה אנוס הוא). לא צריכא, דמצי לאהדורה ע"י הדחק (דאי נמי אהדרה ממאסה ולא חזיא לבעלים, הלכך מגזל לא גזלה, אמאי קא מחייבת ליה בתשלומין אהנאת גרונו ומעיו, ההיא שעתא חיוב מיתה איכא).

ומבואר דאם יכול להחזיר ע"י הדחק לא חשיב מזיק מה שאינו מחזיר מה שחבירו תחב לפיו, כיון שבעצם מה שתחב לו כבר אינה ראויה לבעלים, ואף שיכול להחזיר, הרי היא מאוסה, וחיוב גזילה היא בשעת הנאת גרונו ומעיו. והתוס' שם בסוגיא (ד"ה לא צריכא) כתבו דליכא למימר שיוציא בחזרה מפיו, דאין הבעלים מרויחין בכך דכבר נמאס התרומה, הלכך ליכא חיוב ממון אלא ע"י הנאת מעיו ואז באין כאחד. דפעולת הגזילה של האוכל אינה אלא בהנאת מעיו, שנהנה מהתרומה או מהחלב, דמה שתחשב פעולת אי החזרה כפעולת נזיקין היינו דוקא באי פעולת חזרה המועילה לבעלים, משא"כ פעולת חזרה שאינה מועילה לבעלים, אין באי עשייתה משום מזיק. והקשו התוס' דעדיין התוחב הוא הגזלן, מדוע נחייב את האוכל בגזילה בהנאת מעיו. ותירצו, דאף שאין לחחייב על עצם מעשה אי החזרה, מ"מ כיון שיכל להחזירו חשיב בעין, והרי הוא בולעה ונהנה בה. והקשו התוס' דמבואר בגמ' חולין עא,א דאם אוכל היה בפיו ולא לעסו, הרי הוא ראוי למי שלא ראה שהאוכל היה בפיו, וא"כ אם היה מחזיר, היתה התרומה ראויה למי שלא ראה. ותירצו התוס', וז"ל:

"וי"ל, כגון דמעיקרא לא הוי בה כי אם שוה פרוטה או מעט יותר, ועתה שנתקלקלה קצת אינה שוה פרוטה".

והיינו דכיון שהיתה שוה פרוטה במדויק או קצת יותר, מה שראויה למי שהחזירה שלא בפניו מפחית מערכה, וממילא שוה פחות מפרוטה. והקשה הנתיבות דעדיין יכול לאהדורה, ומדלא אהדרה חשיב כמזיק לבעלים, דאף שלעלמא שוה פחות מפרוטה, מ"מ לאוכל עצמו שוה פרוטה: "אלא ודאי כיון שאינו יכול ליקח דמים לא מיקרי בר דמים".

ולכאורה יש להבין בדברי הנתיבות, דהרי הגמ' אוקמי שיכול לאהדורה ע"י הדחק על השאלה דאי מצי לאהדורי שיתחייב כמזיק מפני שלא החזיר מה שחבירו דחף לפיו, דכיון שיכל להחזיר ולא החזיר, זה גופא מחייב כמזיק. והנזק הוא שאם היה מוציאו מפיו, יכלו הבעלים למכור לכהן שלא ראה שהתרומה היתה בפיו (כקושיית התוס'), וכיון שלא היה מוכרה אלא בפחות מפרוטה, לא יכול לחייבו. דהנזק הוא במה שמנע מהבעלים למכור את התרומה. ואף שלאוכל שוה פרוטה או יותר, הרי זה שהיה בפיו אינו כהן ואין הבעלים יכולים למכור לו. ועוד, דהא מי שהיה בפיו יודע שהיה בפיו, ואף לדידיה כבר אינו שוה פרוטה, דגם לדידיה לא חזיא כיון שהיתה בפניו, ומ"מ יודע ששוה פחות מפרוטה.

עוד יש להקשות, דהא בגמ' סנהדרין נט,א מבואר דגזל פחות משוה פרוטה בישראל, דבישראל אינו עובר ונכרי עובר. ותירצה הגמ' דהתם לאו בני מחילה נינהו. ופרש"י שם, וז"ל:

"שאף ישראל נצטוו על הגזל, אלא שפחות משוה פרוטה אינו נחשב גזל בעיניהם, שעוברין על מדתן שרחמנין הן ומוחלין על דבר קל, אבל בני נח אכזרים הם".

ומבואר דהטעם דבפחות משוה פרוטה אין איסור (עיין לחם משנה גזילה א,א-ב), דאינו נחשב בעיניהם ומוחלים, משא"כ עכו"ם שהם אכזרים. וכיון שטעם פחות משוה פרוטה הוא מטעם מחילה, וכן לכאורה גם במזיק הוא הדין והוא הטעם, א"כ הכל תלוי במה ששוה לניזק ולנגזל ולא למה ששוה לגזלן ולמזיק, דהבעלים מוחלים על מה ששוה פחות משוה פרוטה לדידם. וא"כ גם בתרומה שהיתה בפיו, נהי דלאוכל שוה פרוטה, מ"מ כיון שלבעלים שוה פחות מפרוטה, הרי הוא מוחל. ולפ"ז אין ראיה דפטור במזיק דבר שאינו שוה אלא לאדם מסוים ואינו שוה למוכרו, דאף אם חייב, מ"מ בעינן שיהיה שוה פרוטה לבעלים, ולא מהני מה דלמזיק ולגזלן לדידיה שוה פרוטה, דלטעם מחילה הכל תלוי בשווי לבעלים.

ד.      מדינא דגרמי וגורם לממון, וראיות אחרות

ולכאורה יש להביא ראיה מהא דאיתא בב"ב צג,ב - צד,א, (בקושית הגמ') והאמר רבה בר חייא קטוספאה משמיה דרבה, בורר צרור מגרנו של חברו נותן לו דמי חטין. ופירש רשב"ם שם, וז"ל:

"נותן לו דמי חטין, שהרי הפחיתו במדה דאיהו הוה מזבין ליה עם החטין, דעפרורית מקבל לוקח, אבל לחזור ולערב אינו יכול, דהשתא עושה עולה בידים וכתיב (ויקרא יט) לא תעשו עול, וגם לוקח לא מחיל אלא מה שנתערב מעצמו עם התבואה בע"כ של מוכר, וכשבורר הצרור ומשליך חוץ, היזק בידים הוא, שאותן צרורות היו לו שוין כמו חטין ואי נמי לא חשיבי ליה היזק גמור, דמ"מ הן גופן אינן שוין כלום, ליחייב מיהא משום דינא דגרמי, כגון השורף שטרותיו של חבירו והמקדש בכרם והזורע כלאים בשדה חבירו, דבההיא שעתא קגזיל ליה מיד ממונו אע"פ שאינו ניכר, דהא פסקינן הלכתא בב"ק (דף ק) כר"מ דדאין דינא דגרמי ..."

ועיין בתוס' שם בד"ה נותן לו, וז"ל:

"פירש ריב"ם דהיינו כר"ש דאמר (ב"ק צח,ב) דבר הגורם לממון כממון דמי, דמחייב בגזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו. ולר"י נראה דאתי אפי' כרבנן, דהתם ודאי לאו כממון דמי, שאינו שוה לשום אדם כלום אלא לגזילה ליפטר בו, אבל הכא הוי כאילו גזל חטין עצמן שהוא מוכר צרורות לכל אדם כמו חטין, ולא דמי לשורף שטרותיו של חבירו, דהתם ניירא בעלמא הוא דקלא ליה ולא את החוב".

מבואר בגמרא דהבורר צרור מגרנו של חבירו, אע"פ שהצרור אין לו שום שוויות, מ"מ כיון שיכול למוכרו עם כל הגורן, הרי משלם לו גם על הצרור. ולכאורה גם בנדו"ד יכול למכור השדה עם הדרך. ובודאי משקפיים, אפילו נאמר שאין להם שוויות, מ"מ חייב לשלם לו מה שחיסרו, שהרי בצרור משלם לו מה שחיסרו. וזה לשיטת הרשב"ם. דלכאורה יש לומר במש"כ הרשב"ם: "שהוא מוכר צרורות לכל אדם כמו חטין", דע"כ חיסרו חיטין, ולא שלצרור יש שוויות של חיטין כיון שהוא מוכר וכו' ולכן הבורר חייב, אלא כיון שהוא מוכר צרור כחיטין לכן חיסרו חיטין, ולכן משלם מדינא דגרמי דמי חיטין. אמנם בתוס' שנקטו דחייב מדין דבר הגורם לממון, ואף לחכמים דפליגי עליה דרבי שמעון, בחמץ אינו שוה אלא להחזר הגזילה, משא"כ בצרור "הוי כאילו גזל חטין עצמן", משמע שיש לצרור דין כמו חיטין כיון שיכול למכרן כחיטין. ומ"מ לרבי שמעון נראה דאפילו אין להם דין של חיטין אלא כמזיק חמץ הגזול. ומ"מ נראה דגם לדרך כיון שמוכר הפנימי שדהו ובכלל זה הדרך, יש לדרך דין קרקע. ובמשקפיים שיש להם שוויות עצמית, ודאי דיש לחייב מצד גורם לממון ומצד חסרו ממון, דאף שהשוויות אינה במכירה, מ"מ גופם ממון אלא שאינם במכירה מצד מניעה אחרת.

וכן יש לדון מהא דב"ק עא,ב לענין גונב שור הנסקל וטבחו ומכרו:

שור הנסקל איסורי הנאה נינהו, לאו דמריה קא טבח. אמר רבא, הכא במאי עסקינן כגון שמסרו לשומר והזיק בבית שומר והועד בבית שומר ונגמר דינו בבית שומר, ור"מ סבר לה כרבי יעקב וס"ל כר' שמעון. סבר לה כרבי יעקב דאמר אף משנגמר דינו, החזירו שומר לבעלים מוחזר, וסבר לה כרבי שמעון, דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי, דתנן, ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותן חייב, אלמא דבר הגורם לממון כממון דמי.

והתוס' שם בד"ה וסבר, כתבו וז"ל:

"תימה דלמה ליה למימר דסבר כרבי שמעון, לימא דר' מאיר לטעמיה דדאין דינא דגרמי דכל שכן דמחייב בדבר הגורם לממון, דהא אמר בהגוזל קמא צח,ב אימור דאמר ר' שמעון דכממון דמי דבר שעיקרו ממון, דבר שאין עיקרו ממון כגון שורף שטרותיו של חבירו מי שמעת ליה. אם כן רבי מאיר דמחייב בשורף שטרותיו כדאמרינן התם צח,ב דמאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא, כל שכן דמחייב בדבר הגורם לממון. וי"ל דאיכא נמי סברא למימר איפכא, דע"כ לא מחייב רבי מאיר אלא בדינא דגרמי כגון בשורף שטרות של חבירו וכיוצא בו שראוי השטר לכל העולם למכור ולגבות בו, וכן במסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו ראויה התבואה לכל העולם, אבל דבר הגורם לממון כמו שור הנסקל וקדשים שחייב באחריותן, אינו ראוי אלא לזה שיפטר בו עצמו, לא יחייב רבי מאיר, להכי קאמר דסבר לה כרבי שמעון".

הרי שהתוס' הסתפקו אם בדבר שאינו ראוי אלא לבעלים עצמם ועיקרו ממון, אי עדיף מדבר שראוי לכל העולם אף שאין עיקרו ממון. ובעה"ת שער נא,ו הביא מהראב"ד (וכן ס"ל לבעה"ת) דדינא דגרמי ודבר הגורם לממון הוא דין אחד, וכן דעת הרמב"ן, עיין בש"ך חו"מ שפו,י, א"כ כיון דבדינא דגרמי קיי"ל כרבי מאיר, גם בדבר הגורם לממון קיי"ל כרבי שמעון. ואפילו לשיטת התוס' י"ל דרבנן פליגי על רבי שמעון דוקא בשור הנסקל ובחמץ שעבר עליו הפסח, שאין גופם ממון ואינו ראוי למכרם, שהרי הם אסורים בהנאה וראויים רק להחזיר לבעלים (מגזלן לנגזל, ומהשומר לבעלים). משא"כ כשגופו ממון כמו בדרך או במשקפיים וכד', גם חכמים מודים לרבי שמעון דהמזיק חייב.

ובגיטין נג,א,

תנן: הכהנים שפגלו במקדש, מזידים חייבין, ותני עלה - מפני תיקון העולם. ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק, האי שוגגין פטורין מפני תיקון העולם מיבעי ליה. הכי נמי קאמר, מזידין חייבין. הא שוגגין פטורין, מפני תיקון העולם.  

ורש"י שם פירש דמזידין חייבים:  

"לשלם דמיהן לבעלים, שהרי צריכין להביא אחרים. ואי נמי נדבה היא, קשה בעיניו שלא הקריב קרבנו, שהרי להביא דורון היה מבקש".

ומבואר מרש"י דאע"פ דהנדבה ההפסד רק לבעלים, דבהרי זו עולה אינו חייב באחריותו, כדתנן במשנה ריש קינים, מ"מ חשיב הפסד לענין חיוב הכהנים שפיגלו. וראיה זו הביאה החזו"א ב"ק ג,ו, עיי"ש. ומזה ראיה לכאורה דלא כנתיבות, דאע"פ שהנדבה אינה שוה אלא לבעלים, מ"מ חייב המזיק, וז"ל החזו"א: "הרי מה ששווה לו לעצמו, חשיב מפסידו ומזיקו".

[ות"ח אחד רצה להביא ראיה לדברי הנתיבות מהגמ' גיטין מב,ב - מג,א: איבעיא להו, עבד שמכרו רבו לקנס (שאם יגחנו שור, יהא קנסו שלו, אבל לשאר דברים לא מכרו - רש"י), מכור או אינו מכור. ושם בגמ' רצתה להביא ראיה מהא דת"ש, ויליד בית, מה תלמוד לומר, אם קנין כסף אוכל, יליד בית לא כל שכן. אילו כן הייתי אומר, מה קנין כסף שיש בו שוה כסף אוכל, אף יליד בית שיש בו שוה כסף אוכל, ומנין שאע"פ שאינו שוה כלום, ת"ל: יליד בית, מכל מקום; ועדיין אני אומר, יליד בית  בין שיש בו שוה כסף בין שאין בו שוה כסף אוכל, קנין כסף, יש בו שוה כסף אוכל, אין בו שוה כסף אינו אוכל, ת"ל: קנין כספו... ויליד ביתו, מה יליד בית אע"פ שאינו שוה כלום אוכל, אף קנין כספו- אע"פ שאינו שוה כלום אוכל; ואי סלקא דעתך עבד שמכרו רבו לקנס - מכור, מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא. אין, איכא עבד טרפה. והא חזי למיקם קמיה. במנוול ומוכה שחין. ולכאורה מדוע הגמ' אמרה דליכא עבד שאינו שוה כלום, שהרי תמיד יכול למוכרו לקנס, הרי גם מבלי שיכול למוכרו לקנס, גם אם הוא זקן או חולה (לא מוכה שחין, דהגמ' מיירי לפני האוקימתא של מוכה שחין) עדיין שוה לקנס, ומדוע ס"ל דשוה למוכרו לקנס, דהא אפילו אינו יכול למוכרו לקנס, מ"מ עבד שוה לקנס אפילו אינו שוה פרוטה. אלא בהכרח דמה דשוה לענין מסוים ואינו יכול למוכרו, לא חשיב שוויות. הוא מותיב לה והוא מפרק לה, דאצל האדון מה ששוה העבד לקנס אינו שוויות, דהא שווי של עבד אצל האדון נמדד בהוצאות והכנסות, דכיון שצריך לתת לו מזונות ואינו עושה כלום, אינו שווה פרוטה לאדון, ומה ששוה לקנס אם יגח, אינו שווי כלל, אולם כשמוכרו לקנס, הקונה אינו צריך לתת לו מזונות, וממילא הוי רק לקנס, וע"כ הוא שוה לענין זה שיכול לקבל בעבורו כסף מזומן על מכירתו לקנס.]

ה.     שומת הנזק

קיי"ל בב"ק יא,א דשמין לנזיקין. והרמב"ם בהל' נזקי ממון ז,ח פסק וז"ל:

"שמין לנזקין כיצד, הרי ששבר כלי של חבירו בין הוא בין בהמתו, אין אומרין למזיק קח אתה את הכלי השבור ושלם לזה דמי כליו, אלא אומדין כמה פחת הכלי מדמיו ונותן לו כל הפחת, אם היה המזיק מועד, או חצי הפחת אם היה תם, שנאמר: והמת יהיה לו - לניזק".

ובשו"ע חו"מ תג,א, פסק וז"ל:

"שמין השוורים בנזיקים, אם שבר כלי הוא או בהמתו אין אומרים יתן לו כלי שלם ויקח השברים, אלא שמין כמה נפחתו דמיו בשביל השבירה, ויקח הניזק השברים, והמזיק ישלים עליהם".

ולכאורה יש שינוי בלשון בין הרמב"ם לשו"ע בענין האופן שבו נמדד הפחת. הרמב"ם כתב שאומדים כמה פחת הכלי מחמת הנזק. ואילו במחבר כתב ששמין את הפחת. וסברתי ששומא היא ע"פ מחיר השוק, דשמאין שמין כמה היה שוה קודם להמכר בשוק וכמה כעת הוא שוה לאחר הנזק. אומד זו הערכה. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. הרמב"ם מיירי בחפץ שאין לו מחיר שוק, וע"כ בעי אומד ולא שומא. וחפשתי ולא מצאתי מי מהאחרונים שמדייק בשינוי הלשון.

ובגמ' ב"ק י,ב יליף לה מקראי הא דפחת נבילה דניזק, וחד מקראי - מכה נפש בהמה ישלמנה - אל תקרי ישלמנה אלא ישלימנה. ופרש"י שם: "משמע שישלם המותר". ונראה דחיוב המזיק הוא להשלים חסרונו של הניזק, וזה חייבה התורה במכה נפש בהמה ישלמנה - אל תקרי ישלמנה אלא ישלימנה, שהחיוב הוא השלמת חסרונו. וזה נלמד ונראה מדעת הש"ך חו"מ צה,יח דהחיוב על המזיק לתקן את החפץ ולהשיבו לקדמותו (ועיין מה שכתבתי בח"ד סי' כ,א ושם נתבאר). וכן נראה מדברי הנתיבות שמ,ג שכתב דאם עלה בבהמה מכה הצריכה ריפוי, שתחזור הבהמה לקדמותה ע"י הריפוי, ובלא הריפוי לא תחזור לקדמותה. "כ"ע מודים שצריך השומר או המזיק לשלם הריפוי". והביא הנתיבות מרדכי שכתב דאינו חייב בכהאי גוונא ריפוי, וביאר דבריו דדוקא באופן שתתרפא מעצמה אלא שע"י הרופא יחיש ריפויה,  בכהאי גוונא ס"ל למרדכי דאינו חייב לרפאותה, אבל באופן שאינו יכול להחזירה לקדמותה אלא ע"י ריפוי, גם המרדכי מודה דחייב המזיק:

"דכל מזיק מחויב להחזיר הנזק שיהיה כמות שהוא בראשונה כל שניכר היזקו אף שלא נשתנה לגמרי".

והנה אם החיוב על מה שחיסרו, ובדבר שאין לו מחיר שוק שניתן לשום כמה היה שוה קודם וכמה שוה כעת, ובאופן שלא ניתן להשתמש בשברים של המשקפיים ואינם שווים מאומה, נראה דיש לשער מחיר של משקפיים חדשות, לשער את הזמן שבו ירכיבו את המשקפיים, כגון שנה או חמש שנים (תלוי באיכות), כמה זמן השתמש וכמה זמן נותר לבעליו להשתמש. אם לדוגמא השתמש מחצית מהזמן שבדר"כ משתמשים, הרי החסיר לו מחצית מערך המשקפיים, וכך ישלם. וסמכתי יתדותי על דברי הגרש"ז אויערבך זצ"ל הנ"ל באות א, דחיוב המזיק הוא להשלים מה שהחסיר לניזק.

[ונשאלתי מה הדין אם הזיק חפץ שהוא בעל ערך סנטמנטאלי, שקיבל בירושה וכד', שערכו במחיר שוק הוא קטן אבל לבעליו יש לו ערך רב והוא שומרו מכל משמר. דלכאורה לא מצאנו שהערך נקבע לפי מה ש"לדידי שוה לי" אלא לפי השווי האמיתי. עיין קצוה"ח סד,ד ומש"כ בנתיבות סד,ג דאינו יכול לומר לדידי שוה לי אלא בדבר השוה לכל העולם בסך זה ורק לתופס אינו שוה כן. ורק בעל חוב שרוצים להוציא ממנו קרקע, יכול לטעון לדידי שוה כל חובי, עיין בשו"ע וקצוה"ח קטו,ו. אבל בתשלומי נזק משלם את מה ששוה לכל העולם ולא מה ששווה לו. ואף למש"כ הגאוני בתראי, הובאו דבריו בקצוה"ח רצא,ד דאם הזיק כלי מכסף והעכו"ם מעלילים ששוה זהב מדינא דגרמי, ועיין פת"ש חו"מ שעח,ח בשם הדגול מרבבה, מ"מ כל זה בעלילת עכו"ם שמעליל, משא"כ בטענת לדידי שוה לי, ויש עוד להאריך בזה, ומ"מ נראה דאינו חייב אלא כפי שוויו.]

המורם מהאמור לעיל

דמי שהזיק לחבירו חפץ שאינו ניתן למכירה חייב לשלם לפי ערך הנזק, דהיינו מחירו כחדש בתחשיב הזמן שעוד נותר להשתמש בחפץ ורגילות להשתמש בחפץ.