בס"ד
מס. סידורי:906

שוכר תובע החזרים עקב בעיות במושכר

שם בית דין:קרני שומרון
דיינים:
הרב הלוי יצחק
הרב כהן ציון
הרב רוזנבאום משה
תקציר:
התובעים שכרו דירה מהנתבעת, ומאחר שהדירה היתה צבועה חלקית סוכם שבעת עזיבתם הם לא יידרשו לצבוע. כמו כן למרות שנחתם חוזה שכירות לשנה, הנתבעת הסכימה שהתובעים יעזבו את הדירה בזמן שנראה להם, השוכרים אכן עזבו את הדירה לאחר כחמישה חודשי מגורים.
התובעים תובעים עבור עיכוב במסירת השכירות 680 ₪, על ליקויים במושכר הם תובעים פיצוי של 1000 ₪, עקב בעייה בדוד החשמל שהיה משותף להם ולנתבעת, הם תובעים החזר בסך 4,200 ₪, שהם כחצי מדמי השכירות אותם שילמו. עבור פיצוץ בצנרת שגרם לנזקים הם תובעים 2000 ₪, ועבור הובלה הם תובעים 2,000 ₪ וסך הכל 9,880 ₪.
לטענת הנתבעת הדירה היתה מוכנה בזמן, לטענתם כל התקלות שהיו תוקנו, וחלקן לא היו. לגבי דוד המים החמים השוכרים ידעו את המציאות. לגבי נזקי המים הם גרמא, וכמו כן הנזקים לא יכולים להיות יותר מ- 100 ₪.
פסק הדין:
על הנתבעת לשלם לתובעים 1000 ₪ מסכום זה יש לקזז את חוב החשמל של התובעים.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

בס"ד

          פסק דין-תביעת שוכרים לפיצוי עקב קלקולים בדירה מושכרת

בין: ....להלן:התובעים.

לבין: ...להלן: הנתבעת.

רקע:

ב-23/5/12 שכרו התובעים מהנתבעת יחידת מגורים, לצורך מגורי הזוג. בחוזה שנחתם בין הצדדים נקבע כי השכירות תחל מ-1/8/12 למשך שנה, ועבור כל חודש תקבל התובעת סך 2100 שקל. לצורך כך, מסרו התובעים לנתבעת 12 צ'קים דחויים.

הוסכם בין הצדדים שעד למועד מסירת הדירה, על הנתבעת לצבוע את הדירה ולתקן בה מספר תיקונים. התובעים נכנסו לדירה ב-9/8/12 ומצאו שהדירה נצבעה באופן חלקי בלבד שלא לשביעות רצונם, ונותרו מספר תיקונים שלא נעשו. באותו יום סוכם בין הצדדים שכיון שהדירה לא נמסרה צבועה, לא יידרש מהשוכרים לצבוע את הדירה בתום השכירות. התיקונים הנוספים נעשו לאחר כניסת התובעים לדירה.

עקב בעיות שונות שהתעוררו במהלך חודשי השכירות הראשונים בין הצדדים, נעתרה הנתבעת לבקשת התובעים לעזוב את הדירה במועד שנראה להם. והיא אף הודיעה להם שעם עזיבתם היא תחזיר להם את הצ'קים שנותרו בידה ממועד עזיבתם ועד תום שנת השכירות.

ביום 31/1/13 עזבו התובעים את הדירה ועברו לגור בדירה אחרת.

טענות התובעים:

1.בניגוד להסכם, הדירה נמסרה להם ב-9/8/12 ולא ב-1/8/12. זאת משום שהנתבעת ביקשה לעכב את מועד המסירה לצורך צביעת הדירה והתיקונים בה, כפי שסוכם בעל פה. על כן הם תובעים סך של 680 שקל בגין העיכוב.

2. א) הנתבעת לא עמדה בהתחייבותה לצבוע את הדירה.

    ב) אף התיקונים בדירה לא נעשו קודם כניסת התובעים לדירה, כפי שהוסכם, אלא זמן ניכר לאחר הכניסה. רשימת התיקונים וזמני התיקון, על פי מה שנכתב לבית הדין על ידי התובעים:

1) סתימת כיור במטבח ונזילת מים לתוך ארון המטבח- לאחר מספר תיקונים שלא עלו, תוקן הברז לחלוטין לאחר חודש וחצי.

2) ידיות במקלחות- תוקנו לאחר חודש וחצי.

3) נזילה בשירותים- לאחר מספר תיקונים שלא הצליחו הוחלט לאחר חודשיים להחליף את מושב האסלה לגמרי.

4) מכסה לביוב בכניסה לבית- תוקן לאחר חודש וחצי.

5) סגירת פתח עלית הגג- לאחר שבועיים נסגר חלקית (נשאר עדיין פתח) ואחד התובעים תיקן בעצמו.

6) ברז לא תקין במקלחת- תוקן על ידי אחד התובעים.

7) עובש במקלחון- היתה התנגדות מצד הנתבעת להחליף מקלחון בטענה שחומר שמסיר אבנית יוריד את זה. בני הזוג קנו 2 בקבוקים מחומר זה ולא הועיל בכלל.

על כל זאת הם תובעים פיצוי בסך של 1000 שקל.

3. במהלך חודשי החורף הייתה בעיה של העדר מים חמים בדירה, זאת משום שמערכת המים החמים משותפת לדירת התובעים והנתבעת, וכפתור ההדלקה של הדוד מצוי בדירתה של הנתבעת. לטענת התובעים ברוב הימים בחודשים אלה, לא היה להם מים חמים להתקלח בדירה באשמת בעלת הדירה. עקב כך, הם נאלצו פעם אחר פעם להתקלח במקומות שונים מחוץ לדירה. התובעים הרחיבו בעניין זה, וטענו שהנתבעת לא דאגה להדליק את הדוד בזמן. בנוסף, באותה תקופה הנתבעת אירחה בביתה את משפחת בנה שהגיע מחו"ל, ובעקבות כך, היו משתמשים רבים מדי על אותה מערכת, מצידה של הנתבעת. כמו כן, אם בצד של הנתבעת פותחים את הברז, בצד של התובעים אין זרם ואין מים חמים. הם דיברו איתה פעם אחר פעם וביקשו הפרדה בין הדירות או פתרון סביר אחר, ולא הצליחו להגיע לפתרון מוסכם. מגבלה זו היוותה פגיעה משמעותית ביכולת השימוש בדירה. לכן הם תובעים החזר בסך 4200 שקל, שהם כמחצית דמי השכירות עבור ארבעה חודשים, בהם היתה בעיה.

4. בעת פינוי הדירה התגלה פיצוץ בצנרת שבאחד הקירות, אשר גרם רטיבות לספריה שהוצמדה אליו.  כתוצאה מכך הספריה ניזוקה באופן בלתי הפיך, והם נאלצו לזרוק אותה ולגנוז ספרים רבים. לטענתם, על פי חוות דעת של בעל מקצוע שנמסרה להם, מדובר בפיצוץ ישן שהיה בקיר לפחות חצי שנה. פיצוץ זה הוא באחריות בעלי הדירה ולפיכך הם דורשים פיצוי עבור הנזק בסך 2000 שקל.

5. עקב ההכרח לעזוב את הדירה הם נאלצו להזמין הובלה להעביר את תכולת הדירה. הוצאה זו הייתה נחסכת אם בעלת הדירה הייתה עומדת בתנאי ההסכם ומעמידה להם דירה הראויה למגורים סבירים. על כן הם דורשים תשלום עבור ההובלה בסך 2000 שקל.

סך כל התביעות עולה ל-9880 שקל.

תגובת הנתבעת:

1. הדירה היתה צבועה ומוכנה למסירה ב-1/8/12 כמוסכם. משום מה, הם לא באו ליטול את המפתח במועד אלא מאוחר יותר במהלך אותו שבוע אחד התובעים ביקש את המפתח כדי לנקות את הדירה. הזוג התחתן ב-22/8/12 ולכן לא היה לו צורך ורצון להכנס ב-1/8/12. ולא דובר בין הצדדים על דחיית מסירת המפתח.

 2.לגבי התיקונים, כתבה הנתבעת לבית הדין:

הבעיה בכיור המטבח טופלה באופן מיידי, אך חזרה שוב, ולכן לקח עוד כשבוע ואז הברז הוחלף והבעיה נפתרה באופן טוטלי.

הידיות במקלחת: אפשר היה להסתדר לאורך זמן גם בלעדיהן, ולמרות זאת העניין טופל לאחר כחודש.

נזילה בשירותים: מדובר בשירותים נוספים. והבעיה טופלה לאחר שבוע מיום כניסתם. הנזילה חזרה, ואז  האסלה הישנה הוחלפה בחדשה וכן הורכבה צנרת חדשה.

מכסה לביוב בכניסה לבית :הבאתי שני מכסים חדשים, אך הם לא התאימו, והכיסוי לא תוקן. הבעיה אינה בעיה.

סגירת פתח עליית הגג: גרו לפניהם שלוש משפחות שלא דרשו סגירה זו. אך, מכיון שאחד התובעים ביקש זאת הכנו לוח לסגור הפתח ואחד התובעים הניחם לאחר שניסר כ-2 מ"מ מהעץ.

ברז לא תקין במקלחת: לא ידוע לי על זה.

עובש במקלחון: המקלחון היה שלם ואטום, אם כי לא מבריק. אפשר לחיות עם זה.

3. השוכרים ידעו מראש את הסידור של המים החמים. הם יכלו לעלות אלי להדליק את הדוד. עשינו כל שביכולתנו לתת לזוג מים חמים. הם לא שילמו תוספת על השכירות בגין המים החמים, כיון שהצנרת משותפת.

4. אי אפשר לצפות פיצוץ בצנרת, מדובר ב'גרמא' ולא במעשה זדוני או מכוון, ולכן אין עלינו לשלם על כך. בנוסף, מדובר בספריה משומשת וערכה הכספי לא יכול היה להיות יותר מ-100 שקל. העובדה שהם לא הביאו אף ספר לעדות מוכיחה שאף ספר לא נפגע.

5. כללית: מדובר בזוג פדנט שדרש דרישות קטנוניות שכל הזוגות שהיו לפניהם לא דרשו אותן. אף על פי כן, היה ניתן להסתדר מצויין עם הזוג לולא התערבותו הקשה של האב.

ראיות שהובאו:

מטעם הנתבעת, העידה השוכרת הקודמת שגרה בדירה.

מסקנת פסק הדין:

על הנתבעת לשלם לתובעים אלף שקל. מסכום זה יש לקזז את חוב החשמל של חודש ינואר, שלא שולם על ידי התובעים.

פסק דין:

ניתוח סעיפי התביעה:

סעיף 1: עיכוב במסירת המפתח

כאמור, התובעים טוענים שהנתבעת ביקשה לדחות את מסירת המפתח לצורך צביעה ותיקונים, והנתבעת מכחישה זאת.

מצירוף העובדות שהובאו בפני בית הדין נראה שהנתבעת לא התכוונה לצבוע את הדירה בכוחות עצמה, אלא התבססה על כך שהדיירים הקודמים יצבעו אותה. בפועל, הדיירים הקודמים מילאו את חובתם באופן חלקי בלבד, כפי שעלה מעדותה של הדיירת הקודמת. אך, נראה כי הנתבעת לא ידעה על כך, כפי שנמסר גם על ידי התובעים בבית הדין וכן בכתב התגובה לשאלות שנשאלו על ידי בית הדין בסעיפים 2-3. לאור זאת, נראה שהנתבעת סברה שהיא מילאה את חלקה בעניין הצביעה. כמו כן, נראה שהתובעת לא סברה שהקלקולים בדירה מעכבים את המגורים בה, כפי שעלה מטענותיה, שקלקולים אלו היו מכבר, והדיירים הקודמים לא העלו דרישות לתקנם. ואף לאחר שהשוכרים נכנסו הוברר מדברי שני הצדדים שהתיקונים לא בוצעו לאלתר.

על כן, לא נראה סביר שהנתבעת ביקשה לדחות את מועד הכניסה של השוכרים, כדי לבצע צביעה ותיקונים.

זאת ועוד, התובעים כתבו בכתב התביעה בסעיף 5, שלמרות תמיהתם על כך שהנתבעת נזקקה לזמן נוסף כדי להכין את הדירה, הם "הסכימו לדחייה בידידות ולשכנות טובה בעתיד".

אם כך, גם אם עיכבה התובעת את מסירת המפתח, כטענתם, הרי שהתובעים מחלו לה על דחייה זו, ולא העלו תביעות כספיות באותה שעה.

על כן נראה שסעיף זה של התביעה התעורר מהסכסוך הנוכחי שביניהם. ואף שהנסיבות השתנו ולא עלה בידם לקיים שכנות טובה, אין הם יכולים לחזור ממחילתם, כפי שעולה משו"ת שואל ונשאל (חלק ב - חושן משפט סימן טו) זה לשונו:

"...ונראים הדברים שבאמת היה דעתו למחול לו, רק מפני איזה דבר וסיבה מחודשת חזר בו ממחילתו. וראיתי להתה"ד סי' שי"ז שנשאל בראובן שפרנס שמעון חתנו ובתו וכתב דאם ראובן איניש אמוד הוא בנכסים ורגילות הוא בעשירים שבאותה מדינה שנותנים לחתנם ולבתם שנה או שנתים יותר על הקצבה והדברים נראים שאם לא היה לו כעס ומריבה עם חתנו לא היה תובע ממנו כלום וא"כ אומדנא דמוכח היה שמחל לו כל המזונות עד שנולדה מריבה ביניהם כי האי גוונא ודאי פטור שמעון החתן לשלם דכיון דמחל פעם אחת שוב אינו יכול לחזור ולתבוע וגו' ע"ש ופסקו מור"ם בהגה ס"ס רמ"ו וז"ל אבל היכא דמוכח דנתן לו לשם מתנה רק אח"כ נפלה קטטה ביניהם ולכך תבע ממנו פטור..."

על כן דינה של טענה זו להידחות.

סעיף 2: אי מילוי חלקה בהסכם בנוגע לצביעה והתיקונים

כאמור, התובעים טוענים כי הנתבעת לא עמדה בהתחייבותה לצבוע את הדירה, ולבצע את התיקונים קודם כניסת השוכרים אלא זמן ניכר לאחר שנכנסו לדירה. את הדיון בטענה זו, יש לחלק לשניים.

א) אי עמידה בהתחייבות לצבוע את הדירה:

עובדתית, מעדותה של השוכרת הקודמת עלה, שטענתם של התובעים כי הדירה לא נצבעה, נכונה. משום שסוכם בין הצדדים על צביעת הדירה ולא על תיקוני צבע חלקיים שמטרתם לכסות במעט על הלכלוכים. מסקנתנו מכך היא, שהתנהלותה של הנתבעת בעניין זה מקוממת, שכן היה עליה לבדוק קודם הגעת ההובלה של השוכרים שהדירה אכן נצבעה. בשונה מהתיקונים האחרים, הכנסת הציוד לבית הכבידה מאד על אפשרות הצביעה ומן הסתם גרמה אי נוחות גדולה לשוכרים שרצו לממש את חוזה השכירות ולגור בדירה.

למרות כל זאת, עקב ההתפתחויות שהיו לאחר מכן, אין התובעים זכאים לבוא בתביעה כספית בנידון זה. משום שעל פי מה שנמסר לבית הדין על ידי שני הצדדים, ביום הכניסה לדירה הוסכם בין הצדדים שכיון שהדירה לא נמסרה צבועה לא יידרש מהם להחזירה צבועה. בהסכמה זו, ויתרו השוכרים לשוב ולתבוע תביעה כספית בנוגע לעניין זה. יצויין עוד, שהתובעים בתגובתם לשאלות בית הדין כתבו שקודם ההסכמה האמורה, העלתה הנתבעת הצעה לקנות צבע ולצבוע את הדירה, כלומר היא היתה מוכנה לעמוד בהסכם, ולבסוף סוכם כפי שסוכם.

על כן, כאמור, בנידון זה אין בידי השוכרים לתבוע תביעה כספית.

ב) בנוגע לטענה שהיה עיכוב בתיקונים:

עיקרון טענה זו משותף לטענה הנוספת שטענו התובעים, שברוב הזמן לא היו להם מים חמים לצורך מקלחות. בשתי התביעות טוענים התובעים שהנתבעת לא עמדה במחויבותה לתקן את הצריך תיקון בדירה ועל כן הם תובעים להפחית את דמי השכירות. נדון בעניין זה ברמה העקרונית ולאחר מכן, נשליך לדיוננו.

אם כן, השאלה העומדת לדיון היא האם רשאי השוכר להפחית משכר הדירה, על משך הזמן שהיו קלקולים בדירה?

שאלה זו אחוזה בהגדרת המחוייבות של המשכיר לתקן את המושכר, כפי שיוסבר.

הגדרת המחוייבות של המשכיר לתקן את המושכר

כאשר מדובר בשכירות מסויימת ("בית זה") נחלקו הפוסקים האם יש חובה למשכיר לתקן את המושכר. הגמרא (בבא מציעא דף קא ע"ב) מביאה ברייתא ממנה עולה שיש למשכיר חובה לתקן קלקול בבית שכור:

"תנו רבנן: המשכיר בית לחבירו - משכיר חייב להעמיד לו דלתות, לפתוח לו חלונות, לחזק לו תקרה (מפרש רש"י: אם התליעו הנסרין) לסמוך לו קורה" (רש"י: אם נשברה אחת מהן).

דעת הריטב"א (בחידושיו, שם) שדין זה הוא בבית סתם, אך, "במשכיר בית זה או בית פלוני חייב להעמיד לו בשעה שמכניסו לתוכו, מכאן ואילך נפל אזדא ליה". לדעתו, בשכירות מסויימת אין חובה למשכיר לתקן כלל, ומשמע מדבריו שגם אם הבית יצא מכלל שימוש אין חובת תיקון, ועל השוכר להמשיך ולשלם את דמי השכירות. ביסוד שיטתו נראה שהוא סובר ששכירות היא 'ממכר ליומיה', ודינו של השוכר הוא כדין קונה לזמן, ולפיכך כל האחריות על הנכס המושכר נופלת עליו.

הנמוקי יוסף (בבא מציעא דף נט ע"א מדפי הרי"ף ד"ה 'גמ' המשכיר בית') מצטט את דברי הריטב"א, שאין חובה למשכיר לתקן קלקולים בשכירות 'בית זה'. ברם, מהמשך דבריו (בדף ס ע"א מדפי הרי"ף ד"ה 'בית זה אני משכיר לך') משמע, בשונה מהריטב"א, שאם הבית יצא מכלל שימוש 'נותן לו שוכר שכר כנגד מה שדר בו ומסתלק'.

מדברי שניהם עולה, שאם ראויה הדירה למגורים, אף שיש בה קלקולים, אין חובה למשכיר לתקנה.

בניגוד לדעה זו, משמע מהרמב"ם (הלכות שכירות פ"ו הלכה ג) שהמשכיר מחוייב לתקן קלקולים במושכר, גם בשכירות מסויימת. זה לשונו:

"המשכיר בית לחבירו חייב להעמיד לו דלתות ולפתוח לו החלונות שנתקלקלו ולחזק את התקרה ולסמוך את הקורה שנשברה ולעשות נגר ומנעול וכל כיוצא באלו מדברים שהן מעשה אומן והם עיקר גדול בישיבת הבתים והחצרות".

נראה שמדובר בחובה של המשכיר לתקן קלקולים שהתהוו במהלך השכירות ולא רק להעמיד לו בית מתוקן בתחילת השכירות. ומכך שהרמב"ם אינו מבחין בין 'בית זה' ל'בית סתם', משמע שחובה זו קיימת גם ב'בית זה', כפי שהבינו הגהות מימוניות (שם אות א): "מכאן דחייב לקרותה לו אפילו אם בעידנא דאוגריה לא היה מקורה לא אמרינן כשאמר בית זה אני משכיר לך כמו שהוא עכשיו קאמר דאנן סהדי דדעתיה דשוכר שיהא ראוי לדירה מפני רוחות ושלגים וגשמים וגנבים שיעלו בפרצות". וכן משמע מהמאירי (בבא מציעא דף קא ע"ב).

כדעה זו סובר גם הרא"ש בתשובה (כלל לה סימן ו) שנשאל בנוגע לתיקון 'בית זה', והשיב:

"ומזה יש ללמוד, דאם נתקלקלו הקורות והתקרה, מסתמא עומד הוא ליתקן, ולא שייך למימר אזדא ליה, דעדיין נקרא בית אלא שמסוכן לדור בו, ודמי לההיא דחמור, הילכך חייב המשכיר ליתן".

מחלוקת זו באה לידי ביטוי במחלוקת שבין השו"ע לרמ"א.

השו"ע (סימן שיב, יז) פסק להלכה את דברי הרא"ש בתשובה שהוזכרו:

"המשכיר בית לחבירו...ואם מעצמו נפל, אם אמר לו: בית זה אני משכיר לך, אינו חייב לבנותו... ויש מי שאומר דדוקא בשנפל כולו, אבל אם הוא קיים אלא שהוא מסוכן לדור בו, חייב המשכיר לתקנו אם יש בידו שכירות מוקדם..."

וביאר הסמ"ע (שם, סקל"ב) חובה זו: "כיון דשיעבד נפשו להשכיר לו בית זה ועדיין שמו עליו, עליו לתקנו".

יש לעיין בדברי הרא"ש שהעתיקם השו"ע, האם חובה זו לתקן קיימת דווקא כשמסוכן לדור בבית, כלומר, קלקול שאינו מאפשר מגורים בבית, אך בתיקון שאינו מגביל את אפשרות השימוש בבית, אין עליו חובה לתקנו. כהבנה זו, הבין המנחת פיתים (סימן שיד סעיף א), וכן בשו"ת חבצלת השרון (מהדורה קמא, חו"מ, סימן ל, (כה ע"ב)) ועוד. לעומתם, כתב בשו"ת ראנ"ח (סימן לח, בשם הר' מנחם אגוזי) להיפך, שהרא"ש חידש שאפילו בבית שמסוכן לדור בו יש חובה לתקנו והוא לא נחשב כבית שנפל, וודאי שגם בשאר קלקולים חייב לתקן. כדעה זו כתב גם שו"ת מהרש"ך (תוספת לחלק ב (מודפס בסוף חלק ג) סימן ו). כך גם עולה מקצות החושן (סימן שיד סק"א), ושו"ת חקרי לב, (חו"מ חלק ב, סימן סח (קי ע"ד)), ובערוך השולחן (סימן שיד, ג).

גם ההתנייה שהוסיף השו"ע שחובת המשכיר לתקן היא דווקא באופן שדמי השכירות בידו של המשכיר, נחלקו בה הפרשנים. הסמ"ע (שם, סקל"ב) כתב שמאחר והוספה זו אינה כתובה ברא"ש שהוא, כאמור, מקור דין זה, יש לדחות אותה. כדעתו כתב גם הקצות (סי' שיד, סק"א). לעומתם כתב הנתיבות (סימן שיב סקי"א) שכוונת השו"ע שאין למשכיר חובה להוסיף מביתו, מעבר לדמי השכירות שסוכמו ביניהם, 'דהא רק בית זה שיעבד לו'.

חובת התיקון לדעת השו"ע, עולה גם מפסיקתו במקום אחר (סימן שיד, א), שם הוא ציטט את דברי הרמב"ם (הלכות שכירות פ"ו הלכה ג) שהוזכרו, מהם דייקנו שיש למשכיר חובה לתקן את המושכר גם ב'בית זה'.

לעומתו, פסק הרמ"א (שם) כשיטת הריטב"א והנמוקי יוסף. זה לשונו: "תקן המשכיר דברים אלו, ונשברו תוך ימי השכירות, אם אמר ליה: בית זה, אין צריך להעמיד לו אחר. אמר לו: בית סתם, צריך לתקנו כל ימי השכירות (נ"י פרק השואל והגהות מיימוני פ"ו דשכירות)".

אף שיש מספר אחרונים המנסים ליישב את דברי הנמוק"י עם הרא"ש ובכך גם את השו"ע עם הרמ"א, רוב האחרונים ביארו שיש מחלוקת עקרונית ביניהם, כפי שנתבאר לעיל. כך הבין הקצות (סימן שיד סק"א) שתמה על הרמ"א מדוע חלק בסימן זה על השו"ע ואילו בסימן שיב, לג, שהוזכרו לעיל, לא הגיה על דבריו. כן עולה גם מהגר"א (סימן שיד, סק"ו) ועוד.

ויש לדקדק, האם פסיקת הרמ"א היא כשיטת הריטב"א, שגם אם נפל הבית מחוייב השוכר לשלם דמי השכירות, או כשיטת הנמוקי יוסף, שבמקרה זה, מפסיק השוכר לשלם את דמי השכירות. הסמ"ע (סימן שיב ס"ק לד) הגיה את דברי הרמ"א, ועולה ממנו שהרמ"א כריטב"א. וכן משמע מדברי הרמ"א בדרכי משה (סימן שיב סק"ה וסימן שכא סוף סק"א). לעומת זאת, שו"ת חבצלת השרון (חו"מ, מהדורה קמא סימן ל) סובר שהרמ"א כשיטת הנמוקי יוסף.

הפחתת דמי שכירות באופן שהמושכר התקלקל

מן האמור עד כה עולה, כי לדעת הרמ"א, שאין חובה למשכיר לתקן 'בית זה', אין השוכר רשאי להפחית מדמי השכירות. ואילו לדעת הראשונים והשו"ע הסוברים שיש חובה למשכיר לתקן את המושכר, יש לדון האם רשאי השוכר להפחית מדמי השכירות, בשני מצבים עקרוניים:

א. הפחתת דמי השכירות באופן שהקלקול לא גרם להשבתת השימוש בדירה

במשנה (בבא מציעא דף עח ע"א) כתוב: "השוכר את החמור והבריקה או שנעשית אנגריא אומר לו הרי שלך לפניך'. ומבאר רש"י: "טלנה כמו שהיא סמויה, ותלך שאף מזלך גרם כמו מזלי וטרח ויישר אותה בדרכים. וגבי אנגריא נמי, המתן עד שתשוב, שאף מזלך גרם ונפסיד שנינו". ומבארו הגר"א (חו"מ סימן שי סק"ד), שיכול להפחית לו משכרו על פי מגבלת השימוש.

יש להעיר, שאין דבריו סותרים לדעת רוב הראשונים שהוזכרו לעיל, שיש חובה למשכיר לתקן את המושכר. כפי שמבאר בשו"ת חקרי לב (חו"מ חלק ב, סימן סח (קי ע"ג)), משום שכאן מדובר באופן שהמושכר אינו ניתן לתיקון, וההכבדה בשימוש אינה מחייבת את המשכיר להחליפו. אך, קלקול הניתן לתיקון, מחוייב המשכיר לתקנו.

כדעת רש"י, סוברים גם הראב"ד (שיטה מקובצת, שם, ד"ה 'אומר לו הרי שלך לפניך') וכן הרשב"א (שם, ד"ה 'עוד כתב הרב'), [והובאו דבריהם בנמוקי יוסף (דף מח ע"ב מדפי הרי"ף, ד"ה 'הרי שלך לפניך')]. הנימוק לפטור, בלשון הראב"ד: "שאינו יכול להשתמש בו כראוי". וניתן לבארו, שיש כאן חסרון בהנאה, ובהתאם לכך התשלום. ויתכן שכוונתו, שאין המשכיר זכאי לשכרו, כיון שלא עמד בתנאי השכירות, ולפיכך, השוכר זכאי לקצוב את דמי השכירות מחדש, על פי המקובל.

לעומתם סובר הרמב"ם (הלכות שכירות פ"ה, א) בדין זה, שחייב השוכר לשלם את מלוא השכר:

"השוכר את הבהמה וחלתה או נשתטית... הרי המשכיר אומר לשוכר הרי שלך לפניך וחייב ליתן לו שכרו משלם".

נראה בביאור דעתו שכל עוד יכול השוכר להשתמש במושכר ולהשלים את מטרת השכירות, אף שנוצרה הכבדה בדרך השימוש, אין הוא זכאי להיפטר מתשלום.

השו"ע (חו"מ סימן שי, א) העתיק את דברי הרמב"ם האלה.

עולה, אפוא, שלרמב"ם והשו"ע כל עוד המושכר משמש לייעודו המקורי, אף שנוצרה מגבלה בשימוש והוא נעשה קשה ומסורבל, אין זכות לשוכר להפחית מדמי השכירות.

ברם, יש לציין את ההסתייגות של הנתיבות (שם, סק"א), שדין זה הוא

"דוקא כשחלתה אחר שבאה לרשותו, אבל לכתחילה אם יש לו חמורים רבים אינו יכול ליתן לו חמור חולה או נשתטית...רק כשנחלתה אחר שבאה לרשותו אומר לו מזלך גרם".

ניתן להסיק מדבריו, שבדומה לכך, אם מדובר בקלקול הניתן לתיקון, והמשכיר אינו מתקן, לא יוכל המשכיר לטעון 'מזלך גרם'. ובאופן זה, יכול השוכר להפסיק ולשלם את דמי השכירות אם לא יתוקן הקלקול.

ב. הפחתת דמי השכירות באופן שהקלקול גרם להשבתת השימוש בדירה

מדברי הרמב"ם בהמשך (שם, הלכה ו) עולה כי השוכר זכאי להפסיק ולשלם, אם המושכר יצא לגמרי מכלל שימוש. זה לשונו:

"בית זה אני משכיר לך ואחר שהשכירו נפל אינו חייב לבנותו אלא מחשב על מה שנשתמש בו ומחזיר לו שאר השכירות".

דין זה העתיקו השו"ע (חו"מ סימן שיב, יז).

מתוך כך נראה לדייק, שגם באופן שהיתה תקופה שלא היה ניתן להשתמש במושכר כלל, ולאחר תיקונו שב השוכר לגור בו, שלא יצטרך השוכר לשלם עבור אותה תקופה שלא היה ניתן להשתמש בבית. כמסקנה זו משמע משו"ת ראנ"ח (סימן לח), המנמק את פטורם של השוכרים מדמי השכירות בזמן הקלקול, "כיון שהם לא היו נהנים מהחנות ואף על גב דהמשכירים חסרים". וכן משמע מספר בית יהודה (עייאש, בסוף הספר מנהגי שכירות אות יג, דף קיז טור ד), בהבנת השו"ע (חו"מ סימן שיב,יז), שגם אם חזר השוכר לאחר הקלקול לגור, פטור מדמי שכירות אם בתקופה שהיה המושכר מקולקל, לא היה יכול לגור. וכן עולה מאחרונים נוספים.

ויש לדון כיצד להגדיר לשיטתם מקרה ביניים, באופן שהמושכר הושכר למטרות שונות, ועקב הקלקול רק חלק מהמטרות עדיין ניתנות להשגה אך, חלק מהמטרות אינן ניתנות להשגה כלל.

בנידון דומה, כותב הדרכי משה (חו"מ סימן שכא סק"א) מתשובת מהר"ם פאדווה (סימן לט), שמאחר ויש צד של הפסד מוחלט, "לא אמרינן דדמי לחמור שראוי עדיין למקצת מלאכה דשאני התם דראוי במקצת לכל המלאכה שהשכיר לו אבל כאן נתקלקל מקצת השכירות לגמרי ומה לי קטלא כולא או פלגא".

אך, הט"ז (שם סק"א ד"ה 'והא דאמרינן') חולק על המהר"ם פאדווה וסובר, שכיון שהמושכר ראוי עדיין למלאכתו הראשונה אלא שנתקלקל, האחריות על השוכר.

ברם, נראה שגם על פי גישת הט"ז, אם יטען השוכר באופן מוצדק, שבתנאים הנוכחיים אין הוא יכול להמשיך ולדור בדירה, הוא יוכל לעצור את תשלום דמי השכירות. כך כתב בשו"ת חקרי לב (חו"מ ח"ב (כרך ג) סימן סח, דף קי טורים ג-ד), שגם לשיטת הנמוקי יוסף, שהוזכרה לעיל, שאין חובה למשכיר לתקן אלא אם נפל הבית, אם טען השוכר שאינו יכול לדור בבית כזה, אין ביד המשכיר לעכב, ונותן לו השוכר שכר כנגד מה שדר בו, ולא כנגד הזמן שהדירה היתה מקולקלת.

סיכום דיון זה:

א. על פי הכרעת השו"ע, מחוייב המשכיר לתקן מושכר שהתקלקל, גם בשכירות 'בית זה'. באופן שהמושכר אינו ניתן לתיקון, השוכר אינו רשאי להפחית מדמי השכירות, אם המושכר עדיין משמש למטרתו הראשונה, אף שנוצרה הכבדה בשימוש. אך, אם הקלקול ארע לפני שהמושכר בא לידי השוכר, או שבא כבר לידיו, וניתן לתקנו והמשכיר אינו מתקן, לא יוכל המשכיר לומר 'מזלך גרם', ויכול השוכר להפחית מדמי השכירות, כפי שעלה מהנתיבות.

ב. באופן שהקלקול בבית, אינו מאפשר מגורים כלל, יכול השוכר להפחית מדמי השימוש כנגד הזמן של הקלקול.

ג. במקרה ביניים, כשהקלקול גרם לכך שחלק משימושי השכירות אינם יכולים להתקיים כלל, נחלקו בכך מהר"ם פאדווה והט"ז, ואם השוכר לא שילם יכול לומר קים לי כמהר"ם פאדווה, ולא לשלם.

אך, אם טען השוכר באופן מוצדק, שבתנאים אלו אין הוא יכול לדור בדירה, כתב החקרי לב, שרשאי הוא להפסיק את דמי השכירות כל עוד לא תוקן הקלקול.

ד. אם לא נוצרה הכבדה בשימוש בעקבות הקלקול, אין השוכר רשאי להפחית מדמי השכירות.

ה. דעת הרמ"א, שאין כלל מחוייבות למשכיר לתקן בשכירות 'בית זה', ומשמע שדעתו כריטב"א, שגם אם נפל הבית לגמרי, מחוייב השוכר להמשיך ולשלם דמי השכירות.

מנהג המדינה

אחר הדברים האלה, פוסק הרמ"א (חו"מ סימן שיד, ב) לגבי כלל דיני שכירות:

"ובכל אלו העניינים הולכים אחר מנהג המדינה (טור בשם הרמב"ם)".

בעניין המנהג הנוהג בימינו, דן בהרחבה בספר 'עמק המשפט' (הלכות שכירות בתים עמוד תלח ואילך), ומסיק מתשובות שונות שבימינו הנוהג הוא שהמשכיר מתקן כל דבר שלא התקלקל בפשיעתו של השוכר. ובהמשך דבריו (שם, עמוד תמג) הביא מדברי הגרי"ש אלישיב זצ"ל שאמר לו שהמנהג בימינו נקבע על פי 'חוק השכירות-התשל"ב', אלא אם מקובל שנוהגים שלא על פי סעיפי החוק. בחוק השכירות סעיף 7 א' כתוב: "המשכיר חייב תוך זמן סביר לאחר שקיבל דרישה לכך מאת השוכר לתקן במושכר וכו' כל דבר השולל או המגביל הגבלה של ממש את השימוש במושכר על פי ההסכם או לפי המקובל".

ולגבי הפחתת דמי השכירות, נאמר בסעיף 9 בחוק השכירות: "רשאי השוכר להפחית את דמי השכירות, כל עוד לא תוקן הפגם, לפי היחס שבו פחת שווי השכירות עקב הפגם לעומת שוויה לפי החוזה".

סעיף זה של החוק מתיישב עם שיטת רש"י והראב"ד שהוזכרה לעיל, שגם במקרה של הכבדה בשימוש יש זכות לשוכר להפחית מדמי השימוש, וזאת משום שנגרעה הנאה מהשוכר (יעויין, מיכאל ויגודה, ספר 'חוק לישראל-שכירות ושאלה', סעיף 9 פרק שלישי עמוד 169) . ואף מתיישב עם שיטת הרמב"ם, על פי מה שדייקנו מהנתיבות, שבאופן שיש אפשרות לתקן את הפגם והמשכיר לא מתקנו, האחריות חוזרת למשכיר ולא יוכל לטעון 'מזלך גרם'.

עוד עולה מסעיף 7 מחוק השכירות, שאם הקלקול אינו גורם הגבלה בשימוש, אין זכות לשוכר להפחית מדמי השכירות. מכאן, שגם אם מקובל שהמשכיר מתקן קלקולים שלא יצרו הגבלה בשימוש, כגון קלקולים שנוגעים לאסתטיקה או נוחות, לא יהיה השוכר רשאי להפחית מדמי השכירות, אם לא תיקנם המשכיר. זאת משום שהזכות להפחית מדמי השימוש היא בגלל שנגרעה הנאתו מהמושכר, ושווה היא פחות, מה שאין כן אם מדובר בקלקול שאינו מהווה הגבלה בשימוש.

תמצית המסקנות לנדוננו:

1. קלקול שלא גורם שלילה או הגבלה של ממש בשימוש בדירה, אף שעל פי המקובל, המשכיר צריך לתקנו, אין השוכר רשאי להפחית מדמי השימוש, אם לא תיקנו המשכיר.

2. קלקול שיש בו הגבלה של ממש בשימוש בדירה, והוא ניתן לתיקון, אם בעל הבית אינו מתקנו, רשאי השוכר לעכב דמי השכירות.

3. קלקול אחד השימושים בדירה, גם באופן שלא ניתן לתקנו, אף ששאר השימושים קיימים, אם השוכר טוען באופן מוצדק שבלי השימוש שנתקלקל, אינו הוא יכול להמשיך ולדור בדירה, רשאי השוכר לעכב דמי השכירות.

מתוך כך נבוא להכריע בטענות שלפנינו:

סעיף 2 ב) של התביעה: לגבי דרישת התובעים להפחית מדמי השכירות 1000 שקל, עקב כך שהנתבעת לא תיקנה את הדברים שהיה עליה לתקן בפרק זמן סביר. בעיון ברשימת התיקונים שנמסרה לבית הדין, נראה שרק לגבי הסעיף הראשון, הסתימה בכיור המטבח והנזילה, ניתן לומר שיתכן ונגרמה הגבלה בשימוש בדירה. לגבי סעיף זה, התובעים מודים שנעשו מספר נסיונות שלא עלו, עד שלבסוף הקלקול תוקן. בכך עמדה הנתבעת במחויבותה, כפי שעולה משו"ת חקרי לב (חו"מ ח"ב (כרך ג) סימן סח דף קי טורים ג-ד), שאם המשכיר מטפל ומתקן הקלקולים, אף שבתקופה מסויימת אין השוכר יכול לעמוד להנות מדירתו, אין הוא פטור מתשלום על תקופה זו. נראה שגם על פי החוק, שהוזכר, מדובר בפרק זמן סביר.

בנוסף, לגבי כל סעיפי התביעה טענה הנתבעת שלא היו עיכובים בזמן של התיקונים, בניגוד לטענת התובעים. ולפיכך, בכל מקרה מוטלת על התובעים חובת הראיה.

ולכן דינה של טענה זו להידחות.

סעיף 3 של התביעה:

לגבי דרישת השוכרים להפחית מדמי השכירות 4200 שקל, בגלל העדר מים חמים בדירה.

בית הדין התרשם מכנות דבריהם של השוכרים, שנאלצו פעם אחר פעם לוותר על מקלחות או להתקלח במקומות אחרים, ומטיל את האחריות על הנתבעת שהיה עליה לתת מענה לבעיה. העדר מים חמים לצורך מקלחת, מהווה הגבלה של ממש בשימוש הדירה. על פי מה שנתבאר, כיון שמדובר בקלקול הניתן לתיקון, זכאים התובעים להפחית מדמי השכירות עבור התקופה שהדירה היתה מקולקלת.

גם בהנחה שמדובר בתיקון גדול מאד, כפי שטענה הנתבעת, שיתכן והוא שווה יותר מכל דמי השכירות (טיעון שלא הוכח), שבאופן זה, כתב הנתיבות (סימן שיב סקי"א) שאין אפשרות לחייב לתקן, כיון שמסתמא המשכיר אינו מוכן להתחייב לתיקון המושכר יותר ממה שהוא מקבל עבורו. ובדומה לכך, גם ב'חוק השכירות' סעיף 10:

"...ותיקון הפגם...היה מטיל על המשכיר חיוב השונה באופן יסודי ממה שהוסכם בין הצדדים לא יהיה הפגם עילה לדרישת תיקון". (יעויין, מיכאל ויגודה, ספר חוק לישראל-שכירות ושאלה, עמוד 179).

גם אם הנחה זו נכונה, זכאים הנתבעים לטעון שבהעדר מים חמים אין הם מעונינים לדור בדירה זו, אף שניתן להשתמש בדירה זו לצרכים נוספים, ולהפחית מדמי השכירות.

הערכת סכום ההפחתה מדמי השכירות:

התובעים דורשים לקבל 4200 שקל, עבור ארבעת חודשי החורף, כאלף שקל לחודש, כפי שהסביר אחד התובעים. ברם, לשאלת בית הדין, מה היה משך הזמן של הבעיה, הודתה התובעת, שבנובמבר החסרון במים חמים היה 'פה ושם, ובחודשיים האחרונים היה בלתי נסבל'. לדבריהם, היו מים חמים רק בארבעה-חמישה ימים בחודש. מנגד, אף שהנתבעת אינה יכולה להכחיש לגמרי את העובדות, אין היא מודה שהייתה בעיה, ולדעתה היה ניתן לפתור את כל העניין במסגרת הקיימת.

במקום שיש הכחשה בין הצדדים, הכלל בדיני ממונות הוא 'המוציא מחבירו עליו הראיה'. ומאחר והתובעים שילמו עבור חודשים אלו, הרי שמוטלת עליהם החובה להוכיח האם הייתה בעיה ומה היה היקפה המדוייק, מה שיקשה מאד מבחינה מציאותית. על כן, בית הדין נדרש להכריע האם להוציא ממון על פי אומדנא.

לגבי הוצאת ממון על פי אומדנא, ואפילו אומדנא דמוכח, נכתב ברמב"ם (הלכות סנהדרין פרק כד, ב): "ולא ידון הדיין בסמיכת דעתו ולא בידיעתו כדי שלא יאמר כל הדיוט לבי מאמין לדברי זה ודעתי סומכת על זה, וכן אין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה לא בדעת הדיין ולא באומדן המת או הטוען". אמנם, דעת הרא"ש (שו"ת קז, ו) אינה כדעת הרמב"ם, ולדעתו בנסיבות מסויימות ניתן להוציא ממון על פי אומדנא דמוכח, ובעקבותיו גם פסק השו"ע (חו"מ סימן טו, ה). ברם, השו"ע סייג, שאפשרות זאת יכולה להעשות דווקא על ידי 'דיין מומחה ויחיד בדורו'. ואף שגם על פסיקתו של השו"ע נחלקו אחרונים (לדוגמה בפתחי תשובה שם, סק"ט, משמו של השבות יעקב, המרחיב את אפשרות הפסיקה על פי 'אומדנא דמוכח'), נטיית הפוסקים היא שלא להוציא ממון גם לא על ידי אומדנא דמוכח. בעניין זה, אין אפשרות להרחיב במסגרת זו (יעויין בנידון זה, בתחומין יט, עמ' 239 ואילך). למרות זאת, בנדוננו נראה שעצם מציאותה של התקלה, אינה עניין של אומדנא, שכן, מהנסיבות נראה שיש לכך הוכחות מוחלטות, וכפי שגם הנתבעת הודתה בשפה רפה שהם באו אליה פעם אחר פעם בטענה. והיא אף הזמינה שרברב על מנת לבדוק אפשרות לפצל בין שתי יחידות הדיור. אלא שכאמור, לגבי היקפה של הבעיה, לא הובאו הוכחות על ידי התובעים.

על כן בית הדין יפעל על פי סמכותו לאמוד את חומרת הבעייה ולפסוק מדין פשרה הקרובה לדין.

בעניין זה יש להעיר, שהעובדה שאחרי שהתובעים קיבלו את הסכמתה של הנתבעת לעזוב את הדירה כבר מנובמבר, הם נשארו שם עד סוף ינואר, מחלישה במקצת את טענתם.

מאידך, אין ספק שהעדר מים חמים הוא מום חמור בדירה, שאי אפשר להתעלם ממנו.

בהכרעת העניין נראה, שעל החודשיים שלגביהם טענה התובעת שהיה מצב בלתי נסבל, על הנתבעת לשלם להם כמחצית מתביעתם.

החישוב: התביעה היתה כאלף שקל לחודש, מחצית התביעה לחודשיים, עולה לסך: אלף שקל.

סעיף 4 בתביעה: נזק שנגרם לספריה כתוצאה מחלחול מים מצינור שבקיר.

הנתבעת פקפקה בעובדות שהציגו התובעים ולבית הדין אין כלים לבדוק אותן לאשורן. אך, בהנחה שהעובדות שהוצגו נכונות, הרי שהשאלה העומדת לדיון היא, האם חייבת הנתבעת על נזקי המים שחלחלו מהצינור דרך הקיר והזיקו את הספריה, מדין ממונה שהזיק?

חיוב האדם על נזקי ממונו נפסק בשו"ע (חו"מ סימן שפט, א) בתחילת הלכות נזקי ממון:

"כל נפש חיה שהוא ברשותו של אדם שהזיקה, חייבים הבעלים לשלם, שנאמר: כי יגוף שור איש את שור רעהו (שמות כא, לה), אחד השור ואחד שאר בהמה חיה ועוף, לא דבר הכתוב בשור אלא בהווה".

ולא רק בעל חיים אלא כל דבר שבבעלות האדם, חייב על נזקו, כפי שפסק השו"ע במקום אחר (חו"מ סימן תיח סעיף א):

"אש הוא אב, דכתיב: כי תצא אש ומצאה קוצים (שמות כב, ה); והוא ממונו שהולך למרחוק ומזיק ע"י הרוח שמוליכו. לפיכך כל הדומה לו, שהוא ממונו והולך ומזיק, הוא תולדתו".

ברם, בנדוננו מדובר שכשהתובעים נכנסו לדירה והעמידו שם את הספריה, הם עצמם לא ראו נזילה, כפי שהם אישרו בפני בית הדין. כל העניין התברר רק לאחר שפינו את הספריה ממקומה. אם כן, לא היתה לנתבעת אפשרות לדעת שנגרם נזק על ידי ממונה ומדובר בנזק שנעשה באונס. בעניין זה פוסק השו"ע (סימן שצו, ב): "שמרה כראוי ונפרצה בלילה, או שחתרה הדלת ויצאה והזיקה, פטור". זאת משום שאין אדם חייב על נזקי ממונו שנעשו באונס.

על כן, בכל מקרה אין מקום לחייב ממון על טענה זו.

סעיף 5 בתביעה: טענת התובעים שעקב ההכרח לעזוב את הדירה הם נאלצו לשלם עבור הובלת התכולה של הדירה לדירה אחרת.

השאלה לדיון, האם יש לחייב את הנתבעת על ההוצאה שנגרמה לתובעים, על פי טענתם?

לגבי חיוב על גרימת הוצאות, כותב הרמב"ם (הלכות זכיה ומתנה, פרק ו הלכה כד):

"הורו רבותי שאם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לריעיו או יחלק מעות לשמשין ולחזנין וכיוצא בהן ועשה כדרך שעושין כל העם וחזרה בה משלמת הכל, שהרי גרמה לו לאבד ממון וכל הגורם לאבד ממון חבירו משלם".

והשיגו הראב"ד (שם):

"א"א איני משוה עם רבותיו בזה, וזאת הגרמא דומה לזרעוני גנה ולא צמחו שאינו משלם לו ההוצאה, וכללו של דבר אבוד ממון שבעל הממון עושה אותו אף על פי שגרם לו זה פטור".

דין זרעוני גינה מקורו בבבא בתרא (דף צג ע"ב), ונפסק ברמב"ם (הלכות מכירה פט"ז, א), והועתק לשו"ע (חו"מ סימן רלב, כ): "המוכר לחבירו זרעוני גנה שאין עצמן של זרעונים נאכל, וזרען ולא צמחו, חייב באחריותן ומחזיר לו הדמים שלקח ממנו, חזקתן לזריעה". ומבאר הסמ"ע (שם סקמ"ו): "אבל מה שטרח והוציא בזריעתן אין צריך המוכר ליתן להלוקח".

אחד ההסברים ליישב את ההשגה על הרמב"ם, נאמר על ידי הט"ז (אבן העזר סימן נ סק"ה). לדעתו יש לחלק בין המקרה של זרעוני גינה שהנזק אינו מורגש בשעת הזריעה, ואחר כך כשלא צמח, המוכר לא עשה דבר, לעומת זאת, באופן שחזרה בה וגרמה לו הוצאות, באותה שעה שחזרה בה נגרם הנזק, ועקימת שפתיה כמו מעשה בידים. כתירוץ זה כתבו גם שער משפט (סימן שפו סק"א), וכן כתב אור שמח (הלכות זכיה ומתנה, שם), זה לשונו:

"לכן הנראה לנו לדון כן, ע"פ מה שנודע מה שחילק הר"י הזקן בפרק לא יחפור (ב"ב כ"ב ע"ב תוד"ה זאת אומרת) והרא"ש הביאו באורך בפרק הגוזל עצים (ב"ק פ"ט) סימן י"ג, דאם בעת המעשה נעשה ההיזק נקרא דינא דגרמי, אבל היכי דלא בא ההיזק מיד, כמו... במוכר זרעוני גינה לחבירו ולא צמחו, א"כ אין ההיזק בא מיד, רק לכשיזרע... אבל כאן שאימת בא ההיזק, כשחזרה, דאז נעשה כאילו כל הממון שהוציא הלך לטמיון, כיון שבטל האירוסין והשדוכין, א"כ בחזירתה בא ההיזק תיכף, לכן חייב".

גם בנדוננו, מדובר בהתפתחות שלא היתה ידועה מראש. ויותר מכך, בשונה בזרעוני גינה, ששם במעשה הזריעה טמון הנזק, כאן, אין ספק שהמשכירה סברה שבידה אפשרות להשכיר בית שיש בו מים חמים, כפי שהעידה הדיירת הקודמת. וכל ההתפתחות שקרתה לאחר מכן, עומדת בפני עצמה, על כן, אין לקשור התפתחות זו לנתבעת. ואין להגדיר את ההוצאה של ההובלה, במונחים של נזק, גם לא כגרמא. 

בנוסף לכך, בנדוננו התובעים עזבו את הדירה מעצמם, ולא על פי דיבורה, וכן מה שעשו עשו לתועלת עצמם. יעויין בפתחי חושן (הלכות נזיקין פרק ג הערה סג), שבמקרים כגון אלה, אין לחייב. ואין להרחיב בכך כאן.

יש להסיק מכך, שאין מקום לחייב את הנתבעת בהוצאה זו.

סיכום

על הנתבעת לשלם לתובעים אלף שקל. מסכום זה יש לקזז את תשלום החשמל מחודש ינואר שלא שולם.

סכום זה יש לשלמו עד חודש ימים מקבלת פסק הדין.

בזאת באנו על החתום:

____________________                 ______________________             ____________________

 

    הרב יצחק הלוי אב"ד                                              הרב ציון כהן                                   הרב משה רוזנבאום

תגיות

באונס - בנפל הבית דמי שכירות - בנתקלקל וראוי למלאכה לשמה הושכר עקב ליקויים במושכר - כנגד ליקויים שלא תוקנו בזמן עקב ליקויים במושכר - הבחנה בין ליקויים שהיו כבר לנמצאו תוך השכירות ביטול המחילה - בגלל סכסוך עקב ליקויים במושכר - כשאין מים חמים הפחתת דמי שכירות - עקב אי ניצול מלא של המושכר אומדנה כראיה - אומדנה דמוכח כראיה ממון המזיק - אחריות על ממון המזיק גרם להוצאות - קנה זרעוני גינה ולא צמחו דיין מומחה - סמכותו לפסוק על פי אומדנה דמוכח חובת המשכיר לתקן את המום - בשכירות מסוימת - בית זה דברים שצריך המשכיר להעמיד במושכר - קלקולים שאינם מגבילים את השימוש חוק השכירות והשאילה - הפחתת דמי השכירות חוק השכירות והשאילה - חובת המשכיר לתקן את המושכר עקב ליקויים במושכר - כשהליקויים תוקנו בזמן סביר דברים שצריך המשכיר להעמיד במושכר - קלקולים שעלות תיקונם גבוהה ממון המזיק - נזקי מים גרם להוצאות - שוכר דירה ששילם על הובלה מוקדמת