בס"ד
מס. סידורי:904

סופר שפתח קורס סת"ם ותלמידי הקורס הפסיקוהו

שם בית דין:קרני שומרון
דיינים:
הרב הלוי יצחק
הרב כהן ציון
הרב הבר שמואל
תקציר:
התובע הוא סופר סת"ם שפתח קורס ללימוד סת"ם בישוב ב', לקורס שעלותו 2500 ₪ הוא הסכים להוזיל את העלות ל 2000 ₪ וכן לבצע שני שיעורי נסיון ללא תשלום. הקורס היה אמור להתקיים ארבעה חודשים, ובסופו של דבר לאחר כחודש ביקשו הלומדים בקורס להפסיקו, התובע תובע כרבע מהסכום שסוכם עליו. וסך הכל חסרים 600 ₪ כמו כן הם פגעו בשמו הטוב, והוא מבקש פיצוי לפי החלטת בית הדין.
לטענת הנתבעים השיעור היה ברמה נמוכה ולכן הם הפסיקו אותו, כמו כן הם גילו שלא מדובר בסופר ותיק, כמו כן הם השתדלו לא לפרסם זאת עד שהוא תבע אותם לדין תורה, מאחר שהם סוברים שמדובר במקח טעות הם תובעים בחזרה את כל הכסף שהם שילמו בניכוי סכום מסוים.
פסק הדין:
הנתבע ישאיר בידיו את 1900 ₪ שקיבל מהנתבעים.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

בס"ד

                        פסק דין-תשלום שכר לקבלן שהופסקה עבודתו

בעניין שבין....   להלן: התובע.

לבין... להלן: הנתבעים.

רקע עובדתי:

התובע הינו סופר סת"ם מוסמך, שפתח קורס ללימוד סת"ם בישוב ב'. במודעות שנתפרסמו נכתב כי הקורס יימשך כארבעה חודשים, בעלות של 2500 ₪. במהלכו יילמדו הלכות סת"ם וימוד מעשי של כתיבת האותיות בנוסח ספרדי ואשכנזי. כל זאת כהכנה לבחינה העיונית והמעשית, לצורך קבלת הסמכה לכתיבת סת"ם, שנערכת במכוני סת"ם רשמיים. לקורס נרשמו ששה אברכים. התובע הסכים להוזיל להם את עלות הקורס ל2000 ₪ לכל אחד. וכן הסכים לקיים שני שיעורי ניסיון חינם, ולאחריהם תהיה אפשרות לפרוש מהקורס ללא תשלום. בפועל לאחר השיעור השני נשארו חמישה אברכים.

טענת התובע:

כהכנה לקורס קניתי ציוד, כגון, לוח, שכפול מאות דפים, דפי עפרונות. וכמו כן שיננתי את החומר מחדש. קבעתי שיהיו שני שיעורים עיוניים ואחד מעשי. אחרי השיעור הששי פנו אלי הלומדים בקורס, וביקשו שאלמד שני שיעורים מעשיים ואחד עיוני, כיון שאת הלימוד העיוני הם יכולים ללמוד בכוחות עצמם. אף שסברתי שהם טועים וכך אמרתי להם, הסכמתי לבסוף. אחרי השיעור השביעי, התקשר אלי אחד הלומדים ואמר שהם מעונינים להפסיק את הקורס לאלתר. הבנתי שהם רוצים לימוד שהוא רק מעשי, מה שבעיני נראה טעות.

הלימוד ארך כחודש ימים שהוא כרבע מהזמן שנקבע לקורס, לפיכך מגיע לי לקבל כרבע מהסכום שנקבע. ואף שהיו בחודש זה שבעה שיעורים ובחודש רגיל יתכן והיו מתקיימים שנים עשר שיעורים, מדובר בחודש של החגים, ולא היה ניתן לקיים יותר שיעורים, לכן יש להתייחס לכך כאל חודש לימודים מתוך ארבעה. על כן הסכום המגיע לי הוא אלפיים וחמש מאות שקל. החישוב: חמישה תלמידים היו אמורים לשלם עבור כל הקורס עשרת אלפים שקל, רבע מכך, עולה לסך: אלפיים וחמש מאות שקל. מאחר והם שילמו לי אלף ותשע מאות שקל, מגיע לי עוד שש מאות שקל. בנוסף, אני תובע פיצוי עבור עוגמת הנפש, שכן הם פגעו בשמי הטוב, והפסיקו לי את פרנסתי, סכום שבית הדין יחליט עליו.

תגובת הנתבעים:

החלטנו להפסיק את הקורס לאחר שנוכחנו לדעת שקצב הלימוד ורמת הלימוד העיוני היו נמוכים. התקדמנו בכל שיעור כסעיף עד שניים בלימוד השולחן ערוך. דובר מתחילה שתוך ארבעה חודשים נסיים את הלימוד, לדעתנו בקצב כזה לא היינו מגיעים ליעד זה. הרגשנו שהמלמד לא מכין את השיעור. במהלך הלימוד היו טעויות חוזרות ונשנות. הוא אמר שהוא מכין אותנו למבחן, אך, בפועל לא למדנו ביאור הלכה וספרים נוספים, כגון יריעות שלמה, וקסת הסופר, שהבנו מבירור שערכנו, שיש ללומדם.

סברנו מתחילה שמדובר בסופר ותיק והתברר לנו שהוא סופר מתחיל. נראה שאין הוא שולט בכתיבה אשכנזית, למרות שהבטיח שילמד גם כתב אשכנזי.

עוד הוסיפו: טענת התובע כי השקיע כסף רב בקניית ציוד אינה נכונה, מאחר ומדובר בציוד מועט. ועל פי בקשתו אספנו את הציוד והחזרנו לו מה שנשאר.

ועוד: השתדלנו שלא לפגוע בשמו הטוב, ולפיכך הצנענו את הסיפור, עד שהוא החליט לתבוע אותנו לדין תורה.

לדבריהם, הפסקת הקורס נעשתה מתוך התייעצות עם רבנים, שסברו שאין בכך בעיה מוסרית, אלא כספית. הם כלל לא הבינו שאם הם ממשיכים לאחר שני שיעורים עליהם להמשיך עד סוף הקורס.

סיכום טענתם: בתחילה היינו מוכנים לשלם לו, לפנים משורת הדין, על פי מספר השיעורים שהועברו, 1400 שקל. (החישוב: בארבעה חודשים היו אמורים להיות כ-50 שיעורים, ועלותם הכוללת היתה אמורה להיות, 10000 שקל. עולה, שעבור כל שיעור היינו צריכים לשלם 200 שקל. כפול שבעה שיעורים עולה לסך:1400  שקל) אך, לאור העובדה שהוא תבע אותנו לדין, אנו מבקשים למצות את הדין. לכן, מכיון שמדובר במקח טעות, על התובע להשיב לנו את כל כספנו. לאחר שנשאלו, הרי לאחר שני שיעורים ניסיון החלטתם להמשיך, והמשכתם עוד חמישה שיעורים נוספים, כלומר שבכל זאת קיבלתם משהו, חזרו ואמרו שהם מוכנים לשלם סכום מסויים.

לסיכום:

התובע קיבל לידו סכום של 1900 ₪. והוא דורש שהנתבעים יוסיפו על כך עוד 600 ₪. סך הכל: 2500 ₪. יצויין, כי התובע טען שהוא הוציא הוצאות לצורך העברת השיעורים, אך, הוא לא הציג תביעה נפרדת לקבל הוצאותיו, ונראה שהוא כללם בתוך התביעה לשלם לו עבור השיעורים.

בנוסף, הוא תובע פיצוי עבור עוגמת נפש, על פי ראות בית הדין.

הנתבעים טוענים שכמעט ולא קיבלו כלום מהלימוד, ולכן הם תובעים שהתובע ישיב להם את רוב כספם.

תמצית פסק הדין-

הנתבע ישאיר בידו את הסכום שקיבל מהנתבעים בסך: 1900 שקל.

שאלות לדיון:

א. האם יש מקום לטענת מקח טעות?

ב. בהנחה שאין מדובר במקח טעות, האם רשאים היו הנתבעים לפטר את התובע?

ג. כיצד יש לדון את הפסקת ההתקשרות, ומתוך כך את גובה התשלום שמגיע לתובע?

ד. האם בית הדין רשאי לפסוק לטובת התובע עבור תביעה שלא תבע?

ה. האם יש מקום לדרישה לפיצויים עבור עוגמת הנפש?

א. טענת מקח טעות

יש לבחון את טענת הנתבעים שבתחילה טענו שמדובר במקח טעות, ולאחר מכן, תיקנו טענתם וטענו שכמעט ולא קיבלו כלום מהלימוד, ולכן אין עליהם לשלם עבור שיעורים אלו, אלא סכום מועט.

בעניין טענת מקח טעות, פסק השו"ע (חו"מ סי' רלב, ג) בעקבות הרמב"ם (ה' מכירה טו, ג) שאין אפשרות לטעון טענת מקח טעות באופן שהלוקח השתמש במקח לאחר שנודע לו המום. הטעם לכך, נתבאר במגיד משנה, ש'חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו', כמבואר בגמ' (כתובות דף עו ע"א) ונפסק בשו"ע (אבן העזר קיז,י), שהמקדש אישה ובא עליה ונמצאו בה מומין אין יכול להוציאה בלי כתובה, מטעם זה. ומוסיף המגיד משנה (שם), הובאו דבריו בסמ"ע (שם סק"ג), שגם בלא שימוש לעיתים האחריות על הלוקח. וזה לשונו:

"שאם היה הדבר שהלוקח יכל להבחינו לאלתר כגון שיכולין לנסותו ולטועמו ולא הקפיד לעשות כן והמוכר מכר לו סתם אינו חוזר".

מתשובת הגאונים, עולה שחובת הבדיקה מוטלת על הלוקח גם אם היא כרוכה בהבאת מומחה שיבדוק את המקח. זה לשונם (תשובות הגאונים שערי צדק חלק ד שער ו סימן ד):

"וששאלתם: ראובן זבין ליה חמארא לשמעון ולא אודעיה במומין דאית ביה ובעא שמעון לאהדוריה...

הכין חזינא: דהדין ראובן לא אית מן דינא לאודועי לשמעון במומין דאית בחמאריה, דהכי מנהגא דעלמא דשמעון הוה באעי למידק ועיוני בחמארא דקא זבין, דכתיב רע רע יאמר הקונה כו' אורחיה דראובן לאשבוחיה לחמאריה ואורחיה דשמעון לאיתויי ספסירא בהדיה דידע במומין דבהמה, מה הוה על ראובן למימר לשמעון עיין במאי דקא זבנת, ראובן הכי ניחא ליה דמתעלמין הלין מומין כולהו משמעון ושקיל ליה. דילמא ודאי דעביד לפנים משורת הדין מוכר למיפק מעון דשמיא ומתרעומת דלוקח ומודע ליה דיש בה מומין, אבל מן דינא לית ליה. הילכך שמעון הוא דהוה באעי מידק לנפשיה...הילכך לית ליה לשמעון לאהדורי לחמארא דראובן".

יתכן שהיה מקום לחלק בין מום ברור שנמצא במקח וניתן לגלותו על ידי בדיקה, אשר לגביו לא ניתן לטעון טענת מקח טעות, לבין שכירות של מלמד חדש, שאין דרך לבודקו מראש, וצריך לנסותו מספר פעמים כדי לתהות על קנקנו. ברם, בנדוננו, מדובר שהתובע העביר שני שיעורי ניסיון חינם, על מנת לאפשר ללומדים לתהות על קנקנו. ואף נראה שגם בשיעורים שהעביר לאחר מכן, גם לדברי הנתבעים, הוא לא חרג ממסגרת לימוד ההלכות והלימוד המעשי, שנקבעה מראש, ויתכן שאם היו ממשיכים את הקורס עד סופו, היו נוכחים לדעת שרמת הלימוד שנלמדה, אכן מאפשרת לגשת לבחינות ההסמכה, כפי שתוכנן.

על כן נראה שאין מקום לטענת מקח טעות.

ב. האם רשאים היו הנתבעים לפטר את התובע?

אחר שנתבאר שאין הנתבעים יכולים לטעון טענת מקח טעות, יש לבחון האם הם היו רשאים לפטרו.

פוסק השולחן ערוך (יו"ד סי' רמה, יח):

"אם יש כאן מלמד שמלמד לתינוקות, ובא אחר טוב ממנו, מסלקין הראשון מפני השני".

מכאן שהזכות לפטר מלמד היא גם באופן שהמלמד לא פשע, רק שנמצא טוב ממנו.

מקורו בדברי רב דימי, החולק על רבא (ב"ב דף כא ע"א), מהנימוק: 'קנאת סופרים תרבה חכמה'. וכדעתו פסקו הראשונים.

ויש להעמיק בכך, כיון שנראה מדברי הרא"ש בתשובה (קד, ד), שהובאה בבית יוסף (חו"מ סי' שלג), סתירה לדין זה, שכן כתב:

"ששאלת: מי ששכר מלמד לבנו ללמדו שנה אחת, ובתוך השנה מצא טוב ממנו, אם יש להוציא מן הראשון לתת לו דע, כי כיון ששכרו לזמן קצוב והתחיל במלאכתו, אינו יכול להוציאו מתחת ידו תוך זמנו, אם אינו פושע במלאכתו".

בביאורו נחלקו:

באר הגולה (סי' שלג אות ק) מביא את דברי תשובת הרא"ש ולאחר מכן כתב:

"ואם חזר בו בעל הבית צריך לשלם כל שכרו".

בפד"ר (ח, עמ' 136) ביאר דעתו הרב ש.טנא (אב"ד ת"א-יפו): רב דימי הכריע בשאלה העקרונית, שמותר לסלקו, ולפיכך הובאו דבריו בשו"ע יורה דעה בהלכות תלמוד תורה. ואילו הרא"ש מכריע בשאלת הממון שאין לפטרו, באופן שלא פשע, אלא אם משלם לו כל שכרו.

יש לציין שערוך השולחן (יו"ד רמה, יח,יט) נקט באופן סתמי, מבלי להתייחס לדברי הרא"ש, שזכותו של בעל הבית לפטר את המלמד, אם מצא טוב ממנו, רק שידו של בעל הבית על התחתונה, לעניין תשלום השכר. ונראה שלדינא, דעתו כדעת באר הגולה.

לעומתם, עולה משו"ת מנחת יצחק (ח"ד יו"ד עה,ז) כי ההיתר לפטרו באופן שמצא טוב ממנו, האמור בגמרא ובפוסקים, הוא דווקא שלא שכרו לזמן קצוב, אך, אם שכרו לזמן קצוב, לגביו כתב הרא"ש שאין היתר לפטרו. לדעתו, כן יש לבאר את דברי הרשב"א בתשובה (סי' תרמג) והרדב"ז (ח"א, רפה), וחולק הוא על דברי ערוך השולחן שהוזכרו. (כדעת המנחת יצחק כתב הר' קוליץ בספר מנחת אליהו ח"ב, לד. וכן כתב בספר אהל יוסף ה' שכירות סי' ד).

ברם, כל זאת, באופן שלא נעשה קניין או שטר על השכירות, אך באופן שנעשה קניין או שטר, כתב גם ערוך השולחן (חו"מ סי' שלג, ח) וכן במנחת יצחק (שם אות ח) שאין בעל הבית יכול לחזור בו.

מהאמור עולה כי מלמד שנשכר לזמן קצוב, ולא פשע במלאכתו, אם נעשה קניין על השכירות אין בעל הבית יכול לפטרו. 

אך, אם מדובר שהמלמד מלמד טעויות ושיבושים, הביא השלטי גיבורים (ב"מ דף סו מדפי הרי"ף אות א) מלשון ריא"ז, שמסלקים אותו קודם זמנו, ונותנים לו שכרו במה שעשה בלבד. ודינו להיות מסולק גם ללא התראה כמבואר בגמרא (ב"ב דף כא ע"ב) ונפסק בשו"ע (חו"מ סי' שו,ח).

יתירה מכך, גם באופן שלא פשע, אלא שהמורה מלמד בשיטה אחרת מהשיטה החינוכית של המנהל, ושיטתו של המנהל אינה סותרת להלכה, כתב בשו"ת מנחת יצחק (שם סקי"ב) שזכות של המנהל לפטרו, כיון שכל מלמד נכנס אדעתא דהכי שעליו להשמע למנהל.

על פי זה, נראה לנדוננו, שמאחר ולנתבעים היו טענות כלפי דרך הוראתו של התובע, נראה שהיו הנתבעים רשאים להפסיק את ההתקשרות עימו, על אף שטענתם לא הוכחה, משום שהוא כפוף להם. להלן, נשוב ונדון האם טענה זו תעמוד להם גם לגרוע משכרו.

כעת נדון, בשיעור שכרו של התובע.

ג. כיצד להעריך את התשלום המגיע לתובע?

1. התשלום על פי הזמן או על פי העבודה?

לגבי דרך החישוב של התשלום המגיע לו, טען התובע, שהמסגרת שנקבעה לקורס היא ארבעה חודשים, ומאחר ועד הפסקת ההתקשרות ביניהם עבר חודש, יש לשלם עבור חודש.

בנידון זה, יש להגדיר תחילה את טיבה של ההתקשרות בין הצדדים ומתוך כך, להגדיר את החיובים הנגזרים ממנה, משהופסקה ההתקשרות.

ההלכה מבחינה בין שכירות פועל לשכירות קבלן. פועל נשכר על בסיס של זמן, והתשלום הוא לפי ימי העבודה. קבלן נשכר לבצע עבודה, ועבור השלמתה הוא מקבל את שכרו. כך פוסק הרמ"א (חו"מ סי' שלג, ה) בדין מלמד:

"שכר עצמו לזמן, יש לו דין פועל; אבל אם שכר עצמו ללמוד ספר או חצי ספר, יש לו דין קבלן (הגהות מיימוני פ"ט)".

מהות העניין מתבארת על ידי האור זרוע (בבא מציעא פרק ו סי' רמב): פועל, שיעבד את זמנו לבעל הבית ואינו רשאי להתבטל באותו זמן שנשכר לבעל הבית, לעומתו, קבלן אינו כפוף לזמן מסויים ורשאי הוא לקבוע לעצמו את מועד השלמת העבודה. בכך מתבאר, מדוע עדיפה זכותו של פועל לחזור בו מזכותו של קבלן, בגלל הדמיון שבין פועל לעבד. וכפי שכתב שם: "דבר פשוט הוא זה כי בפועל שאינו רשאי להתבטל כגון שכיר יום או שכיר חדש, באותן אמר רב שיכול לחזור בו אפילו בחצי יום מטעם עבדי הם ולא עבדים לעבדים, אבל קבלן שקבל קמה לקצור, בגד לארוג, והוא רשאי להתבטל רק שלאחר זמן יגמור, באותו אין שייך לומר עבדים לעבדים, כיון שהוא רשאי להתבטל כשהוא רוצה, דכוותה גבי מלמד אם שכרוהו ללמוד כל הספר או חציו ולא קבעו לו זמן ללמוד ויכול להתבטל כשהוא רוצה אז היה חשוב קבלן". וכן כתב הסמ"ע (חו"מ סי' שלג ס"ק טז).

האם באופן שנקבע זמן למעשה הקבלנות, יש להגדירה כשכירות פועל?

דן בכך החכמת שלמה (שם סי' שלג, ג) ובהמשך לאמור לעיל, מבחין כך, וז"ל: "ועוד נראה לי, כיון דקבלן אינו יכול לחזור בו, ואם כן הוא הדין אם שכרו להיות לומד ב' שעות ביום, אבל אם לא פירש לו איזה ב' שעות ביום, כיון דביד המלמד לבחור לו איזה ב' שעות שירצה הוי נמי קבלן, ודווקא בסתם מלמד כיון שמחוייב ללמוד כל היום כדרך כל המלמדים, בזה נקרא פועל".

וכן כתב הש"ך (חו"מ סי' שלג ס"ק כ), משמו של תרומת הדשן: "או שקבל על עצמו לעשות לו כך וכך חבית של יין - אע"ג דימי הבציר קצבתן ידוע ואינו משועבד רק זמן הזה, מ"מ הואיל ואינו קוצב לו שכר לפי הימים או לפי השבועות או החדשים דאיקלעי המלאכה חשוב קבלנות כמו קמה לקצור דימי הקציר נמי ידועים הם עכ"ל ת"ה".

לפיכך, גם התשלום לקבלן ייעשה בהתאם לשעות שנלמדו בפועל, ולא על פי הזמן שעבר מתחילת היום.

בנדוננו, מדובר בקורס שנועד להכין את הלומדים "לבחינה העיונית והמעשית", כפי נוסח המודעה שפורסמה בלוחות המודעות. ואף שנכתב שם, שמשך הקורס הוא כארבעה חודשים, נראה שמדובר במסגרת זמן כללית, שעקרונית היתה מסורה בידו של התובע, להחליט על עיתויה, ועל מספר השיעורים שינתנו במהלך כל חודש. לכן, יש לקבוע שמדובר בקבלן שנשכר על ידי הלומדים ללמדם את אומנות הכתיבה, והתשלום הוא עבור השלמת העבודה ולא על פי חודשי העבודה.

נראה על כן, שיש לדחות את דרישת התובע שחישוב השכר יהיה על פי חודש עבודה.

2. שיעור התשלום לקבלן שהופסקה עבודתו

א) הקניין בקבלנות מחייב תשלום כפועל בטל גם אם לא יכלו להישכר לפני כן

יש כעת לדון, מה מחוייבותו של בעל הבית ששכר קבלן וחזר בו באמצע העבודה.  

דין זה נידון בברייתא (בבא מציעא דף עו ע"ב) ממנה עולה שעם הליכתם של האומנים למקום העבודה, נוצרת מחוייבות של בעל הבית להעסיקם, ואם לבסוף לא נמצאה להם עבודה בגרמתו, עליו לשלם כל שכרם בשיעור של פועל בטל. כלומר, על העבודה שעבדו יקבלו שכר מלא, ועבור מה שלא הספיקו לעבוד, יקבלו כפועל בטל. וזה לשון הברייתא:

"דתניא: השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית, או בעל הבית הטעה אותן - אין להם זה על זה אלא תרעומת. במה דברים אמורים - שלא הלכו, אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה, פועלין ומצאו שדה כשהיא לחה - נותן להן שכרן משלם, אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן, עושה מלאכה ליושב ובטל".

הרמב"ן הגדיר את משמעותה של ההליכה כך: "כשם ששאר הדברים נקנין בקנין כך שכירות פועלים נקנית בהתחלת מלאכה". ומסיק מכך, שעל בעל הבית לשלם להם שכרם, זאת למרות "שלא היו יכולין מתחלה להשכיר עצמן".

בספר נחל יצחק (ח"א סי' לט סעיף יז ד"ה 'והעיקר') כתב שמפשטות דברי הטור והשו"ע משמע שתחילת מלאכה הוי קניין דווקא בפועל ולא בקבלן. והטעם: התחלת מלאכה הוי קניין משום קניין חזקה, והוא מועיל דווקא בפועל שדינו כעבד וקרקע הנקנים בחזקה, מה שאין כן קבלן שעיתותיו בידו, אין לו דין עבד. (הובאו דבריו בפתחי חושן, שכירות פ"ז הערה ט). וכן במחנה אפרים (הלכות שכירות פועלים סי' ד-ה) הסתפק אם בקבלן, תחילת הליכה הוי קניין.

אך, מהרמב"ן, שהוא מקור דינים אלו, עולה שמדובר גם בקבלנות, שכן כתב בהשוואה שבין המשנה לברייתא:"...אלא מתני' בשמוצאין להשכיר עצמן בקבלנות אחרת". וכן כתב הריטב"א שם, זה לשונו: "ונקטה תנא בפועלין וחמרין לאשמועינן דהאי דינא איתיה בין בפועל בין בקבלן". וכן כתב הש"ך (סי' שלג סקי"ד) משמו של הריב"ש שתחילת הליכה הוי קניין הן לגבי פועל והן לגבי קבלן. ויעויין גם בספר נתיב השכירות פ"ב, ו הכותב שרוב הפוסקים סוברים שהתחלת עבודה הוי קניין, ומביאם בהערתו. 

הוסף על האמור, שבנדוננו, נתנו הנתבעים לתובע תשלום מקדים עבור הקורס, ומבואר בנתיבות (סי' שלג סק"א) ששכירות פועל נקנית בכסף, בדומה לקרקע. ואף שבערך ש"י (ריש סימן שלג) כתב על דברי הנתיבות שדווקא פועל דומה לקרקע ונקנה בכסף, מה שאין כן קבלן הדומה לשכירות מטלטלין שנחלקו הפוסקים האם נקנה בכסף, הרי השו"ע (חו"מ סי' קצח,ו) פסק ששכירות מטלטלין נקנית בכסף ומקורו ברמב"ן ובריטב"א.

אם כן, עולה שבאופן שנעשה קניין, בעל הבית מחוייב לשלם לקבלן על הזמן שלא עבד בשיעור של פועל בטל, גם אם לא היה יכול להישכר בתחילה למלאכה אחרת.

ב) שיעור שכרו של מלמד שפוטר

ויש לבחון האם שיעור של פועל בטל אמור גם ביחס למלמד. בדין מלמד שהופסקה עבודתו נפסק בשו"ע (חו"מ שלד, ד), שעל בעל הבית לשלם לו שכר מלא. ומציין הגר"א (שם סק"ט) מקורו מהגמ' (ב"מ דף עז ע"א) מדין אוכלושי דמחוזא, שאם הבטלה של הפועל קשה לו יותר מאשר העבודה, שכן נחלש הוא, לא די לשלם לו כפועל בטל, אלא שכרו מלא.  ומבאר הסמ"ע (סי' שלה ס"ק ד) מדוע דין זה נכון ביחס למלמד: "דאי לא עבדי חלשי. דפקודי ה' ישרים משמחי לב. גם משום דסתם מלמדים רגילים לעסוק במלאכת לימוד הנערים כל היום, ואי לא מיעסקי ה"ל כשינוי וחלשי דומיא דפועל הנ"ל".

והנה בדין זה, מביא הרמ"א (שם סי' שלה, א) מתשובת הרשב"א הסתייגות :

"והא דצריכין ליתן למלמד שכרו משלם, היינו דוקא אם נראה לבית דין שנהנה בלמודו יותר מבטולו; אבל אם נראה לבית דין שנוח לו בבטול, אינו נותן לו אלא כשאר פועל בטל (תשובת רשב"א סימן תרמ"ג וסימן אלף מ"ב)".

בנדוננו, מסתבר שהתובע רצה כפי הנראה להמשיך ולפתוח קורסים נוספים, וקורס זה שהוא הקורס הראשון שנפתח על ידו, יכול היה להוות מבחינתו דוגמה ליכולתו. לכן, נראה שדינו כמלמד שהיה מעדיף ללמד מאשר להתבטל, גם מהטעם, 'פקודי ה' ישרים', וגם מהטעם, שאם לא ילמד, הרי שלא יוכל לפרסם שמו.

על כן נראה שיש לשלם לו גם עבור הזמן שלא עבד שכר מלא.

ג) האם טענת הנתבעים שבלימוד היו טעויות מהווה עילה לגרוע משכרו

אחר המסקנה האחרונה, יש לדון, לאור טענתם של הנתבעים שבלימוד היו טעויות, האם זכאי התובע לקבל מעבר לזמן שעבד, וכפי שכתב השלטי גיבורים שהובאו דבריו לעיל באות ב, שבאופן זה, אין הוא מקבל אלא עבור השכר שעבד בלבד. וכן משמע מהשו"ע (חו"מ סי' שו, ח) בעקבות הרמב"ם, שהמלמד טעות בכלל פושע שניתן לסלקו בלא התראה.

בהתבוננות נוספת, נראה שיש לסייג קביעה זו, כפי שנבאר.

בהגדרת מלמד שפשע, נחלקו הראשונים, לאור דברי רבא שמחד גיסא, הוא המקור לכך שניתן לסלק מקרי דרדקי שפשע בלי התראה, וביאר רש"י (ב"מ דף קט ע"א ד"ה 'מקרי דרדקי') הטעם: 'דשבשתא כיון דעל על'. ומאידך גיסא, סובר רבא במחלוקתו עם רב דימי (ב"ב דף כא ע"א) שעדיף מלמד דגריס ולא דייק על פני מלמד דדייק ולא גריס, והטעם 'שבשתא ממילא נפקא'. אחד ההסברים הוא הסבר הרמב"ן, הרשב"א והר"ן המבארים שיש לחלק בין מלמד המלמד טעות ואינו מכיר בכך, למלמד כהוגן רק שלא משגיח על התלמידים שלא יבינו באופן מוטעה, שבאופן זה ימצא את הדרך לתקנם בזמן אחר, והטעות לא תשתרש.  אף שלהלכה, פירושם לא התקבל, והשו"ע (שם) לא חילק וכתב שניתן לסלק מלמד טעות בלא התראה, הטעם לדין זה:"שאי אפשר שיחזרו ההפסד שהפסידו". אם כן, גם להלכתא העקרון המנחה הוא, כפי שבארו הרמב"ן ודעימיה, שדווקא אם מדובר בטעות שאינה חוזרת, יש לסלקו, אך, בטעות החוזרת אין לסלקו.

על פי זה, בנדוננו, שהתובע הכחיש את טענות הנתבעים שהטעה אותם בלימודו, ועוד, הנתבעים לא הוכיחו שמדובר בטעויות המהוות הפסד בלתי חוזר. ובנוסף, מדובר באברכים תלמידי חכמים, וכן בלימוד שנעשה מתוך ספרים, שעל פי רוב הטעויות ניתנות לתיקון. לכן נראה, שאין בטענתם זו, כדי לאבד את חזקת כשרותו של התובע, שיש לו הסמכה רשמית להיותו סופר סת"ם, ולשלול מהתובע לקבל גם עבור הזמן שלא עבד את מלוא שכרו.

באמירה זו אין סתירה לאמור לעיל בסעיף ב', שרשאים הנתבעים לפטרו אם הם סבורים שאין הוא עומד ברמת לימוד נאותה, כיון שלעניין הממון, כיון שיש לתובע חזקת כשרות, הרי שהם מחוייבים לשלם כל עוד לא הוכיחו שאיבד חזקתו.

על כן, נראה שמסקנתנו האחרונה שמגיע לתובע כל שכרו, גם עבור הזמן שלא עבד, עומדת בתוקפה. ברם, יש לבחון אותה לאור דברים נוספים שכתב הרמב"ן.

ד) חובת התשלום היא דווקא באופן שלא מוצאים להשכיר עצמם לאחר הפסקת העבודה

לעיל נתבאר, מדברי הברייתא (ב"מ דף עו ע"ב), כי על בעל הבית שחזר בו, לשלם לקבלן כל שכרו כפועל בטל. צריך לבחון כיצד מתיישב דין זה עם המשנה (דף עה ע"ב) זה לשונה: "השוכר את האומנין... אם בעל הבית חוזר בו - ידו על התחתונה". ומשמעה שאם לאחר חזרת בעל הבית, הוזלה העבודה, על בעל הבית להשלים להם את שכרם, על פי השיעור שקצץ עימם, אך אין הוא חייב לשלם להם כל שכרם.

מבאר הרמב"ן (שם): במשנה מדובר שיכולים למצוא להשכיר עצמם, ולפיכך אינו מחוייב אלא להשלים להם את הפער בין מה שנשכרו למה שקצץ עימם, ובברייתא מדובר שאין הם יכולים להשכיר עצמם, ולפיכך עליו לשלם להם כל שכרם, אמנם, בשיעור של פועל בטל. עולה מדבריו, שהמחוייבות לשלם להם שכרם כפועל בטל קיימת רק באופן שלאחר שהופסקה עבודתם, אין האומנים יכולים להשכיר עצמם, אך, אם יכולים להשכיר עצמם, אין בעל הבית מחוייב בשכרם. בדומה לפועלים שחוזרים בהם בדבר האבד, שאם יש שם פועלים לשכור, אין עליו אלא תרעומת.

עוד עולה מהרמב"ן שהחובה למצוא מלאכה אחרת מוטלת על הפועלים. שכן כתב: "ומיהו אם מוצאין להשכיר עצמן משכירין". ולפיכך, נראה שגם אם יטען הקבלן שלא ניתן היה למצוא עבודה אחרת באותה עת, חובת הראיה מוטלת עליו, כפי שכתב בפתחי חושן (הלכות שכירות פ"י הערה ד).

כדעת הרמב"ן, כתב גם הר"ן (הובאו דבריו בשיטה מקובצת בבא מציעא דף עו ע"ב ד"ה 'נותן להן שכרן'). וכן משמע מדברי הטור (חו"מ סי' שלג) שבתחילה פסק כדין הברייתא שעליו לשלם כפועל בטל, ובהמשך, כתב בעקבות המשנה (בבא מציעא דף עה ע"ב) שבעל הבית החוזר בו ידו על התחתונה, ומבאר: "שאם הוזלה המלאכה ויכול לגומרה בשני דינרין צריך ליתן לו ששה דינרין על מה שעשה ולא ישאיר לו אלא ב' דינרין כדי שיוכל לגמור בהן מלאכתו כפי תנאו". מלשונו שכתב 'ויכול לגומרה וכו', נראה שיש לחלק כפי שחילק הרמב"ן, בין אם מצא עבודה אחרת להשכיר עצמו לבין אם אינו יכול להשכיר עצמו.

השו"ע (חו"מ סי' שלג,ד) לא פירט מה דינו של קבלן. וברמ"א (חו"מ סי' שלג,ד) נפסק: "הגה: ובעל הבית החוזר בו דינו כקבלן, שידו על התחתונה (טור)".

על דבריו מקשה הנתיבות (שם סק"ז): "ולכאורה תימה דאמאי לא קאמר שאם אין לפועל פעולה אחרת לעשות דצריך לשלם לו כל דמי מלאכתו רק לנכות כפועל בטל כמו בפועל בסעיף ב'".

ויתכן שיש לבארו כפי שביאר הרמב"ן, שדין הרמ"א הוא באופן שמוצא להשכיר עצמו, ובא להשמיענו שבמקרה זה, ידו על התחתונה. אך, אם לא מצאו להשכיר עצמם כלל, עליו לשלם להם כפועל בטל. (ראה בנתיבות שם, שהעלה בתחילה אפשרות זו).

ברם, יש דעות החולקות על האמור, ולדעתן, מעמדו של קבלן עדיף על פועל, וגם אם מוצא להשכיר עצמו, על בעל הבית לשלם לו כל שכרו כפועל בטל.

כך נראה מדברי הדרישה (חו"מ סי' שלג ס"ק ב) בביאור דברי המרדכי שהובאו על ידי הבית יוסף (שם). לפי הסבר הדרישה, המרדכי סובר "דבקבלן אף על פי שמוצא להשתכר יכול למימר זו קבלתי ואגמור אותה כי גנאי הוא לקבלן שלא יגמור המלאכה שקיבל אותה לגמרה, דכי לוקחים אותה מידו אומרים עליו שלא היה נאמן או אינו אומן כראוי". מדבריו, עולה אפוא, שמציאת עבודה חלופית אינה מהווה תחליף לעבודה שנלקחה ממנו, ולפיכך בעל הבית מחוייב לשלם עבור כל העבודה כפועל בטל.

יש להעיר, שהדרישה עצמו כותב שאין דבריו של המרדכי מוכרחים ואין הם מוסכמים שכן הרא"ש והטור חולקים עליו, והוא מיישב דעתם ודוחה דברי המרדכי. [יצויין עוד שפרשנותו של הדרישה אינה הכרחית דן בדבריו הר' א. ורהפטיג, תחומין ז עמ' 438].

דעה נוספת הסוברת שגם אם הקבלן מוצא להשכיר עצמו, מחוייב בעל הבית שחזר בו לשלם לו שכרו כפועל בטל היא דעת הנתיבות (ביאורים סי' שלג סק"ז). לדעתו, יש לחלק מסברא בין פועל שמוצא להשכיר עצמו לבין קבלן. פועל שמוצא להשכיר עצמו אין לו יותר הפסד, שהרי העבודה החדשה ביום זה, מילאה את החסרון של העבודה הראשונה. אך, קבלן שאינו מושכר לזמן קצוב, הרי יכול לקבל באותו זמן עבודה אצל אחר ולעשותה כשיתפנה ממלאכתו הראשונה.

דברי הנתיבות חולקים על הראשונים שהוזכרו לעיל. וע' בספר תהלה לדוד (חושן משפט, הלכות שכירות סי' קמו על הרמ"א בסעיף ד') שדחה דבריו מכוח הראשונים הנ"ל, וכן בספר מנחת פיתים (סי' שלג) דחה דבריו.

מקור נוסף ממנו עולה שלא ניתן לחייב את הקבלן לקבל עבודה אחרת, עולה מדברי האבני נזר (חו"מ סי' נב מחודש ו) שלמד כן מדברי הגהות אשרי (ב"מ פ"ו סי' ה) בשם מהרי"ח, הסובר שמאחר ונשכר למלאכה אחת לא ניתן לשנותו למלאכה אחרת וודאי שלא שלא יכול בעה"ב לומר לו להישכר אצל אחרים. התבססו על דבריו בית הדין ברחובות (פד"ר ו, עמ' 187, הרבנים גרז, שפירא ונדב). ברם, פרשנותו בדברי הגהות אשרי אינה הכרחית, יעויין בנידון בתחומין (ז' עמ' 442-3), ואין כאן מקום להאריך.

יצויין שבנידון זה, יש דעה הפוכה הסוברת שמעמדו של קבלן לאחר חזרת בעל הבית, נחות מפועל. כך סובר בעל חקרי לב (חלק ג, חושן משפט סי' שלג, הלכות שכירות פועלים סי' עז) ולדעתו, בעל הבית אינו מחוייב לשלם לו עבור העבודה שלא עשה, כיון שלקבלן אין הפסד ברור, שהרי לעולם יתכן שימצא עבודה חליפית. והדין בברייתא שמשלם בעל הבית כל השכר כפועל בטל, אמור דווקא בפועל ולא בקבלן. דבריו מתבססים על דברי ר"י המוזכרים בריטב"א המבאר את המשנה (ב"מ דף עה ע"ב) באופן שונה מרש"י, ולדעתו בקבלן גם אם הוזלה העבודה ישלם בעל הבית רק על פי מה שעשה ולא יקבל פיצוי על העבודה שלא נעשתה, משום שכלפי קבלן שאינו 'ברי היזקא' אין מחוייבות של בעל הבית לפצותו.

לסיכום חלק זה, נראה כי השיטה המרכזית בנידון היא דעת הראשונים שנזכרה, ונראה שכך יש לפרש את דעת הרמ"א, שבאופן שהקבלן מוצא להשכיר עצמו לעבודה אחרת, אין מחוייבות של בעל הבית לפצותו, כלפי החלק שלא עבד.

על דעות המרדכי על פי הדרישה, הנתיבות ואבני נזר, הסוברות שיש לפצות קבלן בעקבות חזרת בעל הבית גם אם הוא מוצא להשכיר עצמו, מלבד מה שאינן מוכרחות, חלקו האחרונים. 

בנוסף, באופן שבעל הבית לא שילם לקבלן, עומדת לו הזכות לטעון 'קים לי' כדעה הסוברת שאין להם לשלם לקבלן.

ויש לדון, האם ניתן לחייב מלמד לעבוד בעבודה חלופית, בדומה לשכיר אחר.

בעניין זה כתב הרמ"א (שם סי' שלה, א) שתי דעות: "ואין בעל הבית יכול ליתן לו נער אחר ללמוד עמו (תשובת רמב"ן סימן א'). ויש אומרים דיוכל ליתן נער אחר המבין וחריף כראשון, אבל לא קשה ממנו (מרדכי פרק האומנין), וכן נראה לי להורות". ומבאר הסמ"ע (שם, סק"ה) את הדעה הראשונה:"דלימוד החכמה אינו כשאר מלאכה לומר לו צא והשכר עצמך למלאכה אחרת, כי יש תלמיד מבין וקל בלימודו ויש תלמיד טורח בלימודו". ובהמשך מוסיף: "ונראה לי דאם שכרהו מתחילה סתם ללמוד עם הנערים ה' ו' או כמה שפרט עמו, דלכו"ע יכול ליתן לו אחר במקום הראשון אף בלא אונס, ודומה לשכרהו למלאכה סתם דיכול להחליפו מקלה לכבידה". מדבריו למדנו, שקיימת אפשרות להחליף את עבודתו של מלמד, כשאר שכירים, וודאי שאם כבר היתה למלמד עבודה אחרת, הרי שבעל הבית נפטר מחיובו כלפיו.

בנדוננו, מדובר שלתובע היתה עבודה חלופית כל הזמן הזה, כפי שהצהיר בדיון שהוא כותב ספר תורה, מה שיאפשר לו להשלים, בשעות שהתפנו, את הכנסתו. גם מבירור מאוחר שערך בית הדין עלה שהתובע בעקבות הפסקת הקורס תיגבר את שעות העבודה בכתיבת סת"ם.

על סמך נתון זה, נראה שאין הנתבעים מחוייבים לשלם לו עבור העבודה שלא נעשתה, אלא עבור העבודה שנעשתה.

ה) הקדמת השכר האם מהווה קניין בלתי חוזר?

על גבי הנאמר לעיל, יש לדון במשמעות העובדה שהנתבעים שילמו לתובע מראש סך: 1900 שקל. האם עובדה זו מעניקה  משמעות אחרת להסכם ביניהם?

בעניין זה, כותב המחנה אפרים (הלכות שכירות פועלים סי' ג) :"בעל הבית שהקדים שכרו לפועל נראה דזכה בהם הפועל ושוב אין בעל הבית יכול לחזור בו אפילו אם לא התחיל במלאכתו". (ראייתו מבבא מציעא דף מח ע"א, יעויין שם). לדעתו, שכירות פועלים נקנית בכסף כשם ששכירות קרקע נקנית בכסף.

בפד"ר (כרך ו עמ' 186, הוזכר לעיל) למדו מדבריו שיפה כוחו של קניין כסף מקניין שנוצר מתחילת מלאכה. לדעתם, כוונת המחנה אפרים לומר שבאופן שנעשה קניין כסף, אין בעל הבית יכול לחזור בו, גם אם הפועל יכול להשכיר עצמו למלאכה אחרת. והם תמכו דבריהם מדברי הנתיבות (סי' שלג ס"ק א), שאחר קניין מעות אינו יכול לחזור בו. וכן מדברי ר' עקיבא איגר האומר ש'התחלת מלאכה הוי קצת קניין'.

ויש להעיר על כך, שהנתיבות אינו טוען שקניין זה יועיל לפועל גם באופן שאינו יכול להשכיר עצמו. וכן מדברי רעק"א אין הכרח להסיק לנדוננו. (יעויין עוד בנידון, בתחומין כרך ז עמ' 435, מהר' א. ורהפטיג).

לעומת דבריהם, נכתב במפורש בשו"ת מהר"ח או"ז (ס' רכה) שגם באופן שנעשה קניין, אם יכול להישכר, אין לבעל הבית  מחוייבות לשלם לו שכרו.

זאת ועוד, גם אם נאמר שקניין כסף בשכירות פועל מייפה כוחו, נחלקו הפוסקים לגבי קבלן האם מסירת כסף מהווה קניין, כפי שהוזכר לעיל.

נראה אם כן, שאין הכרח להסיק שקניין כסף מייפה כוחו של הקבלן לקבל שכרו כפועל בטל, גם אם יכול להישכר למלאכה אחרת, לאחר שהופסקה עבודתו.

3. הגדרת השכר שמגיע לתובע עבור מה שעבד

נתבאר, כי הנתבעים מחוייבים לשלם לתובע עבור העבודה שעבד, בלבד. וצריך לבחון כיצד להעריכה.

התובע טען שהתשלום הוא עבור הכנת התלמידים למבחני ההסמכה לכתיבת סת"ם, ולכן אין משמעות למספר השיעורים שניתנו, שהרי יתכן שבמעט שיעורים תושג המטרה. ברם, מאחר ומשימה זו לא הושלמה, ומשך הזמן שעבר מתחילת הקורס אינו רלוונטי, כפי שנתבאר, לא נותר לנו אלא להעריך את התשלום על פי כמות השיעורים שהועברה, שהרי הם היו הדרך של התובע להכשירם למבחן. לצורך חישוב ערכו של כל שיעור צריך להעריך את כמות השיעורים שהיתה אמורה להינתן ולשלם את החלק היחסי. לשאלת בית הדין את התובע כמה שיעורים היה מעביר בחודש מלא, ענה התובע שמספר השיעורים יכול היה להגיע לשניים עשר. ולפי זה, אם משך הקורס שנקבע הוא ארבעה חודשים, הרי שיתכן שמספר השיעורים היה מגיע לארבעים ושמונה. לכן, צריך לחלק 10000 שקל (הסכום שהיה צריך לקבל מהנתבעים) ל-48 כפול שבעה שיעורים עולה לסך:1458 שקל.

אך, יש לסייג את הדברים: החישוב הנ"ל, אינו לוקח בחשבון, שמחיר הקורס מתחילה הוזל, ומן הסתם נלקחה בחשבון העובדה שמדובר בהסכם שהתובע ראה בו רווח גדול, ולפיכך היה מוכן להוזיל. אך, לא ברור כלל שהיה מסכים לכך, אילו היה יודע שמדובר בשבעה שיעורים.

זאת ועוד, גם אם מחיר הקורס מתחילה היה נקבע כפי שנקבע לבסוף, מסתבר שערכו של שיעור זול יותר ככל שמדובר בעסקה גדולה יותר. כלומר, יתכן שהסכום נקבע מתוך מחשבה שיהיו 48 שיעורים, אך, אם היו מבקשים ממנו להעביר רק שבעה שיעורים היה מתמחר זאת באופן אחר. ויתכן שהיה מעדיף שלא להיכנס לעניין זה כלל, אם לא היה מרוויח רווח גדול.

לכן, מסתבר שיש להוסיף על הערכה הנ"ל. מענה לעניין לזה, יינתן בסעיף הבא.

4. תפיסת התובע מאפשרת לו טענת 'קים לי'

ממה שנתבאר לעיל, עלה שנושא זה אינו נקי מספיקות. נמנה אותן:

1) יתכן שקנינו של הקבלן עם התחלת המלאכה, מחייב את הנתבעים לשלם לו שכרו כפועל בטל, גם באופן שיכול להישכר לעבודה אחרת. כדעה זו סוברים המרדכי על פי הדרישה, הנתיבות, אבני נזר על פי דברי הגהת אשרי, כפי שנתבאר לעיל. [יצויין, שיש מספר פסקי דין שפסקו כדעת הנתיבות, או לפחות נמנעו מלהוציא ממון כנגדו. לדוגמה: בפד"ר ו, עמ' 182 ואילך, פסקו כדעתו. בפסקי דין ירושלים, דיני ממונות ובירורי יוחסין, ט עמ' רלו, לא הוציאו ממון כנגדו. ועוד].

[יש להעיר: שעל אף שהסקנו לעיל שמדין אוכלושי דמחוזא מגיע למלמד שכר מלא, כאן שיש לו עבודה אחרת, אין לשלם לו אלא כפועל בטל, לגבי אותה עבודה, כיון שלא מתבטל].

2) הוסף על כך שלחלק מהפוסקים נעשה כאן קניין נוסף, עם מסירת הכסף, שעל פי פרשנות מסויימת קניין זה מייפה כוחו מעבר לקניין התחלת הליכה, ועליהם לשלם לו גם אם יכול היה למצוא עבודה אחרת. ולפיכך עליהם לשלם לו עבור העבודה שלא עבד כפועל בטל.  וכך העלו בפד"ר ו' שהוזכר לעיל.

משני סעיפים אלו עולה, שבאופן שהנתבע מוחזק, יכול הוא לטעון לטעון 'קים לי' כדעות שהוזכרו, ולעכב בידו סכום בשווי יתרת העבודה שלא עבד, בשיעור של פועל בטל. בהגדרת שיעור פועל בטל כותב ט"ז (חו"מ ריש סימן שלג):

"פירושו מצאתי כתוב בקובץ ישן וז"ל, כתב בהג"ה היכא דאמרו חכמים דנוטל כפועל בטל היינו חצי השכירות, וכן נמצא בתשובת רש"י וכן מייתי הר"ח א"ז בשם רבינו חננאל. ושוב מצאתי בתשובה שנית [תשובות רש"י סי' רל"ט] וז"ל, מקובלני מרבותי מאי כפועל בטל פלגא דאגרא".

3) הערכת השכר על פי מספר השיעורים, אינו משקף בהכרח הערכה נכונה, כפי שנתבאר קודם לכן.

לכן, נראה שמאחר והתובע מוחזק ב-1900 שקל, יכול הוא לטעון 'קים לי' כדעות הסוברות שמגיע לו כפועל בטל, ובכך גם יינתן פיצוי הולם לעבודה שנעשתה על ידו.

ד. האם בית הדין רשאי לפסוק לטובת התובע בתביעה שהוא לא תבע?

בטרם נכריע, יש לשאול, האם ניתן לפסוק לתובע להחזיק בכסף שבידו כנגד שכר של פועל בטל, הרי התובע עצמו לא תבע שישלמו לו כפועל בטל עבור מה שלא עבד, אלא שישלמו לו עבור מה שעבד בפועל. ועל פי מה שכתב הרמ"א (חו"מ סוף סי' יז) אין לבית דין לפסוק לתובע מה שלא תבע. וזה לשון הרמ"א:

"הגה: בעל דין שתבע חבירו בעד דבר מועט, והדיין רואה שיתחייב לו על פי הדין יותר ממה שתבע, אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע; ואם פסק לו יותר, הוי טעות בדין, וחוזר. (דעת עצמו מפ"ק דב"ב רוניא אקפיה רבינא וכו', וכ"כ הריב"ש בסימן רכ"ז)".

אך, נחלקו האחרונים בביאור עניין זה.

הסמ"ע (שם סקכ"ו) מקשה על הרמ"א מראייתו ממעשה דרוניא, הרי שם ידוע שרבינא רצה למחול לרוניא ולכן לא תבע, אך, אם התובע אינו תובע כל המגיע לו מפני שאין הוא יודע את הדין, יש לבית הדין לפסוק לו מה שראוי לו, משום 'פתח פיך לאילם'. (וכן מהריב"ש שהוא מקור הרמ"א, אין להוכיח אחרת).

אמנם, בדעת הרמ"א רצה לבאר שהרמ"א למד שרבא לא ידע שרבינא ידע את הדין, ולכן יש להסיק, שאין לדיין לפסוק מעבר למה שתבע התובע, גם אם לא ידע את הדין.

ברם, רוב נושאי הכלים חולקים על האמירה האחרונה:

דעת הלבוש (שם), הש"ך (שם ס"ק טו), הט"ז (שם), תומים (שם ס"ק ח ובאורים ס"ק יג) ואחרונים נוספים שאם נראה לבית הדין שלא תבע את כל המגיע לו מפני שלא בקי בדין, על בית הדין לפסוק לו כל המגיע לו. לדעתם, דברי הריב"ש והרמ"א נאמרו דווקא במקום שנראה שהסיבה שלא תבע היא מפני שמחל. וכן דעת הב"ח.

שיטה שלישית: כפות תמרים (סוכה לד א), וכן שו"ת מעיל צדקה (סי' נג) הובא בפת"ש (כאן סקי"ח וכן ציינו רעק"א בחידושיו) שרק אם ברור שידע שמגיע לו יותר ואף על פי כן לא תבע, הרי הוא כמחל בפירוש. ובסתמא יש לפסוק לו כדינו.

על כל פנים, רוב הפוסקים כש"ך. וכ"כ ערוך השולחן, וראה הלכה פסוקה בנידון.

בנדוננו, ברור לגמרי, שהתובע לא הכיר הלכה זו, שהרי הוא תבע לקבל עבור הזמן, וודאי לא הכיר דין פועל בטל.

אך, יש לדון בכך עוד, מפני שהתובע עצמו אמר שאעפ"י שיש מקומות שבמצבים דומים, לא מחזירים כלל כסף, למי שפורש באמצע הקורס, וגובים את מלוא התשלום, אין הוא תובע את כל התשלום כיון שלא רוצה לגזול אותם וכו'.  השאלה, האם יש לראות באמירה זו מחילה?

נראה יותר שכיון שהוא לא ידע שעל פי ההלכה הוא יכול לתבוע כפועל בטל, הוא חשב שמוגזם לדרוש את הכל, אחרי שהוא עשה רק חלק קטן מהמלאכה, וגם על חלק זה קיבל בקורת חריפה, לכן, הוא נסוג לאחור. אך, בהחלט יתכן, שאם היה יודע שהוא יכול לתבוע כפועל בטל הוא היה תובע.

זאת ועוד: רואים שכל העמדה שלו לא היתה ממקום של מחילה ופיוס, שכן, למרות שהוא הסכים שלא לקבל את הכל, אחרי שהנתבעים הסבירו שהם רוצים לשלם לו עבור השיעורים שהוא העביר, הוא ניסה להגדיל את שיעור הרווח בכך שישערו את התשלום לפי הזמן ולא לפי השיעורים. וכן דרש פיצויים. ומסתבר שאם היה יודע שיש דרגת ביניים יותר גבוהה מתשלום עבור חודש (שיעור של פועל בטל), יתכן והיה תובע.

לכן, יש בעניין זה משום 'פתח פיך לאילם'.

הוסף על האמור, שמדובר בכסף שהוא מוחזק בו, ויכול לטעון קים לי כשיטת הכפות תמרים ודעימיה.

ועוד, גם לגבי שיעור המגיע לו, הועלתה אפשרות שיש מקום לחשב את מה שעשה, באופן גבוה יותר גם מבלי להזקק לדין פועל בטל, משום שעבודה חלקית עולה יותר, באופן יחסי, מעבודה גדולה.

לכן יש לקיים את הפסק האמור, שיכול התובע להחזיק בידו את הכסף שניתן לו כנגד פועל בטל.

ה. פיצוי עבור פגיעה בשמו הטוב של התובע

לגבי תביעתו של התובע לפצותו עבור פגיעה בשמו הטוב ועוגמת הנפש שנגרמה לו.

ראשית, לא הוכח שאכן היתה פגיעה בשמו הטוב של התובע. שנית, גם אם התובע אכן נפגע, הרי שהנתבעים טענו שהשתדלו להצניע את הפסקת הלימודים, וניכר מדבריהם שוודאי לא היתה להם כוונה לפגוע בתובע.

על כך פוסק השו"ע (חו"מ סי' תכא,א): "אינו חייב על הבושת עד שיתכוון לביישו; והמבייש את חבירו שלא בכוונה, פטור".

גם אם התובע סבור שנגרם לו נזק כספי, מכך שיתקשה לפתוח קורס נוסף, מה שכלל לא הוכח, בכל מקרה מדובר בהזק של גרמא שאין לחייב עליו תשלום.

לכן דינה של טענה זו להידחות.

לסיכום:

התובע ישאיר בידו את הסכום שניתן לו על ידי הנתבעים בסך: 1900 שקל.

בזאת באנו על החתום:

______________________

______________________

____________________

הרב יצחק הלוי

הרב שמואל הבר

הרב ציון כהן

תגיות

אופן חישובו - אופן חישובו גדרם של יחסי עובד-מעביד - מתי נחשב שכיר ומתי קבלן טענת מקח טעות - כשהיה בידו לברר את גובה השכר ולא בירר בקבלן - כיצד שמין את השכר בקבלן בקבלן - כיצד שמין את השכר בקבלן שימוש בנשוא המקח - שימוש בנשוא המכר כוויתור מכללא כשהקונה היה יכול לבדוק את נשוא המכר - אין מקח טעות כשהיה יכול לבדוק כששולם שכר מראש - הדין כששולם שכר מראש - הדין לפסוק יותר מהתביעה - לפסוק לבעל דין מטעם שלא טען שימוש בנשוא המקח - שכירות שהמשיכה גם לאחר שהתגלתה הטעות כשנמצא אחר טוב ממנו - במלמד כשנמצא אחר טוב ממנו - החיוב לשלם שכר עקב ביצוע עבודה שלא כראוי - מלמד טעויות ושיבושים בקבלן - כשעשו קניין בקבלן - האם ניתן לחייבו לעבודה אחרת התראה מראש - מלמד טעויות ושיבושים