מקום הדיון בשני בתי דין בעיר אחת
הרב קופשיץ אברהם
הרב אוירבך אברהם דב
פד"ר ירושלים כרך א עמ' יז-יח
בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ"ל), אב"ד; הרב אברהם קופשיץ שליט"א; הרב אברהם דב אוירבך שליט"א.
השאלה
נתבע
בעיר שיש בה שני בתי דין, האם יכול הנתבע לומר לבי"ד פלוני קאזילנא.
תשובה
כלל גדול נקוט בידינו שאם הנתבע דר בעיר אחרת, התובע הולך לבית הדין של מקום הנתבע, מטעם דלא שבקת חי לכל עשיר שגר בעיר אחרת כדי שלא יצטרך ללכת לעיר של התובע ונמצא עושרו שמור לו לרעתו ח"ו כי ירבו עליו הקופצים והתובעים עד אשר ביניהם לא ירגיע ולא ימצא מנוח, ולא כן דרכי התורה שנתיבותי' שלום ודרכיה דרכי נועם, עי' במהרי"ק שורש כ"א. וכבר חששו בעלי התוספות לזה, שהרי כתבו בפרק זה בורר וז"ל:
"ונראה דהך טענה לבית דין הגדול קא אזילנא אדרבא הנתבע הוא דמצי למימר הכי ולא התובע דאי לא תימא הכי יבאו קלים שבישראל ויתנו עיניהם בעשירים ויזמינום לדין בא"י או יתנו כל תביעותם" עכ"ל.
ואע"ג שכתב בשם ר"ת דאפילו תובע מצי
טעין, מ"מ הרי רבנו יצחק דהיינו הדעת ראשון בתוס' וה"ג אשר דבריהם דברי
קבלה דסבירא להו דדוקא נתבע מצי למימר ולא תובע, וגם מהר"ם דבתראה הוה, יודע
בדברי ר"ת טפי מינן, אפילו הכי לא היה כופה הנתבע ללכת אל בית הועד, מאחר שה"ג
סוברים דדוקא נתבע מצי אמר הכי כמש"כ בספר תשבץ משמו, וגם הרא"ש בהגוזל
בתרא סובר דדוקא הנתבע ולא תובע, דאלת"ה כל עני יתן עיניו בבעל ממון ויזמינהו
לפני ב"ד הגדול וקודם שילך שמה יתפשר עמו כפי רצונו עיי"ש היטב במהרי"ק,
ושם בשרש א', וכבר פסק הרמ"א בהג"ה שניה את המהרי"ק, ואם יש לו
לנתבע מעות פקדון בעיר של התובע שיוכל לעקל התובע אז צריך להודיע לנתבע ואז צריך
לדון במקום שמעותיו שם, וזה עפ"י תרומת הדשן סי' ש"ה, אבל כשאין שום חשש
של הפסד לתובע, אין שום מקום לכפות על הנתבע שיבא להתדיין בעיר של התובע, ואדרבא
התובע צריך ללכת לעיר של הנתבע.
ולכאורא כיון דכל עקר הטעם שהתובע צריך ללכת לעיר של הנתבע הוא מטעם דלא שבקת חי לכל עשיר, אבל אם עיר של הנתבע קרובה לעיר של התובע ויש לו דרך לעיר של התובע דלא שייך טעמא דלא שבקת, או בשני בתי דינים בעיר אחת דלא שייך טעמא דלא שבקת חי לכל עשיר אין הנתבע יכול לטעון לבית הדין השני קא אזילנא, דעבד לוה לאיש מלוה, דכיון דיש לו לתובע תביעה על הנתבע הרי זה בבחינת עבד לוה לאיש מלוה דהלא בהלואה ממש ג"כ לא ברור שבאמת הלוה חייב ומאי שיך עבד לוה לאיש מלוה מ"מ מחמת התביעה דלפיו הנתבע כפוף לתובע, ה"ה בכל התביעות שייך לומר עבד לוה לאיש מלוה.
והנה בתשובות חכם צבי סי' י"ד בתביעות של הצבור נגד היחיד, מסיק אלה היחידים שגרו מקודם באה"ו ועדין אחרי
עקירתם מאה"ו הניחו כאן קרקעות או מטלטלין הדין פשוט כביעותא בכותחא שמעקלין
את נכסיהם עד שיעמדו פה למשפט בבית הדין הממוצע לשניהם בזבל"א וזבל"א
והדברים ברורים לפי דין תוה"ק, אלא אפילו לאותם שלא הניחו באה"ו לא
קרקעי ולא מטלטלי ברור דעת החכ"צ דאם השאירו אלה שעקרו מאה"ו קרקע או מטלטלין
עדין הם נקראים בני אה"ו ובעיר אחת הולכין אחר התובע, אפילו היו יחיד נגד
יחיד וממילא מעקלים את נכסי אלה שעקרו עד שיבואו להתדיין כאן באה"ו, אבל אם
עקרו היחידים ולא הניחו כלום לא קרקעות ולא מטלטלין באה"ו ולו היה הסכסוך
יחיד נגד יחיד הולכין אחר הנתבע ודנים בבית דין של הנתבע, אבל ביחיד נגד צבור,
הצבור נקראים מוחזקים והיחיד הוא התובע כיון שצריך לתת משכון, לכן בית הדין של אה"ו
הם הדיינים בדברי זה, ויכולים לכוף את היחיד להתדיין בביה"ד של אה"ו.
שו״ר בתומים ובנה"מ דנקטו להלכה בשני בתי דין בעיר אחת יכול הנתבע לומר לבה"ד פלוני קא אזילנא ומסביר
הנה"מ דהנתבע הוא מוחזק. ולדידי צ"ע בזה, דבעיר אחת לא שייך הטעם שנלך
אחר הנתבע ועבד לוה לאיש מלוה. ועיין משפט הכהנים שם סי' י"ד אות ח' שכתב
ואותם השייכים לבית החיים של בני העיר שייכים ג"כ לב"ד שבאותו עיר, סמ"ע
עכ״ל. וכן הוא במהרא"י בפסקיו סי' ס"ה.
ונראה אם הדיון על החלקה בהר
הזיתים שנוגע לנתבע בעצמו, הרי הוא שייך לבי"ד שבאותה עיר.
