בס"ד
מס. סידורי:429

תביעת נזיקין בעקבות תאונה

שם בית דין:שדרות
דיינים:
הרב בר-אלי אריאל
הרב פנדל דוד
הרב טוויל דרור
תקציר:
מכונית נסעה בכביש, עד אשר הגיעה למפגש עם כביש אחר. לפני המפגש עם הכביש ישנו תמרור שמשמעותו האט ותן זכות קדימה. הנהג לא ציית לתמרור ורכב שבא מהכביש האחר פגע בו. הנהג תובע נזקיו מנהג הרכב השני.
פסק הדין:
בית הדין פסק כי כיוון ששני הצדדים נהגו ברשלנות ופגעו זה בזה בנסיעה שניהם פטורים.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

 התובע: א, בעל הרכב הנפגע

 הנתבע: ב, בעל הרכב הפוגע

 עובדות וטענות

 מכונית נסעה בכביש ישר, עד אשר הגיעה למפגש עם כביש אחר שהוא בעצם יציאה מחניה. לפני המפגש עם הכביש ישנו תמרור שמשמעותו האט ותן זכות קדימה. הנהג לא ציית לתמרור והמשיך בדרכו. רכב אחר יצא מהחניה ופגע במכונית הנוסעת. יש להדגיש שאין שום תמרור ביציאה מהחניה ושתי המכוניות היו בנסיעה כאשר פגעו זו בזו.

 בירור הלכה:

 למדנו במשנה בב"ק פרק המניח:

"זה בא בחביתו וזה בא בקורתו נשברה כדו של זה בקורתו של זה, פטור, שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך".

במצב כזה לא אומדים את הנזק אלא אף אם אחד ניזוק יותר מהשני, פטור.

וכן למדנו בגמרא ב"ק מח: "שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות הוזקו זה בזה פטורים" החידוש הוא, לא אומדים את הנזק אלא ישנו פטור כללי.

הנימוק"י [טו:] ביאר שהמפגש בין החבית לקורה נידון כהוזקו זה בזה - "כמאן דהוזקו זב"ז דמי דשניהם פטורים". אם כן מפגש בין שתי מכוניות נוסעות נידון כהוזקו זה בזה ופטורים. [אם היינו מגדירים את המפגש כהזיקו זה את זה, הדין היה שכל אחד חייב בנזקי השני כמבואר בב"ק מח:].

האם שני הנהגים נחשבים "שלא ברשות"?

נראה פשוט שהנהג שלא ציית לתמרור ולא נתן זכות קדימה נחשב – לא ברשות.

לכאורה הנהג שיצא מהחניה נחשב ברשות שהרי אין שום תמרור שמגביל את נסיעתו. מנגד ישנה חובה בסיסית על כל נהג שמגיע למפגש עם כביש חוצה, להתבונן לצדדיו. התמרור המורה למכוניות הבאות מהכביש – להאט, אינו פוטר את הנהג מחובתו להסתכל לצדדים.

הגמרא בב"ק כז: מניחה כדבר פשוט – "איבעי ליה לעיוני". [מסקנת הגמ' שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים, פירש בשיטה מקובצת "לפי שאדם הוא בעל מחשבות", ודאי שאין לפטור נהג מחובת ההתבוננות בדרכים].

היה מקום לומר שאף שהנהג היוצא מהחניה הוא פושע שלא התבונן, מ"מ פשיעתו ביחס לנהג שלא ציית לתמרור, פחותה, ועדיין הוא מוגדר ברשות.

לענ"ד ניתן להוכיח מהגמרא בב"ק [מח] שפשיעה מגדירה את האדם כלא ברשות.

הגמרא הביאה את הדין שבעה"ב המזיק ברשותו הפרטית אדם אחר - בעה"ב פטור.

התנאי הוא שלא "ידע ביה". אם בעה"ב כן ידע שהניזק נכנס לרשותו, אף שעכשיו בשעת הנזק לא ראה אותו, והזיק בלא כונה, מ"מ הוא חייב.

למדנו שבמצב שישנה ידיעה מכך שיש אדם שנכנס אליו לחצר ללא רשות, הופך את בעה"ב ממזיק ברשות ללא רשות. לכן נראה שהפשיעה של הנהג היא לפחות כמו פשיעת בעה"ב. ולכן גם הנהג היוצא מהחניה מוגדר "לא ברשות". [ואף שפשיעתו קטנה יותר, דומה הדבר לשניים שרצים ברחוב ואחד רץ מהר יותר, בכ"ז כשיפגשו ויזיקו זא"ז יהיו פטורים].

וכן נראה מדברי החזו"א [ב"ק סי' ד סק"ב] המגדיר:

"לא ברשות-עשה דבר שיכול להביא הזק, כמו שעמד בקורה ברה"ר ולא הזהיר הבאים אחריו חשיב לא ברשות במעשה זה".

מסקנה:

היות ושני הנהגים התנהגו ברשלנות והזיקו זה את זה תוך כדי נסיעה, הרי שני הצדדים פטורים מתשלום הנזיקין וזאת למרות שישנו נזק גדול יותר לאחד מהצדדים.

הרב אריאל בראלי         הרב דוד פנדל       הרב דרור טוויל

תגיות