בס"ד
מס. סידורי:428

תביעת נזיקין בעקבות ביטול שידוך

שם בית דין:ארץ חמדה גזית בית שמש
דיינים:
הרב דוד אבישי
הרב ספקטור דוד
הרב שנקולבסקי אליעזר
תקציר:
החתן ואחי הכלה חתמו על שטר תנאים בו התחייבו בין השאר לקיים את החתונה לא יאוחר מחודש אלול. החתן הציע מועד לחתונה שנדחה ע"י אחי הכלה. הצדדים סכמו על תאריך ובמועד המיועד נמנע מהחתן לבוא ארצה. צד הכלה אינם מעוניינים לקיים את השידוך עקב התנהלות החתן. החתן תובע סכום שנתן ע"מ שיוכל לבוא ארצה וכן מתנות והתחייבויות של צד הכלה. אחי הכלה תובעים פיצוי על נזק נפשי שנגרם לכלה עקב התנהלות החתן.
פסק הדין:
בית הדין פסק כי על הצדדים לחתום על שטר מחילה וכי אין חיובים הדדיים מחמת עגמת נפש או הוצאות משפט. בית הדין חייב את הצדדים להשיב את המתנות ההדדיות.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: כ"ח תשרי תשס"ו

 התובע: א, החתן

הנתבע: ב, אחי הכלה

עובדות וטענות

מבוא:

הצדדים קבלו את הח"מ כבוררים הן לדין והן לפשרה, וחתמו על הסכם בוררות (כולל נספח) כנדרש.

ביה"ד קיים מספר דיונים בנוכחות הצדדים בו פרטו הצדדים את טענותיהם. ביה"ד שמע גם עדויות רלוונטיות לנושא בנוכחות הצדדים. לביה"ד הוגשו גם מסמכים שונים ע"י שני הצדדים, וכן סיכומים בכתב ע"י הצדדים.

לא נפרט בפסק הדין כל טענה וכל פרט ופרט שנטענו בפנינו אלא רק את עיקרי הדברים. בהזדמנות זו נבקש את סליחת הצדדים על העיכוב במתן פסק דין זה, עיכוב שנגרם הן כתוצאה מעומס, והן מהצורך להתייעץ עם ת"ח מומחים נוספים בנושא.

עוד נעיר כי התארים תובעים ונתבעים הינם לצורך בהירות הניסוח ואינם מבטאים את מכלול הטענות והיחסים שבין הצדדים, באשר לשני הצדדים תביעות הדדיות.

המקרה:

פרשה כאובה לפנינו. שידוך שלא יצא לפועל. פרשה זו כפי שנפרסה לפני ביה"ד (אף שמטבע הדברים עסק ביה"ד רבות בהשלכות הממוניות של הפרשה) הינה עצובה וטעונה ברגשות שליליים וכעס רב משני הצדדים. ביה"ד שותף לכאבם של כל המעורבים בפרשה, ומתפלל ומאחל כי עם נתינת פסק דין זה תבוא פרשה עגומה זו אל קיצה, הצדדים יקבלו ויבצעו את פסק הדין ככתבו וכרוחו בשלמות, וחשוב לא פחות יעזרו לזמן לרפא את הפצעים ולהמשיך בחייהם בשלום ושלווה.

נציין עוד כי פרטים רבים בפרשה היו שנויים במחלוקת עובדתית בין הצדדים, ואף לידי הכחשות מפורשות הגיעו הדברים. יתכן גם כי חלק מהאמת העובדתית לא תוודע לעולם, בין השאר גם באשמת מי מהצדדים שלא תמיד הקלו או סייעו לביה"ד להגיע לחקר האמת ולעשיית דין צדק, וחבל.

ראשיתה של הפרשה בהצעת שידוך בין התובע לאחות הנתבעים. הצעה שסוכמה בניסן תשס"ד בע"פ ובכתב ועיקרה: כי התובע ישא את אחות הנתבעים. מדובר על זוג מבוגר יחסית, וכל אחד מהצדדים היה נשוי בעבר והתגרש. התובע חי שנים רבות בחו"ל, ואילו הכלה המיועדת חיה במרכז הארץ. עובדות אלו היו ידועות לכל צד. אם כי ישנה מחלוקת בין הצדדים בשאלה עד כמה ידעו זה על זה על אורח חייו ובריאותו של הצד השני. התובע טען גם כי לא היה מודע למצבה הנפשי החמור של הכלה המיועדת. ואילו הנתבעים טענו גם כי התובע העלים מהם פרטים משמעותיים הקשורים לתביעות משפטיות כנגדו בחו"ל.

בסיכום בע"פ בין הצדדים סוכמו פרטים שונים בין הצדדים, שעיקרם התחייבות משפחת הכלה המיועדת לסייע מבחינה כספית לזוג, בעיקר בנושא דיור. כמו"כ סוכם בין הצדדים כי מקום מגורי הזוג (לפחות בתחילת דרכם המשותפת) יהיה בארץ ישראל. בשטר התנאים התחייבו הצדדים כי החתונה תהיה "בזמן מתאים לא יאוחר מחודש אלול תשס"ד".

טענות התובע:

לדברי התובע, הוא הציע להתחתן בל"ג בעומר תשס"ד בצפון, אולם הנתבעים סרבו לערוך את החתונה בצפון. סוכם אפוא בין הצדדים כי החתונה תתקיים בר"ח תמוז תשס"ד. סמוך למועד זה נסע התובע לחו"ל, אולם בהיותו בחו"ל נמנעה יציאתו מהמדינה ע"י השלטונות עקב חוב מזונות. לדברי התובע, מאחר שהתברר לו שלא יוכל להגיע ארצה למועד החתונה שנקבע, התקשר מחו"ל והציע לנתבעים לקיים את החתונה בחו"ל, והנתבעים סרבו לכך. הנתבעים מכחישים מכל וכל כי קבלו הצעה מעין זו.

בהמשך קיץ תשס"ד, ולאחר שחלף המועד שנקבע לחתונה, הצליח התובע להסיר את ההגבלה על יציאתו מחו"ל. התובע שב ארצה בצום גדליה תשס"ה, לא לפני שנסע לר"ה תשס"ה למדינה אחרת. מאז ניסה התובע פעמים רבות ליצור קשר עם המיועדת להיות אשתו, אך נסיונות אלו נהדפו, לדבריו ע"י הנתבעים, והם אף סרבו לכל הצעותיו לקיים את החתונה בארץ. במהלך השנה משראה שאינו יכול לשאת את המדוברת לאשה, חזר התובע לחו"ל.

כעת משחלף זמן רב, ולאחר נסיונות שונים להביא את הסכסוך להכרעת ד"ת, דורש התובע שביה"ד יסדר "גט מחילה" לתובע מאת הנתבעת, וכן דורש התובע סך 19,800 $ כדלהלן: 10,000 $ עבור החוב שנאלץ לשלם לשלטונות בחו"ל ע"מ לאפשר את יציאתו משם. תשלום שלדבריו היה יכול להמנע מלשלמו אם הנישואין היו מתקיימים בחו"ל, או אם היו מסכימים לדחות את החתונה וע"י כך היה יכול בינתיים להסיר את המגבלה על כניסתו ויציאתו לאותה מדינה בחו"ל מבלי לשלם את הסך הנ"ל. (בדיון בפנינו טענו התובע וב"כ כי הסך שנאלץ התובע לשלמו הינו 10,000 $. בסיכומי התביעה מוזכר [סעיף 19] סך 15,000 $. אולם אף בסיכומי התביעה הסך הכולל של תביעות התובע הינו 19,800 $. נעיר עוד כי לביה"ד הומצא אישור רק על תשלום סך קרוב ל 4,000 $ בלבד.)

סך 5,000 $  עבור נסיעות שונות לחו"ל שלדבריו הובטחו לו ע"י הנתבעים. (הנתבעים מכחישים מכל וכל כי התחייבו למשהו מעין זה). [גם לביה"ד לא הוגשו מסמכים או קבלות או עדויות בענין]. בסיכום טענות התובע לא הוזכר סך זה.

סך 3,000 $ עבור ביגוד שהנתבעים הסכימו לתת לו. ואמרו לו קנה ואנו נשלם לך. וסך 1,800 $ עבור שעון זהב (שעלותו 1,300 $) שנתן התובע לכלה +מחזורים (500 $) בכריכת עור ופרחים ששלח לכלה. כמו"כ דורש התובע  פיצוי על עגמת נפש וסבל כפי ראות עיני ביה"ד והוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בצירוף מע"מ כחוק.

עמדת התובע כפי שהוסברה בע"פ ובכתב ע"י בא כוחו, היא: היות והתובע היה אנוס ע"י שלטונות חו"ל מלהגיע במועד שנקבע, הרי שאין לראותו כמי שהפר את התנאים ולא עמד בדיבורו. מה עוד שאילו הסכימו להצעתו הראשונה לקיים את החתונה בל"ג בעומר בצפון לא היתה מתרחשת כלל פרשה זו. יתר על כן היות ובשטר התנאים הוסכם שהחתונה תערך לא יאוחר מחודש אלול תשס"ד הרי שהמרחק בין חודש אלול תשס"ד לצום גדליה תשס"ה קצר ביותר ואין בזה בכדי הפרת התנאים.

טענות הנתבעים:

הנתבעים טוענים לעומתו, כי ההצעה לחתונה בל"ג בעומר נדחתה ואף לא היתה רצינית והיות שסוכם שהחתונה תערך ב"מועד מתאים" אין הצעה זו שאינה לרוחם ואינה מקובלת עליהם יכולה להחשב ל"מועד מתאים". מה עוד שסוכם על דעת הצדדים  כי החתונה תערך בר"ח תמוז תשס"ד.

לדבריהם הם התכוננו רבות לחתונה במועד זה, ואף הכלה הכינה עצמה לחתונה במועד הנ"ל. אולם רק יומיים לפני המועד המתוכנן נודע להם (לדבריהם גם עובדה זו נודעה להם לא מהתובע עצמו) שהחתונה לא תערך במועד. לטענתם התנהגות זו גרמה לכלה משבר נפשי קשה וטראומתי. ולטענתם קשה לדעת אם תוכל להשתקם לחלוטין ולהתחתן ולהביא ילדים לעולם. הנתבעים תובעים אפוא מהתובע תשלום הנזק שנגרם לכלה בסך 200,000 $. ועכ"פ לדבריהם די בהתנהגות זו בכדי לבטל את השידוך באשמתו הברורה של התובע. זו גם הסיבה שהנתבעים לא הגיבו להצעות התובע שבאו לטענתם לאחר שגרם לכלה נזק חמור ושוב אין היא והם מעונינים בו.

דיון בתביעת הנזיקין של הנתבעים:

והנה תביעתם זו של הנתבעים בסך 200,000 $ דינה להדחות מכמה טעמים. לא רק שלא בטוח שהוסמכו לכך ע"י הניזק עצמו, אלא אף לא הביאו הוכחות לדבריהם, בוודאי לא הוכחות הניתנות לבדיקה ע"י ביה"ד וע"י הצד שכנגד ובאי כוחו. הנתבעים העדיפו על מנת שלא לגרום צער מיותר לכלה, שלא למסור שום פרט רפואי ודומה לו על מצבה הנפשי של הכלה העלול להגיע לידי התובע. וממילא גם ביה"ד אינו יכול לקבל אינפורמציה זו ולהתייחס אליה.

דאגתם של הנתבעים לשלומה הנפשי של אחותם ראויה להערכה, אולם בכך הם משמיטים את יכולתם ויכולתה של אחותם לדרוש פיצוי על נזק זה או אחר. אף שניתן להניח לאור התיאורים בדבר מצבה הבריאותי של הכלה, שאכן סבלה סבל רב בענין זה. אולם אין די בהנחה מעין זו ע"מ לחייב את הצד שכנגד בתשלומי נזיקין.

דיון בתביעת הנזיקין של התובע:

גם תביעתו של התובע לקבל סך 10,000 $ עבור התשלומים ש"נאלץ לשלם" לשלטונות בחו"ל, משוללת יסוד. קודם כל מי אמר שחוב זה אינו מוצדק ע"פ ההלכה? וכי עצם העובדה שניתן להתחמק ממנו הופכת אותו לחוב שאין לשלמו? (גם אם מדובר בשלטון זר. ובפרט במקרה של תשלומי מזונות למשפחה וכד'). יתר על כן מי חייב כלל את התובע לנסוע לחו"ל? והרי הוא גרם לעצמו להגיע למצב זה! והרי ידע שהתחייב לחתונה בר"ח תמוז?!

גם הצעתו של התובע להתחתן בחו"ל (אם היתה הצעה כזו, שהרי הנתבעים מכחישים אותה) אין בה בכדי לשנות את האמור לעיל, שהרי ידע שאין היא ומשפחתה רוצים בנישואים בחו"ל. ואפילו תאמר שלא ידע ולא דובר על כך כלל, זכותה של הכלה וזכותם של הנתבעים לסרב להצעה. וכי סירוב זה יחייבם לשלם לתובע את חובותיו?! יתר על כן ע"פ המסמכים שהומצאו לביה"ד התובע שילם את חובותיו (15.7.03 = ט"ו תמוז תשס"ד) לאחר שכבר עבר המועד שנקבע, ר"ח תמוז, ומה הם הנתבעים כי ילין עליהם? (וכאמור לעיל, לביה"ד הומצאה רק קבלה על סך 3688.84 $).

תביעתו הנוספת של התובע לקבל סך 5,000 $ עבור כרטיסי טיסה, אף היא אינה מבוססת ולא הובאה כל ראיה לחזקה, ואף בסיכום טענות התובע שהוגשו ע"י בא כוחו לא נזכרה כלל. ובאשר הנתבעים מכחישים אותה, דינה להדחות.

דיון בתביעת התובע לפיצוי על מתנות שקנה והוצאות שהוציא:

מאידך תביעתו לקבל בחזרה את המתנות שנתן לכלה (הנתבעים לא הכחישו את דבר קבלת המתנות) צודקת היא ע"פ הדין (למעט הפרחים שנשלחו לכלה שדינם כדין מאכל). דין זה מפורש בשו"ע אהע"ז סי' נ' סעי' ג' לענין שידוכין שנתבטלו שהמתנות חוזרות. וע' שם בנו"כ ובערוך השולחן (בעיקר סעיפים י"ח וכ') מה הדין במתנות שבלו, והאם מנכים מהן שליש כשהחזרה ממנו. וע"כ על הנתבעים ואחותם להחזיר לתובע את המחזורים והשעון אם הם עדיין באותו מצב כפי שנתנם, או תמורתם סך 1,700 $.

ביחס לתביעה לקבל 3,000 $ עבור הביגוד. נתגלעו סתירות מסוימות בדברי הנתבעים בנקודה זו. וע"כ אנו מקבלים את דברי התובע שאכן נאמר לו שיקנה את הביגוד וישלמו לו את תמורתו. והווי כדין "לך ואני אבוא אחריך". ולמעשה דומה הדבר למפורש בשו"ע חו"מ סי' קפ"ב סעי' א' שהאומר לחברו צא וקנה ואשתתף איתך אינו יכול לחזור בו. (נזכיר בהזדמנות זו כי הוסמכנו ע"י הצדדים לפסוק לא רק ע"פ דין אלא אף לפי שיקול דעת ואף לפשרה). אולם דין הביגוד אינו שונה מדין המתנות ההדדיות שחוזרות. וע"כ לאחר שישלמו הנתבעים הסך הנ"ל יתן להם התובע את הביגוד יחד עם הקבלה או אישור אחר על קנייתו בזמן הנטען ועל תשלום מחירו של הביגוד.

חובתו של צד אחד לחוזה לקיים את חלקו כשהצד השני לא ביצע את שלו מחמת אונס:

התביעה לקבלת פיצוי על הסבל ועוגמת הנפש צריכה להבחן מול השאלה מי אשם בסבל ועוגמת הנפש שוודאי ווודאי נגרמו לשני הצדדים. נזכיר רק כי בשטר התנאים וכן בסיכומים בע"פ כפי שהובהרו לביה"ד לא נקבו הצדדים קנס מסוים לחוזר בו מהתנאים.

והנה לשון שטר התנאים שבין הצדדים ביחס לתאריך החתונה היא: "החתן ישא את הכלה בשעטו"מ בע"ה בזמן מתאים לא יאוחר מחודש אלול תשס"ד". זמן מתאים יכול להחשב ככזה רק אם הסכימו עליו הצדדים. והנה התובע הציע לשאת את הכלה בל"ג בעומר תשס"ד. הנתבעים דחו את הצעתו זו. אין הם מחויבים לנמק את דחייתם. מה עוד שאין סיבה לחייבם לקבל הצעה לחתונה בצפון כאשר הכלה מממרכז הארץ והחתן מחו"ל ודובר על מגורים במרכז הארץ.

כאמור הצדדים הסכימו לתאריך ר"ח תמוז. אכן הסכמה זו ניתנת לחזרה. ואין החוזר בו נקרא מפר את התנאים אם יעמוד בהתחייבותו להנשא "לא יאוחר מחודש אלול תשס"ד". (ע' בנחלת שבעה סימן ח' סעיף ח' שהסביר את ההבדל מדין חוב בעלמא המבואר בסימן קל"א סעיף ד'. ע' גם ש"ך ופת"ש סעיף ג' שם). במיוחד היכא שלא נעשה קנין מיוחד על הזמן המוקדם ר"ח תמוז.

האם העובדה שהתובע לא קיים את שהתחייב בשטר התנאים לשאת את הכלה לא יאוחר מאלול תשס"ד נחשבת להפרת התנאים ועילה לביטולם המוחלט? יש לדון בכך. בשו"ע יו"ד סי' רל"ו נפסק:

"שנים שנשבעו לעשות דבר אחד, ועבר אחד מהם על השבועה, השני פטור ואינו צריך התרה. לפיכך איש ואשה שנשתדכו זה לזה וקבלו חרם לינשא לזמן קבוע, מי שיעכב והעביר המועד אסור לינשא לאחר, והלה מותר ואינו צריך התרה. וגם המעכב עצמו מותר בלא התרה לאחר שנשא שכנגדו".

(וע' ש"ך סקט"ז שם דהוי כמו כריתת ברית כשבועת אברהם לאבימלך שנשבעו זה לזה להיות שלום ביניהם ואח"כ עברו הפלישתים על השבועה ונפטרו גם ישראל משבועתם ונלחם שמשון עמהם).

לכאורה דברים ברורים אלא שהוסיף הרמ"א שם:

"הגה: ואפילו אם טען זה העובר המועד שהיה אנוס, אינו נאמן שיתחייב שכנגדו עדיין בשבועתו. ומ"מ אם רצה זה לפטור משבועתו, ילך אצל חכם ויתיר לו שבועתו, שמא יביא זה שכנגדו עדים שהיה אנוס בדבר שהעביר המועד ונמצא עבר זה על שבועתו אם נשא בלא התרה" (תשובת מהרי"ו סימן קל"ז).

מתוך דברי הרמ"א (וזו אף לשון המהרי"ו) נראה שהטעם הוא משום שאין כאן הוכחה שאכן היה אונס. אולם אם יוכיח שלא בא מחמת אונס עדיין שכנגדו מחוייב ועומד.

אכן הט"ז (שם סקי"ג) נוקט לדינא שאף אם יוכיח שנאנס, פטור השני מהתחייבותו. אלא שממקום שבאת. הט"ז עצמו מחלק בין מקרה שהזמן הוא תנאי יסודי ומהותי כגון מי שביקש שיביאו לו סחורה למכור ביריד, והביאו לו את הסחורה לאחר הזמן, שאז פטור הוא מלקבלה ואף שחברו נאנס בכך. לבין מקרה שהתנאי אינו תנאי יסודי, כגון בנשואין שאז אם נאנס אחד הצדדים ולא הגיע בזמן לא מהווה הדבר הפרת ההתחייבות.

אכן הש"ך שם בנקה"כ חולק על הט"ז בזה וס"ל דאף בתנאי שאינו יסודי אם צד אחד לא קיימו אף שהיה אנוס בדבר, פטור חברו מלקיים את השבועה. והאריך בדבר בחו"מ סי' כ"א סק"ג עיקר ראייתו מהירושלמי בקידושין:

"אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן סדר סימפון כך הוא אנא פלן בר פלן מקדש ליך אנת פלנית בת פלן ע"מ ליתן לך מיקמת פלן ומנכסים ליום פלן דאין אתא יום פלן ולא כנסתיך לא יהוי לי עליך כלום. אירע לו אונס רבי יוחנן אמר אונסא כמאן דלא עבד ריש לקיש אמר אונסא כמאן דעבד".

וידוע דהלכה כר' יוחנן לגבי ר"ל. זו גם מסקנת קצוה"ח שם סק"א וכלשונו:

"אונס רחמנא פטריה  אמרינן. אונס רחמנא חייביה  לא אמרינן". וכ"פ גם הנתיבות שם (וכמותו פסקינן בד"כ בהל' חו"מ).

אלא שהט"ז הביא ראיה לדבריו מהסוגיא בב"מ דף ע"ז-ע"ח (וכן הוא בשו"ע סי' ק"צ סעי' ט"ו-ט"ז) דאם המוכר עייל ונפיק אזוזי ולא נתן לו המעות בטל המקח. והיינו רק אם ידעינן דצריך לדמים, וא"כ מוכח שתנאי שלא קויים אם אינו תנאי יסודי אין אי הקיום מבטל באופן אוטומטי את העיסקה. וכדי לענות על קושיה זו (ומסיבות נוספות) מחלק הש"ך בין מקרים שבהם מוזכר ענין הזמן בנישואין כתנאי, לבין מקרים בהם מוזכר אמנם הזמן בהם מתחייבים הצדדים להנשא אך לא כתנאי לעצם השידוך. ולדבריו אלו הם רוב המקרים וכך הם בד"כ נוסחאות שטרי התנאים. כך הוא גם במקרה שלפנינו.

במקרה שלפנינו הגבלת הזמן היא: לא יאוחר מחדש אלול תשס"ד. משמעות הגבלה זו עד סוף היום האחרון של חדש אלול (ע' שו"ע חו"מ סי' ע"ג ואף צוין יום מסוים משמעות הדבר עד סוף היום). ואם כן במקרה שלפנינו שסוף הזמן הוא כ"ט אלול תשס"ד והתובע הגיע בג' תשרי תשס"ה ההבדל באמת אינו משמעותי.

אולם האם באמת התובע היה אנוס מלקיים את התחייבותו? נראה לענ"ד שלא. ויותר הווי כתחילתו בפשיעה וסופו אולי באונס. ראשית נזכיר את שאמרנו לעיל שלא היה חייב התובע לנסוע לחו"ל ובכל אופן היה עליו לחשוש לעלול להגרם לו ולהשלכות הענין. נוסף על כך ע"פ המסמכים שהוגשו לביה"ד התובע שילם את חובו לשלטונות בחו"ל בתאריך: ט"ו תמוז תשס"ד ובאותו יום יצא מכתב המבקש ביטול הגבלת הדרכון. ועדיין נותרו לו חודשיים וחצי! לבא ולקבוע מועד חדש לחתונה.

לטענת התובע הוא ניסה להתקשר מספר פעמים לכלה ולמשפחתה אך נסיונות אלו עלו בתוהו ונחסמו ע"י משפחתה. ועדיין אנו תוהים האם לא היה נכון יותר ונבון יותר להגיע בעצמו ארצה, אולי אף לבית משפחת הכלה ולשוחח איתם פנים אל פנים. כפי שניסה לעשות בתשס"ה. אחרי שחזר מחו"ל לארץ.

התובע לא נהג עם המשודכת כראוי, ולכן היא פטורה מהתחייבותה

אולם טענה גדולה וחמורה עומדת לנגד התובע, והיא: מדוע לא הודיע על עיכוב יציאתו מהמדינה בה שהה בחו"ל? או על חשש שיציאתו תתעכב, וכי כך הדרך לנהוג בבת ישראל שרק יומיים לפני החתונה יוודע לה שהחתונה לא תתקיים במועדה??

וזו לכאורה סיבה נכבדה שבשלה רשאית הכלה לבטל את השידוך. והרי המהרי"ו שהובא לעיל שהוא המקור לדברי הרמ"א שעיכוב באונס אינו סיבה לבטל את השידוך כותב במפורש:

"ועוד אומר אני... אפילו הכי אם היא טוענת שאינה יכולה לקבל דעתו לשכב עמו ולהיות אצלו והיא נותנת טעם ואמתלא לדבריה שניכרים שיש ממש בדבריה אז יש להתיר לה התקיעת כף. דאפילו אשה שישבה תחת בעלה ימים רבים וטוענת מאיס עלי כתב המיימוני דכופין אותו להוציא. דאפילו לר"ת ויתר גדולים שכתבו שאין כופין אותו להוציא הני מילי באשה הנשואה כבר דאין כופין להוציא אלא אותם השנויים במשנתינו אבל אשה זו כיון שאינה נשואה לו כולהו מודים דאין כופין אותה להנשא לו...".

ופסק ע"פ יסוד זה גם בנובי"ק חיו"ד סי' ס"ח. עיין שם באורך.

ובנודע ביהודה תנינא חיו"ד סי' ר"ד בתשובת בן המחבר כ':

 "...גם טעם ד' שכתב מעלתו על שלא נהג עצמו כמנהג חתן וכלה ולא כתב לה שום אגרת זמן רב וגם לא נתן לה מתנות לצאת ידי חובתו אשר התחייב בתנאים כדאי הוא לבטל ממנה חרם הקהלות כי כשהיה החתן מתנכר במעשיו נגדה ולא היה כמשוש חתן על כלה פשיטא שיש בזה אמתלא טובה לשנוא אותו ואף שבשביל קטט מלבושים ותכשיטים לא אמרינן שתהיה נאמנת לומר בשביל כן הוא מאיס עליה גבי נשואה זה הוא דוקא בנשואה אבל בחתן וכלה פשיטא כיון שהנהגותיו ומעשיו שעשה נגדה לא היה כדרך חיבה מחתן לכלה שזה מעורר שנאה ואיבה וכמים הפנים לפנים כי דרך החתן להשתדל למצוא חן בעיני הכלה והוא לא עשה כן איהו דאפסיד אנפשיה..." 

וק"ו בן בנו של ק"ו לנידון דידן.

ולפיכך נראה לענ"ד שבנסיבות שנוצרו ובהשתלשלות האירועים מותר לכלה לבטל השידוך, ואכן הכלה כתבה לביה"ד כהאי לישנא: "אני **** לא רוצה להתחתן עם **** (=התובע). אני לא רוצה לראותו ואין אני רוצה לשמוע ממנו ושלא יטריד אותי." ואין לך מאיס גדול מזה.

וע"כ דין התביעה לפיצוי על עגמת נפש וסבל להידחות באשר מעשיו גרמו אף הם לכך.

היות ומסקנתנו היא כי מותר היה לכלה לבטל את השידוך בנסיבות שנוצרו, אין מקום לחייבה בהוצאות שגרמה לתובע, כגון טיסה מחו"ל לא"י וכד' היות ומעשיו גרמו לו ואיהו דאפסיד אנפשיה. (ע' באר היטב לשו"ע אהע"ז סי' נ' סק"ז ובשו"ת ישכיל עבדי ח"ה סי' ל"א. ויתכן שיהא הדבר תלוי ביסוד דינא דגרמי שהוא הסיבה העלולה לגרום לחיוב, אם הוא דווקא במתכוון להזיק או אף במכוון להנאת עצמו, ואכמ"ל. וכה"ג כ' בסמ"ע חו"מ סי' שפ"ו סק"י דהוא לפי ראות עיני המורה.)

והיות ומסקנתנו היא כי מותר היה לכלה לבטל השידוך בנסיבות שנוצרו. וחייבנו את הנתבעים רק בהוצאות שהוציא עבור הביגוד ובהחזרת המתנות ולא בהוצאות נוספות. אין מקום לחייב את הנתבעים בהוצאות משפט רבות, אף שהנתבעים משכו את הענין יותר מכפי הדרוש.

דיון בתביעה לחייב ב"גט מחילה":

דרישתו של התובע לסדר "גט מחילה" כלשונו, אינה ברורה. גט שמענו, שטר מחילה שמענו, גט מחילה לא שמענו. האם במקרה שלפנינו יש צורך בשטר מחילה? ומי צריך למחול למי?

כשהוסכם בין הצדדים לבטל שידוך ולא נקרע שטר התנאים יש לדון האם בעינן שטר מחילה (או קבלת קנין על המחילה). דעת ר' ישעיה (הו"ד בטור חו"מ סי' י"ב) דכל זמן שלא מחזיר את השטר לא הוי מחילה גמורה בלי קנין. וכ"פ הסמ"ע (שם סקכ"א). אמנם בשו"ע חו"מ סי' רמ"א סעי' ב' נפסק:

"מחל לחברו חוב שיש לו עליו... הרי זה מתנה הנקנית בדברים בלבד". והוסיף הרמ"א: "הגה וי"א אפילו היה לו שטר או משכון עליו אפילו הכי הוי מחילתו מחילה בדברים בעלמא". ובש"ך שם סק"ח פסק דהוא ספיקא דדינא.

וכן פסק בחלקת מחוקק באהע"ז סי' ק"ה סקי"ד ע"פ המרדכי בריש סנהדרין דמהני מחילת כתובה אפילו אם הכתובה בידה. אמנם ראייתו ממוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו  מחול, נדחתה ע"י קצוה"ח (סי' יב' סק"א) עפ"י שיטת ר"ת שמכר רק שיעבוד נכסים ולא שיעבוד הגוף. וכן הכריע באבי עזר (סוף סדר נשים משניות תפארת ישראל סי' נ').

והאמת שלפי שני הטעמים שמצאנו בפוסקים לשיטת ר' ישעיה הן מטעם ששטר הוי כעומד לגבות (הסבר הב"ח), והן מטעם שיכול לומר משטה הייתי בך (הסבר הכנה"ג) שני טעמים אלו אינם שייכים בשטר תנאים שאינו עומד לגביה ממשועבדים ולא שייך בו טענת השטאה, ולפ"ז א"צ החזרת השטר. וזו גם דעת שי למורא (סי' מ"ז) ומהרש"ם (ח"ו סי' קס"ג).

בנידון שלפנינו שטר התנאים הומצא לביה"ד, אולם יתכן שאחד הצדדים עדיין מחזיק בידו שטר תנאים. בסוגיה זו לא תמיד דברו כל הנוכחים בביה"ד אמת בלבד. אולם ע"פ מה שהעלנו לעיל אין בעובדה שאולי נמצא שטר תנאים בידי אחד הצדדים בכדי לבטל את המחילה.

והנה הכלה כתבה לב"ד כהאי לישנא: "אני **** לא רוצה להתחתן עם **** (=התובע). אני לא רוצה לראותו ואין אני רוצה לשמוע ממנו ושלא יטריד אותי". דברים אלו אמנם מוכיחים על אי רצונה להנשא לתובע, אולם אין בהם מחילה מפורשת מצידה על טענות או תרעומת שיש לה כלפי התובע. אדרבה יתכן שסגנון זה רומז על תרעומת וכוונה לתביעה בעתיד.

אכן הכלה אינה חתומה על שטר התנאים אלא הנתבעים. הנתבעים אמרו מפורשות מספר פעמים בביה"ד שאינם חפצים בנישואי אחותם לתובע, ואין להם תביעה כלפיו מצד קנס וכיו"ב (אף בשטר התנאים אין רמז לקנס וכד'). אמנם במהלך הדיונים העלו הנתבעים תביעת נזיקין כלפי התובע על הנזק הנפשי שנגרם לדבריהם לאחותם, אולם זו תביעה הועלתה רק בשלבים מאוחרים של הסכסוך ואינה מעידה על רצון כלשהו מצד הנתבעים לחזור לשידוך הנ"ל. תביעה זו גם נדחתה על ידינו כאמור לעיל כבר בתחילת פסק הדין.

הפוסקים דנו בשאלה האם יכולים המתחייבים בשטר התנאים למחול עבור החתן והכלה מבלי ידיעתם. ודעת הבית שמואל (אהע"ז סי' קי"ד סק"ו) שאין מחילת האב מועילה. אולם דעת המהרי"ט (חחו"מ סוס"י ק') שרשאי האב לבטל התחייבותו בלא דעת ביתו, שעל דעת כן התחייב. ובשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק סי' קל"ה) כ' שבלי ספק עשה בידיעתה ואין לה שום טענה.

במקרה שלפנינו אף שכ' לעיל שאין לראות במה שכ' הכלה מחילה על כל אשר בליבה אולם בוודאי שיש לראות בכך הסכמה למעשי הנתבעים (אחיה) באי הסכמה לקיום השידוך.

אשר לתובע, הרי שהנתבעים כלל לא בקשו את מחילתו, באשר לטענתם הוא ורק הוא האשם בכל אשר אירע ואין הם מבקשים את מחילתו אלא מייחלים לעונשו ר"ל. אולם לאו שפיר עבדי ולא כך נהגינן בבני ובנות ישראל. ובוודאי שעליהם לבקש מחילתו שהרי סו"ס הם אלו שביטלו את השידוך, גם אם היתה להם הזכות המלאה לכך, ואף שבליבם תרעומת גדולה על התובע.

ואשר ע"כ לטובת הענין אנו סבורים כי על הצדדים לחתום על שטר מחילה, בו ימחלו זל"ז על כל תביעותיהם וטענותיהם. והמוחל ימחלו לו מן השמים.

דרישת התובע כי המחילה תעשה בנוכחות הצדדים, נדחית. היות ומחילה א"צ דווקא בפניו. ע' פת"ש חו"מ סי' רמ"א סק"א. ובפרט שהעלנו לעיל שיתכן שא"צ כאן מחילה חדשה. אמנם הצרכנו מחילה, אולם מפאת רגישות הענין ומניעת עגמת נפש די בחתימת הצדדים על שטר מחילה זה שלא בפני זה.

מסקנות:

א.      על שני הצדדים לחתום על שטר המחילה המצ"ב ולהחזירו לבית הדין תוך 15 יום מיום מתן פסק הדין.

ב.      על הנתבעים להחזיר לתובע תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין את שעון הזהב והמחזורים שנתן התובע לאחותם כשהם באותו מצב כפי שהיו בזמן נתינתם. או סך 1,700 $.

ג.       על הנתבעים לשלם לתובע תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין סך 3,000 $. תמורת הסכום הנ"ל יתן התובע לנתבעים במעמד התשלום את הביגוד במצבו ללא שימוש, בצירוף קבלה או אישור קניה המעידים כי נרכש בסכום הנ"ל ובתאריך הנטען (אייר-סיון תשס"ד).

אנו שבים ומזכירים את שכתבנו בתחילת דברינו, כי פסק הדין ראוי לו שיביא לסיומה המוחלט של פרשה עגומה ומצערת זו.

והאמת והשלום אהבו

                                         הרב אבישי דוד          הרב דוד ספקטור       הרב אליעזר שנקולבסקי

תגיות