בס"ד
מס. סידורי:425

תביעה עקב הטעיה

שם בית דין:איתמר
דיינים:
הרב חי נתן
הרב פרג צבי
הרב כנרתי עמיחי
תקציר:
מדריכת חוגים יעצה למנהלת קייטנה לקנות ציוד על חשבון הישוב בו התקיימה הקייטנה. מנהלת הקייטנה קנתה את הציוד, בדיעבד התברר כי הישוב אינו מוכן לממן את הציוד. היישוב שילם שני שליש מהעלות. מנהלת הקייטנה תבעה מהישוב את דמי השקעתה. היישוב תובע חזרה את הסכום שכבר שילם.
פסק הדין:
בית הדין דחה את התביעה ופסק כי על מנהלת הקייטנה לשלם את שאר החוב.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: י"ד סיון תשס"ה

התובע: א, מנהלת הקייטנה

הנתבע: ב, הישוב

עובדות וטענות 

תקציר העובדות והטענות

בקיץ תשס"ג ניהלה התובעת קייטנה בהרשאת הישוב (הנתבע) כאשר כל המסגרת הכספית של הקייטנה היא באחריותה, היא אוספת כסף מהילדים והיא מארגנת פעילויות או שוכרת אנשים שיפעילו את הילדים. במסגרת עבודה זו העסיקה את ג' כדי שתעביר חוג לאומנות במסגרת הקייטנה.

ג' שעבדה במהלך השוטף של אותה שנה כמדריכת חוג לאמנות במסגרת המתנ"ס בישוב אמרה לתובעת כי מאחר ובמסגרת עבודתה במתנ"ס לא ניצלה את המסגרת התקציבית שהועמדה לרשותה לכן היא חושבת להזמין על חשבון תקציב זה קרשים אצל ספק מישוב אחר. בקרשים אלה אפשר יהיה להשתמש בקייטנה ואת השאר אפשר יהיה לנצל בחוגים שיהיו במסגרת המתנ"ס בשנה שלאחר מכן. מדבריה הבינה התובעת כי תקציב זה אם לא ימומש הרי הישוב לא יקבל במקומו תקציב אחר ומאחר והקייטנה מיועדת לילדי הישוב הרי מוצדק שהם ייהנו מקרשים אלו וכך תוכל להפנות משאבים כספיים לעשיית פעילויות אחרות עם הילדים במסגרת הקייטנה.

בשיחה עם ג' היא אמרה שבעת שבישרה על תכנית הזמנת הקרשים היה ברור לה שכוונתה, או דבריה, עם התובעת היו במגמה שהתובעת תשלם לה עבור קרשים אלה, ואח"כ ג' תשתמש בכספים אלה לחוגים של השנה שלאחריה.

בעת שהגיעה החשבונית מהספק, העבירה אותו התובעת למזכיר כדי שישולם כסף זה מתקציב המתנ"ס המועבר לישוב אך המזכיר סרב בטענה שמדובר בהזמנה עבור הקייטנה ואין זו כלל חובת הישוב לשלם הזמנה זו, וכן רכזת הקהילה טענה שלא' היה מותר להוציא סכומים קטנים לפעילות שוטפת וכי סכום כה גדול של 1200 ₪ נדרש לאישור רכזת הקהילה ומה גם שהתקציב השנתי הכולל של כל החוגים הוא בסה"כ 5000 ₪.

המזכיר אמר שראה ששתי הנשים פעלו בתום לב לכן הוא הסכים לשלם כשני שליש מהתשלום עבור הקרשים דהיינו 846 מתוך 1246 ₪ ושאר הסכום יושת על התובעת ועל ג'.

התברר כי כשני שליש מהקרשים נוצלו בקייטנה וכשליש נשארו לרשות המתנ"ס בישוב ומיעוט מהקרשים שימש לג' להעברת חוג פרטי לאומנות בקיץ.

ההתדיינות בין התובעת לבין מזכיר הישוב נמשכה עד הגעתם לבית הדין בעוד ספק העצים ממתין כשנתיים להשלמת חוב בסך 400 ₪ עבור קרשים שסיפק. בפני בית הדין דרשה התובעת שהישוב ישלם את הסכום הנותר בעוד המזכיר רוצה לתבוע את התובעת להחזיר את הכספים שהישוב שילם כבר על הזמנת הקרשים.

הנושאים לדיון

1)            גיבוי טעות של עובד ציבור.

2)            מי שפעל בעקבות עצה מוטעית שקיבל מחברו.

3)            המהנה חברו בלי שהתנה עימו מראש על התשלום.

4)            ציבור שמחלו ליחיד אם יכולים לחזור בהם.

א.      גיבוי טעות של עובד ציבור

מטענות הצדדים עולה כי אכן רכזת הקייטנה הוטעתה ע"י ג' מדריכת החוגים ובעקבות זאת הזמינה קרשים לקייטנה על חשבון הזמנת קרשים לחוג האומנות שבמסגרת הישוב.

אמנם דבר מצוי הוא במערכת הציבורית שמזדרזים לממש תקציבים לפני שמתחילה שנת תקציב חדשה אך במקרה דנן היו עוד מספר חודשים עד סוף שנת התקציב, מה עוד, שכל הצדדים הנוגעים בדבר ידעו שההכנסות וההוצאות של הקייטנה שייכים לכיסה הפרטי של רכזת הקייטנה, ולמרות שרבים מילדי הישוב נהנו בפעילות הקייטנה בעשיית יצירות מקרשים אלה עדיין אין בכך כדי יצור זיקת חיוב על הישוב ולחייבו לשלם עבור הנאה זו. המדובר כאן על הטיית ציוד ציבורי לקייטנה פרטית ולכן היה על מדריכת החוגים להתייעץ עם הממונים עליה ולקבל אישורים לרכישה זו שאינה כלל במסגרת העבודה שנקבעה לה על ידי הישוב. אמנם בדיעבד שכבר בוצעה ההזמנה מתעוררת השאלה אם הישוב צריך לשלם מחיר טעות זאת.

לגבי גיבוי עובדי ציבור שחרגו מסמכותם מצאנו בהלכה כי ניתנה חסינות מפני תביעה רק למספר מצומצם של עובדי ציבור והם: דיין, שליח בית דין, רופא וכן מלמד ואב בעת שהם עוסקים בחינוך (תוספתא ב"ק ט', ג') ושם מותנה הדבר במספר תנאים, ועוד שאם רוצים לפטור אותם משיקולים של טובת הכלל הרי חייב הציבור ליטול על עצמו את חובת הפיצוי אם גרמו נזק לאדם פרטי. (שו"ת חת"ס מ"ד רל"ט סק"ט) אבל כאמור לעיל מכיוון שכאן מסגרת הקייטנה הינה פרטית וכן מדריכת החוגים עבדה בקייטנה זו באופן פרטי ולא כנציגת הישוב אי אפשר להגדיר זאת כטעות במסגרת עבודתה בישוב ואין הישוב צריך לגבות טעות זאת.

ב.      מי שפעל בעקבות עצה מוטעית שקיבל מחבירו

רכזת הקייטנה טענה שהיא הוטעתה ע"י מדריכת החוגים שאמרה לה שהיא יכולה להזמין קרשים על חשבון תקציב המתנ"ס לישוב בעוד שהמדריכה טענה כי התכוונה אמנם לנצל בהקדם את מסגרת תקציב החוגים השנתי אך התכוונה לכך שרכזת הקייטנה תחזיר את הכסף עבור הקרשים לשימוש קופת החוגים בשנה שלאחריה.

אם נקבל את טענת רכזת הקייטנה כי הוטעתה ע"י המדריכה וסמכה עליה הרי זה דומה לדין הנזכר בחו"מ ש"ו,ו (עפ"י ב"ק צט):

"המראה דינר לשולחני ואמר לו "יפה הוא" ונמצא רע, אם בשכר ראהו חייב לשלם אף על פי שהוא בקי ואינו צריך להתלמד, ואם בחינם ראהו פטור, והוא שיהיה בקי שאינו צריך להתלמד, ואם אינו בקי חייב לשלם אעפ"י שהוא בחינם, והוא שיאמר לשולחני עליך אני סומך או שהיו הדברים מראים שהוא סומך על ראייתו, ולא יראה לאחרים."

ובנידון דידן שהרכזת הסתמכה על דברי המדריכה והזמינה קרשים לקייטנה הרי הדברים מוכיחים שעל המדריכה היא סמכה גם אם לא אמרה בפירוש "חזי דעלך קא סמכינא" כיון שהרכזת נתנה אמון במדריכה שעבדה במשך כל השנה בהעברת חוגים בישוב ודינה כדין המראה דינר לשולחני.

אמנם שם בסוגיא כתב הרא"ש (ב"ק פ"ט) שחיובו של השולחני הוא מדין גרמי כיוון שההיזק בא בשעת מעשה, שמיד כשאמר לו שהדינר טוב מזיקו כי ברגע שאמר על המטבע שהוא טוב נגרם על ידי דיבורו, מה שאין כן במקרה שיכול המייעץ לומר שלא היה לך לסמוך על דברי ולשאול גם אדם אחר.

והנה בהג"א (ב"ק שם וש"ג שם) כתב שהדין שבגמרא מתייחס גם למי שמראה דינר סחורה או משכון, אמנם היש"ש (שם סימן כ"ד) והש"ך (חו"מ ש"ו סקי"ב) קבעו שבאופן כזה אין המציע חייב, כי אין לו לקנות ולקחת המשכון בעל כורחו. לפי זה גם אם נקבל את טענת הרכזת על העצה הלא טובה שנתנה לה המדריכה, שמעמדה כמי שאינו בקי, מאחר והיה עליה להתייעץ בעניין עם המזכיר, דינה כאומן שאינו מומחה לדבר שלא היה לו להכניס עצמו ולחוות דעתו בדבר שאינו בקי בו ולכן העצה הלא טובה שנתנה לרכזת נקראת פשיעה (עפ"י מאירי ב"ק נו.), אך מכיוון שרכזת הקייטנה בחרה מרצונה החופשי לעשות את חוג האומנות דווקא ע"י הזמנת הקרשים למרות שלא הייתה מחויבת לכך ולפי היש"ש והש"ך דלעיל אין היועץ עצה שאינה נכונה חייב את מחיר התקלה.

אמנם מאחר וכוונת מדריכת החוגים הייתה לטובה ולא בכוונת היזק, והנזק שנגרם על ידה הינו בשוגג ולא במזיד, הדבר תלוי במחלוקת הראשונים אם חייבת לשלם שלדעת הש"ך (חו"מ שפ"ו סק"א וס"ק) כדעת הי"א שהביא הרמב"ן בדינא דגרמי, שאין גרמי חייב אלא משום קנס, ובשוגג לא קנסו. אמנם דעת הרמב"ן עצמו שהובא בש"ך שם שאפילו בשוגג חייב כיוון שחיוב גרמי הוא מן הדין ולא מטעם קנס והוא הדין בנידון דידן ולכן נראה שאי אפשר לחייב את המדריכה על עצתה ולהוציא ממנה כסף ומה גם שהיא מכחישה שאמרה לרכזת הקייטנה שתקבל את הקרשים על חשבון הישוב ללא תמורה מצידה.

ג.       המהנה חבירו בלי שהתנה עימו מראש על תשלום

מדברי הצדדים עולה כי רכזת הקייטנה השתמשה בכשני שליש מהקרשים שהוזמנו כלומר בשווי של כ- 800 ₪ אך דא עקא שמתוך שהוטעתה חשבה שהיא מקבלת קרשים אלה בחינם וכי אם הייתה יודעת שתצטרך לשלם עבורם הייתה נמנעת מלהזמינם.

מצב זה מוגדר בפוסקים כ"מהנה את חברו בסתם" וביחס לזה קבע ערוך השולחן (חו"מ שצ"א, ז) כי אם הנהנה היה עומד ממילא להוציא אותו סכום שהוציא עליו נראה שיחויב במלוא הסכום, אבל בנידון דידן אמרה הרכזת שאלמלא הוצעה לה ההצעה לקבל קרשים במסגרת תקציב המתנ"ס לא הייתה בתכנית הקייטנה לעשות פעילות זאת עם הקרשים.

בכתובות (דף לד:) מובא מקרה ביורשים ששחטו ואכלו פרה שקיבל אביהם בשאילה ולא הודיעם על כך בטרם מותו הרי אין הבנים חייבים לשלם למשאיל כי אם דמי בשר בזול. ביאר הרשב"א בתשובותיו (ח"ג ס' צ"ו) שהכוונה לשני שליש מעלות הבשר. (והובא גם בב"י אה"ע ס' נ' ובערוה"ש חו"מ רמ"ו, י"ט) והובא להלכה במספר מקומות שאדם המקבל טובת הנאה שבדרך כלל משלמים עליה אבל קיבל אותה בלי התניה כל שהיא, בכל זאת צריך לשלם עבור ההנאה שקיבל כי: "כל המהנה סתם דעתו על תשלום ואין אומרים שמחל על התשלום" (ר"ן בדף סג. מדפי הרי"ף בכתובות, נתיבות חו"מ רס"ד ד') וכן בחו"מ (רס"ד, ד בהגה) "כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה לא יוכל (חברו) לומר בחינם עשית עמדי הואיל ולא ציויתך אלא צריך ליתן לו שכרו" קצות החושן (חו"מ רמ"ו סק"ב) התייחס לטענת הנתבע: "לו ידעתי שתבקש שכר לא הייתי נזקק אליך והייתי מוציא על עצמי פחות משווי ההנאה שנתת לי," וקבע כי מצידו של הנהנה לא איכפת לנו אם התכוון לשלם, שכן הוא חייב בדמי הנאה גם אם לא נוצר קשר חוזי עם המהנה.

כאמור לעיל הרי תשלום על הנאה כזאת היא בשיעור "דמי בשר בזול" שהוא שני שליש משווויה ולפי זה אם סופקו לרכזת הקייטנה קרשים 800 ₪ הרי שומה עליה לשלם עבורם 532 ₪ שהם שני שליש מ- 800 ₪.

ד.      ציבור שמחלו ליחיד אם יכולים לחזור בהם

כתגובה לתביעת רכזת הקייטנה מול מזכירות הישוב לשלם את 400 ₪ הנותרים לספק, תבע אותה המזכיר שתחזיר את 800 ₪ שהישוב כבר שילם לספק העצים. אמנם במהלך הדיון הודה המזכיר כי כשליש מהקרשים שהוזמנו, הועברו בתום הקייטנה לרשות הישוב ולפי זה 400 ₪ מתוך 800 ₪ צריך הישוב לשלם עבור הקרשים שקיבל ואם כן השאלה היא לגבי 400 ₪ הנוספים ששולמו ע"י המזכיר, אם הישוב יכול לחזור בו מתשלום זה ולתובעו מרכזת הקייטנה.

בעניין זה קבלו הפוסקים כי נבחרי ציבור שהחליטו החלטה מסוימת על פי אומד דעתם כגון שפטרו את אחד התושבים מתשלום מס משום שאמדוהו שאין בידו לשלם, ולאחר מכן התברר שטעו באומד דעתם, אין באפשרותם לחזור בהם ולחייבו על תקופת העבר (שו"ת מים עמוקים לראנ"ח ס' ס"ג, רמ"א חו"מ ס' כ"ב "וטובי העיר" מכון שער המשפט ע"מ קכ"ט) וכן נקבע כי נבחרי הציבור שפטרו את אחד מבני העיר מתשלום אף שלא קבלו בקניין על כך בכל זאת החלטתם קיימת. (רא"ש כלל ו' סימן ד', כנה"ג חו"מ קס"ג, הגב"י קי"א) ואף אם המזכיר לא שיתף בהחלטתו את חברי המזכירות בכל זאת גם אדם אחד שממונה מטעם הציבור לעסוק בצרכיו יש לו סמכות של נבחרי הציבור וכדברי הרשב"א בתשובותיו (ח"ה ס' קכ"ה):

"ומכל מקום אם אותם היחידים הם טובי העיר שהעמידו אותם הציבור עליהם והם מסכימים מן הסתם. אם קבלו כל בני העיר על מה שיעשה בעניין זה אפילו אחד הרי הוא כמו שיעשו כולם".

וכן במרדכי (ב"ב ס' תפ"ז) כתב בשם ראבי"ה דגם ליחיד שהתמנה בסתמא יש סמכות של נבחרי ציבור.

ולפי כל הנ"ל אין הישוב יכול לתבוע חזרה את הכסף ששילם לספק העצים בעקבות הזמנת רכזת הקייטנה אצל ספק העצים.

סיכום

1.      הישוב אינו יכול לחזור בו מזה ששילם כבר עבור שני שליש מהקרשים למרות שהישוב קיבל בפועל רק כשליש מהקרשים וכל זה מכיוון שפטור מתשלום או מחילה שניתנה ע"י ציבור או נציגיו אי אפשר לבטלם.

2.      גם אם לא נאמרו הדברים בפירוש ע"י הנוגעים בדבר הרי מוטל היה על רכזת הקייטנה להבין שציוד ציבורי שניתן לה כקייטנה פרטית אינו ניתן ללא תמורה וגם אם הבינה אחרת מדברי ג' הרי מוטל היה עליה ללבן נקודה זו מראש עם המזכיר או רכזת הקהילה.

3.      על הנאה שהגיעה לאדם והביאה לו תועלת אעפ"י שטוען שהיה נמנע מלקחתה אם היה יודע שיצטרך לשלם עבורה בכל זאת עליו לשלם עבור 2/3 מ- 800 ₪ שהיה אפשר לתבוע ממנו ולכן על רכזת הקייטנה לשלם 532 ₪ עבור הנאה זו למרות שחשבה מראש שאינה צריכה לשלם עבורה.

4.      אפשר היה לתבוע את המדריכה לאמנות על הטעיית רכזת הקייטנה. אבל ממילא הייתה יכולה המדריכה לתבוע את רכזת הקייטנה לשלם עבור הנאתה כדלעיל סעיף ג', ולכן מדין "שיעבודא דרבי נתן" (שו"ע חו"מ סימן פ"ו) לפיו אם א' חייב ל-ב' ו-ב' חייב ל-ג', הרי שא' יכול תבוע ישירות את ג', הרי שתביעה זו הייתה חוזרת בסופו של דבר לתובעת ולכן הוחלט ע"י בית הדין שעל התובעת לשלם בהקדם את שארית החוב לספק העצים.

ניסוח פסק הדין כפי שנקבע בתאריך יד' סיוון תשס"ה ונמסר אח"כ לצדדים:

פסק דין בעניין: הוצאות קייטנה של הישוב.

בעניין דרישת... ממזכירות... להשלים חוב בסך 400 ₪ לספק עצים, בנוסף ל- 800 ₪ אשר שולמו כבר ע"י המזכירות עבור עצים שהוזמנו גם עבור קייטנה שנוהלה ע"י התובעת בקיץ תשס"ג.

לאחר שמיעת טענות הצדדים הוחלט ע"י ביה"ד:

א. תביעת התובעת נגד המזכירות נדחית.

ב. 400 ₪ שעדיין לא שולמו לספק העצים ישולמו לו ע"י התובעת תוך שלושים יום מהתאריך הנקוב לעיל.

ובאנו על החתום פה במתא איתמר

הרב נתן חי אב"ד                        הרב צבי פרג- דיין                      הרב עמיחי כנרתי-דיין

תגיות