קבעו מחיר ולא הזכירו אם כולל מע"מ
התובע: א, קבלן שיפוצים
הנתבע: ב, בעל הדירה
עובדות וטענות
תיאור
העובדות
קבלן שיפוצים סיכם עם לקוח על מחיר. הצדדים לא הזכירו אם המחיר כולל מע"מ או לפני מע"מ. לאחר ביצוע העבודה, כשדרש הלקוח קבלה, התגלעו חילוקי דעות בין הלקוח לקבלן. לטענת הקבלן המחיר אינו כולל מע"מ, ואילו לטענת הלקוח, אין הצדקה לכך שיוסיף מע"מ על המחיר.
א. מחיר לפי מנהג המקום
במושכל
ראשון היה נראה לכאורה דיד הקבלן על התחתונה, דקיימא לן בספקות בשטרות שיד בעל השטר על התחתונה. ודוקא שהלקוח מוחזק בכסף המסופק, אבל אם כבר פרע לקבלן, הוי
תפיסה ברשות ולא מפקינן מיניה, וכמש"פ הנימוק"י (ב"מ נט,ב
בעמוה"ר), הובאו דבריו להלכה בשו"ע חו"מ מב,ח. ועיין שם בש"ך
ס"ק טו דאף תפיסה ברשות בעדים מהני בטוען ברי, ובכגון זה טוען הקבלן ברי. אך
מכל מקום אם עדיין לא נתן הלקוח לקבלן את תמורת עבודתו, יד הקבלן (המוציא) על
התחתונה.
אולם בדין זה נלענ"ד שיש לדון בשתי נקודות נוספות. איתא בגמ' כתובות קי,ב:
"תנו רבנן, המוציא שטר-חוב על חבירו, כתוב בו בבל, מגבהו ממעות בבל, כתוב בו ארץ ישראל, מגבהו ממעות ארץ ישראל. כתוב בו סתם, הוציאו בבבל, מגבהו ממעות בבל, הוציאו בארץ ישראל, מגבהו ממעות ארץ ישראל. כתוב בו כסף סתם, מה שירצה לוה מגבהו".
על
הסיפא (כתוב בו כסף סתם), פירש רש"י וז"ל:
"מאה כסף ולא פירש אם סלעין אם דינרין אם פודיונין. מה שירצה לוה מגבהו. ואפילו איסרין".
ומבואר
בהמשך הגמרא - ביחס לסיפא (כסף סתם) - דאינו פורע נסכא היכא שכתוב מטבע, ולא
פריטי, עיי"ש. וכן פסק הרמב"ם (מלוה ולוה יז,ט) והמחבר בחו"מ מב,ד.
ומבואר
בגמ' דכאשר לא יודעים אנו איזה מעות התחייב, אזלינן בתר מקום השיעבוד, ובודאי
התחייב מעות כמקום השעבוד. אם ניישם את דברי הגמרא לדברי ימינו, אם כתוב שאדם
התחייב סכום מסוים ואינו ידוע אם החיוב בשקלים או בדולרים, אם החיוב היה בארץ
ישראל התחייב בשקלים, ואם החיוב היה במדינה בה נוהג התשלום בדולרים, החיוב
בדולרים. ומדברי הגמ' משמע לכאורה דדוקא כשכתוב בשטר היכן היה מקום ההתחייבות, אך
אם המקום לא מוזכר בשטר, אזלינן בתר מקום הגוביינא. ומצאנו בדין זה מחלוקת
ראשונים. הר"ן בסוף מסכת כתובות, כתב וז"ל:
"משמע לי דהיינו טעמא דכיון שלא פירש מקום, מסתמא נשתעבד הלוה לפרוע במטבע של מקום גוביינא אם לפחות אם להוסיף.
אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק יז מהלכות מלוה ולוה שאם טען הלוה שהמעות שאני חייב לך מכסף שהוא פחות מזה המטבע, ישבע המלוה ויטול.
ולפ"ז משמע דהיינו טעמא דמסתמא אמרינן דבמקום גוביינא היה דר מתחילה, ולפיכך כל שאינו יכול להתברר, אם טוען הלוה שאותו כסף היה פחות, ישבע המלוה. ולפ"ז אם הביא ראיה המלוה או הלוה שהיו דרים בשעת הלואה במקום אחר, נוטל כמקום הלואה. ואין כל זה במשמע".
הרי
לפנינו מחלוקת הרמב"ם והר"ן בטעם הדין. לדברי הרמב"ם החיוב הוא
תמיד לפי מקום ההלואה, אלא שכאשר אין ידוע מהו מקום ההלואה אמרינן שמקום הגוביינא
הוא מן הסתם מקום ההלואה. ולדעת הר"ן, כאשר לא הזכירו מקום ההלואה, דעתם היתה
להתחייב לפי מקום הגוביינא, ועל כרחך לא תועיל הוכחה ביחס למקום ההלואה, וכן לא
יצטרך המלוה להשבע כנגד טענת הלוה שהחיוב היה במטבע קטנה ממטבע שבמקום הגוביינא.
ועיין בזה בבעה"ת (שער נד, א,ד) ובש"ך מב,לג מש"כ בזה.
והנה
צ"ע לדעת הר"ן מה יהיה הדין כאשר החיוב הוא על-פה וכמובן לא הוזכר שם
המקום, האם גם בכהאי גוונא אזלינן בתר מקום הגוביינא. לענ"ד נראה מדברי
הר"ן דדוקא בשטרות שרגילים לכתוב את מקום ההתחייבות, אי כתיבת מקום ההתחייבות
מלמדת על כוונת הצדדים לפרוע לפי מעות מקום הפרעון. אולם במקום שאין רגילות לכתוב
(או לומר) את מקום ההתחייבות, ודאי כוונתם לפרוע לפי מקום ההתחייבות. עוד נראה,
דלאו דוקא ביחס לערך המטבע אלא הוא הדין ביחס לשאר תנאים בענייני תשלום דאזלינן
בתר מקום ההתחייבות (או הגוביינא - כדלעיל לדעת הר"ן).
לכן
בנדון דידן, אם יוכיח קבלן השיפוצים שמנהג הקבלנים במקומנו לקבוע מחיר ללא
מע"מ, וכאשר נוקבים מחיר בחוזה או בע"פ הוא ללא מע"מ, הרי שדין
המחיר שננקב הוא ללא מע"מ. והמקום הקובע לענין זה הוא ארץ ישראל, ודוקא מנהג
קבוע וידוע. וכן לאידך גיסא אם הקבלן מוחזק - אם יוכיח הלקוח שמנהג המקום שכאשר
קבלני שיפוצים נוקבים מחיר, המחיר כולל מע"מ, א"כ יש לראות את
המע"מ ככלול במחיר.
ואמנם המנהג במקומנו שכאשר קובעים מחיר, ולא הוזכר מפורשות שהמחיר אינו כולל מע"מ, או שאמר מפורשות שלא יתן קבלה, שהרי זה כאומר שהמחיר אינו כולל מע"מ, אין לבוא בדרישה ללקוח להוסיף מע"מ על המחיר שסוכם. ולכן בנדו"ד אף אם הקבלן מוחזק, אין להוסיף מע"מ על המחיר שסוכם.
ב. מדין אונאה
אולם
צ"ע אם הקבלן יכול לבוא בטענה של ביטול מקח מדין אונאה יותר משתות, שהרי
המע"מ במקומנו הוא 17% שהוא קצת יותר משתות (16.67%) ועל פי האמור לעיל שאין
להוסיף מע"מ על המחיר, על הקבלן מוטלת חובת ההוכחה שאכן המחיר בשוק של עבודה
מסוג העבודה שבוצעה, היא ביותר משתות מהמחיר שסוכם. במידה ויוכיח, היות ולא ניתן
להחזיר את המקח, יש להחזיר את האונאה, וכדמוכח מדברי הרמב"ם פי"ג ממכירה
הי"ז, בדין אונאה יותר משתות בשכירות, וכדמוכח מדברי תרומת הדשן סי' שיח
(וע"ע במש"כ בחלק א, ח/ד, ואכמ"ל).
ברם,
בנדון שאלה זו בהכרח עלינו ללכת אחרי המוחזק משני טעמים:
א - נחלקו הראשונים אם בקבלן יש דין אונאה, עיין ברמב"ם פי"ג ממכירה הי"ח שסובר שיש בקבלן אונאה, ולרשב"א (ב"מ נו,ב) אין בקבלן אונאה,
ויכול הלקוח המוחזק לומר קים-לי כרשב"א.
ב - היות ושכר פועל לעשות בקרקע, הוי דומיא דספיקת הגמ' בב"מ נו,ב במי ששכרו לזרוע לו זרעים בקרקע, אם הוי לענין אונאה כקרקע או כמטלטלין, וכמש"כ בעמודי אור סי' קז, הובאו דבריו בפת"ש רכז,כו. ובכגון זה אזלינן בתר המוחזק.
תבנא
לדינא (פסק הדין):
באם לא יוכיח הקבלן שמחיר העבודה יותר משתות מהמחיר שסוכם, המחיר שסוכם כולל מע"מ. ואף במידה ויוכיח כנ"ל, אין לחייב את הלקוח לשלם לו את האונאה, אך במידה והקבלן מוחזק, אין מוציאים מידו.
מסקנות הלכתיות
א.
קיי"ל בספקות שבשטר, שיד בעל השטר
(המוציא) על התחתונה.
ב. 1.
כאשר התחייב במעות ולא יודעים באילו מעות התחייב (שקלים או דולרים), אזלינן בתר
מקום ההתחייבות.
2. לדעת הר"ן דוקא אם הזכירו את מקום ההלואה, שאל"כ דעתם
להתחייב לפי מקום הגוביינא.
ג. קבלן שיפוצים שבא בטענת אונאה, יש ספק אם יש אונאה בשכירות קבלן, ובפרט בשכרו לעבוד במחובר לקרקע, וע"כ אזלינן בתר המוחזק.
