בס"ד
מס. סידורי:349

חיוב עדות במשפט פלילי

שם בית דין:בית אל
דיינים:
הרב אחיטוב עובדיה
הרב בר שלטון דוד
הרב רכניץ עדו
תקציר:
התובע היה מעורב בתגרה שהנתבע היה עד לה. התובע תובע שבית הדין יחייב את הנתבע להעיד שנית את כל הידוע לו על התגרה. הנתבע טוען כי העיד את כל הזכור לו וכי ההרשעה לא נבעה מעדותו.
פסק הדין:
בית הדין דחה את התביעה.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

האירוע וטענות הצדדים

עובדות וטענות

המקרה:

אירעה תגרה במקום ציבורי. בסוף התגרה היתה למר י' חבורה בעינו, בעקבות מכה שקבל מהתובע.

התובע טוען:

1.      מר י' ומר א', שניהם בגיל העמידה, תקפו אותו במקום ציבורי, הנתבע קם, פנה לאביו של התובע בבקשה להתערב, ומשלא נענה ניסה לחצוץ בגופו בין הניצים. משהתגברה התגרה זז הנתבע הצדה ומר י' וא' רדפו אחרי התובע אל כיוון היציאה מהמקום. השניים השיגו אותו בין הדלתות הפנימיות והחיצוניות, תפסו אותו והכו אותו. בתגובה התובע הכה את מר י' וגרם לו לחבורה בעינו, התובע חזר על הודאה זו גם בבית המשפט.

2.      לדברי התובע, הנתבע צפה במתרחש, אולם, כאשר נחקר במשטרה 3 ימים מאוחר יותר, ובבית המשפט שלוש שנים לאחר מכן, הוא טען שאינו זוכר פרטים הנראים לתובע משמעותיים.

3.      בעקבות האירוע התובע הורשע בסופו של דבר: נגזרה עליו חצי שנת מאסר על תנאי, פיצוי למר י' בגובה 10,000 ש"ח וקנס בגובה 2,500 ש"ח.

4.      התובע טוען שאילו היה הנתבע מספר את כל הידוע לו בבית המשפט הרי שהתובע היה מזוכה בסופו של דבר.

לפיכך, התובע תובע מהנתבע:

1.      להעיד שנית בבית המשפט עבור התובע.

2.      או לפצות את התובע על הנזק שנגרם לו.

הנתבע טוען:

1.      שהוא אינו העד המרכזי בפרשה, ולא עדותו היא זו שהובילה להרשעה.

2.      שהוא אכן אינו זוכר מה אירע.

3.      שהתובע הורשע גם בעקבות הטרדה טלפונית.

דיון

האם יש מצוות עדות בבית משפט?

בשו"ע (חו"מ כח, א) נפסק:

"כל מי שיודע עדות לחבירו וראוי להעידו, ויש לחבירו תועלת בעדותו, חייב להעיד, אם יתבענו שיעיד לו (בב"ד תוס' וב"י), בין שיש עד אחד עמו בין שהוא לבדו";

שלושה מקורות למצווה זו:

1.      הפסוק "אם לוא יגיד ונשא עונו" (ויקרא ה, א, וכן הובא ברמב"ם סהמ"צ עשה קעח).

2.      החובה הכללית: "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז, וברמב"ם סהמ"צ לא תעשה רצז).

3.      מצות השבת אבידה (נימוקי יוסף, ב"ק כד, א, רמב"ן קונטרס דינא דגרמי).

נראה ששני המקורות האחרונים מחייבים אדם להעיד גם בבית משפט על מנת להציל את הנתבע מידי התובע, זאת, במסגרת החובה הכללית לסייע לאדם מישראל הנמצא בצרה.

בשו"ת דברי יציב (חו"מ, עט) כתב שבשו"ת חקקי לב (חו"מ כו) דן בשאלה האם מצוות העדות חלה גם על עדות בערכאות על מנת להציל אדם, ונשאר בצ"ע.

מה גם, שבנידון דידן, יש לדון האם עדות במשפט פלילי היא בגדר ערכאות או שהיא מותרת מסיבות שונות.

האם יש חיוב ממון על אדם שנמנע מלהעיד?

בשו"ע (חו"מ כח, א) נפסק:

"ואם כבש עדותו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים".

רוצה לומר, אין חיוב בדיני אדם על אדם שברור לכל שכבש את עדותו.

האם יש מצוות עדות על עד אחד?

בגמרא (ב"ק נו, א) נפסק שעד אחד הנמנע מלהעיד פטור אפילו מדיני שמיים. אולם, מהרמב"ם (עדות א, א) משמע שיש מצווה אפילו על עד אחד. קצות החושן (כח, ג) כתב שעד אחד חייב כחלק ממצוות השבת אבידה, ונתיבות המשפט (כח, א) כתב שיש על עד אחד רק מצווה דרבנן.

במקרה דנן, של משפט פלילי, הרי שעדות ברורה של עד אובייקטיבי אחד, היתה יכולה לכאורה להכריע את הכף לטובת התובע. ולכן, מסתבר שאילו היה הנתבע יודע שהתובע זכאי היתה עליו חובה להעיד עבורו בבית המשפט.   

עדותו של הנתבע במשטרה ובבית המשפט

כאמור לעיל, התובע טען שהנתבע לא סיפר את כל הידוע לו בבית המשפט ובעקבות כך התובע הורשע.

הנתבע אמר בחקירתו במשטרה ובבית המשפט כי היתה "התגוששות" בבית הכנסת, וכן שמר י' וא' "דחפו" את התובע החוצה. במילים אחרות, הוא העיד כי לא היה מדובר במעשה חד צדדי של התובע, אלא בהתגוששות. מכאן, שהנתון המרכזי בדבר מעשיהם של מר י' וא' הובא לידיעת בית המשפט.

יתירה מזו, השופט קבע בפסק הדין שהיה מרשיע את התובע גם אילו גרסתו לאירוע היתה מתקבלת.

גם אילו טענת התובע, כי המידע שהסתיר הנתבע היה מביא לזיכויו, היתה נכונה, הרי שהיא לא הוכחה בפנינו. התובע עצמו אינו יודע מה ראה הנתבע, כיון שפניו היו מופנות לכיוון היציאה, בניסיון הבריחה שלו מהמקום. וגם אם הנתבע הסתכל לכיוון היציאה הרי שהוא ראה את גבם של מר י' וא' ולא מה אירע בדיוק בינם לבין התובע.

לסיכום:

1.      על הנתבע ישנה חובה לספר את הידוע לו בבית המשפט על מנת לזכות את התובע.

2.      למיטב הבנתנו, בעדותו בבית המשפט הנתבע אכן סיפר את הנתון המרכזי - היתה התגוששות בין התובע למר י' וא'.

3.      לא הוכח כי הנתבע נמנע מלספר פרטים נוספים שהיו ידועים לו.

4.      על פי פסק הדין של השופט, התובע היה מורשע גם אילו היתה גרסתו מתקבלת.

5.      גם אילו היה הנתבע נמנע מלהעיד בבית המשפט להגנת התובע, הרי שהוא לא היה חייב ממון על כך.

לפיכך,

1.      אנו דוחים את התביעה.

2.      אנו קובעים כי אסור לתובע להטריד את הנתבע בעניין זה.

תגיות

הוצאה מהמוחזק - הצורך בראיה ברורה החובה להעיד - החובה להעיד החובה להעיד - מקור החובה החובה להעיד - בערכאות של נכרים איסור פנייה לערכאות - במשפט פלילי איסור פנייה לערכאות - החובה להעיד בפני ערכאות החובה להעיד - אם יש חיוב ממוני על הנמנע מלהעיד חיוב בדיני שמים - על הנמנע מלהעיד החובה להעיד - חיוב בידי שמים כשיש רק עד אחד - כשיש רק עד אחד עד אחד - החובה להעיד חיוב בדיני שמים - כשיש רק עד אחד החובה להעיד - כשיש רק עד אחד עד אחד - החובה להעיד במשפט פלילי כשיש רק עד אחד - במשפט פלילי בלשון בני אדם - "התגוששות"