בס"ד
מס. סידורי:340

משכיר שתיקן פגמים במושכר במקום השוכר

שם בית דין:מצפה יריחו
דיינים:
הרב קרויזר יהודה
הרב פז ברוך
תקציר:
התובע השכיר בית לנתבעים. המשכיר תובע מהשוכרים דמי תיקון נזקים שבצע במושכר. השוכרים טוענים כי באו לתקן והקפיצו את האב מהצבא ועל כן היה על המשכיר לחכות עד שובו לתקן את הנזקים ולא לתקנם לבד.
פסק הדין:
בית הדין פסק כי כיוון שפורש בחוזה כי על השוכרים לתקן נזקים מיד אין כאן טענת אונס.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

הנידון: משפחת א', השכירו דירה למשפחת ב'. לאחר שמשפחת ב' עזבה את הדירה נמצאו בה ליקויים ונזקים המפורטים בכתב התביעה, לטענת התובעים הנתבעים מודים לכמה מן הטענות, מודים חלקית לכמה טענות, ודוחים כמה טענות מכל וכל, אבל דוחים את האומדן של התיקון. לפני התייחסות פרטנית לרשימת התביעות, נתייחס לכמה שאלות עקרוניות שעלו שיש להם השלכה לדיון.

(א) מר ב' לקח חופשה משירותו הצבאי כדי לטפל בהעברת הדירה ותיקון הליקויים. באמצע יום זה כאשר עדיין לא הספיק לתקן את הדרוש תיקון הוקפץ ליחידתו. מר א' בינתיים תיקן הדרוש תיקון, והנתבעים טוענים שהיו צריכים לחכות עד יום שישי כאשר מר ב' חוזר כדי לטפל בתיקונים, אז הם היו מתבצעים בלי הוצאות כלל. האם יש ממש בטענה זו?

(ב) האומדן שניתן בכמה מין התביעות היה לפי תעריף של איש מקצוע, על אף שמר א' עצמו ביצע התיקונים, לפעמים בעזרת פועלים ערבים. האם יש למר א' זכות לתבוע תשלום למעשה מקצועי כאשר הוא עצמו ביצע התיקון?

(ג) שאלה תיאורטית, שאינה באה לידי ביטוי בתביעה כספית בנידון דידן. בחוזה יש התחייבות של מר וגברת ב' להשקות הדשא. אח״כ הוכרז על שנת בצורת והוטל מס כבד על שימוש יתר במים. האם ההתחייבות להשקות מתבטלת לאור הנ״ל או שהיא עדיין עומדת בתוקפה ועל השוכר לספוג העלויות הנוספות?

(ד) מר א' נכנס לגינה של המושכר בלי ידיעת השוכרים וכיוון שעון ההשקיה שימשיך להשקות הדשא, וכך חייב השוכרים בהוצאות. האם היה מותר לו לעשות כן או לא?

(ה) גברת ב' טענה שהטענות שלהם על תקלות בבית טופלו בהרבה פחות נחרצות מטענות השוכרים החדשים, ומר א' עשה מאמצים רבים לתקן תקלות לבד עד שהביא בעלי מקצוע, וכך נגרמה להם אי נוחות, כאשר הטיפול בטענותיהם של השוכרים החדשים טופלו בנחרצות ומיד ניגש לבעלי מקצוע וכו׳ ולא היה מוכן לחכות עד יום שישי וכו׳. האם יש ממש בטענה זו?

נתייחס לשאלות אלו בעז״ה, ואח״כ לדיון פרטני על התביעות עצמן.

שאלה א'

האם יש לפטור הנתבעים בטענה שמר ב' היה אנוס ולכן היו צריכים לחכות עד יום שישי כאשר חזר מן הצבא?

שאלה זו סובבת והולכת על הכלל שיש טענת אונס בממון. נאמר במסכת כתובות (ב'־ג') שאדם חייב לזון את אשתו אם עברו שנים עשר חדש מאז שהתארסו ועדיין לא נשאו, לפי מנהגם בזמן הש״ס לחכות שנה בין הקידושין והנישואין. ונאמר בגמ' שאם היה אונס שמנע את הנישואין, בין אם האונס בא מן האיש, שחלה ובין אם האונס בא מן האישה כגון שחלתה, הבעל פטור מליתן מזונות לאשתו בגלל ש"יש טענת אונס בממון״. זאת אומרת הואיל ואינו אשם בזה שלא נשא את אשתו אלא גורם חיצוני בלתי נשלט גרם לכך, היינו חולי שלו או של אשתו, הוא פטור מן ההתחייבות שלקח על עצמו, שכל חיובי ממון אינם חלים כאשר המתחייב אנוס ולכן נמנע מלבצע את המוטל עליו. לאור הנ״ל יש מקום לטעון בנידון דידן שעל אף שהיה על השוכרים התחייבות לתקן הנזק, הואיל והיה אנוס, ולא היה יכול לבצע את המוטל עליו, אין מקום לחייב אותו על כך והיו צריכים לחכות עד יום שישי כאשר חזר מן הצבא ובטל האונס שמנע ממנו לבצע את המוטל, ואז היה מתקן לבד בהוצאה פחותה בהרבה ממה שהתבצע בפועל.

נערוך סקירה תמציתית של הסוגיה "טענת אונס בממון״ ונבחן את הנידון דידן לאחר סקירה זו.

עי׳ ש״ך (כא, ג) שמצביע על סתירה בין הנאמר בנדרים כז למה שנאמר בירושלמי. בנדרים כז נאמר שאם בעל דין מוותר על זכויות שיש לו בבית דין כגון שיכול להישבע ולהיפטר מתביעה או שיכול להישבע, וליטול, אם אינו חוזר עד יום פלוני, ולא חזר, נתקיימו דבריו לפי הכללים שנאמרו שם בסוגיא. אבל אם היה אנוס, ביום שהיה אמור לחזור, ולכן לא בא, לא מתבטלות הזכויות שלו, בגלל שאונס רחמנא פטריה. לעומת פסיקה זו נאמר בירושלמי קידושין פרק ג׳ שאם מקדש אישה על תנאי שרק אם יחזור עד יום פלוני הקידושין יחולו אבל אם אינו בא עד יום פלוני, הקידושין בטלים, ולא בא בגלל אונס שמנע ממנו לבוא, לפי רבי יוחנן שהלכה כמותו "אונסא כמאן דלא עביד דמי" ולכן דינו כאילו לא בא, כמו שאכן קרה, ואין האונס משנה כאן, והקידושין בטלים. וזה דלא כנאמר במסכת נדרים הנ״ל שאונס רחמנא פטריה ונאמרו כמה תשובות לתרץ סתירה זו.

(א) הש״ך עצמו תירץ שיש הבדל אם התנאי מוטל על מי שאמור היה להתחייב וקרה לו אונס או אם התנאי מוטל על שכנגדו שאם יעשה כך וכך השני יתחייב. במקרה ראשון שהתנאי מוטל על מי שאמור היה להתחייב, וקרה לו אונס, פטור, שיכול לאמור שרק חייב את עצמו אם יתקיים התנאי ברצונו החופשי. אבל לא התחייב על מנת כן שהתנאי יתקיים נגד רצונו באונס. אלא אם אדם מתחייב אם חברו יעשה כך וכך, חברו נאנס, אין שכנגדו חייב בגלל שחברו נאנס מלבצע תנאי.

(ב) הב״ח תירץ שאם יש התחייבות חד צדדית כגון מש״כ בנדרים שאם לא יבוא הוא יוותר על זכויותיו, וקרה אונס שמונע ממנו לבא, אונס רחמנא פטריה והחיוב אינו חל. אבל אם יש התחייבות בין שני הצדדים, וצד א׳ מתנה תנאי, ונאנס, אין האונס שלו מונע מן הצד השני לעמוד על זכויותיו שסוף סוף התנאי יתקיים.

(ג) נראה לי לתרץ שאם מחייב עצמו או מוחל לחברו, ע״י תנאי, על זה נאמר אונס רחמנא פטריה, וכן אם התנאי בא למנוע חלות של מעשה, כגון אם אבוא לא תהיה מגורשת וקרה אונס ולא בא ורצונו למנוע החלות כאילו בא, אונס רחמנא פטריה, והמעשה לא יחול. אבל תנאי שבא להחיל מעשה באופן חיובי כגון אם אבוא תהיה מגורשת או מקודשת ונאנס ולא קויים התנאי לא אמרו אונס רחמנא פטריה ודינו כאילו בא כדי להחיל מעשה שלא היה אמור לחול. ולכן בירושלמי שהתנאי בא להחיל הקידושין ע״י זה שבא ונאנס, לא נאמר שהוא כאילו בא וקיים התנאי ולכן הקידושין יחולו בכל אופן, משא״כ בנדרים שהתנאי בא לחייב את עצמו או למחול לחברו ונאנס, אפשר לאמר שע״י אונס החיוב או המחילה לא יחולו, שאינו בא ליצור חלות חדשה על ידי האונס. וכן בכתובות שהגט לא חל עי״ז שבא ונאנס נאמר שאם לא בא בגלל אונס, החלות לא תחול כאילו בא.

אחרי כל זה נעיין בנידון דידן מעיקר הדין נראה שזכותו של השוכר לבצע את התיקונים בבית בעצמו אלא הטילו תנאי בחוזה שאם אינו מבצע תיקונים אלו, המשכיר יכול לבצע אותם במקומו. יש כאן ויתור של השוכר על זכויותיו בתנאי שאינו מבצע התיקונים עד יום פלוני. באופן זה נראה שעל פי הש״ך ולפי מה שכתבתי, יש טענת אונס בממון, ואם נאנס בסוף ולא יכול לבצע התיקון, לא איבד זכותו על ידי כך. לפי הב״ח י״ל שאין טענת אונס הואיל והתנאי היה בין שני צדדים. מיהו יש לציין שדברי הב״ח קשים ממש"כ בכתובות ב: שזה המקור לכלל שיש טענת אונס בממון. שהרי שם הבעל התחייב לספק מזונות לאשתו אם אינו נושא אותה בזמן. ולכן יש כאן התחייבות של שני הצדדים, שהרי על מנת כן התקדשה, ובכל זאת מועיל תנאי! ולכן נראה שלהלכה גם בתנאי בין שני צדדים יש טענת אונס.

אמנם ע׳ יו"ד רלב, יג ברמ״א מחלוקת בין הרמ״ה מובא בנ״י (ב״ק י׳:) לבין האגודה (גיטין ז, קלב) בשאלה אם היה זמן לבצע מעשה, והמתחייב השאיר המעשה עד הסוף, ונאנס בסוף. האם יש לזה דין של אונס שהרי בסוף אונס מנע ממנו לקיים המעשה א״ד דינו כפושע שהשאיר המעשה עד הסוף. לפי האגודה אין כאן אונס, שהרי פשע בזה שלא ביצע המעשה מקודם, ולפי הרמ״ה יש כאן טענת אונס. ואע"פ שביו״ד הרמ״א הביא שתי הדעות, באו״ח קח, ח המחבר הביא רק דעת הרמ״ה שזה נחשב לאונס, וכן הכריעו הט"ז ביו"ד שם, והגר״א ביו"ד שם והמ"א באו״ח. ולכן נראה שאעפ״י שהשוכרים השאירו את התיקון עד הסוף, יש כאן טענת אונס המתקבלת.

חשוב כאן לציין את הראיה של האגודה, ודעתם של החולקים עליו בגלל שיש לזה השלכה על עיקר הדיון הנ״ל. האגודה מביא ראיה מן המשנה בערכין. המשנה שם דנה על הדין בתורה שמי שקונה בית בבתי ערי חומה, יש לו שנה לפדות אותו מן הקונה, ואם אינו פודה הבית נחלט לקונה ואינו יכול לפדות שוב. הקונים היו מתחכמים והיו נחבאים כל היום של סוף השנה כדי למנוע מהמוכרים לפדות את ביתם, ולכן הלל תיקן שאפשר לשלשל הכסף ללשכתו בעזרה, ולהשיב כך את ביתם. האגודה שאל למה אין לפודה טענת אונס, שהרי ביום האחרון היה מוכן עם הכסף והשוכר החביא עצמו, והרי יש טענת אונס בממון ולכן מעיקר הדין היה יכול לחכות ולפדות הבית למחרת!? ועל פי ראיה זו קבע שאין אונס ביום האחרון מועיל אם היה יכול לפעול לפני כן. מכאן רואים שגם בדין כמו בתי ערי חומה שהוא הסכם בין שני הצדדים, שייכת טענת אונס. וזה נראה עוד קושיה על הב״ח הנ"ל. ונראה משם עוד ראיה שגם בנידון דידן יש טענת אונס. שהרי בבתי ערי חומה נאמר שאם המוכר אינו מממש את זכותו עד יום פלוני בגלל אונס, לא בטלה זכותו על ידי כך. וכן בנידון דידן אם השוכר אינו מממש את זכותו בגלל אונס, לא מתבטלת זכותו על ידי כך.

מיהו כתבנו שאין הלכה כהאגודה! ואם כך איך אפשר להביא ראיה מדבריו? נעיין בקיצור בסיבות שנאמרו באחרונים למה לא פוסקים כאגודה, ולפי טעמים אלו אפשר להביא ראיה מדבריו אעפ״י שלא פוסקים כמותו:

הט״ז ביו״ד סי׳ רלב, י״ד כתב שבבתי ערי חומה היתה באמת טענת אונס, אבל הלל בכל זאת רצה לתקן תקנתו בגלל שהיה על המוכר חובה להוכיח שהקונה הסתתר ממנו. וזה קשה להוכיח ולכן תיקן את תקנתו. מיהו בעקרון גם החולקים על האגודה מודים ששייכת שם טענת אונס. וע׳ בש"ק בנקודת הכסף שהודה לדברי הט"ז אבל כתב שהאגודה סבר שבנידון של בתי ערי חומה לא היה צורך להוכיח שהמוכר מסתתר שהיה ידוע שמסתתרים, ולכן האגודה למד משם את דינו: מיהו גם לפי הש"ק מתקבלים דברי האגודה בעקרון שיש טענת אונס בנידון זה, ולכן ה״ה בנידון דידן.

המ״א (או״ח ק״ח,י״א) חילק, לפי הסבר מחצית השקל שם, שמעיקר הדין הבית היה צריך להיות שייך לקונה. התורה הקלה על המוכר והתירה לו לפדות עד שנה. עכשיו אם קרה לו אונס הוא בא לעקור הדין ולהוציא מן הקונה ואין אונס מועיל לעניין זה שאונס רחמנא פטריה אמרינן, אונס רחמנא חייביה לא אמרינן. גם לפי הסבר זה נראה שהמ״א ומחצית השקל יודו שבנידון דידן יש טענת אונס שזכותו של השוכר לתקן בעצמו הוא זכות גמור ולכן המשכיר בא להוציא ממנו זכות על פי דין לעומת בתי ערי חומה, לפי המ"א ומחצית השקל הדין הפוך שהמוכר בא להוציא מן הלוקח את זכותו ואת קנינו על־פי דין.

הלבושי שרד שם חילק ואמר, לפי הבנתו שבבתי ערי חומה יש דין תורה וגזירת הכתוב לפדות עד שנה. על זה לא מועילה טענת אונס, שהרי טענת אונס שייכת בהסכם בין שני צדדים אבל לא כלפי שמיא. גם לפי הסבר זה בנידון דידן שהוא הסכם בין שני צדדים יש טענת אונס.

יצאנו למדים שעל פי דין אמור היה לחול בנידון דידן הכלל שיש טענת אונס בממון, ולכן השוכר לא הפסיד את דינו עי״ז שלא עמד בתנאי לתקן הבית עד סוף הזמן. מיהו נראה שאף-על-פי שכך הדין הבסיסי, בנידון דידן אינו כן, וזה משני טעמים.

(א) יש כלל שזמן בית דין שלושים יום (ב״מ קיח) ולכן בית דין נותנים ללווה שלושים יום לשלם חובו וכו׳. מיהו נאמר שבחבלות לא נותנים זמן (ב״ק צא) ואם חיבל בחבירו צריך לשלם מיד אע״פ שעי״ז מפסיד והוסיפו שבכל נזק לא נותנים זמן (אנציקלופדיה תלמודית כרך י״ב עמוד ש״י הערה 42 בשם המאירי ותרומות). ונראה שגם נידון דידן נחשב נזק שהרי ד׳ שומרים הם בתוך רשימות הנזיקין בב״ק. ואם נאמר שלא נותנים זמן לנזיקין נראה שבנידון דידן אם לא התבצע התיקון ביום האחרון של השכירות לא נותנים זמן יותר וזכות המשכיר לגבות את חובו מיד על ידי עצמו כמו שב״ד עצמו לא היה נותן זמן באופן זה. ונראה שכלול בדין זה שלא נותנים זמן לנזיקין, ההבנה שאין טענת אונס בנזיקין, ואם המזיק לא יכול לשלם בזמנו בגלל אונס לא נותנים לו זמן. שהרי הש״ק ת״כ, ד כתב שבנזיקין אפילו אם המזיק צריך למכור בזול כדי לשלם את נזקו, חייב לעשות כן, והפסד ממון הוא גם סוג של אונס שמתחשבים בו, שהרי הכלל שזמן ב״ד ל׳ יום בפשטות בנוי על כך שצריכים ליתן לחייב זמן להתארגן כדי שלא יפסיד על ידי לוח זמנים יותר מדי לחוץ. וזה עצמו כעין טענת אונס. ובנזיקין לא מתחשבים בו, ולכן נראה שבנידון דידן המשכיר עשה על פי הדין כאשר תיקן ולא חיכה ליום שישי.

(ב) סיבה אחרת שנראה שכאן המשכיר צודק הוא שבחוזה 7.3 נאמר שהשוכרים חייבים לתקן כל נזק מיד בהיווצרות הנזק. ולכן בעניין הציור שהילדים צירו בקיר, אם הנזק הזה נגרם כמה ימים לפני הפינוי באופן כזה שהיה לשוכר פנאי לנקותה בזמן, אין כאן טענת אונס ביום הפינוי עצמו שהרי זמן הנקיון והתיקון חלו לפני יום זה, ואז לא היה אונס. ולכן נראה שגם מסיבה זו אין לשוכר טענת אונס בנידון דידן.

סיכום ביניים של פרק זה

אין לשוכר טענת אונס בזה שהקפיצו אותו ביום פנוי הדירה משתי סיבות (א) בנזיקין לא נותנים זמן. (ב) בחוזה כתוב שתיקון צריך לבצע מיד בהיווצרות הנזק ואז לא היה אונס.

אונס של הצלה

ואחרי עיון נוסף נראה לאמר שכל זה נכון כאשר מדובר באונס רגיל, אבל אם הקפיצו חייל וק״ו קצין מיחידה מובחרת לבסיסו באמצע חופשה, נראה שהדין שונה. וזה בגלל שחייל כזה דינו כעוסק בצרכי עם-ישראל, וכמציל ישראל מצרה וצורר. ולכן נראה לומר שדינו כמציל חברו בממון חברו, שפטור, שרק מציל עצמו בממון חברו חייב כמש״כ ב"ק קי״ז: אבל מציל חברו בממון חברו פטור. הגע עצמך אם אדם מציל חברו בממון רב ועי״ז מפסידו מעט, האם מחייבו על כך? כגון אם מכבה ביתו של חברו עי"ז שמפקיר את צאנו שהולך ואוכל את תבואת חבירו, האם נחייב את המכבה עקב נזק ממונו של חבירו?! נראה שלא. וק״ו אם המציל בא להציל חברו ממי שרודף אחריו להורגו ותוך כדי ההצלה שמצילו מזיק לנכסיו, בזה מפורש שפטור. וז״ל הג"מ ב״ק קיז: ״אמר רבא.. ורודף שהיה רודף אחרי רודף להציל ושבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור. ולא מן הדין אלא שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם שמציל את חברו מן הרודף" וע״ש ברש״י ד"ה ולא מן הדין וז״ל "שהרי המציל עצמו בממון חברו חייב כשמציל אחרים בממון חברו". זאת אומרת שהתקנה נאמרה רק כאשר מציל את חברו בממון של אחר, אבל אם מציל חברו בממון חברו ברור שפטור מעיקר הדין.

ולכן נראה שאם יש אדם שהלך לצרכי ציבור וק״ו להציל את הרבים מנזק או מנפשות, וחל יום תשלום נזק שלו באותו יום, לא נאמר בזה שאין נותנים זמן לנזיקין, אלא נתחשב באונס שלו, שהרי הוא בא להציל את הניזק עצמו, שהרי הניזק הוא חלק מן הכלל. כן נראה מסברא וממש״כ למעלה. שאם מציל חברו בממון חברו פטור ק״ו שלא נרד לנכסיו בשעה שהוא עוסק בהצלת חברו! ולמעלה כתבנו שזו הסיבה שכאן לא מתחשבים באונס בגלל שבגביית נזיקין לא מתחשבים באונסים. אבל בנידון זה שבא להציל את הניזק ועי״ז לא יכול לפרוע לו, נראה ברור שלא הפסיד המציל עי״ז ושנרד לנכסיו תוך כדי כך שהוא מצילו, אלא נחכה עד שיגמור את פעולת ההצלה שלו, וניתן לו זמן לפרוע את הנזק שגרם. ולכן ה״ה בנידון דידן הואיל והקפיצו את הקצין ביום שהיה אמור לתקן הנזק, לא נאמר שלא נותנים זמן לנזיקין גם במקום אונס זה שזה אונס של הצלת חיים ונחכה לו עד יום שישי כאשר הוא חוזר לגמור את התיקון. (אמנם יש לעיין בזה יותר ממש״כ ב"ק ס: שהגמ׳ שם חייבה את החיילים מבית דוד לשלם ליהודי כאשר שרפו לו הגדישים שלו כדי להבריח מפלישתים שהתחבאו שם מדין ״מציל עצמו בממון חבירו" ולא פטרו אותם מדין ״מציל חבירו בממון חבירו״ וזה דלא כמש״כ. ואולי יש לחלק בזה).

ומשכ״כ נכון ביחס ל(א) למעלה. אבל יש לעיין יותר לפי (ב) למעלה שכתבנו לחייב אפילו במקום אונס מכח מש״כ בחוזה, שהחובה לתקן חלה מיד בהווצרותם של הנזקים, ואז המשכיר יכול לתבוע את המחיר של התיקון או לתקן לבד ולחייב השוכרים. ועל-כן אין האונס של יום אחרון יכול לסתור חיוב זה, שהרי בעת חלות החיוב לא היה אונס.

ונראה שבנידון דידן אעפ״י שהמשכיר לא מימש את זכותו לתבוע מיד תשלום התיקון או שויתר ולא ביצע התיקון לבד מזמן, אין כאן מחילה על זכות זו. ולפי״ז א״א לפטור השוכר מדין אונס שהרי החובה לתקן חלה לפני סוף זמן השכירות כאשר לא היה אונס. ולכן אין טענת האונס יכולה לפטור כאן. ויש להוסיף כאן מש״כ הג״מ הנ״ל ב״ק קיז: "ולא מן הדין אלא שאם אי אתה אומר כן, אין לך אדם שמציל את חברו מן הרודף" שיש לבא לקראת המצילים ולהתחשב במצבם ובקשיים שלהם.

סיכום סופי לפרק זה

לא מתקבלת הטענה של הנתבעים שהתובע היה צריך לחכות עד יום שישי עד חזרת השוכר מן הצבא. ולא היה צריך לבצע התיקונים לבד. וזה בגלל מש״כ בחוזה.

שאלה ב'

האם יש למשכיר זכות לדרוש תעריף של בעל מקצוע בתיקונים שביצע או צריך לקבל את הוצאותיו בלבד?

יש חקירה חשובה בתשלומי נזיקין אם המזיק חייב לשלם את פיחות השווי של החפץ בעת הנזק או שהמזיק חייב לתקן הנזק, אבל אינו חייב לשלם את פיחות שווי החפץ בעת הנזק. ויש הרבה השלכות למחלוקת זו כגון אם הניזק דורש תשלום בשביל הנזק אבל אינו מתכוון לתקן אלא לשים הכסף בכיסו שלפי צד ראשון למעלה חייב לשלם ולפי צד שני לא חייב לשלם.

עוד הבדל אם השווי של התיקון השתנה משעת הנזק לשעת התיקון בפועל כגון שעולה עכשיו יותר או פחות. לפי צד ראשון משלמים כעת הנזק ולפי צד ב׳ משלמים כעת התיקון. החזו״א דעתו כצד א׳ והמחנה אפריים דעתו כצד ב׳. ולכן לפי החזו״א בנידון דידן, הנזק נקבע בעת הנזק ואומדים את פיחות החפץ לפי אומדן כמה צריך לעלות התיקון בעת הנזק. ואח״כ זה לא משנה אם הניזק אינו מתקן כלל או מתקן על ידי עצמו, האומדן הראשון הוא שקובע ואומדים את התיקון לפי בעל המלאכה שיעשה תיקון זה ולפי״ז אפילו אם הניזק מתקן לבד מגיע לו תשלום כבעל מלאכה. מיהו נראה שצריכים לסייג את זה, שהולכים לפי מנהג המקום שאם מנהג המקום לתקן ע״י בעל מלאכה, אז אומדים לפי בעל מלאכה, אבל אם מנהג המקום לתקן לבד או ע״י פועל רגיל, אז נראה שאומדים לפי מנהג המקום. ונראה שיש ראיה לכך מיורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות שנאמר בב״מ קא שאם השדה עשויה ליטע "אומדין כמה אדם רוצה בשדה זו לנוטעה״ ורש״י שם ד"ה גלית ״כשאר שתלי העיר כמנהג המדינה״. ונראה מפשט לשון הגמרא שנותן לפי המנהג היינו כמה אדם רוצה ליתן לנוטעה. ולכן אם במקום זה לא לוקחים מקצוען אלא פועל פשוט לעבודה זו, נותן לו כפועל פשוט שהרי המדד הוא "כמה אדם רוצה ליתן לנוטעה״. שהרי היסוד של החיוב הוא שנותן לו מה שההנה אותו, ובמקום הזה ההנאה היא כמו מנהג המקום ולפי המציאות של המקום. ונראה שה״ה בנידון דידן שהיינו אומדים את הנזק לפי כמה אדם היה רוצה ליתן לתקן נזק כזה לעצמו, ולפי מנהג המקום.

וזה הכל לפי הצד שנזק אומדים ומשלמים לפי פיחות החפץ בלי קשר לתיקון שיתבצע בפועל לאחר זמן. אבל יש לעיין לפי הצד השני שרק משלם את התיקון. כאן י״ל שהתיקון הוא תיקון של אדם שאינו מקצוען ולכן למה לשלם כמקצוען?! אבל נראה שיש ראיה שגם אם בעל הבית מבצע התיקון לבד, אם תיקן תיקון ראוי וטוב, צריך לשלם לו כמקצוען. והראיה מב״ק פה "ואי אמר לה היאך הב לי לדידי ואנא מסינא נפשאי, א״ל פשעת בנפשך ושקלת מינאי טפי: ואי אומר ליה קוץ לי מקץ א״ל כל שכן דפשעת בנפשך וקרו לי שור המזיק" וע׳ ברש״י ד״ה כ״ש וז״ל "דלא ניחא לי בהכי דאי פשעת בנפשך גנאי גדול הוא לי דקרו לי שור המזיק״. ונראה הפשט שאם הנחבל מבקש לקבל כספי הרפואה ולרפאות את עצמו, אע"פ שאינו רופא, החובל יכול להתנגד בטענה שהוא לא יצליח לרפאות את עצמו, ויאמרו שהמזיק הוא אדם מזיק ואלים. ומשתמע מכאן שאם כבר הצליח לרפאות את עצמו, הנחבל יכול לתבוע את כל התשלום כאילו הוא רופא. שהרי כל הטענה של המזיק הייתה שהוא לא יתן לו שכר רפואה, דילמא לא יצליח לרפאות את עצמו. אבל בדיעבד אם הנחבל מוכיח את עצמו צריך ליתן לו הכל אע״פ שאינו רופא. וזה יותר מפורש בפסיקות השו״ע (חו״מ ת״כ, כ״ג) וז״ל "אמר הנחבל תן לי שכר הרופא, ואני ארפא את עצמי, יכול החובל לומר לו שמא לא תרפא עצמך יפה ויקראו אותי מזיק לעולם" הנחבל מבקש שכר רופא, זאת אומרת שכר כמו רופא מקצועי, וע״כ מדובר שאינו רופא, ולכן החובל יכול לסרב, בטענה שמא לא ירפא את עצמו היטב. אבל בדיעבד אם הנחבל כבר הצליח לרפאות את עצמו, משמע שצריך לשלם לו שכר כרופא, ואע״פ שאינו כזה. ולכן ה״ה בנידון דידן אם הניזק מתקן הנזק, ועושה עבודה כמו מקצוען, צריך לשלם לו כמו מקצוען. אבל שוב, נראה שזה כך אם מנהג המקום להזמין מקצוען לתיקונים כאלו, וכמו שכתבנו למעלה, אבל אם אין דרך המקום להזמין מקצוען לתיקונים כאלו צריך לשלם לו כמו המנהג לתקן במקום זה.

סיכום הפרק

ניזק שמתקן נזק מגיע לו תשלום כמו מקצוען, אם עשה עבודה טובה שווה לעבודת מקצוען, ואע״פ שאינו מקצוען בעצמו. מיהו אם מנהג המקום לא להזמין מקצוען בתיקונים כאלו, צריכים לשלם לו כמו המנהג להוציא על תיקון כזה.

שאלה ג'

מה הדין אם השוכר התחייב להשקות הדשא ואח״כ הוכרז על שנת בצורת עם היטל כבד על צריכת מים? האם השוכר צריך להשקות ולשאת את הנטל בעצמו, האם הוא יכול להפסיק להשקות? או דילמא השוכר ומשכיר צריכים לשלם ההיטל ביחד? אסון טבע שפוקד את המקום שבו השדה או הנכס שהשכיר, נקרא בלשון חכמים "מכת מדינה". ונאמר במשנה (ב״מ קה:) "המקבל שדה מחבירו ואוכלה חגב או נשדפה אם מכת מדינה היא מנכה לו מן חכורו״ זאת אומרת השוכר אינו חייב לשאת את המכה לבד אלא "מנכה לו מחכורו״. מה משמעות של קביעה זו ע׳ לשון הרמב״ש נפסק בשו"ע חו״מ שכד, א׳ ״מנכה לו מחכורו הכל לפי ההפסד שאירעו" ומבואר שהשוכר משלם חלק יחסי של השכירות לפי עצמת הנזק שספג לתבואה שלו. לדוגמא אם השדה בדרך כלל מוציאה 100 ק״ג תבואה ועקב הפגיעה של השידפון וכו׳ רק מוציאה 50 ק״ג השוכר צריך לשלם רק חצי מן השכירות. יצאנו למדים שהמשכיר צריך לשאת את ההפסד. וע״ש בקצוש"ע החדש שמבואר כך שהמשכיר סופג את ההפסד ולכן נראה בנידון דידן של בצורת, על המשכיר לשאת את ההוצאה המיוחדת של המים עקב הבצורת, ולא השוכר.

סיכום

השוכר אינו חייב לשאת את התשלום המיוחד עבור הבצורת אלא התשלום הרגיל של שנה רגילה, ועל המשכיר לשלם השאר.

שאלה ד׳

האם מותר למשכיר להיכנס לגינה של השוכר כדי להפעיל ההשקיה בשעות המוקדמות בבוקר, ע״י הפעלת המחשב של ההשקיה בלי ידיעת השוכרים, כאשר רואה שאינם עומדים בחובתם להשקות הגינה?

תשובה- נדון בקצרה בשאלה זו בגלל שאינה למעשה שאין תביעה ממונית בנידון שלנו על הנ״ל, רק קובלנא אישית.

במקרה שהשוכר אינו עומד בחיוב שלו להשקות הגינה, נראה שמותר למשכיר להתגנב לתוך החצר ולהפעיל המחשב של ההשקיה כדי להציל את הדשא שלו. וזה על פי כלל ״עביד איניש דינא לנפשיה", דב"ק כז ונפסק בשו״ע חו״מ ד׳. ואע״פ שנאמר ״בחוץ תעמוד והנושה יוציא לך העבוט החוצה״, כבר כתוב שזה נאמר רק על הלוואה, אבל חיוב שנוצר על ידי שכירות וכו׳ מותר ליכנס לביתו לקחת משכון, וראייתו מב״מ קטו. ולכן נראה שבנידון דידן היה מותר למשכיר להפעיל ההשקיה.

מיהו כבר כתבנו שבנידון דידן השוכר לא היה חייב להוציא את ההוצאה המיוחדת על ההשקיה מעבר להוצאה של כל שנה ושנה. ולכן אסור למשכיר להפעיל את ההשקיה כדי לחייב השוכר מעבר לחובו. ואע״פ שהיה על השוכר להודיע למשכיר שכוונתו להפסיק להשקות אא״כ מקבל החזר על המים או שהיה עליו לפנות לב"ד ולהודיע להם שמשקה בתנאי שיקבל החזר וכמש״כ במשנה ב״מ ל: ״היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל. אם יש שם ב״ד מתנה בפני ב״ד. אם אין שם ב״ד בפני מי יתנה? שלו קודם״. מ״מ על זה לא נאמר "עביד איניש דינא לנפשיה״ לחייב השוכר לקיים מצוות השבת אבידה על הדשא של חבירו. שרק על חיובים נאמר כן לא על מצוות. ולכן בנידון דידן אסור היה על המשכיר להפעיל את ההשקיה.

סיכום

כאשר השוכר חייב להשקות ואינו עומד בחיובו, מותר למשכיר להפעיל ההשקיה בסתר כדי להציל את הדשא שלו. בנידון דידן שהשוכר היה פטור מלהשקות, אסור היה על המשכיר להפעיל ההשקיה.

שאלה ה׳

הנתבעת טוענת שהמשכיר לא הביא בעלי מקצוע לתקן כאשר הם היו בדירה, ורק אצל השוכרים החדשים הזדרז להביא בעלי מקצוע. האם יש ממש בטענה זו?

תשובה- בשאלה ב׳ כתבנו שהניזק צריך לשלם לפי "כמה שאדם רוצה ליתן ליטע״. זאת אומרת שהולכים אחרי מנהג המקום. והיה מקום לטעון שהתנהגות המשכיר כלפי השוכרים הראשונים היתה יכולה לגלות את דינו של המשכיר והיה אפשר לקבוע "כמה אדם רוצה ליתן" ע״י התנהגות זו. ואם אכן ניסה לתקן בעצמו ורק אח"כ הביא בעלי מקצוע כאשר לא הצליח, אפשר לקבוע שכך דעתו בעניין, וזה קובע את הנוהג. ולכן אח״כ אינו יכול להזדרז ולהביא בעלי מקצוע שזה מנוגד לנוהג. מיהו ע״ש ברש״י שהכל כמנהג המדינה ולכן נראה שהנוהג והמנהג אינו נקבע על ידי ההתנהגות של המשכיר אלא צריכים לקבוע את המנהג לפי המדינה ולא לפי אדם זה או אחר.

סיכום

מנהג המדינה נקבע לפי רוב האנשים ולא לפי אדם כזה או אחר ולכן אין משמעות להתנהגות של המשכיר שלא זה מה שיקבע אם היה צריך להביא בעל מקצוע או לא אלא המנהג של המדינה.

דיון בפרטי התביעה

אחרי התייחסות עקרונית זו לשאלות הנ״ל ניגש לעיון פרטני לתביעות בתביעה. נעבור עכשיו סעיף סעיף.

סעיף א'- בוטל.

סעיף ב'- התובע תובע 60 ₪ בגין שני מפתחות פלדלת והנתבע מודה באחד, זאת אומרת 30 ₪. ולכן הנתבע חייב לשלם 30 ₪ אבל יש כאן מודה מקצת הטענה שמחייב שבועה דאורייתא. לא משביעים היום ולכן נראה שנידון לפי הכלל שקבעו הפוסקים שבשבועה דאורייתא מחייבים חצי. ולכן על הנתבע לשלם 45 ₪ על סעיף זה.

סעיף ג' ו-ד'- התובע תבע בסעיפים אלו את מלוא סכום התיקונים כמו שמקצוען היה תובע, בטענה שעשה עבודה של מקצוען, ולכן מגיע לו תשלום כמקצוען. וכבר כתבנו שמעיקר הדין התובע צודק בטענתו. מיהו סייגנו את זה שהכל כמנהג המדינה. ולכן נראה שבסעיף א׳ אדם סביר ורגיל ביישוב המדובר אינו מביא צבע ליתן תיקוני צבע קטנים אלא מתקן לבד או מביא פועל פשוט, זה שווה 40 ₪, ועוד 40 ₪ למברשת וצבע = 80 ₪. לסעיף ד׳ נראה לחייב יום של פועל רגיל= 801 ₪. אין תשלום על המגזימה שהרי גם המשכיר היה פטור עליה מדין מתה מחמת מלאכה. סה״כ סעיף ג׳ ו־ד׳ 180+80=260 ₪.

סעיף ה'- נראה שהשוכר פטור על כך שהרי סתימה כזאת יכולה לקרות דרך שימוש רגיל של הנכס, ונראה ש"בלאי טבעי" כולל כל מיני נזקים שקורים דרך שימוש רגיל של נכס ומקביל למושג "מתה מחמת מלאכה" בהלכה, זאת אומרת כל קלקול שקורה על ידי שימוש רגיל של הנכס, שהרי לא השכיר את הבית כדי להשאירו בלי שימוש! אלא שילם כסף כדי להשתמש בנכס, ולכן פטור על כל קלקול שקורה דרך שימוש רגיל של הנכס.

סעיף ו'- כנ״ל, אחרי 5 שנים יכול לקרות שתריס כזה מתקלקל, ואין כאן הוכחה של שימוש חריג בנכס.

סעיף ז'- נראה שהשוכר חייב לשלם 100 ₪ אלו, שהשוכרת התחייבה מדין ערב שאמרה למשכיר לאשר נקיון הדירה והמטבח על חשבונה.

סעיף ח'- השוכר טוען שכאשר הם עזבו את הבית החלון בממ״ד היה תקין, והשוכרים החדשים טענו שמצאו מקולקל, והמשכיר הוציא 325 ₪ בתיקונו, ותובע את הכסף מן השוכר הראשון. נראה שהשוכר פטור בגלל המוציא מחבירו עליו הראיה, מי אמר שאכן החלון היה מקולקל כאשר עזבו את הבית? אולי אחד הילדים של השוכר החדש ניסה לפתוח את החלון והואיל ולא היה מנוסה בפתיחת החלון, גרם לו נזק?! וכאן אין למשכיר אפילו טענת ברי שהשוכר הראשון קלקל החלון, שהוא עצמו אינו יודע מי קלקל אותו, ולכן נראה שאין כאן שבועת היסת על השוכר הראשון. מיהו יש לעיין אם אפשר לחייב השוכר הראשון שבועת היסת על סמך טענת ברי של השוכר השני? ונראה שלא יכול שהרי השוכר השני נוגע בדבר שאם השוכר הראשון אינו חייב, אז הוא עצמו חייב! ולכן נראה שמצב זה דומה למש"כ במשנה ב״ק לה ״היו שניים רודפים אחר אחד, זה אומר שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק, שניהם פטורים״ שהמוציא מחבירו עליו הראיה. וכאן ג״כ א׳ מן השוכרים הזיק את המשכיר ולא ידוע מי, ובמצב כזה שניהם פטורים שהממע״ה. וזה שיש למשכיר שיק ביטחון לא עוזר, שהוא עצמו לא יכול לתפוס שאינו יכול לטעון טענת ברי. ונוסף על כך נראה שאין שטר ביטחון עושה למשכיר מוחזק שחסר גוביינא, ואפילו במשכון יש מחלוקת אם המלווה מוחזק ק״ו בשיק ביטחון שיש בידיו רק הפוטנציאל לגבות ולא החפץ עצמו. אבל נראה לחייב הנתבעים שליש על תיקון החלון בגלל שיש הצטברות של נזקים לבית: החלון, התריס, הגינה, הצבע, והניקיון ולאור הצטברות זו נראה לחייב שליש, בנוסף לכך נראה שיש כאן רגליים לדבר שיכול לחייב הנתבעים שבועת היסת לפי פסיקת הרמ״א חו״מ ע״ה, י״ז, והמנהג לחייב שליש במקום שבועת היסת. ולכן נראה לחייב כאן שליש 325:3=108

סעיף ט'- הודו שחייבים 132 ₪.

סעיף י'- נראה שהנתבע פטור ממה שקזזו השוכר השני, שהרי מי אמר שקיזזו על פי דין?! וכתוב בחוזה של השוכר הראשון, סעיף 13.3 "מובהר ומוסכם כי על אף האמור בחוזה זה ובכל דין לא תהיה לשוכרים כל זכות לקזז ו\או לחלט תשלומים כלשהם אשר יגיעו אם יגיעו לשוכרים על פי הסכם זה ו\או על פי כל דין, מדמי השכירות המגיעים למשכיר על פי הסכם זה..." הרי כאן כתוב שהשוכר לא יוכל לקזז באופן חד צדדי מדמי השכירות, ובהנחה שגם השוכרים השניים חתמו על אותו חוזה, הרי עצם הקיזוז נראה שהיה שלא כדין, וא״כ איך נגלגל תשלום זה על השוכר הראשון? וזה לעניין הקיזוז אבל אין כאן אמירה לגבי גוף הטענה של השוכר השני, אולי טענתו צודקת שמגיע לו פיצוי, אבל א״א לחייב השוכר הראשון עד שברור שמגיע לשוכר השני פיצוי ושיהיה ברור שהשוכר הראשון אחראי לפיצוי זה. ולכן בשלב זה א״א לחייב השוכר הראשון.

סעיף י"א- א״א לחייב השוכר על נזק למכסה של האסלה שהרי השוכר טוען שהיה כך כאשר נכנסו. ואפשר לחייב רק על הידית של הדלת 20 ₪.

סה״כ לתשלום: 45 ₪ (סעיף ב׳ עם חצי במקום שבועה) + 80 ₪ (סעיף ג׳) +180 ש״ח (סעיף ד׳) + 100 ₪ (סעיף ז׳)+108 ₪ (סעיף ח׳) + 132 ₪ (סעיף ט׳) + 20 ₪ (סעיף יא׳) = 665 ₪.

לגבי עגמת נפש והוצאות נראה שא״א לחייב השוכרים כמש״כ בחו״מ יד, ה׳ שכל עוד שלא היה זדון וכוונה להזיק לא מחייבים על הוצאות ועגמת נפש. לגבי סעיף 10 נראה שהמשכיר לא הפסיד את זכותו לקבל דירה נקיה ובלי נזקים מן השוכרים החדשים רק בגלל הטענות נגד השוכרים הנתבעים. תשלום החיוב הוא בתוך 30 יום של קבלת פסק זה.

על החתום:

הרב יהודה קרויזר, רב היישוב מצפה יריחו

הרב ברוך פז

תגיות

אין משביעים - מחייבים חצי מסכום השבועה אין משביעים - מחייבים חצי מסכום השבועה שבועת מודה במקצת - שבועת מודה במקצת טענת ברי - טענת ברי ולא טענת שמא גובה הפשרה - בשליש מסכום השבועה ועל פי שיקול דעת בית הדין הטענות שנשבעים עליהן - טענת שמא מגובה ב"רגליים לדבר" שבועת היסת - בשליש מסכום השבועה ועל פי שיקול דעת בית הדין הפסד ממון או איום בהפסד ממון (אונס ממון) - אם נחשב אונס הוצאות המשפט - שאין לחייב את החייב בדין בהוצאות יריבו פרק הזמן לביצוע הפסק - שלושים יום פרק הזמן לביצוע הפסק - שלושים יום עד אחד - בממונות הוצאה מהמוחזק - "המוציא מחברו עליו הראיה" אחריות השוכר - לבלאי סביר עגמת נפש - שלא בכוונה פסיקה כשולחן ערוך - פסיקה כשו"ע פסיקה כשולחן ערוך - פסיקה כשו"ע שבועה דאורייתא - בחצי מסכום השבועה כשמתה מחמת מלאכה - פטור כשמתה מחמת מלאכה - "מתה מחמת מלאכה" בכלי אונס - "אנוס (אונס) רחמנא פטריה" מצבים שהם אונס - חייל שנקרא לצבא אונס - הבחנה בין אונס סתם לאונס של הצלה אי קיום תנאי בחוזה מחמת אונס - דין החוזה אונס הגורם לאי קיום התנאי - הבחנה בין התחייבות המותנית בתנאי התלוי בו להתחייבות המותנית בתנאי שאינו תלוי בו אונס הגורם לאי קיום התנאי - הבחנה בין התחייבות חד צדדית להתחייבות הדדית אונס הגורם לאי קיום התנאי - הבחנה בין החלת חלות למניעת חלות התחייבות או מחילה אחריות השוכר - לתיקון המושכר תנאים בשכירות - תנאי שהמשכיר רשאי לתקן המושכר אם השוכר אינו עושה זאת מצבים שהם אונס - דחה קיום תנאי בהתחייבות ובסוף נאנס תנאים בשכירות - משמעות תנאי שהמשכיר יכול לתקן את המושכר אם השוכר אינו עושה זאת פסיקה כשולחן ערוך - כשהרמ"א מביא שתי דעות במחלוקת ובמקום אחר המחבר סותם כאחת מהן במחלוקת ראשונים - כמי שהכריעו האחרונים כמותו במחלוקת אחרונים - דחיית שיטה מחמת קושיה מהתלמוד תנאי במחילה - אי קיום התנאי מחמת אונס מצבים שהם אונס - קונה בית בבתי ערי חומה שמתחבא ביום השנה תקנות שונות - שאפשר לשלשל דמי בית בערי חומה ללשכה בעזרה כשהקונה מתחמק טעמים להתקנתן - למנוע הערמה שתמנע פדיון בתי ערי חומה כללי פסיקה - ראיה משיטה שנדחתה פרק הזמן לביצוע הפסק - בחבלות ובנזיקין - מיד טענת אונס בנזיקין - אין טענת אונס בנזיקין פרק הזמן לביצוע הפסק - הטעם של שלושים יום כדי שלא יפסיד הנתבע מלחץ הזמן תנאים בשכירות - סעיף המחייב את השוכר לתקן נזקים מיידית הפרת התנאי - שוכר שלא תיקן נזקים במושכר מיד ואז נאנס ותיקן המשכיר אונס הגורם לאי קיום התנאי - כאשר האונס אירע לאחר המועד המיועד לקיום התנאי עובד במנגנוני הביטחון - חייל שנקרא לצבא, גדר האונס אונס הגורם לאי קיום התנאי - הבחנה בין אונס סתם לאונס של הצלה טענת אונס בנזיקין - באונס של הצלה התיישנות - שיהוי בתביעה - בתביעת תיקון נזקים במושכר מציל חברו בממון החבר - מציל ממון חברו בממון החבר מציל חברו בממון החבר - כשמציל את הכלל בממון חברו מציל חברו בממון חבר אחר - סיבת הפטור מציל חברו בממון החבר - סיבת הפטור מעשים על פיהם ניתן לאמוד קיום מחילה - שיהוי בתביעה פרק הזמן לביצוע הפסק - נתינת זמן למזיק כאשר נאנס מחמת צורך הצלת הכלל אופי התיקון - כשהניזק תיקן בעצמו בלי להזדקק לבעל מלאכה שומת הנזק - דמי תיקון או דמי פיחות השווי של הניזק אופי התיקון - כשהניזק אינו מתכוון לתקן את הנזק אופי התיקון - כשהשתנה מחיר התיקון משעת הנזק לשעת התיקון שיעור התשלומים והיקפם - לפי המנהג שכרו והוצאותיו - לפי המנהג דמי ריפוי - ניזק החפץ לרפא את עצמו ולקבל את דמי הריפוי באונסין - ב"מכת מדינה" במשנה ובתלמוד - "מנכה לו מן חכורו" נזק שנגרם למושכר באונס - "מכת מדינה" בשכירות - הפעלת השקיה בגינת המושכר על ידי המשכיר עשיית דין עצמית - ״עביד איניש דינא לנפשיה" "לא תבא אל ביתו לעבט עבטו" - בהלוואה "לא תבא אל ביתו לעבט עבטו" - בשכירות אחריות השוכר - הפסקה בטיפול במושכר כשרשאי להפסיק בשכירות - הפעלת השקיה על ידי המשכיר כשהשוכר אינו חייב בהשקיה להשבת אבידה - להשבת חפץ לבעליו להשבת אבידה - להצלת ממון חברו מציל ממון חברו - עשיית דין עצמית לגרום לחברו להציל את ממונו מציל ממון חברו - מציל ממון חברו בממון החבר משיב אבידה - השקיית גינתו של חברו שכרו והוצאותיו - על ידי הודעה לבעלים או התנאה בפני בית דין שכרו והוצאותיו - כפועל בטל של "פועל בטל" - במשיב אבידה דרך עשייתו - בפני בית דין אחריות המשכיר - טענת אפליה בטיפול בליקויים במושכר הוכחתו - על סמך התנהגות יחיד מקור המנהג ומטרתו - יחיד מעצמו מקור המנהג ומטרתו - הציבור בשכירות בתים - שלא להביא בעל מקצוע לתיקונים קטנים בשכירות בתים - שלא להביא בעל מקצוע לתיקונים קטנים בנזיקין - שלא להביא בעל מקצוע לתיקונים קטנים במסמכים - "בלאי טבעי" נזק שנגרם מחמת מלאכה - "מתה מחמת מלאכה" נזק שנגרם מחמת מלאכה - פטור נזק שנגרם מחמת מלאכה - טעם הפטור פרשנות - "בלאי טבעי" מעשים שמתחייבים מדין ערב - שוכר שאמר למשכיר ללהביא מנקה על חשבונו הטענות שנשבעים עליהן - טענת ברי של עד שנוגע בדבר בטענת שמא - כשעד נוגע בדבר טוען ברי תפיסת נכסים - מכח טענת שמא שעד נוגע טוען ברי הוכחת אחריות השוכר למום במושכר - כשבידי המשכיר שטר ביטחון רגליים לדבר - נמצא מום במושכר והשוכר טוען שכשעזב את המושכר לא היה מום בשכירות - כשהמשכיר מוחזק בשטר ביטחון נוגע בעדות כעד - עדות שוכר ביחס לנזקים למושכר שגרם קודמו טענות - טענת ברי של עד נוגע הוכחת הנזק - ספק פעולתו של מי גרמה לנזק עשיית פשרה - חיוב שליש על הצטברות נזקים למושכר חזקה (מוחזק) בשכירות - כשנמצא מום במושכר ובידי המשכיר שטר ביטחון אחריות השוכר - כשנמצא מום במושכר ואין ידוע מעשיו של מי מהשוכרים גרמו לו תנאים בשכירות - סעיף האוסר על השוכר לקזז מדמי השכירות חיובים שזכאי להם חיוב בעל דין בתשלום הוצאות יריבו - כשהיתה כוונה להזיק הוכחת אחריות השוכר למום במושכר - כשהשוכר טוען שהמום היה כבר לפניו קיזוז החוב - קיזוז שלא כדין אחריות השוכר - קיזוז דמי שכירות עקב מומים במושכר שלטענת המשכיר הותיר שוכר קודם צ'ק ביטחון - אם עושה את המחזיק בו מוחזק במקרה של ספק במשכון - מלווה כמוחזק במשכון גדרי טענת אונס - חובת הטוען להוכיח את האונס בחוזה (הסכם/התחייבות) - בטענה שאונס מנע קיום תנאי בהתחייבות אי קיום תנאי בחוזה מחמת אונס - נטל הוכחת האונס גדרי טענת אונס - אינה מבטלת פעולה שאמורה לחול מעיקר הדין גדרי טענת אונס - חלה רק בהסכם בין שני צדדים ולא על דיני התורה