בס"ד
מס. סידורי:336

מקום הדיון, התחשבות בחשש לסתימת טענות

שם בית דין:אזורי צפת
דיינים:
הרב לביא אוריאל
תקציר:
בעל ואשה גרו באזור השיפוט של בית הדין והאשה עזבה את הבית לאזור שיפוט של בית דין אחר. האשה מבקשת לקיים את הדיונים בבית הדין באזור מגוריה הבעל מסרב כיוון שיש לו טענות על היחס שקבל מאב"ד של אזור מגורי האשה.
פסק הדין:
בית הדין פסק כי יש להתחשב בטענת סתימת הטענות של הבעל ולא להעביר את מקום הדיון. כמו כן אין לפצל את מקום הדיון ולדון בתביעת הגירושין באזור מגוריה בנפרד.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

הצדדים נשואים מספר שנים ולהם שני ילדים, האשה עזבה את הבית, עם שני הילדים. בתחילה עברה לבית הוריה, ולאחר מכן עברה לגור בעיר אחרת.

כעת בפני בית הדין תביעת הבעל לשלום בית, וכן הבעל מבקש להורות על הסדרת ביקורי הילדים אצלו.

מקום המגורים המשותף האחרון של בני הזוג היה באזור שיפוט בית הדין.

בתקנות הדיון של בתי הדין בסעיף י' (1) נקבע - "תביעה בין בני זוג בענייני אישות תוגש לבית הדין הרבני של מקום המגורים האחרון של בני הזוג". על כן לפי תקנות הדיון, במקרה הנוכחי, מקום הדיון הוא בבית הדין האזורי כאן.

כפי הנראה, הסברא העומדת מאחורי תקנה זו היא עפ"י תשובת מהרשד"ם חחו"מ סי' קג וסי' שפו שאם נעשה עסק בין שני אנשים במקום מסוים, אנו תולים שמסתמא קיימת הסכמה, שאם יתעורר ביניהם סכסוך ויגיעו לדין תורה בעניין העסק, שידונו במקום העסק. וגם אם הנתבע דר במקום אחר, עליו לבוא לדין במקום שבו נעשה העסק. וראו מתקני התקנות לראות דין תורה בסכסוך שבין בני זוג כדין סכסוך על עסק שנעשה בין שני צדדים, שמקום הדיון בסכסוך על העסק, הוא המקום שבו נעשה העסק.

לפי זה, במקרה שהזוג גר במקום מסויים, מגורים ארעיים של ימים ספורים, (עד שלושים יום שעדיין אינם בגדר יושבי העיר, יעויין סנהדרין קיב.) המקום עדיין אינו בגדר מקומו של העסק. יש להניח שאם באו לגור לימים ספורים עדיין לא ראו את המגורים כעין פתיחת עסק משותף במקום חדש, אבל כשבאו לגור על מנת לקבוע את ביתם במקום זה, וכבר גרו יחד באותו מקום פרק זמן משמעותי, אלו הם מגורים שיש לראותם כעסק בין בני זוג ויש לדון בתביעות ההדדיות במקום העסק.

בכל מקרה, גם אם התקנה תתפרש בדרך אחרת, עכ"פ לא מצאנו בגוף התקנה הגבלות וסייגים, על כן יש לקבוע שעל פי תקנות הדיון, מקום הדיונים בין הצדדים יהיה בבית הדין בצפת, גם אם אחד מהם כבר אינו מתגורר כעת בביתם. לפי התקנות הדין כן, אף כששניהם כבר אינם מתגוררים במקום זה, וכל אחד עבר למקום אחר.

אמנם בגוף תקנות הדיון, ניתנה לבית הדין הסמכות, להפעיל שיקול דעת במקרים מיוחדים, ולהעביר את הדיונים לבית דין אחר, תוך חריגה מהקבוע בסעיף י' (1) הנזכר לעיל, וזאת בהתאם לסעיף כ' וסעיף כא מתקנות הדיון.

במקרה הנוכחי החלטנו להמנע מחריגה מכללי הסמכות המקומית הקבועים בסעיף י' (1) ושלא להורות על מקום הדיונים במקום מגוריה של האשה עם הילדים, ולהלן הנימוקים לכך -

במקרה הנוכחי ראינו אצל הבעל התנגדות חזקה להעברת התיק לבית הדין שבאזור מגורי אשתו, עקב טענות שהעלה על היחס שקבל מצד האב"ד, המכהן בראש ההרכב האמור לדון בעניינו, אם יתקיימו הדיונים במקום מגורי האשה.

יובהר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שבית הדין דחה על הסף, הטלת שמץ של דופי בדיין בישראל, ק"ו באב"ד ותיק גדול בתורה, והמפורסמות אינו צריך ראיה. מלכתחילה הובהר לצדדים שבית הדין אינו מוצא לנכון לבחון את טענות הבעל לגופן, ואינו מקבל אותן.

אך ביחס לשאלה הנוכחית של מקום הדיון, יש משקל לטענות אלו, לכל הפחות על מנת למנוע חריגה מכללי הסמכות המקומית הקבועים בתקנות הדיון.

כאמור לא התבררה טענה כלשהיא מטענותיו של הבעל, אך נוכחנו לדעת שבנסיבות הנוכחיות, יש לחוש שטענותיו של הבעל יסתתמו בעת הדיון בבית הדין המבוקש על ידי האשה. ויובהר כי לעניין ההלכה הנובעת מהצורך למנוע חשש לסתימת טענות בעל דין, הדברים אינם נקבעים על פי המציאות האובייקטיווית, כפי שהדברים מוכרעים בשאר הנושאים המתבררים בבית הדין, שבהם בית הדין אינו מסיק מסקנות בהתאם לטענת בעל הדין בלבד, ומוטל על בית הדין לברר את המציאות. אך בשאלה שעמדה בפנינו, הדין נקבע על פי המחשבות שבראשו של בעל הדין, וההכרה המקננת בְלִבוֹ, שמעמדו באותו בית דין יהיה נחות.

להלן נציין מקורות לכך, וכן נביא ראיות שהלכה זו הקובעת את הצורך במניעת מצב שבו טענותיו של בעל הדין יסתתמו, יש ומחייבת פעולות מקדמיות בפתיחת הדיון, ופעמים מחייבת העברת הדיונים להרכב אחר.

בטור חו"מ סי' יז כתב בלשון זו - "אם אחד לבוש בגדים נאים והשני בגדים פחותים ובזויים יאמרו לזה לבוש כמותו או הלבישהו כמותך שלא יסתתמו דבריו, שיחשוב שישאו לו פנים בשביל בגדים.", ומקורו ברש"י שבועות לא. ד"ה לבוש כמותו, שכתב - "או יסתתמו דברי שכנגדך מפני חשיבותך ואמר איך יאמינו בי בית דין על אדם חשוב כזה". מבואר שסתימת הטענות נובעות ממחשבה הנמצאת בלבו של בעל הדין, למרות שלא שהתברר דבר המוכיח שאמנם מתקיים מצב שבו הדיינים לא יאמינו לו מפני מראהו החיצוני.

וע"ע במסכת כתובות דף סט. תוד"ה ואישתיק, ובחי' הריטב"א (שם) שכתב בלשון זו - "כל כי האי גוונא אין לו לדיין לשתוק שלא יסתתמו טענותיו של בעל דינו, שהוא סבור דכיון שהדיין שותק הדין כן". דהיינו, סתימת הטענות נובעת ממחשבתו של בעל הדין, למרות שאינה מבוססת על דברים ברורים, אלא על שתיקת הדיין.

בשו"ת מהר"ם מרוטנברג (דפוס פראג) סי' שלג, (הודפס בשו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף וקז) הובא במרדכי במסכת שבועות (רמז תשס"א), וכן הובא בקצרה בב"י חו"מ סי' יז, כתב -

"אשר שאל, אם שמעון הנתבע אמר מרצוני שישבו אוהבי אצלי כשאטעון עמכם שלא יסתתמו טענותי כי אתם הרבים או דלמא מצו השותפים לומר לא מגלינא טענותינו בפני אוהביך, דלמא מרמזי לך ברמיזותיהו וקריצותיהו לטעון. נראה בעיני דשותפים נמי אין להם לישב שם כולם כשאחד מחבריהם טוען עם היחיד. ודאי טענותיו דשמעון טענה דקא מסתתמי טענתיה דשנים או שלשה יודעים להערים יותר מן האחד. ואיכא למיחש נמי לדידהו דלמא מרמזי אהדדי כשישמעו טענותיו של הנתבע ויערימו יותר מאלו היה אחד מהם לבדו טוען עמו ועוד דקמסתתמי טענתיה כדפי', דדמי עליה כאריא ארבא, וכי מותר להרביץ אריא בב"ד כדי שיראהו הנתבע וידאג מלפניו ויסתתמו טענותיו. ודבר פשוט דלא גרע מאחד לבוש איצטלא ואחד לבוש סמרטוט, שאומרים לו לבוש כמותו או הלבישו כמותך (שבועות ל"א ע"א), וכן שלחו פזמייכו וחותו לדינא. וחכמי התלמוד לא יכלו לכתוב ולברר כל הדברים הגורמים לסתום טענות הבעל דין, אלא כתבו לנו קצת, ותן לחכם ויחכם עוד בזה וכיוצא בזה יחושו הדיינים. וכ"ש היכא דקא טעין איהו בהדיא דמסתתמי טענותיו והדבר ידוע שהוא כך" עכ"ל.

נראה פשוט שמש"כ בסוף התשובה "והדבר ידוע שהוא כך", היינו, שידוע שיש לחוש שיסתמו הטענות של בעל הדין.

הרדב"ז בתשובה (ח"ב סי' תשנג) כתב כדעת מהר"ם, והוסיף בהגדרת הדברים. וז"ל -

"שאלת ראובן ושמעון באו לדין ושמעון הביא מיודעיו עמו וראובן אומר יסתתמו טענותי ואמר לו שמעון גם אתה תביא מיודעך עמך, וראובן אמר איני חפץ אלא שנינו לבד.

תשובה. הדין עם ראובן, כיון שהוא טוען שיסתתמו טענותיו שומעין לו, כי שמא מיודעיו של שמעון חריפי טפי ומרמזי לשמעון טענות, או שמא הם חזקים או אלמים או כיוצא בזה. והראיה מההיא דאמרינן היה אחד לבוש אצטלא וכו' והשתא ומה אם לענין המלבוש חששו חכמים כ"ש למיודעים... ומ"מ אם יראה לב"ד שיסתתמו טענותיו לטעון כנגד רבים יבררו להם אחד שיטעון על כולם או יטעון כל אחד לבדו על חלקו ולא יהיו שם שאר השותפין. כללא דמילתא, אי טעין קא מסתתמן טענתאי, ויראה לבית הדין שיש ממש בדבריו, אפילו בדרך רחוקה, שומעין לו", עכ"ל.

פעמים שטענה זו, שיסתתמו טענותיו, מחייבת לקיים את הדיון בבית דין אחר, בניגוד לכללי ההלכה המקובלים שהתובע הולך אחר הנתבע.

בשו"ת עבודת הגרשוני סי' מז נשאל במקרה בו התובעים משיבים שאינם רוצין לדון עמהם בעירם של הנתבעים, וטענתם היא -

"באשר שהם תקיפים בעירם ויש להם יד ושם אצל השררה, יראים לדון שם ומסתתמים טענותייהו".

בתשובת עבודת הגרשוני השיב -

"לענ"ד פשוט וניכרים דברי אמת וצדק שיש חשש סיתום טענות בנידון הזה, וא"כ הדין עם התובעים, והנתבעים מחוייבים לציית עמהם לדין בבית הדין הסמוך או בזבל"א הממוצע כי היכא דלא יסתתמו טענות התובעים. ופוק חזי כמה שקדו חכמים לסתימת טענות של אחד מבעלי הדין עד שאמרו... שנים שבאו לדין אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלית בת מאה מנה שאומרים לבוש כמותו או הלבישהו כמותך... שלופו פוזמקייכו וחותו לדינא ע"כ ופרש"י לבוש כמותו שלא תגרום לנו לישא לך פנים או יסתתמו דברי שכנגדך מפני חשיבותך כו' ע"כ. ונראה לענ"ד שהדברים ק"ו. מה התם גבי שינוי מלבושים הוא חששא רחוקה שישא לו פנים, כי מאחר שהדיינים יודעים ומכירים בעלי הדין שזה עני וזה עשיר, מה לי אם ילבשו שניהם סמרטוטין או איצטלאות, אם ישאו פנים לעשיר ח"ו, ישאו. אעפ"י כן חששו חכמים, שמא מחמת לבושת האצטלא ישאו פנים או יסתתמו טענות צד שכנגדו. בנידון דין שיש קפידא גדולה על אחת כמה וכמה שיש לנו לחוש לסתימת הטענות", עכ"ל.

ובשו"ת ארץ צבי להג"ר צבי הירש תאומים ז"ל חחו"מ סי' א' כתב, וז"ל -

"לפי מש"כ בשו"ת עבודת הגרשוני סי' מז דהיכא שהתובע טוען שלבו נוקפו לדון בעירו של הנתבע שלא יסתתמו טענותיו, מחוייב הנתבע לילך למקום התובע יעו"ש. וא"כ בנ"ד שטענה ביד ר"א שמתיירא לעמוד בדין אצל הרב הנ"ל מחמת שראה עקמומית בהרב דשם ושנראה לו שהחזיק ביד האשה ומראה פנים שהדין עמה, שפיר יש לחוש לסתימת טענותיו של ר"א וכופין את האשה לדון במקום אחר, ואין הרב הנ"ל רשאי לדון בזה אחר שהראה שמהפך בזכות האשה במכתבו", עכ"ל.

מבואר בתשובה זו, שהג"ר צבי הירש תאומים ז"ל הוציא מתשובת עבודת הגרשוני "דהיכא שהתובע טוען שלבו נוקפו לדון בעירו של הנתבע שלא יסתתמו טענותיו, מחוייב הנתבע לילך למקום התובע", היינו שהעניין נובע מעצם הטענה, וכן מכח הטענה של ר"א שראה עקמימות ברב, אף שלא התבררה טענתו. כפי הנראה היה ידוע רק שהרב היפך בזכות האשה במכתבו.

נוסיף ונציין לתשובת השבות יעקב ממנה עולה, שאין זיקה בין שאלת קביעת מקום הדיונים, להטלת ספק אמיתי בשאלת האפשרות לקיים דיון כראוי ומתן פסק דין לאמיתה של תורה. דהיינו, אף שאנו סמוכים ובטוחים שלא יארע חלילה עיוות דין, ודוחים על הסף כל טענה העולה מצד בעל הדין בנקודה זו, עכ"פ יש להמנע מלפתוח בדיון במקום שיש לחוש לסתימת הטענות.

השבות יעקב (בתשובה ח"ג סי' קמא) השיב לבעל הדין במקרה שבו עלתה טענה שקיים חשש לסתימת טענות בעל הדין עקב היות הצד השני, (דהיינו, המכותב לתשובה זו) אדם נכבד.

מצד אחד השבות יעקב דוחה את הטענה שיש לחוש לעיוות דין, אך למרות זאת מורה על העברת הדיון לבית דין אחר. וז"ל -

"על משמרתי אעמודה שהדין עם צד שכנגדו ... מ"כ הוא נשיא בעמיו בחכמה ובמעלה ובעושר ובתקיפות כמותו י"ב, ומי יכחיש הידוע, ואינני ח"ו נותן אשמה להמ"ץ שלו שיעות ח"ו משפט, או למכ"ת שינטור לו שנאה עבור זה וכ"ש שידיחנו לארץ אחרת כי לא נחשדו ישראל על כך ומאן דקשקלי ליה גלימא בבית דינא ליזמר וליזל שצדקה לזה שהוציאו גזילה מתחת ידו. מ"מ מידי הרהור לא יצאנו שהצד שכנגדו יסתתמו טענותיו. פוק חזי כמה הרחיקו בזה חכמי ישראל החסידים כדאיתא בכתובות ובשבועות הרבה דברים דרשו על בצדק תשפוט עמיתך שיהיו שניהם שווים לו. ולו יהיה כדברי מכ"ת שאין לפסול המ"ץ שלו כאשר אינו כן ע"פ הדין, לפע"ד מ"מ יש להסתלק את עצמו, כדאיתא אם רואה הדיין שבע"ד חושדו וכו' ע"כ אם ישמע מכ"ת לעצתי לא ישמע לקול מלחשים... ואותן הוצאות של הרבנים והכתבים הכל יקח לילך אחר בית דין יפה", עכ"ל.

בבית הדין נשמעה טענה מצד ב"כ האשה, על הוצאות הדרך הנגרמות לאשה, עקב הנסיעות ממקום מגוריה לכאן. הבעל הודיע שהוא מוכן לשאת בהוצאות אלו, אך גם אם ישא בהוצאות, עדיין הנסיעה כרוכה בטרחת הדרך, ויעויין בתשובת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' מז, שתשלום הוצאות אינו מטיל חיוב ללכת לבית דין מרוחק, כשעל פי דין אינו מחויב בכך, וזאת מפני שעכ"פ קיימת טרחת הדרך.

טענה זו זכתה להתייחסות בתשובת עבודת הגרשוני (שם), וז"ל -

"עדיין יש לבעל דין לחלוק ולומר, ודאי לכתחילה יש להשוות בעלי הדין בכל היכולת ומהיות טוב גו'. אבל לכוף לאחד מהצדדים להוציא ממון ולהרבות בהוצאות כדי שלא יסתתמו טענות חבירו, זה לא אמרינן. ובנ"ד אפשר שיצטרכו הנתבעים להרבות בהוצאות אם ילכו לבית הדין הסמוך... אבל האמת יעשה דרכו שזה אינו. ואדרבה ממקום שבאת משם ראיה, שהרי מסקינן שם ה"מ היכא דקאמר לוה למלוה, אבל מלוה, עבד לוה לאיש מלוה. שמעינן מהא שאין אנו חוששין לרבוי הוצאות הלוה... ה"ה נמי בנדון דידן נאמר שלא נחוש לריבוי הוצאות של הנתבעים כדי שלא יסתתמו טענות התובעים ויצא הדין לאמיתו... נראה לענ"ד שבנ"ד הדין עם התובעים, כי אם יש טענת סתימת טענות לנתבע שומעין לו ג"כ, אפילו במקום שיצטרך התובע להרבות בהוצאה עבור זה, כי אלים ועדיף טענת סתימת טענות מטענת נלך למקום הוועד כדי שיתבייש חבירו... וא"כ בנ"ד שניכרים דברי אמת שיש לחוש לאימת הדיינים ולסתימת הטענות, פשוט הוא שמחוייבים הנתבעים לירד במקום הממוצע בזבל"א או בבית הדין הסמוך".

העולה מכל האמור לעיל -

א. הלכה היא בהלכות דיינים, קיימת חובה למנוע מצב שבו יהא מקום לחוש שיסתתמו טענות בעל דין.

ב. סתימת הטענות נובעת ממחשבתו של בעל הדין, בטרם החל הדיון. ויש להתחשב בכך גם בלא שהוכח בראיות ובעובדות מוצקות, שאכן עומד להתרחש מצב של עיוות דין, בבית הדין בעת הדיון. ולמרות שברור שאין כלל הו"א שחלילה יארע עיוות בדינו, מוטל על בית הדין לשנות את המציאות הגורמת לסתימת הטענות, כגון למנוע מצב שאחד לבוש בגדים פחותים והשני איצטלא יקרה. וכן עליהם למנוע, בטרם החל הדיון, שישבו עם בעל הדין השני, אנשים שעליהם נטען שהם עלולים להביא לסתימת טענותיו. וכל זאת גם בטרם התברר שהם אכן מביאים לסתימת הטענות.

ג. פעמים שטענה זו לחשש לסתימת הטענות מביאה את בית הדין לפסוק שמקום הדיון הוא בבית דין אחר, ובניגוד להלכה המקובלת שהתובע הולך אחר הנתבע.

ד. "חכמי התלמוד לא יכלו לכתוב ולברר כל הדברים הגורמים לסתום טענות הבעל דין, אלא כתבו לנו קצת, ותן לחכם ויחכם עוד בזה וכיוצא בזה יחושו הדיינים. וכ"ש היכא דקא טעין איהו בהדיא דמסתתמי טענותיו והדבר ידוע שהוא כך" - לשון מהר"ם. "כללא דמילתא, אי טעין קא מסתתמן טענתאי, ויראה לבית הדין שיש ממש בדבריו אפילו בדרך רחוקה, שומעין לו" - לשון הרדב"ז.

ה. במקום שיש לחוש לסתימת הטענות, יש להורות על דיון בפני בית דין שבו אין חשש כזה, אף אם הדבר גורם להוצאות הדרך ולטרחה נוספת.

נחזור לנידון דנן, בית הדין נוכח שעקב מחשבתו של הבעל קיים חשש לסתימת הטענות, על כן הוחלט להמנע מהעברת התיק שבפנינו לבית דין אחר, העברה הכרוכה בחריגה מכללי הסמכות המקומית, הקבועים בתקנות הדיון.

אמנם אנו מחוייבים לזהירות רבה, בישום הלכה זו, מפני הזהירות הנחוצה למנוע מצב שטענה כזו תשמש את בעל הדין, שלא בתום לב, אלא על מנת להטריח את הצד השני למקום אחר, וכטקטיקה במסגרת המאבק המשפטי נגדו. אבל אין כך פני הדברים, כשמניעת הדיון באותו מקום אינה סותרת את התקנות. עכ"פ לא היינו נזקקים לכתוב את דברינו, לולי השתכנענו שבמקרה הנוכחי החשש לסתימת הטענות הוא ממשי.

במקרה זה, לאחר הדיון לגופה של תביעת הבעל לשלום בית, ולאחר שניתנה החלטה מפורטת ומנומקת בתביעת הבעל לשלום בית, התקבלה בקשה מהאשה, המבקשת מבית הדין למחוק מההחלטה כל התייחסות לשאלת חיוב הבעל בגט. וזאת בטענה שתביעת הגירושין אמורה להיות נידונת בבית הדין באזור מגוריה הנוכחי, שם הוגשה תביעה זו מטעם האשה.

אין מקום להיענות לבקשה לפצל את הדיונים בין שני הרכבים שונים, דהיינו שבית הדין כאן ידון בתביעת שלום הבית של הבעל בלבד, ובית הדין הנ"ל ידון בתביעת הגירושין של האשה. בקשה זו תמוהה. שלום בית וגירושין, הם שני צדדים של אותה מטבע, וביסוד הדברים, הטענות הן אותן טענות, על כן, אין ראוי לפצל את הדיונים בשתי תביעות אלו בין שני הרכבים, אלא ראוי שההרכב הדן בעניין אחד ידון גם בשני.

פעמים שעורכי הדין או טו"ר העוסקים בנושא, עשויים לבוא לידי טעות מכח ההסדרים הפרוצדוראליים המתייחסים בדרך שונה לתביעת גירושין לעומת תביעת שלום בית. מזכירות בית הדין קבעה אגרה שונה לכל אחד מהתיקים, ומונעת מלדון בתביעת שלום בית בלא פתיחת תיק נפרד, למרות שכבר נפתח תיק לגירושין על ידי הצד השני.

אך כשהצדדים כבר נמצאים בפני הדיינים בתוך אולם בית הדין, הכל עניין אחד. שאם טענות הבעל לשלום בית יתקבלו, ממילא תביעת הגירושין תדָחה. וכן להיפך, אם טענות הבעל לשלום בית ידָחו, הרי שאותן טענות שהביאו לדחיית התביעה לשלום בית הם גופא הבסיס לבירור שאלת חיוב הבעל בגירושין, ודרגת החיוב.

על כן לאחר שפתחו בדינם בבית הדין כאן, אין מקום לקיים את המשך הדיונים באותו נושא בפני הרכב אחר.

הלכה זו, שאין להעביר את הדיון לבית דין אחר להמשך הדיונים בפניהם מבוארת בריב"ש.

וז"ל הריב"ש סי' שנד (הובא בב"י חו"מ סי' עט) -

"גם נראה, שמאחר שדייני מורסייה, פתחו בדיניה, ומורשה שמעון, עשה תביעתו בפניהם, צריך שיגמר הדין שם בפניהם. כדאמרינן בב"ק פרק הגוזל בתרא (קי"ב:) דהיכא דלא פתחו בדיניה, מצי נתבע למימר לבית דין הגדול קא אזילנא, אע"ג דהאי בי דינא, נקיט רשותא למידן, מב"ד הגדול. והיכא דפתחו בדיניה, לא מצי למימר לבית דין הגדול קא אזילנא. אלא, צריך שיגמור הדין על פי הדיינים שהתחילו לדון בו. בנדון זה, נמי, אע"פ שהוחזק כפרן, ומעתה אין ראובן יכול לטעון כלום, וגם שאלת החפצים נעשית באילג מכל מקום, כיון דפתחו בדיניה במורסייה, צריך שיגמר הדין שם. ולאחר שיחייבו דייני מורסייה את ראובן, אם לא יחזיר את החפצים או דמיהם, כפי מה שיעריכם שמעון בדבר, ראוי למראית עיני הדיינים. אז יביא פסק דין, מדייני מורסייה, ושטר אדרכתא שיעשו לו הדיינים ההם, על נכסי ראובן, לפני דייני אילג. והם יעשו שומא בנכסי ראובן שבאילג".

ובב"י חו"מ סי' יד כתב -

"בפרק הגוזל בתרא דהיכא דפתחו ליה בדיניה לא מצי למימר לבית דין הגדול אזילנא ועיין בתשובת הריב"ש (סי' שנד) שכתבתי בסימן ע"ט".

הרי מבואר שלאחר שפתחו בדינא בבית דין אחד אין מקום לטענה המבקשת להעביר את הדיון לבית דין אחר. אמנם עיקר דינו של הריב"ש והב"י טעון בירור, ולכאורה דבריהם צ"ע, וכמ"ש בספר כנסת הגדולה חו"מ סי' יד הגהות ב"י סעיף ד' להקשות על הריב"ש, דבגמ' בב"ק דף קיב: מבואר שגם לאחר שפתחו בדינו יכול לומר לבית דין הגדול קאזילנא, אא"כ נקט דיסקא. ועיי"ש בכנסת הגדולה שכתב סברא לחלק בין קבלת עדות שלא בפניו, בה עוסקת הסוגיא, "אבל לענין הדין, כיון דפתחו ליה בדיניה לא מצי למימר לבית דין הגדול קא אזילנא".

אך דבריו אינם מתקבלים בביאור דברי הריב"ש והב"י שהוציאו את דינם מסוגיית הגמ', ואילו לדעת כנה"ג, אמנם מהסוגיא אין סתירה לדינם, אך סוגיא זו אינה יכולה להיות כמקור לדין זה.

ובספר בית מושב על הלכות דיינים לרבי אפרים נבון ז"ל נכדו של בעל המחנה אפרים (הספר י"ל לאחרונה ע"י מכון משנת רבי אהרן), כתב בסי' יד לבאר את דינו של הריב"ש, וכן את השמטת הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו הלכה זו שלאחר שפתחו בדינו יכול לומר לבית דין הגדול קא אזילנא, ואין מקבלים עדים שלא בפניו (כמבואר בב"י סי' כח). ולפי דרכם אם פתחו בדינא לעולם אין מתקבלת טענתו שרוצה ללכת לבית הדין הגדול, וכמבואר בריב"ש.

ובאר רבי אפרים נבון ז"ל הסוגיא, וז"ל -

"על זה אמר רבינא כגון דנקט דיסקא, כלומר החידוש דאמרינן אבל לא פתחו ליה בדינא דמצי לומר לבית דין הגדול אזילנא ואין מקבלים, הוא אפילו שנקט דיסקא, דאז כל שלא פתחו ליה בדינא אפילו שלא אמר לבית דין הגדול אזילנא, אין מקבלין משום דמצי למימר לבית דין הגדול כו'".

ועי"ש שהעלה כדבר ברור, שלאחר שפתחו בדינא אינו יכול לומר לבי"ד הגדול קא אזילנא. (ודחק בדברי רבינו ירוחם דמשמע לכאורה להיפך).

עכ"פ לפי ביאור של הרב בית מושב, עולה שמסוגיא זו למדו הריב"ש והב"י שלאחר שפתחו בדינא אינו יכול לומר לבית דין הגדול קא אזילנא, ולמד הריב"ש בק"ו, שאינו יכול לומר לבית דין אחר, שאינו בית הדין הגדול, קא אזילנא.

נראה שהלכה זו היא עניין יסודי בהלכות דיינים שלא לפצל את אותו דיון בין שני הרכבים מחשש לשיבוש המשפט, מחשש שבעל הדין, לאחר שטען וראה איזה טענות מתקבלות, ילמד לשקר ולטעון טענות המתקבלות, ובית הדין השני שלא שמע טענותיו הקודמות יתקשה להעמיד הדברים על אמיתותם, (ובנקודה זו עיון בפרוטוקולי הדיון של בית הדין הראשון פותר את החשש באופן חלקי בלבד).

יתכן שקיים כאן שיקול נוסף, מצד הבית דין גופא, שלאחר שפתחו בדין, הוטלה עליהם המצוה "בצדק תשפוט עמיתך", ואין נכון להפסיק הדיון באמצעיתו.

ויעויין בלשון הרמב"ם בספר המצוות מצות עשה קעז (לפי תרגום הגר"י קפאח ז"ל) - "הציווי שנצטוו הדיינים... בצדק תשפוט עמיתך... מצוה לדון דין תורה אם היה בקי בכך ובעלי הדין התחילו לטעון לפניו". (גם לפי התרגום הישן כך יתפרשו דברי הרמב"ם, חילוקי הנוסחאות הם בתרגום ולא במהות הדברים, ואכמ"ל). הרי עולה מדברי הרמב"ם שלאחר שהתחילו לטעון בפני בית הדין, על בית הדין מוטלת המצוה "בצדק תשפוט עמיתך". ובספר אור זרוע סנהדרין סי' ד' כתב בסוגיית "לא תגורו" - "אבל שניהם חזקים אפילו קודם שידע להיכן הדין נוטה, משתשמע דבריהם אי אתה רשאי לומר איני נזקק לכם וחייב ליטפל בדינם, דמצות עשה היא דכתיב בצדק תשפוט עמיתך".

מסקנת הדברים - יש להורות על המשך הדיונים בין הצדדים בתביעות לשלום בית ולגירושין, בפני בית הדין שכבר החל לשמוע את טענותיהם.

תגיות

מקום הדיון - דרישת בעל דין להתדיין בפני בית דין גדול או במקום הוועד סמכויות וחובות בית הדין במהלך הדיון - חובת בית הדין להיזהר מאדם שאינו הגון שהתובע הולך אחר הנתבע - "התובע הולך אחר הנתבע" תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים - תקנה י (1) מקום הדיון בין בני זוג בדיני אישות מקום הדיון - כשנעשה עסק מקום הדיון במקום העסק בקביעת מקום הדיון - קביעת מקום הדיון במקום שלא יסתתמו טענות הצדדים מקום הדיון - התחשבות בשיקול הסתתמות טענות הצדדים סוגי עבירות - אסור לדיין לדון בדין לאחר שהראה שמהפך בזכות אחד הצדדים בקביעת מקום הדיון - אף אם יגרום הדבר הוצאות לצד שכנגדו מקום הדיון - שאין להעביר דיון שהחלו בבירורו לבית דין אחר מקום הדיון - הטעם שאין להעביר דיון מבית דין אחד לאחר סמכויות וחובות - לגמור ולהשלים את הדין שיקולים ונסיבות המשפיעים על הפסיקה - תום לב תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים - תקנה כ וכא סמכות בית הדין להעביר את הדיון לבית דין אחר בניגוד לתקנות הדיון הנוגעות למקום הדיון מקום הדיון - בתביעה בין בני זוג בדיני אישות מקום הדיון - סמכות בית דין לחרוג מתקנות הדיון הנוגעות למקום הדיון סמכויות וחובות - סמכות בית דין להעביר את הדיון לבית דין אחר תוך חריגה מתקנות הדיון הנוגעות למקום הדיון