בס"ד
מס. סידורי:325

כלבים לפרנסה שמרעישים לשכנים

שם בית דין:מצפה יריחו
דיינים:
הרב קרויזר יהודה
הרב פז ברוך
תקציר:
ג' מגדל כלבים לפרנסתו. הכלבים מרעישים ומפריעים לשכנים. השכנים תובעים את סילוק הכלבים או החזרת השקט בשעות המנוחה. אשה אחת טוענת שהכלבים אף מזיקים לבריאותה. ג' טוען שהרעש בא מכלבים אחרים.
פסק הדין:
בית הדין פסק כי על ג' להביא לשקט בשעות המנוחה בגלל השכנה החולה.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

הנידון:

משפחות א' וב' מתרעמות נגד ג' על זה שמגדל כלבים בתוך ביתו שנובחים ומונעים מהם שינה ועוד. משפחת א' דורשת סילוק הכלבים בכלל ומשפחת ב' מסתפקת בדרישה לשקט בין שעה 8 בערב ל8 בבוקר וכן בשבתות ויו"ט בין 14:00 ל- 17:00. משפחת א' מתלוננת על סבל בכל שעות היממה שמונעים מהם שינה וריכוז בכל דבר, וגברת ב' סיפרה שהיא חולה והנביחות מונעים ממנה לישון דבר שמחריף מחלתה. ג' מאידך אמר שרצונו למעט כמה שאפשר הנביחות אבל הכלבים הם פרנסתו שמגדל אותם למכירה ומטיל ספק אם אכן הנביחות באים מן הכלבים שלו דוקא. המשפחות טוענות בברי שהנביחות באות ממנו שאפשר לזהות נביחה של כלב בודד וזה של הרבה כלבים ביחד.

פסק

צריכים לדון בכמה שאלות.

א. למה יש עדיפות, למימוש בעלות של אדם על הרכוש שלו למען פרנסתו או לרעש ו/או סבל שנגרם לסובבים אותו?

ב. האם יש משמעות לזה שאחד מן השכנים חולה?

ג. האם יש משמעות לכך שהנביחות גורמות לסבל חריף מאד לאנשים מסויימים מעבר לתגובה הרגילה לנביחה?

ד. האם לסמוך על טענת העותרים שהרעש בא מכלבים של ג' ולא מכלבים אחרים.

נדון בשאלות אלו בעז"ה.

א. למה יש עדיפות לזכות לפרנסה או לסבל של השכנים?

בשאלה זו נחלקו הדעות, והדיון סובב סביב הפשט במשנה (בב"ב כ:): "חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסים ומקול היוצאים אבל עושה כלים יוצא ומוכר בתוך השוק. ואינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הרחיים ולא מקול התינוקות" הרמב"ם (שכנים ו,יב) הבין שהמשנה דנה בחנות שיש לה חזקה בחצר, זאת אומרת חנות שהרשו את פתיחתה בחצר, ועכשיו באים למחות לסגור החנות שכבר קיימת בחצר בהיתר. ונאמר במשנה שמתקבלת הטענה של רעש שהנכנסים והיוצאים יוצרים אבל לא מתקבלת הטענה של רעש של הפטיש והרחיים. מן הרמב"ם מבואר שאם מדובר בחנות שעכשיו באים לפתוח אותה או חנות שאין לה חזקה, השכנים יכולים למחות גם על רעש של הפטיש והרחיים והם יכולים למנוע פתיחת חנות זו או לסלק אותה אם כבר נפתחה. ב"י (קנו,ב) כתב שגם רבינו ירוחם (נל"ב ר"ו) וסמ"ג סוברים כרמב"ם.

הרמב"ם דייק את ההעמדה בפשט המשנה בגלל שהמשנה כאן שינתה את לשונה משאר המשניות בפרק. כל המשניות בפרק דנות על עשית מעשה לכתחילה "לא יחפור..." (יז.) "לא יעמיד... לא יפתח..." (כ:) וכאן נאמר "חנות שבחצר..." משמע שלא דנים על פתיחת החנות לכתחילה אלא דנים על מחאה נגד חנות שנפתחה בהיתר ובהסכמה.

ברם יש חולקים על הרמב"ם ולא דייקו דיוק זה ופירשו המשנה בבא לפתוח לכתחילה ובכל זאת נאמר שא"א למנוע פתיחת החנות אע"פ שיהיה רעש של פטיש או רחיים. הטעם לכך שאדם יכול לממש את זכות הקניין שלו בנכס בחצר כדי להתפרנס וא"א למנוע אותו מכך בגלל רעש. כך פירשו רבינו גרשום שם והג"א (ב"ב ב,ה) וכן מדויק מתוס' (כא ד"ה וגרדי) וכ"כ ריב"ש (קצה) ועוד.

ויש שיטה אמצעית שדייקה הדיוק של הרמב"ם אבל רק נתנה לו משמעות ברישא של המשנה זאת אומרת שאין חזקה בטענת ריבוי נכנסים ויוצאים אבל הסיפא הוא גם לכתחילה (רשב"א לפי פשט ה"ה בשכנים הנ"ל). שיטה זו ג"כ תתיר לפתוח עסק לכתחילה אע"פ שיווצר רעש עי"ז וא"א למנוע זאת מהם.

דעות אלו נפסקו בשו"ע (קנו,ב) המחבר הביא לשון הרמב"ם: "...אבל אינם יכולים למחות בידו ולומר אין אנו יכולים לישן מקול הפטיש או מקול הריחיים מאחר שכבר החזיק לעשות כן ולא מיחו בידו" ברם הרמ"א הוסיף על כן "וי"א דכל מה שעושה בחנותו ובביתו אפילו לכתחילה אינן יכולים למחות".

יש שכתבו שמה שהרמב"ם כתב שאפשר למנוע פתיחת חנות לכתחילה זה רק באותה חצר אבל אי אפשר למנוע פתיחת חנות בחצר אחרת (ערך לחם שם) ויש שכתבו שמה שהתרנו לעשות רעש לפי הרמ"א זה רק ביום אבל בלילה אסור, שאינו זמן של עשית מלאכה ויש שכתבו שהיום המנהג שונה.

קשה להכריע בשאלה זו נגד דבריו המפורשים של הרמ"א.

סיכום פרק זה: בשאלה זו לאיזו זכות יש עדיפות זכות הפרנסה או זכות השקט נחלקו המחבר והרמ"א. קשה להכריע בשאלה נגד דעת הרמ"א.

ב. האם יש משמעות לזה שאחד מן השכנים חולה?

גברת ב' סיפרה לבית הדין שהיא חולה וכאשר אינה ישנה מספיק המחלה מחריפה ואמרה שיש לה מסמכים רפואיים לאמת דבריה. לא ראינו המסמכים אבל כל המעורבים קבלו דבריה. ועכשיו עולה השאלה האם יש לעובדה זו השפעה על ההתייחסות לנדון דידן?

הרמ"א על ההלכה הנ"ל שי"א שא"א למחות באדם שמתפרנס אע"פ שהוא מרעיש הוסיף "ודוקא בני אדם בריאים אבל אם הם חולים והקול מזיק להם יכולים למחות" ז"א אם הרעש מפריע לאדם חולה, גם המתירים להרעיש לפרנסה, מודים שאפשר למנוע זאת ולסלק הרעש.

מקור הרמ"א הוא מהריב"ש (קצו) שדייק הדין שלו מן המעשה בגמ' ב"ב (כג.) "רב יוסף הוה ליה הנהו תאלי דהוו אתו אומני ויתבי תותייהו ואתו עורבי אכלי דמא וסלקי אבי תאלי ומפסדי תמרי א"ל רב יוסף אפיקו קורקור מהכא. א"ל אביי והא אחזיק להו... אמר ליה הני לדידי, דאנינא דעתאי, כי קוטרא ובית הכסא דמי לי" בתרגום: רב יוסף היו לו תמרים ובאו מקיזי דם והקיזו דם ברשותם, מתחת לתמרים ובאו עורבים ואכלו הדם והיו עולים על התמרים והפסידו התמרים ע"י הדם שבמקור שלהם. רב יוסף אמר לסלק מקיזי הדם שמושכים העורבים שעושים רעש של קורקר מן המקום. ואע"פ שהחזיקו, רב יוסף אמר אצלו שהוא איסטניס הנזק הוא כ"כ גדול שחזקה לא יכולה להועיל, כמו הדין שחזקה לא מועילה בנזק גדול כגון עשן וריח בית הכסא.

מכאן פסק הריב"ש שאפשר לסלק כל דבר שמזיק לחולה ואפילו אם זה פרנסתו של השכן וז"ל שם:

"וכן הטענה השלישית שטען ראובן מפני חולי אשתו שמזיק לה בראשה גם זו טענה גדולה ואע"פ ששנינו במשנה אבל אינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הפטיש ומקול הריחיים, ואפילו בחנות שבחצר, כ"ש בזה שהוא חצר אחרת, זהו בשאר בני אדם הבריאים. אבל כיון שהאשה זו מוחזקת בחולה אין לך גירי גדול מזה. והוה ליה כקוטרא ובית הכסא, וכדאמר רב יוסף הני לדידי כקוטרא ובית הכסא דמו לי. ואם במה שאדם קץ מחמת שהוא מאניני הדעת הוא לדידיה כקוטרא ובית הכסא, כ"ש במה שמזיקו בגופו, מחמת שהוא חולה או חלוש מזג".

סיכום פרק זה: טענת גברת ב' מתקבלת במלואה וג' צריך למנוע כל רעש שיכול להזיק אותה.

ג. האם יש משמעות לזה שהרעש מפריע במיוחד לשכנים מסוימים?

כבר כתבנו שהמקור של הריב"ש הוא מן הסיפור של רב יוסף הנ"ל ואכן רב יוסף לא היה חולה אלא מאניני הדעת, זאת אומרת, אדם רגיש במיוחד שהפריע לו דברים שלא הפריעו לאנשים רגילים שסביבו. א"כ הדעת נותנת שגם טענה שנובעת מרגישות מיוחדת צריכה להתקבל. מיהו יש לשים לב לכך שהרמ"א הזכיר בדינו רק "חולה", ולא הזכיר אניני דעת שמופיע במקור של הריב"ש. ונשאלת השאלה למה הרמ"א מביא דינו רק בחולה, כאן? וגם למעלה (קנה,טו) שהרמ"א פסק שוב את הריב"ש שוב מביאו רק ב"חולה", "וה"ה אם אין מזיק לחצר אלא שיש חולי הראש לבעל החצר וקול ההכאה מזיק לו צריך להרחיק עצמו" ולמה דן רק בחולה ולא באנינא דעתא?!

ויש להקשות עוד למה לרמ"א להביא הדין הזה בשם הריב"ש? הרי הרמב"ם (שכנים יא,ה) פוסק בדיוק פסיקת הריב"ש ומביאו המחבר (קנה, לט), ולמה א"כ נזקק הרמ"א לדברי הריב"ש ולא הסתפק בפסיקת המחבר למעלה?

וז"ל הרמב"ם:

"מי שהחזיק לעשות מלאכת דם או נבילות וכיוצא בהם במקומו ויכנסו העורבים וכיוצא בהם בגלל הדם והרי הם מצירין לחברו בקולם וצפצופם או בדם שברגליהם שהם יושבים על האילנות ומלכלכין פירותיהם. אם היה חברו קפדן או חולה שצפצוף הזה מזיקו או שהפירות שלו נפסדים לו בדם, חייב לבטל אותה המלאכה או ירחיק עד שלא יבוא היזק מחמתו שנזק זה דומה לריח בית הכיסא וכיוצא בו שאין לו חזקה." (שכנים יא, ג)

הרי הרמב"ם ובעקבותיו המחבר כבר פסקו כאן שלאדם "קפדן" או חולה שמורה הזכות למחות נגד רעש שנוצר ע"י עסק של חברו, ואם כן למה הרמ"א נזקק לריב"ש בנידון? ולמה הריב"ש עצמו לא הביא ראיה מן הרמב"ם הנ"ל אלא נזקק לרשב"א שם בחידושיו, לגבות פסיקתו?!

אלא נראה שהריב"ש והרמ"א לא ראו ברמב"ם מקור לפסיקות שלהם, בגלל שיש בפסיקות שלהם אלמנט שאינו ברמב"ם. שיטת הרמב"ם היא כאמור שאפשר למחות נגד עסק שיש בו רעש ורק אי אפשר למחות אם כבר הוחזק. אם כן מן הסיפור שבגמרא הנ"ל וכן מפסיקת הרמב"ם אין ראיה לחידוש של הריב"ש שכתב שאפילו לסוברים שאי אפשר למחות נגד עסק שיש בו רעש, אם זה פרנסתו של השכן, אם הניזוק הוא חולה, אפשר למחות. שהרי לפי הרמב"ם י"ל שכל החידוש של אנינא דעתא בסיפור שם, הוא שמול אדם כזה אי אפשר להחזיק בנזק ששווה לכולם. זאת אומרת רעש הוא נזק שכל אחד ואחת יכול למחות נגדו לשיטת הרמב"ם, אם כן מה שחודש אצל רב יוסף בסיפור שם הוא, שאפילו אם פתח העסק ברשות ובהיתר, אדם שהוא אנינא דעתא יכול למחות נגד העסק, אף על פי שהוא עצמו הרשה לפתוח העסק, והוא יכול לטעון 'חשבתי שאוכל לסבול ועכשיו אני רואה שאיני יכול לסבול!' אבל מדברי הרמב"ם ופסיקת המחבר אין ראיה שאנינא דעתא יכול למחות נגד תופעה שאינה מפריעה כלל לאחרים או שאחרים לא יכולים כלל למחות נגדה על פי ההלכה, ולטעון שהוא אנינא דעתא וזה מפריע לו ולכן צריך לסלק הנזק.

ואכן מן הגמרא שם משמע שהיתרון של אנינא דעתא הוא רק לאפשר למחות בנזק אף על פי שכבר הוחזק ואין לו יתרון למחות בנזק שאין לאדם רגיל זכות למחות נגדו. שהרי נאמר שם "אמר לו רב יוסף אפיקו קורקור מהכא. אמר ליה אביי והא גרמא הוא? אמר ליה הכי אמר טובי בר מתנה, זאת אומרת גרמא בנזיקין אסור. והא אחזיקו להו?... אמר ליה הרי לדידי דאנינא דעתאי כקוטרא ובית הכסא דמו לי" זאת אומרת רב יוסף אינו נזקק לזה שהוא אנינא דעתא כדי לאסור את הנזק. על עצם איסור הנזק רב יוסף נימק שגרמא בנזיקין אסור, רק כאשר שאלו אותו שיש כאן חזקה, נזקק לזה שהוא אנינא דעתא. משמע שרק לעניין זה יש לאנינא דעתא יתרון על שאר האדם ולא לעניין ליתן לו הזכות למחות. לזה רב יוסף נזקק לטענה שמדובר בגרמא בנזיקין שאסור. טיעון ששווה לכל אדם לא רק לאנינא דעתא.

ואכן משמע מחידושי הרשב"א על הסיפור שם שהחידוש של רב יוסף הוא אך ורק לגבי האפשרות למחות על אף שיש כבר חזקה ולא על עצם האיסור. הרשב"א הקשה שם למה אפשר למחות נגד מקיזי הדם? הרי ביאת העורבים אינה אלא גרמא רחוקה הדומה לנוטע אילן בצד הבור שהשורשים אחר כך מזיקים לבור שזה מותר ש"זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו"? והרשב"א תירץ שמקיזי הדם היו מבריחים העורבים מהם וכך היו העורבים עולים לאילנות ומפסידים הפירות! הרשב"א לא הסתפק בזה שרב יוסף היה אנינא דעתא ולכן נשמרה לו הזכות למחות אפילו בדבר שאין לאחר זכות למחות בו. זאת אומרת לולא זה שמקיזי הדם היו מפריחים העורבים בידיים ומבריחים אותם לאילנות, לא היה בידי רב יוסף הזכות לסלק אותם, אף על פי שהוא אנינא דעתא. מכאן שאין בידי אנינא דעתא "לייצר" זכות למחות, אלא יש לו רק הזכות למחות אף על פי שהנזק, שהוא שווה לכל אדם, הוחזק.

וכך משמע מן הראשונים שם. עיין לדוגמא בנ"י (יב. בדפי הרי"ף) שכתב "ומהא שמעינן שכל מי שידוע שאינו יכול לסבול נזק אחד מן הנזקין, אף על פי שאין שאר בני אדם מקפידין עליו כל כך, אין לו חזקה..." משמעות דבריו שהיתרון של אנינא דעתא הוא שיכול למחות אף על פי שיש כבר חזקה אבל לא נאמר, שיש לו יתרון למחות לכתחילה בדבר ששאר בני האדם לא יכולים למחות בו.

ואכן כל שאר הראשונים לא פרשו כרמב"ם בסיפור של רב יוסף, שהרעש של העורבים הפריע לרב יוסף ושהוא בא למחות בגלל הרעש אלא פרשו שהעורבים היו מלכלכים את התמרים בדם שעל מקוריהם. עיין שם בתוספות (ד"ה כקוטרא) "א"נ העורבים היו אוכלים הדם ופורחים ומקנחים בפרות" וכך כתב רבינו גרשום שם (ד"ה אתו אומני) "...עולין ומפסידין פירות האילנות" וכן פירש נ"י הנ"ל "והא דאמרינן הכא ומפסדי לתאלי לומר שהיו מכניסין חוטמיהם בפירות ומאיס ליה טפי" וכך כתב שם הרא"ש (ב"ב ה, יח) "אתו עורבי ואכלי דמא וסלקי אבי תאלי ומפסדי להו" וכך פירש הטור (קנה, נט) "והוו אתו עורבי ואכלי דמא וסלקי באילנא ומפסדי להו" ועוד.

נראה שהראשונים האלו נדו מפירוש הרמב"ם שפירש שהרעש של העורבים הפריע לרב יוסף, אף על פי שיש משמעות בסוגיה שאכן מדובר בענייני רעש שהרי רבי יוסף אמר "אפיקו לי קורקור מהכא" ורש"י פירש "עורבים שדומים בצעקתם כקורין קורקור", בגלל שסברו כשיטה הנ"ל שאי אפשר למחות לכתחילה ולמנוע פרנסתו של שכן בגלל רעש, וסברו שהואיל ואין אפשרות לכל אדם למחות בכה"ג, אין לאנינא דעתא יתרון למחות לכתחילה בדבר שאין לאחרים זכות למחות בו. ולכן פירשו לעניין הדם בפירות שבזה כל אדם שווה וכל אדם יכול למחות לכתחילה, ולכן בזה יש לאנינא דעתא יתרון למחות אף על פי שכבר החזיקו בזה.

לאור כל זה מתברר החידוש הגדול של הריב"ש שפסק כשיטות שאדם רגיל לא יכול למחות ברעש וכך למנוע פרנסה של שכן, כמו שראינו בציטוט למעלה, ומכל מקום פסק שחולה יכול למחות לכתחילה ויכול לסלק פרנסה של השכן בגלל רעש בלבד. דבר זה לא מצאנו בפוסקים אחרים. וכאמור הרמ"א פסק את הריב"ש הזה.

השתא דאתי להכי,נראה שזה שהרמ"א נקט דינו בחולה והשמיט אנינא דעתא, אף על פי שהגמרא שם דנה באנינא דעתא, הוא בדווקא, שרק חולה יכול למנוע פרנסה של שכן ע"י טענת רעש ואנינא דעתא לא יכול. ויש לומר שכל הראשונים שלא פרשו הסוגיה בעניין רעש, פרשו כך בגלל שמדובר בסוגיא באנינא דעתא, אבל יודו שחולה יכול למנוע פעילות שיש בה רעש שמזיק לו, אע"פ שעי"ז הוא מונע מן השכן להתפרנס, אף על פי שאין לאנשים אחרים זכות לעשות כך לשיטתם. לפי הנ"ל אי אפשר לטעון קים ליה כשיטות שחולקים על הרמב"ם אם מדובר בחולה.

סיכום פרק זה: לחולה יש אפשרות למנוע רעש גם אם מדובר בפרנסה של שכן אבל ל"קפדן" ספק אם יכול למנוע פרנסה של שכן בטענה שהרעש מפריע לו.

ד. הטענה של ג' שהרעש אינו מגיע מהכלבים שלו

ג' טוען שהרעש אינו מגיע מן הכלבים שלו אלא מכלבים אחרים בשכונה, והשכנים טוענים שאפשר להבחין בין כלב אחד שנובח ללהקה של כלבים שנובחים. אף על פי שהפסיקה בטענות כאלה הוא מוציא מחברו עליו הראיה, ועל הניזוק להביא ראיה שהוא אכן ניזוק מהמזיק (ב"ק מו.) ואפילו כאשר המזיק טוען שמא והניזוק ברי, וכן בנזקי שכנים נפסק שבפעולה שיש ספק אם מזיק או לא, על הניזוק להביא ראיה (שכנים ט, יג שו"ע קנה, ג) אבל בנידון דידן מן המפורסמות שהכלבים של ג' מרעישים ואף על פי שיכול להיות שגם כלבים אחרים מרעישים, ואולי מתבלבלים לפעמים בין אלו לאלו, מכל מקום זה אינו מוריד מהאחריות של ג' לשקט מצד הכלבים שלו.

סיכום פרק זה: נתקבלה טענת השכנים שהכלבים של ג' מרעישים.

מסקנה

על ג' חלה ההוראה של הרמב"ם שנפסקה בשו"ע (קנה, לט) "חייב לבטל אותה מלאכה או ירחיק עד שלא יבוא לו נזק מחמתו" ולכן על ג' לשמור על שקט גמור מ20:00 עד 8:00 בבוקר וגם בשבתות וחגים מ14:00-17:00, לקיים מה שכתוב "ירחיק עד שלא יבוא לו נזק" אם ג' אינו מסוגל לעשות כן עליו לסלק הכלבים מן המקום.

הערה: כל זה נאמר אך ורק בכלבים שהם מקור פרנסה לשכן אבל כלבי מחמד דינם חמור מן הנ"ל וכל אחד יכול למחות אם הם מפריעים וצריך לסלק אותם. יש אולי טענה שבספר כלבים מהווים הרתעה בטחונית. ואם נדרש לשאלה זו נבחון אותה בעזרת ה'.

על החתום:

הרב יהודה קרויזר, רב היישוב מצפה יריחו

הרב ברוך פז

תגיות

אחריותו של הגורם לנזק - גרמא שפטור אף בדיני שמים כשהניזק רגיש או חולה - חובת ההוכחה על הניזק דברים שיש בהם או שאין בהם חזקה - עשן וריח רע הוכחת הנזק - טענת שמא של המזיק הוצאה מהמוחזק - בספק מציאותי הוצאה מהמוחזק - הצורך בראיה ברורה הוצאה מהמוחזק - "המוציא מחברו עליו הראיה" בטענת ברי - כשהמוחזק טוען שמא פסיקה כשולחן ערוך - במחלוקת בין המחבר לרמ"א בנזיקין - בנזקי שכנים זכות העיכוב של השכן הניזק - ברעש העולה ממלאכת השכן רעש - רעש העולה ממלאכת השכן רעש - רעש זכות העיכוב של בני החצר - כנגד פתיחת עסק שיוצר רעש ברעש העולה ממלאכת השכן - הבחנה בין יום ללילה ברעש העולה ממלאכת השכן - הבחנה בין בני אותה חצר לבני חצר אחרת בנזקי שכנים - אין עושים מלאכה מרעישה בבית גם ביום זכות העיכוב של השכן הניזק - כשהשכן רגיש או חולה כשהניזק רגיש או חולה - יכול לעכב ברעש העולה ממלאכת השכן - הבחנה בין פתיחת עסק לעסק קים כשהניזק רגיש או חולה - הבחנה בין רגיש לחולה רעש - כשהניזק חולה או קפדן כשהניזק רגיש או חולה - אם יכול לעכב כשהנזק אינו שווה בכל כשהניזק רגיש או חולה - אם יכול לעכב כשהנזק אינו שווה בכל כשהניזק רגיש או חולה - יכול לעכב גם אם הוחזק הנזק מזיק - מזיק בגרמא גדרו - הבחנה בין גרמא לגרמא רחוקה זכותו של הנתבע לסמוך על זה שפטר אותו ("קים ליה") - אי אפשר לטעון כפוסק שלא ודאי שמצדיק אותו הוכחת הנזק - ספק אם כלבי המזיק הם שגורמים לרעש הוכחת הנזק - על ידי קול הוכחת הנזק - ספק אם פעולה מסוימת מזיקה או לא חובת המזיק להרחיק את עצמו - בקול הגורם לנזק זכות העיכוב של השכן הניזק - הבחנה בין רעש מכלבי מחמד לרעש מכלבים לפרנסה ברעש העולה ממלאכת השכן - הבחנה בין רעש מכלבי מחמד לרעש מכלבים לפרנסה בנזיקין - בנזיקין בנזקי שכנים - שהמזיק הוא המוחזק הוכחת הנזק - נטל ההוכחה הוכחת הנזק - נטל ההוכחה דברים שיש בהם או שאין בהם חזקה - דברים שהניזוק רגיש להם במיוחד דברים שיש בהם או שאין בהם חזקה - כשהניזק חולה והנזק מזיקו