בס"ד
מס. סידורי:312

דין מנות שנשארו מחתונה

שם בית דין:מצפה יריחו
דיינים:
הרב קרויזר יהודה
הרב פז ברוך
תקציר:
בעל אולם תובע משפחה שעשתה באולמו חתונה ולא סיימו לשלם דמי השכירות. המשפחה טוענת כי אינה חייבת דבר ותובעת פיצויים מהאולם וכל זאת מכיוון שלא נתנו לה את המנות שנותרו כפי שהובטח על ידי אחת העובדות וכן מכיוון שהמנות שהוגשו היו קטנות.
פסק הדין:
בית הדין פסק כי המנות שנותרו שייכות תובע וכי התחייבות העובדת אינה מחייבתו. בית הדין פטר את המשפחה משווי פיחות המנות.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

הנידון:

בעל אולם שמחות תובע ממשפחת ב' את יתרון הסכום על חתונה שאירח באולמו שעומד על סך 3850 ₪ שסיכמו שידונו עליו בדין תורה. מר ב' טוען שלא רק שאינו חייב לשלם הסכום הנ"ל אלא שמגיע לו פיצוי על חצי סך ששילם על האירוע בשתי טענות עיקריות:

א. הוזמנו 300 מנות והגיעו רק 150 איש, והכינו רק 250 מנות, ושואל היכן יתר המנות? וטוען שמנות אלו שייכים לו. וטוען שסיכם עם ע' שהמנות הנשארות יהיו שלו. אח״כ במסרון אל הרב שליט״א טוען שהגיעו 200 איש ורק הכינו 200 מנות. התובע טוען שמה שנשאר שייך לו, ואין ההסכמה של עובד זוטר שאין בסמכותו לאשר הנ״ל מחייב אותו.

ב. טוען שהמנות היו קטנות. המנות של הבשר היו 2\1 מהגודל המקובל, ושל עוף 3\2 מן הגודל המקובל. התובע טוען שהמנות היו גדולות כמקובל ואינו משנה את גודל המנות לכל אירוע ואף פעם לא התלוננו על המנות, והציג משוב מחמש שולחנות ונתייחס אליהם בהמשך.

היו טענות אחרות אבל המזמין לא תבע בעבורם פיצוי, ולכן לא נדון בהם כאן.

נדון על השאלות האלו אחת אחת.

א. למי שייך האוכל שנשאר מאירוע שהוזמן באולם שמחות?

שאלה זאת תלויה בהבנת טיב השירות שקונים מאולם השמחות. האם בעל האולם הוא שליח של המזמין לקנות ולהכין לו אוכל, וגוף האוכל שייך למזמין או שהמזמין שוכר את בעל האולם לארח את האורחים שלו, כאשר בעל האולם מארח אותם משלו? וכבר פסקנו בפסק דין קודם, ראה נספח של פסק דין זה באורך, על פי הנודע ביהודה ששאלה זו תלויה בטיב ההסכם בין הצדדים. אם קבעו סכום גלובלי לסך השירות, פירוש הדבר שהמזמין שכר את בעל האולם לספק לו השירות, ולפי״ז אין למזמין קנין וזכות בגוף האוכל לא בעת האירוע ולא אחריו, ואם היה פירוט בין הצדדים על הסכום שמשלמים על כל חלק וחלק של השירות, אז בעל האירוע הוא שליח של המזמין לקנות לו כל דבר ודבר, ולפי״ז האוכל שייך למזמין. בחתונה אין פירוט של כל מרכיב ומרכיב שמשלמים עליו אלא יש סכום גלובלי לארח אדם בחתונה, שהרי יש הרבה מרכיבים באירוח חתונה, והמנה היא פחות מחצי מסך התשלום: יש שימוש של האולם ושל הכסאות והשירות, החשמל והמים החופה והסכו״ם והנקיון וכו׳ וכו׳. האוכל עצמו הוא פחות מחצי סה״כ שמשלמים על ה״מנה״. באולם המדובר קייטרינג עולה 42 ₪ למנה כאשר מנה באולם עצמו בחתונה עולה בערך 100 ₪ למנה! יוצא שיש כאן קביעת סכום גלובלי לסך האירוח ולא פירוט של כל מרכיב ומרכיב, ולכן לפי הנודע ביהודה הנ״ל כאשר מזמינים אירוע שוכרים את בעל האולם לארח האורחים בשלו, ואינו שליח לקנות ולהכין בעבור המזמין את האוכל וכו׳.

ונראה שדבר זה מסתבר שלא עולה על הדעת שהמזמין יכול לבוא בליל האירוע ולהוציא כל השולחנות והכסאות לאירוע אחר בטענה ששכר האולם והתכולה ללילה זה ולכן יכול לעשות בהם כרצונו. וכן אינו יכול להשתמש באולם בליל האירוע לאירוע אחר בטענה ששכר האולם! וזה בגלל שלא שכר הכסאות והאולם אלא שכר את בעל האולם לארח את האורחים שלו.

ויש לקביעה זאת קולא וחומרא למזמין. מצד אחד אין על המזמין שום אחריות על הציוד של האולם. אם ניזוק הציוד אין בעל האולם יכול לתבוע ממנו פיצוי בטענה ששכר את האולם ואת הציוד שבו וכן אם האוכל יתקלקל או ייגנב ביום האירוע, באונס, אין בעל האולם יכול לומר למזמין ששלו התקלקל או נגנב. אדרבה של בעל האולם התקלקל ועליו עדיין רובץ החיוב לארח האורחים של המזמין ולכן הוא צריך לספוג ההפסד וצריך להביא אוכל חדש לאירוח שחייב את עצמו בו. מאידך מה שנשאר שייך לבעל האולם, שהמזמין לא קנה ולא זכה באוכל בשום שלב של ההתקשרות ביניהם אלא שכר בעל האולם לעשות לו אירוע ולארח את אורחיו. עיין כל זה באורך בנספח של פסק דין קודם. ועיין בהמשך התייחסות נוספת לקביעה זו.

סיכום: האוכל בסוף האירוע שייך לבעל האולם, ואין למזמין טענה שהזמין 300 מנות, ורק הכינו 250 מנות ל150 אורחים שבאו. שבעל האולם צריך לארח האורחים ואין זה ענין של המזמין כמה מנות הכין וכמה מנות נשארו כל עוד שהאירוח היה כדבעי.

אנו נסמכים כאן על דברי המזמין בטענות שלו לפני בית הדין שהיו 250 מנות, שהודאת בעל דין כמאה עדים, וטענה זו גוברת על המסרון ששלח לרב שליט׳׳א שהיו שם בקושי 200 מנות ואם כן זה לא משנה אם הגיעו 150 אורחים כטענתו לפני בית הדין או 200 אורחים כמו שכתב במסרון סו׳׳ס היו מספיק מנות לכל האורחים. נדון בהמשך בטענת המזמין שהמנות היו קטנות.

ב. האם התחייבות של עובד שאינה בסמכותו מחייבת את בעל הבית?

המזמין טוען שע' אפשרה בקשתו לקבל את כל האוכל שנשאר, וזה מחייב כמו שאר ההתחייבויות שסיכמו ביניהם כגון בכמות האורחים שבאים וכו'. ובעל האולם טוען שלא מאמין שאישרה שכן זה נגד מדיניות האולם ואפילו אם אישרה אין הסכמתה מחייבת אותו הואיל ואין בסמכותה לאשר דבר זה.

אין הסכמה של עובד מחייבת את בעל הבית אם אין זה בסמכות שלו לאשר העניין, שבעל הבית יכול לטעון ״לתקוני שדרתיך ולא לעיוותי״. דבר זה לומדים מב״מ עו. כאשר בעל הבית שלח שליח שלו לשכור לו הפועלים. השליח קבע עם הפועלים משכורת של ארבע זוז ליום ואמר להם שבעל הבית ישלם שכר זה, והתברר שהתעריף לפועלים היה רק שלוש זוז ליום! אין ההתקשרות בין השליח והפועלים מחייבת את בעל הבית והוא יכול לטעון ״לתקוני שדרתיך ולא לעוותי״, והוא רק מתחייב לשלם לפועלים 3 זוזים ביום, והפועלים יש להם תרעומת על השליח שהטעה אותם. דבר זה נפסק בשו״ע חו״מ של׳׳ב,א׳ ולכן רואים שאין האישור של העובד שפועל מעבר למנדט שלו מחייב את בעל הבית.

בנוסף לכל זה נראה שאפילו אם האישור של ע' היה מחייב האולם, ואפילו אם בעל האולם עצמו היה מסכים לכך, אם היה חוזר בו והיה מסרב למסור האוכל הדין היה עמו שהרי לא חייב עצמו בקניין ליתן האוכל, והזמנת האירוע לא היתה על סמך התחייבות זו שהרי בעת חתימת החוזה לא דובר בעניין זה, ולכן היתה כאן רק הבטחה בעל פה, ובעל הבית היה נחשב מחוסר אמנה אם היה חוזר בו, אבל לא היה חייב על פי הדין ליתן האוכל. ולכן נראה שאין למזמין אפילו תרעומת על ע' שהרי יש כאן רק הבטחה ליתן האוכל שלא השפיעה כהוא זה על התנהלות המזמין שהרי לא עשה כלום על סמך הבטחה זו, לעומת הפועלים שעבדו על סמך זה. כאן בנידון דידן ההתקשרות לא היתה על מנת כן ויש כאן רק הבטחה שגם אם בעל האולם היה נותן אותה לא היתה מחייבת. וא״כ אין אפילו תרעומת על ע' לענין זה.

יש להוסיף שע' הכחישה שאישרה למזמין לקבל את כל האוכל הנשאר ורק אישרה לו לקבל את המנות שדרך האולם לארוז לבעל השמחה אחרי כל אירוע.

סיכום: אין ההסכמה של ע' מחייבת את בעל האולם, ואין כאן אפילו תרעומת על ע' שאין הבטחה זו מחייבת אפילו אם בעל האולם היה מבטיח. ע' מכחישה שהסכימה להנ״ל.

ג. האם טענת המזמין שהמנות היו קטנות נשמעת?

לפנינו ויכוח בין בעל האולם והמזמין: בעל האולם טוען שהמנות היו גדולות די והותר והמזמין טוען שהמנות היו קטנות. בהגדרה ההלכתית המזמין הוא המשכיר ובעל האולם הוא פועל שלו היינו שכיר. ונשאלת השאלה מי נאמן כאשר יש ויכוח בין בעל הבית ופועל לעניין טיב העבודה שנעשתה, כאשר בעל הבית טוען שהעבודה היתה לקויה ולכן רצונו לנקות משכר הפועל והפועל טוען שעשה עבודתו נאמנה ומגיע לו כל שכרו?! ונראה שהפתרון לשאלה זו היא ככל מחלוקת בין שני צדדים- המוציא מחברו עליו הראיה. היינו עד סכום של 3850 ₪ המזמין נאמן שהוא מוחזק ומעבר לסכום זה בעל האולם נאמן שהוא מוחזק. ראיה לקביעה זו אפשר למצוא בגמ׳ ב״מ נו:, הגמ׳ דנה שם בויכוח בין בעל השדה לבין הפועל שלו כאשר בעל השדה טוען שהפועל לא זרע את השדה כדבעי והפועל טוען שביצע הכול כמו שצריך. שאלת הגמ׳ שם היא אם דנים במקרה שם כטענות על קרקע, שהרי סו״ס העבודה היתה לזרוע הקרקע או שדנים המקרה כטענות על מטלטלין הואיל וזרע זרעים שהם מטלטלין. הקביעה הזו חשובה היא, שאם הנידון הוא טוען ונטען על קרקע, אין אונאה בקרקע, ולכן מגיע לפועל שכרו אפילו אם בעל הבית צודק, הואיל ואין מדד חד משמעי למדוד את כמות הזרעים שצריך לזרוע, ולכן הנידון דומה לאונאה כמש״כ רש״י שם ד״ה כדבעי ״...דבמידי דאומדנא דשכיח דטעו הוי כדין אונאה״. ואם הנידון הוא כמטלטלין יש דין אונאה ומנקים ממשכורת הפועל את הפגיעה בזריעת הקרקע. הגמ׳ שם אומרת כך ״אלא דאמר איהו שדאי בה כדאבעי לה ואיגלאי מילתא דלא שדא בה כדאבעי לה, יש להם אונאה או אין להם אונאה? כמאן דשדא בכדא דמיין ויש להם אונאה א״ד בטלינהו אגב ארעא?!״ וז״ל הרמב״ם בפסיקת הדין הזה (מכירה י״ג,ט״ז) ״שכרו לזרוע לו קרקע ואמר זרעתי זרע הראוי לה ובאו עדים והעידו שזרע בה לפחות מן הראוי לה הרי זה ספק אם יש לו הונייה מפני הזרע או אין לו הונייה מפני הקרקע לפיכך אין מוציאין מיד הנתבע. וכן אין משביעין אותו אלא שבועת היסת מפני צד הקרקע שיש כאן״. הרמב״ם כאשר דן בעיקר הדין אם יש אונאה ובעל הבית מפסיד או שאין אונאה והפועל מפסיד מנטרל את ההכחשה בין הטענות ומעמיד כאשר יש עדים שזרע פחות מן הראוי לזרוע, וכך מדויק מן הגמ' שכתבה על כך ״איגלאי מילתא דלא שדא בה כדבעי״, ופסק שהדבר מסופק וממע׳׳ה ״לפיכך אין מוציאין מיד הנתבע״. זאת אומרת אם בעל הבית כבר שילם לפועל הפועל לא יחזיר מן המשכורת שקיבל, אבל אם עדיין לא שילם הוא יקזז מן המשכורת את הסכום היחסי לזה שזרע פחות מן הראוי לזרוע. אח״כ הרמב״ם כתב הדין, כאשר אין עדים שזרע פחות אלא יש ויכוח בין הצדדים כאשר בעל הבית טוען שרק מגיע לו חלק מהמשכורת שלו והפועל טוען שמגיעה לו כל המשכורת. וז״ל ״וכן אין משביעין אותו אלא שבועת היסת מפני צד הקרקע שיש כאן״ מצב זה הוא מודה מקצת הטענה, שהרי בעל הבית מודה שמגיע לפועל חלק מן המשכורת אבל כופר בחלק, ובדרך כלל הדין הוא שהנתבע צריך להישבע שבועה דאורייתא שפטור, ורק משלם את החלק שמודה בו. מיהו אין נשבעים על קרקעות ולכן בנידון דידן אע״פ שהיתה כאן שבועה דאורייתא אם היה מדובר בטענת מטלטלין, הואיל ויש להסתפק אולי מדובר בטענת קרקע, הנתבע פטור מן השבועה ומשלם את החלק שמודה בו, ופטור משבועה דאורייתא על השאר אבל צריך להישבע שבועת היסת מדרבנן, שנשבעים גם על הקרקעות.

מן הנ״ל מוכרח שבויכוח בין פועל ובעל הבית הדין הממע״ה, שהרי במקרה ובעל הבית לא שילם לפועל עדיין על עבודתו הנ״ל, הדין הוא שהוא פטור מלשלם את החלק שכופר בו בטענה שהפועל לא עשה את שלו, על הצד שהמצב הוא טענה על מטלטלין, ומאידך אינו נשבע שבועת התורה על זה שמודה בחלק על הצד שמדובר בקרקעות! הרי מבואר שהדין הוא הממע״ה, שאם הפועל היה נאמן, להוציא השכר שלו מבעל הבית, הרי מגיע לו כל השכר ולא קשור כלל למודה מקצת ושבועה דאורייתא!

סיכום: בנידון דידן כאשר בעל האולם והמזמין מתווכחים אם הפועל עשה עבודתו כדבעי או לא, הדין הוא הממע״ה, ולכן עד סך 3850 ₪ המזמין נאמן שהרי הכסף עדיין אצלו ומעבר לסכום זה בעל האולם נאמן.

ד. האם מקובלת טענת בעל האולם שנשאר אוכל במטבח ומי שרצה יותר היה יכול לבקש!

נראה שטענה זו אינה מקובלת, וזה על סמך מה שקבענו למעלה שבעל האולם מארח את האורחים של המזמין, וא״כ צריך לספק להם מנה ראויה מראש, ולא מקובלת טענתו שנשאר במטבח עוד אוכל. אם היינו קובעים שהאוכל שייך למזמין, טענת בעל האולם היתה מקובלת שסו״ס הכין מספיק, אבל הואיל ותופסים העיקר שבעל האולם חייב לארח האורחים, ממילא זה שנשאר אוכל במטבח אינו מספיק, שסו׳׳ס לא אירח אותם כדבעי.

ה. סיכום ביניים

טענת המזמין שלא קיבל האוכל שנשאר אינה קבילה.

טענת המזמין שבעל האולם לא הכין מספיק אוכל אינה מקובלת, שהרי לפי הודאתו הגיעו פחות מ־250 איש לחתונה, ולכן בעל האולם הכין מספיק אוכל והותר, שהרי רק התחייב לארח את האורחים והיה מספיק אוכל לארח אותם.

אין התחייבות של עובד מחייבת בעל הבית כאשר אינה בסמכותו, ולכן אין בהתחייבות של העובדת לקבל המנות בסוף האירוע בכדי לחייב את בעל האולם. ונראה שכאן גם תרעומת אין, שדבריה לא גרמו למזמין הפסד שבין כך ובין כך היה חייב לשלם על האירוע הואיל ולא התנה כן בעת חתימת החוזה.

המזמין נאמן בטענתו שהמנות היו קטנות עד הסכום שהוא מוחזק בו. חישוב הפיצוי המגיע למזמין: מנה רגילה עלתה לו 103 ₪ ומנה של רובין 113 ₪.

מתוך סך זה האוכל הוא 35 ₪ לרגיל, ו-45 ₪ לרובין. זה על פי מחירון של האולם לקייטרינג בלבד, מתוך זה מנה עיקרית רגילה שוה 12 ₪ ומנה של רובין 22 ₪.

המזמין טוען שבעוף היה 3\2 מן המנה הרגילה ובבקר 2\1.

יוצא שבמנה של עוף המזמין צריך לקבל פיצוי של 4 ₪ למנה רגילה ו-7.33 ₪ למנה של רובין. ובמנה של בקר המזמין צריך לקבל 6 ₪ במנה רגילה ו־11 ₪ למנה של רובין.

המזמין הודה לפני הרב שליט״א שמסקר שערך בין המוזמנים היו אלו שהיו מרוצים והיו אלו שלא היו מרוצים. יוצא שטענתו היא על חצי מסכום המנות, ואמר גם שהרבנים היו מרוצים יותר, יוצא שרוב המנות הקטנות היו רגילות.

ו. קביעת כמה מוזמנים היו באירוע

עכשיו צריכים לקבוע כמה מוזמנים הגיעו כדי שנדע על כמה מנות מגיע לו פיצוי. המזמין טען בישיבת הב"ד שהגיעו 150 מוזמנים בלבד, ואח׳׳כ בדק אצל התזמורת שאמרו שהיו בין 150-200 מוזמנים. בסוף טען שיש לו ראיות שהיו שם 200 מוזמנים. בעל האולם טען שהיה כמעט מלא. בעת שטענו הנ״ל חשבו שטענתם היא לפטור בגלל שהטענות היו במענה לטענת המזמין שנשאר רק קצת אוכל. ולפי׳׳ז כוונת הטענות הייתה לפטור, כל א׳ כדאית ליה. מיהו לפי הדין יוצא שהטענות הם לחיוב שאם הגיעו רק 150 איש כמו שאמר המזמין מראש, מגיע לו פיצוי רק על 150 מנות שהיו קטנות ולכן זו טענה שפוטרת את בעל האולם, ואם הגיעו 200 איש זו טענה שמחייבת את בעל האולם. וכן להפך, טענת בעל האולם שהיה כמעט אולם מלא, מחייבת אותו לשלם פיצוי על יותר מנות! ונשאלת השאלה למי נשמע? לטענת המזמין או לטענת בעל האולם, ואם לטענת המזמין נשאל האם לטענה ראשונה או לטענה המתוקנת האחרונה שלו?

ויש כאן שאלה עקרונית האם חל דין של הודאת בעל דין כמאה עדים דמי כאשר הבעל דין טוען טענה שכל כוונתו בטענה זו לפטור עצמו? ע׳ בזה בקצות חו"מ פ׳,ב' שהביא דעת מוהר״י אדרבי (קמ"ט) שס״ל שהודאת בעל דין כמאה עדים נאמרה רק כאשר מתכוון להתחייב אבל אם כוונתו לפטור, לא שייך בזה הודאת בעל דין כמאה עדים דמי והקצות חולק על כך וס״ל שאפי׳ אם כוונתו לפטור חל על זה דין של הודאת בעל דין. וע״ש שתלה שאלה זו בחקירה אם הודאת בעל דין נובעת מהתחייבות כשיטת מוהר״י לב או שהוא נאמנות כשיטת הקצות. והנה הרמ״א בסימן פ׳,א׳ הביא הנ״י אם טען טענת פטור והתחייב עי״ז א״א לחזור ולטעון אפילו אם מביא עדים בגלל שחל על דבריו הודאת בעל דין כמאה עדים וזה כמו שיטת הקצות. מיהו מן המחבר (חו״מ ע״ט,ט) שכתב שהטוען טענת פטור לא יכול לחזור אם מתחייב מפני שהוחזק כפרן משמע שלא חל על דבריו לפטור דין הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. מיהו ע׳ קצות שהביא ראיה מ״לא לויתי״ שיש לזה דין של הודאת בעל דין כאילו אמר לא פרעתי לכו״ע, אע״פ שכוונתו לפטור! וצריכים לחלק בין אומר דבר שיש לו משמעות ברורה של חיוב כגון ״לא לויתי״ שדינו כאילו אמר לא פרעתי לבין מצב שאמר דבר שכל כולו לפטור אלא ע״י נסיבות חיצוניות נקבע לחיוב כגון זה אומר של אבותי בב״ב לא: במצב זה יש מחלוקת ראשונים בהסבר הטעם שא״א לחזור בו אחרי שהתחייב בב״ד, האם זה בגלל שדבריו נחשבים כהודאת בעל דין כמאה עדים או בגלל שהוחזק כפרן, ששם אין משמעות ברורה של חיוב בטענתו, משא״כ באומר "לא לויתי" יש משמעות ברורה לחיוב בדבריו. וכן מצאנו ג״כ בב״ב ל: באומר שהחזיק שנות חזקה ואח״כ התברר שמי שטען שקנה ממנו כבר מכר ע״י שטר לפני ארבע שנים, שהמחזיק לא היה נאמן לחזור ולטעון שכוונתו היתה לשבע שנים כדי שיתחיל דין חזקתו שלוש שנים לפני המכירה אפילו אם יביא עדים שהודאתו כמאה עדים דמי, דבריו שהחזיק שנות חזקה פירושו שלוש שנים בלבד ולא יותר וכמש״כ חו״מ קמ״ו,י״ט.

ויש לעיין בנידון דידן כאשר הנתבע אמר 150 איש וכל כוונתו היתה לפטור, האם נאמר שיש כאן הודאת בעל דין ״כלא לויתי״ או שנדמה את זה לאמר של אבותי ב״ב לא: שיש בזה מחלוקת? ונראה שהאמירה של ״150״ אינו כאומר לא לויתי, שלכו״ע נחשב להודאה, אלא כאומר של אבותי בסוגיא ב״ב לא. הנ״ל, שיש בזה מחלוקת. שבאמירה לא לויתי יש ג״כ אמירה מפורשת לחיוב של ״לא פרעתי״ משא״כ באמירה שהיו בחתונה 150 איש, ולכן יש לומר קים ליה כשיטות שאינו נחשב הודאת בעל דין, לחזור בו לומר שהיו שם 200 איש.

בנוסף להנ״ל יש לעיין אם שייכת הודאת בעל דין במסגרת של הבית דין שלנו במצפה יריחו שיש בו רק שני חברים ומסתמכת בעיקרה על הסמכות של מרא דאתרא שיש לו דין יחיד מומחה להרבה דינים ועל קיבלוהו עלייהו. וע' רמ״א חו״מ ג׳,ב׳ שפסק שיש להודאה לפני הרכב כזה דין הודאת בעל דין גמור. יש רק לעיין לשיטת המחבר שם שפסק דברי הרמב״ם סוף פרק ה׳ מסנהדרין שכתב ״יחיד שהוא מומחה לרבים אע״פ שדן דיני ממונות, אין ההודאה בפניו הודאת בעל דין...״ ולא מבואר ברמב״ם לאיזה ענין אינו כהודאת בעל דין. האם אינו הודאת בעל דין כלל א״ד רק לדברים ספציפיים. ויש בזה מחלוקת אחרונים. מהרי״ט (בחו״מ מ״ו מובא ברע״א חו״מ ג׳,ב׳) כתב שכונת הרמב״ם שלא כותבים הודאה לפני ב״ד שאין להודאה לפני יחיד מומחה דין שטר. אבל מ״מ ההודאה מחייבת. מיהו ברכ״י סק״ב ד״ה ואנני (מובא בפרנקל סנהדרין ה׳,י״ח) כתב שאינו הודאה כלל. ונראה להביא ראיה חזקה לדברי המהרי״ט מטו״נ (ז,ג) שמבואר שם שהודאה לפני הרכב של ב״ד שאין לו דין ב״ד בגלל שאינם יושבים במקומם וכו׳, יש תוקף של הודאה אבל לא כותבים הרי מבואר שהודאה לפני ב״ד שאין לו דין ב׳׳ד תקיפה. אבל אינה נכתבת כשיטת המהרי״ט. מיהו מהר״י בן לב הביא ראיה מתשובות הגאונים מובא בטור ונפסק (פ״א,כ״ב) שהודאה לפני יחיד מומחה אינה הודאה כלל. מיהו אם נעיין בלשון המחבר שם נראה שהמחבר לא הביא את כל דברי הגאונים האלו, ורק כתב הרישא שהודאה לפני ב׳׳ד אינו כהודאה, ולא הוסיף שהודאה שלא לפני ב״ד אינו כלום. הרי מבואר שדברי המהרי״ט צודקים. וע׳ ברכ״י שהקשה ממש״כ במחבר (ג׳,ב׳) וכתב ״ויכולים להחליף טענותיהם שטענו בפניהם״. הרי יוצא שאין בטענותיהם דין הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. אבל לפי מש״כ לא קשה, שהרי מדובר שם להחליף טענותיהם מפטור לפטור אחרי שבאו עדים כמש״כ שם גר״א (י״ח) שציין לב״ב לא: וכבר כתבנו שהמחבר (ע״ט,ט׳) ס״ל שאין לטענות אלו שעיקרם לפטור דין הודאת בעל דין והסיבה שא״א להחליף הוא בגלל מוחזק כפרן. וא״כ אין ראיה משם שאין להודאה גמורה לפני ב״ד, דין הודאה ולכן נראה שהודאה לפני הרכב של מצפה יריחו יש לו דין הודאת בעל דין אפילו לפי המחבר. וכאמור הרמ״א (ג׳,ב׳) חלק על הרמב״ם הנ״ל וס״ל שהודאה לפני יחיד מומחה או כאשר קבלוהו עלייהו יש דין הודאה גמורה לכל דבר. ולכן למסקנה יש להודאה של הנתבע דין הודאת בעל דין, מיהו בנידון דידן יכול לחזור בו הואיל והיתה הודאה שעיקרה לפטור שיש לומר קים ליה כמחבר בזה, ולכן יש כאן טענה של פיצוי על 200 מנות.

מיהו יש לעיין עוד שהרי התובע טען שהאולם היה כמעט מלא ולפי״ז צריך ליתן פיצוי על כמעט 300 מנות! ויוצא מצב שהתובע מודה שמגיע לנתבע פיצוי מעבר למה שהנתבע עצמו תובע. והמצב הוא מצב שהתובע מודה שהוא חייב והנתבע מודה שאינו חייב! מה הדין בנידון כזה?!

ודין זה נפסק בחו״מ (ע״ה,י״א) ״אמר ליה חייב אני לך מנה והלה אומר ודאי לי שאינך חייב כלום פטור, אע״פ שיודע בודאי שהוא חייב, דהוי כאילו מחל לו״. כאן מבואר שהאומר חייב אני לך והשני אומר שאינך חייב לי פטור, ולכן בנידון דידן שיוצא שהנתבע חייב לשלם לו הכול חוץ מפיצוי על 200 מנות, והתובע אומר שפטור מלשלם לו פיצוי על כמעט 100 מנות נוספות, צריך להיות הפסיקה שהנתבע פטור. מיהו נראה שאינו כן שהרי הנימוק של הפסיקה הוא ״דהוי כאילו מחל לו״ והרי זה רק כאשר התובע יודע שיש כאן מחילה אבל בנידון דידן שהתובע תובע הכול וטוען שהכול היה על הצד הטוב ביותר ואינו מגיע לנתבע שום פיצוי, וגם הטענה של ״כמעט כולם הגיעו״ היא טענה לפטור עצמו מפיצוי כמבואר למעלה, א״א לומר שיש כאן מצב של ״כאילו מחל לו״ אדרבה אין כאן מחילה כלל, ולכן נראה שמגיע לנתבע פיצוי של 200 מנות בלבד ולא פיצוי על כמעט 300 מנות.

סיכום פרק זה: נקבע שהדיון בב״ד הוא על 200 מנות שהיו חסרות.

ז. מודה מקצת הטענה

המצב ההלכתי כרגע הוא שהנתבע צריך לשלם ההפרש חוץ מפיצוי על 200 מנות כאשר התובע תובע הכול. ויש לעיין אם נוצר כאן מצב של מודה מקצת הטענה לפי ר״ח קמיתא ב״מ ג.! שהרי אחרי הבירור ההלכתי, יש כאן חובה על הנתבע לשלם חלק מן התביעה ופטור על החלק האחר, ומצב כזה מחייב שבועה דאורייתא של מודה מקצת הטענה מדין של רבי חייא קמייתא ב״מ ג. ״תני רבי חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש לו חמישים זוז נותן לו חמישים זוז וישבע על השאר מק״ו...״ ויש דיון בראשונים ובאחרונים אם יש חיוב מודה מקצת הטענה כאשר הנתבע כופר הכול, אבל מתחייב על מקצת ע״י ב״ד שיודעים שטעה בשיקול ההלכתי שלו. ע' חו״מ ע״ה,ה' פסיקת המחבר כדעת התרומות שאם הנתבע טוען להד״מ אבל ב״ד רואים שעדיין חייב מקצת בגלל שהנתבע טעה בחשבון, יש חיוב שבועה מודה מקצת הטענה. מיהו ע׳ שו״ת רשב״א מובא בב״י עה מחודש כ״ב שהנתבע פטור במקרה שהנתבע כופר הכול אבל מתחייב מקצת ע״י עד אחד שהעיד שלוה מחצה מן הסכום, והנתבע לא יכול לטעון פרעתי בגלל שטען כבר לא לויתי והאמר לא לויתי כאומר לא פרעתי. והרשב״א כתב שהטעם שהוא פטור משבועה הוא שאין כאן ״כי הוא זה״ שהרי כפר הכול, ואינו דומה לר״ח קמייתא כאשר עדים באים לחייב ששם חייב עצמו על פי טענתו שאמר לא לויתי ויש עדים מק״ו הנ״ל והק״ו נכון לשני עדים ולא לעד אחד. הרי שהרשב״א מחייב רק ע״י שני עדים. ויש מחלוקת אחרונים כאשר הנתבע מתחייב מתוך טענותיו. הש״ך ע״ה,י״ט ופ״ז,י״ג חייב שיש כאן אנן סהדי של הב״ד ולמד מן הגמ׳ ב״מ ד: שאנן סהדי מחייב, וכתב שזה דומה לתרומות שנפסק במחבר ע״ה,ה׳ הנ״ל. מיהו הסמ״ע פ״ז,ב׳ כתב שפטור מכוח הרשב״א הנ״ל שפוטר אא״כ יש שני עדים. והש״ך כתב שאין הלכה כרשב״א מכוח התרומות הנ״ל. וכבר כתבתי במקום אחר לפרש שהרשב״א ותרומות יכולים להסתדר יחד, ושהעיקר כסמ״ע. וזה על סמך הרבה ראשונים בפשט הסוגיא ב״מ ד: שפירשו כאשר יש חזקת כשרות לנתבע, ולא מוכח ששיקר, אין שבועה דאורייתא של מודה במקצת. ורק כאשר טעה בחשבון יש חשש שמא שיקר ולכן שם יש שבועה. ולכן בנידון דידן נראה שאין לחייב שבועה דאורייתא מכוח רבי חייא קמייתא, מיהו שבועת היסת יש לחייב.

סיכום פרק זה: אין לחייב לנתבע שבועת מודה מקצת על סמך זה שנתחייב על פי דין, אלא היסת. ולכן נראה לחייב שליש מן החיוב כמש׳׳כ בספרים שזה המנהג בחיוב שבועת היסת. ואע״פ שכתבנו בפסקים אחרים שלא נראה לעשות כן שלא מוציאין ממון על סמך מי שלא נשבע שבועה דרבנן, מיהו נראה בנידון דידן לחייב שליש בגלל שהטענות של הנתבע אינן לגמרי חד משמעיות כמו שאמר בעצמו שהיו אלו שהיו מרוצים והיו אלו שלא וכו׳, וגם יש המשוב של בעל האולם שסותר קצת את הממצאים ואת הטענות של הנתבע.

ח. לסיכום סופי:

החיוב של הנתבע היה 250*103 ₪ למנות רגילות. 50*113 ₪ למנות רובין. סה״כ 27000 ₪ שולם הכול חוץ מ- 3850 ₪.

מתוך החיוב הנ״ל למנה האוכל עצמו מהוה פחות מחצי, 35 ₪ למנה (42 ₪ למנה פחות 7 ₪ למנה ראשונה שלא היתה) ו־45 ₪ למנה של רובין (כך עולה מן המחירון של האולם לקייטרינג בלי אולם, שירות, חופה וכו').

מתוך זה מנת הבשר מהוה 12 ₪ ולרובין 22 ₪.

סיכמנו שהגיעו 200 מוזמנים, 6\1 מהם מנות רובין= 33 מנות רובין, 167 מנות רגילות. נטען שמנות העוף היו 3\2 מלאים יוצא פיצוי של 4 ₪ למנת עוף רגילה ו-7.3 ₪ למנת רובין. ובבשר היו חצי יוצא פיצוי של 6 ₪ למנת בשר רגיל 11 ₪ למנת בשר רובין. יוצא 83 מנות רגילות עוף 83*4=332 ; 16 מנות רובין עוף 16*7.3=116.8 ; 84 מנות רגילות בשר 84*6=504 ; 17 מנות רובין בשר 17*11=187 סה׳׳כ= 1140 ₪ פחות שליש על שבועת היסת 1140-380=760 ₪.

מיהו הנתבע הודה שהיו אלו שהיו מרוצים והיו אלו שלא היו מרוצים הרי יש כאן הודאה שרק חצי מן המנות היו חסרות 760\2=380 ₪.

מגיע לנתבע פיצוי של 380 ₪ ולכן עליו לשלם 3470 ₪ לאולם בתוך 30 יום מאישור פסק דין זה.

על החתום:

הרב יהודה קרויזר, רב היישוב מצפה יריחו

הרב ברוך פז

תגיות

נוהג בתי הדין בזמן הזה לפשר - מפשרים שבועת מודה במקצת - שבועת מודה במקצת שבועת מודה במקצת - שבועת מודה במקצת נוהג בתי הדין בזמן הזה לפשר - בשליש מסכום השבועה ועל פי שיקול דעת בית הדין מחיוב לפטור - כשלדעת הטוען היה מפטור לפטור הכרעה בין טענות - הכרעה בין טענות סתומות בלי ראיות פרשנות לשון ההודאה - בהודאה מכללא חזרה מהודאה - בטענת טעות שבועת היסת - מפשרים שבועת היסת - בשליש מסכום השבועה ועל פי שיקול דעת בית הדין מחיוב לפטור - אינו נאמן מפטור לפטור - נאמן בחוב - הודאת החייב בחוב - הודאת החייב פרק הזמן לביצוע הפסק - שלושים יום עד אחד - בממונות דיין יחיד - דיין יחיד הוצאה מהמוחזק - "המוציא מחברו עליו הראיה" דרך עשייתו - הצורך בקנין פסיקה כשולחן ערוך - פסיקה כשו"ע פסיקה כשולחן ערוך - פסיקה כשו"ע מחוסר אמנה - מחוסר אמנה הודאה בפני בית דין - הודאה בפני בית דין הודאה בפני בית דין - הודאה בפני בית דין אחריות מעביד למעשי עובדיו - אחריות מעביד למעשי עובדיו פסיקה כשולחן ערוך - במחלוקת בין המחבר לרמ"א אירוע באולם שמחות - אירוע באולם שמחות - שכירת בעל האולם גדרה - אירוע באולם שמחות - בעל האולם כשליח אירוע באולם שמחות - אירוע באולם שמחות - שכירת האולם וכל הציוד אירוע באולם שמחות - אחריות על ציוד האולם והאוכל אירוע באולם שמחות - בעלות על מנות שנשארו מהאירוע חריגה מהמינוי - "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי" דין החריגה ביחס לשולח - הסכמת השליח אינה מחייבת את השולח בחריגה של השליח מהמינוי - ביטול פעולת השליח חוזה והתחייבות - התחייבות למתנה תרעומת - שליח שחרג מהשליחות והטעה בהפרת חוזה - דווקא אם הצד השני עשה מעשה על פי ההתחייבות תרופות מקבל השליחות - כאשר השליח חרג מהמינוי תרופות מקבל השליחות - כאשר המשלח חזר בו מהעסקה מינוי מכללא - עובד בחריגה מהמינוי - תרעומת על השליח גדרם של יחסי עובד-מעביד - גדרו של בעל אולם אירועים ביחס למזמין האירוע גדרם של יחסי עובד-מעביד - גדרו של בעל אולם אירועים ביחס למזמין האירוע אם בוצעה העבודה כראוי - אם בוצעה העבודה כראוי מהימנות עובד - על טיב העבודה בדיני עבודה - בשכר העבודה נשוא החוזה - זריעה - עבודה בקרקע או במטלטלין אונאה בדיני עבודה - בזריעת קרקע במכירת מקרקעין - "אין אונא בקרקעות" גדרה - דבר שהטעות שכיחה בו דינו כאונאה אונאה בדיני עבודה - בעבודה בקרקע אונאה בדיני עבודה - בעבודה במטלטלין קרקעות - דמי זריעת קרקע במקרקעין - דמי זריעת קרקע אחריות עובד לפגמים בעבודה - אחריות בעל אולם למנות קטנות באירוע אחריות עובד לפגמים בעבודה - אחריות בעל אולם למנות קטנות באירוע כשטוען שהיה עוד ויכלו לבקש בעבודה פגומה - מנות קטנות באירוע דרך עשייתו - לפני חתימת החוזה שומת העבודה - חישוב קיזוז שכר עבודה כשהוגשו מנות קטנות באירוע נגד הכחשת בעל החוב - נגד הכחשת בעל החוב גדרה - כשחשב המודה שטענתו טענת פטור מפטור לפטור - כשהתברר שטענתו הראשונה היא לחיוב "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי" - "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי" "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי" - "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי" "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי" - טעם הכלל חזקת כפרן - כשחזר מחיוב לפטור אף שחשב שטענה הראשונה טענת פטור כפירת החייב בחוב - "האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי" כפירת החייב בחוב - "האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי" בחוב - "האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי" בחוב - הבחנה בין טענה שההודאה משתמעת ממנה לטענה שהפכה להודאה בנסיבות חיצוניות טענות הגנה של החייב - הבחנה בין טענה שמשתמעת ממנה הודאה לטענה שהפכה בנסיבות חיצוניות להודאה כללי - "שנות חזקה" כללי - "לא לוויתי" מחיוב לפטור - הטעם שאינו נאמן מכללא - בבעלות זכותו של הנתבע לסמוך על זה שפטר אותו ("קים ליה") - זכות המוחזק לסמוך על המתיר לו לחזור מטענתו בחוב - שמהאמירה כמה מוזמנים הגיעו לאירוע לא משתמעת בפירוש הודאה הודאה בפני בית דין - מהות בית הדין והרכבו שני דיינים - שני דיינים הודאה בפני בית דין - כתיבתה בשטר מפטור לפטור - לאחר שבאו עדים מספר הבוררים - שנים דברים שדינם כמילווה בשטר - הודאה בפני בית דין על ידי מי - מרא דאתרא דיין יחיד - כשרותו, אימתי נגד הכחשת בעל החוב - הטעם ששומעים לבעל החוב נגד הכחשת בעל החוב - כשהכחשת התובע ניתנה כטענת פטור מעשים על פיהם ניתן לאמוד קיום מחילה - בעל חוב שהכחיש את הודאת החייב בחובו מעשה המגלה על מחילה שנעשה בטעות - הכחשת קיומו של חוב, כשהחייב מודה בו בעדים המחייבים אותו במקצת - בעדים המחייבים אותו במקצת כשנמצא חייב במקצת ולא על פי הודאתו - על ידי בית הדין בעדים המחייבים אותו במקצת - בעד אחד המחייבו במקצת עד אחד - בהכחשה בעדים המחייבים אותו במקצת - טעם החיוב כשנמצא חייב במקצת ולא על פי הודאתו - בנמצא חייב במקצת מתוך טענותיו כשנמצא חייב במקצת ולא על פי הודאתו - על ידי "אנן סהדי" חזקת כשרות - באדם חזקת כשרות - כל עוד לא נסתרה החזקה - אין שבועת מודה במקצת שבועת מודה במקצת - כשלא נסתרה חזקת כשרותו של החייב במודה במקצת - כשלא נסתרה חזקת כשרותו של החייב שבועת היסת - שאין להוציא על פיה ממון שבועת היסת - הוצאת ממון עקב טענות שאינן מבוררות שומת הנזק - שומת הנזק מעשה המגלה על מחילה שנעשה בטעות - הכחשת קיומו של חוב אנן סהדי - בשבועה אנן סהדי - בבית דין חזרה מהודאה - בהודאה כדי לפטור