בס"ד
מס. סידורי:287

דיין הקרוב לבעל דין

שם בית דין:אזורי טבריה/צפת
דיינים:
הרב לביא אוריאל
תקציר:
התובע דורש להתמנות כחבר הנהלה בהנהלת מוסדות תורה באזור השיפוט של בית הדין במקום אביו המנוח. אחד מחברי ההנהלה הנתבעים הינו קרוב של אחד הדיינים בבית הדין. התובע מבקש להורות על העברת מקום הדיון לבית דין אחר ואילו הנתבעים מבקשים לקיים את הדיון בבית הדין שבעיר.
פסק הדין:
בית הדין פסל את עצמו מלדון בתביעה כיוון שמדובר בתביעה לכל דבר ופסול קרבה בדיינים הוא כפסול קרבה בעדים.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: א' אייר תשנ"ה

בפני ביה"ד האיזורי הוגשה תביעה כנגד הנהלת מוסדות תורה, שמקום מושבה באותה העיר. התביעה הוגשה על ידי התובע, המבקש להתמנות כחבר הנהלה במקום אביו המנוח שהיה חבר הנהלה. אך אחד מחברי ההנהלה הנתבעים, הוא קרוב משפחה של אחד מדייני בית הדין. התובע מבקש מבית הדין להורות על העברת הדיון לבית דין אחר מפני הקירבה שבין הדיין לאותו חבר הנהלה, ואילו הנתבעים מבקשים לקיים את הדיון בבית הדין שבעיר, כפי ההלכה שהתובע הולך אחר הנתבע. הוסכם שביה"ד בהרכבו ידון בתביעה זו רק אם על פי ההלכה אין מניעה לקיים את הדיון בתביעה, אך אם על פי ההלכה בית הדין מנוע מלדון בתביעה, התובע רשאי לבקש להעביר את הדין למקום אחר ואינו מחוייב להסכים לבית דין שיוכשר רק בהתאם להלכה של "קבל עליו קרוב או פסול".

יצויין כי הקרוב לדיין, משמש חבר הנהלה שלא בשכר, וצירופו של אדם נוסף להנהלה אינו פוגע בו ישירות מבחינה כלכלית. המשמעות המעשית של צירוף אדם נוסף היא שיהיה אדם נוסף עם זכות החלטה בישיבות ההנהלה.

לכאורה, חבר ההנהלה הקרוב עלול להיפגע מצירוף אדם אחר, מפני שאדם נוסף מתחלק בטובת ההנאה שיש בחברות בהנהלה, (מבואר בפוסקים שיובאו להלן, שההנאה שיש לגבאי צדקה ולגזברים היא בגדר "טובת הנאה"). ויש לדון האם בנסיבות אלו ניתן לקיים את הדיון ע"י דיין הקרוב לאחד מהנתבעים.

עדות גבאי או רובו בממון ההקדש

בחו"מ סי' לז ס"ט נפסק שגבאים יכולים להעיד על ממון מסוים כל זמן שאין להם או לקרוביהם שום זכות בנכסי ההקדש וכתב הרמ"א - "וכ"ש שקרוביהם כשרים להעיד, אע"פ שהגזבר מחלק הממון למי שירצה למ"ד טובת הנאה אינה ממון".

ועיין בש"ך סק"י שנשאר בצ"ע על דברי הרמ"א, ולדעתו אף למ"ד טוה"נ אינה ממון, אינו יכול להעיד, עיי"ש.

ועיין בתומים סק"ד ובנתיבות המשפט סק"ח שהעלו שקרובי הגזבר יכולים להעיד. ועיי"ש בגיליון שו"ע לרע"א על הש"ך שנקט שהלכה זו תלויה אם טובת הנאה ממון או אינה ממון, והביא שכן כתב המחנה אפרים, וע"ע בספר אמרי בינה הלכות עדות סי' נז שהעלה כדעת הש"ך לפסול עדות כשיש טוה"נ לקרובו, שגם אם טוה"נ אינה ממון, מ"מ היא שוה ממון, וכיון שיש לגזבר נגיעת ממון, קרוביו פסולים להעיד על אותו ממון.

העולה מדברינו, לפי הכרעת הש"ך בחו"מ סי' שן כדעת רוב הראשונים שלהלכה נקטינן דטוה"נ אינה ממון, הרי שלדעת רוב הפוסקים קרוב יכול להעיד ולדון על ממון שיש בו לקרובו טוה"נ. שכן היא דעת הרמ"א התומים הנתיבות הרע"א והמחנה אפרים, וכן הסכים בקצות החשן סק"ד. ורק לדעת הש"ך והאמרי בינה אינו יכול להעיד עליו. וע"ע בשו"ת מהרש"ם ח"ג סי' כב.

מסתימת הפוסקים נראה שהלכות עדות שוות בזה להלכות דיינים, לכן מכיון שבנידון זה הנתבעים עומדים על כך שהדיון יתקיים בביה"ד שבעיר שהוא מקומם, לכאורה זכותם לטעון שמכיון שלדעת רוב הפוסקים קרוב יכול לדון אין למנוע את קיום הדיון במקומם.

דין תורה על הזכות בטובת ההנאה

נראה שכל האמור היה נוגע לענייננו אילו היה מתקיים דיון על ממון מסויים שהנהלת המוסד תובעת מאדם אחד וכדומה, דומיא דהנידון בשו"ע ובפוסקים שהשאלה היא האם קרוב יכול להעיד על אותו ממון. אך בנידון שלפנינו אין כאן תביעה לקיים דין תורה על ממון, אלא קיימת טענה מצד התובע שיש לו זכות להכנס כחבר בהנהלה, וכל עוד לא ניתן לו לממש זכות זו, הרי טענתו היא שאנשי ההנהלה הנוכחית נוהגים שלא על פי הדין כשאינם מצרפים אותו להנהלה ומתעלמים מהזכות שירש מאביו, ולמעשה הדיון יתמקד ויתייחס במעשיהם של חברי ההנהלה ובזכות להתחלק בטובת ההנאה, שכעת מתחלקת בין חברי ההנהלה הנוכחיים. ומכיון שאחד מהנתבעים הוא קרוב, לא יתכן שקרובו ידונו אם נהג על פי הדין, כשמנע מהתובע את טובת ההנאה שדורש לקבל.

במהלך בירור הענין עלתה הסברא, מאחר שקיי"ל - "טובת הנאה אינה ממון", הרי שביה"ד אינו יושב לדון במעמד של "בית דין" שהרי אין כאן ממון לדון עליו. אלא רק קיימת שאלה הלכתית לבירור, ובית דין משמש כמורה הוראה שהוטל עליו לברר מהי ההלכה במקרה זה, ואין כאן פסול של קרוב שנאמר רק ביחס ל"בית דין".

אך אין מקום לטענה זו מאחר שכאמור לעיל, הדיון מתייחס למעשיו של חבר הנהלה, וזהו דין תורה שבו יש לשמוע את טענות בעלי הדין, ואינו כשאלת איסור והיתר בעלמא. מלבד זאת, לענ"ד נראה שהנושא הנידון כאן הוא דין תורה בדיני ממונות, אף שהנושא העומד על הפרק הוא רק טובת הנאה.

בגדר "טובת הנאה" כתב המקור חיים בהלכות פסח סי' תלא (בפתיחה) וז"ל - "הא דאינו יכול לקדש אשה בטוה"נ למ"ד טוה"נ אינה ממון, וכן הגנב פטור מכפל של טוה"נ, נראה דהיינו טעמא דודאי טוה"נ שוה כסף הוא, דהא שמין אותו בהקדש כמבואר בערכין (כח:), והאיך שייך לומר אינו ממון בדבר שיש לו שומא וכל העולם נותנין סך הרבה עבור זה. רק פלוגתייהו הוא אם טוה"נ חשוב ממון וזכות בגוף החפץ. דמאן דס"ל ממון, חשוב כאלו יש לו ממון וזכות בגוף החפץ ויכול להקנות הטוה"נ במשיכת החפץ, ומאן דס"ל אינו ממון, היינו שאין חשוב ממון וקנין בגוף החפץ רק זכות מבחוץ".

וע"ע בספר זית רענן ח"ב חלק חו"מ סי' עג שהסכים עם שיטת המקור חיים, ואף העלה נ"מ דאם אדם יקדש אשה כהנת בגוף הטוה"נ הרי היא מקודשת, והוסיף - "טעמא דידי לפי שטובת הנאה דבעלים, דקלישא ליה קניינו בגוף החפץ, לא גרע מדבר שלא בא לעולם ודבר שאין בו ממש וכדומה, דריעותא דידהו במה שאינו יכול להקנותם בשום קנין" וע"ע בספר חלקת יואב חו"מ סי' כג שדן באריכות בשיטת המקור חיים והעלה שכן מוכח בדעת הרמב"ם.

והנה בגמרא במסכת בכורות דף כו: "ובכולן יש בהן טובת הנאה לבעליו, כיצד ישראל שהפריש תרומה מכריו ומצאו ישראל אחר ואמר לו הא לך סלע זה ותנהו לבן בתי כהן מותר", ועיי"ש ברש"י (וע"ע ברש"י פסחים מו: ד"ה טובת הנאה, וברש"י חולין דף קלא: ד"ה יש בהן), ומבואר דטובת הנאה הוא דבר מועט שאדם מוכן לשלם תמורתו סכום מועט כגון סלע, אך עכ"פ הנאה זו שוה כסף.

והנה לפי דרכו של המקור חיים ברור שהגזבר עצמו אינו יכול להעיד על ממון של ההקדש אף למ"ד טוה"נ אינה ממון דעכ"פ הוא נוגע בעדותו, וכ"כ האמרי בינה דיני עדות סי' נז בדעת המקור חיים. ואכן הנתיבות (שם) בסק"ח סתם כדעת הש"ך ביחס לגזבר עצמו וכתב דאף למ"ד טוה"נ אינה ממון אינו יכול להעיד על ממון ההקדש, ורק ביחס לקרובו של הגזבר הכריע הנתיבות דלא כש"ך אלא כדעת התומים דמכיון שקרוב אינו חשוד לשקר לכן יכול להעיד על הממון של ההקדש ואין מתחשבים בהנאה צדדית שאינה בגוף העדות. ובנקודה זו האמרי בינה חולק עליו, וכבר הזכרנו לעיל שרוב הפוסקים נקטו כנתיבות בזה.

אך עכ"פ ברור שכל הדיון בפוסקים הוא רק כשהנושא הוא הממון, ואילו הטוה"נ היא מחוץ לגוף העדות. אבל אם העדות היא על טובת ההנאה גופה, לשיטת המקור חיים הדין ברור שאף קרוב לגזבר אינו יכול להעיד. וה"ה אם הדין תורה הוא על עצם הזכות של הטוה"נ הרי זה דין תורה על ממון.

ונציין שכמה פוסקים נקטו בלשונם דטובת הנאה לא גרע מפחות משוה פרוטה. עיין במהרש"ל ביש"ש פ"ט סי' סא שכתב דאמנם טובת הנאה אינה ממון להוציאו בדיינים אך אסור לכהן ליטול מתנות כהונה שלא מדעת בעלים, ובאר המהרש"ל - "מ"מ הוא ממון לגבי בעלים שלא ליטלו בעל כרחו מאחר שיש לו בו טובת הנאה ולא גרע מפחות משוה פרוטה שאסור ליטלו הימנו ואינו ממון לכל דבר". וכן בתפארת שמואל על הרא"ש בסוף פרק שני בקידושין כתב ביחס לטובת הנאה, וז"ל - "דנהי דאינו ממון גמור לקדש בו את האשה לא גרע מפחות משוה פרוטה שלא יטלנו בעל כרחו". וכן כתב מהר"ם שיק חיו"ד סי' שכח - "דאפילו למ"ד טוה"נ אינה ממון, אסור לכל אדם לחטוף מבעלים, דהנאה ההיא זיכתה התורה לבעלים והוא מצוה שלהם, והוא לכל הפחות כחצי שיעור וכחצי פרוטה ... הנאת טובת הנאה בודאי לא גרע משאר הנאה, אלא דכיון דההנאה ההוא בא מעלמא שאחרים מחזיקים לו טובה, א"כ הוי כדבר שאין בו ממש ... אבל הגוזלו ממנו נראה פשוט דהוי כגוזל חצי שיעור".

אמנם נראה שהפוסקים הנ"ל נקטו פחות משוה פרוטה לדוגמא בעלמא, ולא כהשוואה גמורה. אך עכ"פ כתבו דלא גרע מפחות משוה פרוטה. בפחות משוה פרוטה, אף שהדיינים אינם נזקקין לפחות משוה פרוטה, אפ"ה כתב הנתיבות בסי' ו' - "מ"מ אם נזקקו נראה שיש להם דין בי"ד לענין הודאה והוחזק כפרן", והסכים עמו בזה בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' קע. מבואר שדין תורה על פחות משוה פרוטה הוא דין תורה גמור לכל דבר. מכל הנ"ל נראה שלענין זה לא גרע דין טובת הנאה מפחות משוה פרוטה, ודיון על הזכות לקבל טובת הנאה הוא כדין תורה בשאר דיני ממונות שאין דנים בלילה, וקרוב פסול לדון.

יש לציין שבלשון המהרש"ל והתפארת שמואל מבואר שטוה"נ עדיפא מפחות מש"פ, ונראה דעדיפא גם לענין הא דנזקקין לדון בזה, דפחות מש"פ הטעם דאמרינן מסתמא מחיל וכמ"ש רש"י בסנהדרין דף נז. ד"ה צערא, אבל בטוה"נ לא מצינו דמסתמא מחיל.

וכן משמע מפשטות דברי המחבר והרמ"א בחו"מ סי' פז סעיף לה, שכתבו שאין נשבעין על תביעת טוה"נ מכיון שאינה ממון, משמע דעכ"פ נזקקין לדון בטענתו ולענין זה אינו כפחות מש"פ. וכן משמע מדבריהם שרק לענין שבועה אין מחייבים להשבע, אבל בעיקרו של דבר מקיימים דין ביניהם ויחשב כדין תורה לכל דבר, דאל"כ מעיקרא אין הו"א לחייב שבועה, שהרי שבועת היסת נקראת שבועת הדיינים כמבואר בשו"ע סי' פז ס"ז, ואם הדיון בתביעת טובת הנאה אינו דיון בגדרי בי"ד אין מקום כלל לדיון בחיוב שבועה. וע"ע ברש"ש עמ"ס קידושין דף נח שלדעת השו"ע הנ"ל בסי' פז, ראובן שתפס משמעון מעות צדקה ורוצה לחלקן במקום שמעון מוציאין את המעות מידו, ורק במקום שיש הכחשה אין נשבעין, אך במקום שהתופס מודה מוציאין מידו, והביא כן בשם הנודע ביהודה בספר דורש לציון שפרש כך את דעת השו"ע. והרש"ש עצמו סבור שאין מוציאין ממנו. הרי שלדעת השו"ע אליבא דהרש"ש והנודע ביהודה מקיימין דין תורה בתביעה כזו ובלא בית דין א"א להוציא, ואף לרש"ש נראה שחולק בנקודה זו בלבד שאין מוציאין ממנו טוה"נ, אבל עכ"פ יש מקום לדיון בתביעה כזו כדין תורה לכל דבר.

וכן עולה ממש"כ בשער משפט סי' פז ס"ק כו, וז"ל - "נראה לומר שאף למ"ד טובת הנאה אינה ממון מ"מ הנאה הוי ומקרי בעל דין דידיה כדאמרינן בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צב:) ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ובא בע"ח של ראובן, דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי ליה ולא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את, דאמר ליה לא ניחא לי דליהוי לשמעון תרעומת עלי, עיי"ש ברש"י ותוספות. אלמא דמשום חשש תרעומת מיחשב בע"ד דידיה לענין שבועה ושאר דברים אף דלא הוי ממון גמור, א"כ ה"ה לענין טובת הנאה נמי י"ל כן אף דלא הוי ממון, מ"מ כיון דחשיבא הנאה מיקרי בעל דין דידיה. וכן מוכח מדברי הש"ך בסי' לז סק"י שפסק דמשום טובת הנאה מיחשב נוגע בעדות ומשום דלא ניחא ליה דליהוי תרעומת עליו פסק שם בס"ק כא דלא הוי נוגע בעדות, וא"כ כיון דמשום דלא ליהוי תרעומת עליו מיחשב בעל דין דידיה כ"ש משום טובת הנאה", עכ"ל השער משפט.

העולה מדברי השער משפט, שתביעת טובת הנאה היא תביעה לכל דבר ונחשב בעל דינו כבשאר דין תורה, אף אם אין טובת הנאה פוסלת לעדות, דומיא דתרעומת שאינה פוסלת לדעת הש"ך ואפ"ה נידון כבעל דינו כמבואר שם בסוגיא בכתובות, עיי"ש בתוספות. ולכן הדין תורה בטענותיהם אינו יכול להעשות בבית דין שאחד מהדיינים קרובים לאחד מהצדדים.

 

מסקנת הדברים – על פי הדין לא ניתן לקיים את הדיון בהרכב הנוכחי של ביה"ד.

תגיות

קרוב כעד - קרוב כעד קרוב כעד - קרוב כעד גזבר וגבאי הקדש - עדותו בעניין ההקדש גזבר וגבאי הקדש - עדותו בעניין ההקדש גזבר וגבאי הקדש - קרוביו, עדותם בעניין ההקדש גזבר וגבאי הקדש - קרוביו, עדותם בעניין ההקדש במחלוקת ראשונים - כרוב במחלוקת אחרונים - כרוב כללי פסיקה - על פי הרוב נוגע בעדות כעד - שהלכות נגיעה בכשרות לדון דינם כהלכות נגיעה בעדות נוגע בדבר - שהלכות נגיעה בכשרות לדון דינם כהלכות נגיעה בעדות קירבת דיין לבעל דין - קירבת דיין לבעל דין זכותו של הנתבע לסמוך על זה שפטר אותו ("קים ליה") - זכות המוחזק לסמוך על מי שאומר שניתן לדון בבית הדין שבחר גזבר וגבאי הקדש - תלות נגיעתו ביחס לטובת הנאה קירבת דיין לבעל דין - כשלקרוב יש טובת הנאה מהדין קירבת דיין לבעל דין - כשנושא התביעה הוא אם בעל הדין הקרוב נהג כדין קירבת דיין לבעל דין - הבחנה בין כשלקרוב יש טובת הנאה מהתביעה לתביעה שהקרוב לא נהג כדין הוראת ההלכה - בית דין הדן בשאלה שאינה ממונית דינו כמורה הוראה הוראת ההלכה - אם בית דין הדן בדין טובת הנאה דינו כמורה הלכה מורה הוראה - אם בית דין הדן בדין טובת הנאה דינו כמורה הוראה מורה הוראה - בית דין הדן בשאלה שאינה ממונית דינו כמורה הוראה דיון בשאלה הלכתית שאינה ממונית - אם בעל דין נהג כדין דיון בטובת הנאה - אף שאין דינה כממון על ידי מי - קרוב סמכויות וחובות - דיון אם מעשיו של אדם כלפי חברו היו כדין גדרה - אם דינה כממון לעניין הגדרת הדנים בה כבית דין גדרה - שאין דינה כממון גדרה - שהיא ממון אך לא בחפץ גדרה - חסרונה בכך שלא ניתן להקנותה גדרה - טובת הנאה ודבר שלא בא לעולם - היחס ביניהם דבר שאין בו ממש - דבר שאין בו ממש דברים שניתן לקנותם - טובת הנאה קידושין - קידושין בגוף טובת ההנאה גדרה - אם נחשבת ממון לעניין קידושין גדרה - אם נחשבת ממון לעניין קידושין דבר שאינו ברשות - דבר שאינו ברשותו דבר שלא בא לעולם - הקנאת דבר שלא בא לעולם קרוב כעד - הנימוק לפסילתו קרוב כעד - בטובת הנאה קרוב כעד - בטובת הנאה גדרה - טובת הנאה ופחות משווה פרוטה - היחס ביניהם היזקקות בית הדין לתביעה - בתביעה על פחות משווה פרוטה היזקקות בית הדין לתביעה - בתביעה על טובת הנאה גדרה - גזילה של פחות משווה פרוטה גדרה - גזילה של טובת הנאה גדרו - שאינו כממון גדרו - שאסור לגוזלו גדרה - שאסור לגוזלה גדרו - אם דינו כממון לעניין הגדרת הדנים בו כבית דין מורה הוראה - אם בית דין הדן בפחות משווה פרוטה דינו כבית דין הוראת ההלכה - אם בית דין הדן בפחות משווה פרוטה דינו כבית דין גדרו - טובת הנאה ופחות משווה פרוטה - היחס ביניהם גדרה - טובת הנאה ודבר שאין בו ממש - היחס ביניהם דבר שלא בא לעולם - טובת הנאה ודבר שלא בא לעולם - היחס ביניהם גדרה - שאין נשבעין עליה נשוא תביעה שאין נשבעין עליו - טובת הנאה מהותה, טעמה ומקורה - שנקראת "שבועת הדיינים" ושייכת רק בבית דין דיון בטובת הנאה - אם מוציאים אותה מהתופס שלא כדין כשיש למורשה נגייעה בנידון - כשלמורשה נגיעה של תרעומת כשיש למורשה נגייעה בנידון - כשלמורשה נגיעה של טובת הנאה דיון בטובת הנאה - אם בעל נגיעה של טובת הנאה נחשב בעל דין כשיש למורשה נגייעה בנידון - אם נגיעה שאינה פוסלת לעדות מחשיבה את הנוגע לבעל דין נוגע בעדות כעד - אם נגיעה שאינה פוסלת לעדות מחשיבה את הנוגע לבעל דין נוגע בעדות כעד - אם נגיעה של טובת הנאה פוסלת לעדות