בס"ד


מס. סידורי:2645

סמכות אגודה שיתופית למחול על מסים רטרואקטיבית

שם בית דין:מצפה יריחו - איגוד בתי הדין לממונות
דיינים:
הרב קרויזר יהודה
הרב פז ברוך
הרב רטבי ישועה
תקציר:
היישוב החליט להעלות את דמי הכניסה ליישוב ולהעניק הנחות לבנים ממשיכים ועוד. משפחת א' הינם הורים לתושב היישוב שבאו לגור ביישוב. משפחת א' בקשה מהמזכירות לקבל הנחה עקב היותם "הורים ממשיכים". המזכירות סירבה. המשפחה אספה 50 חתימות של חברי היישוב לצורך כינוס אסיפת חברים כנדרש אך המזכירות מסרבת לכנס אסיפה כזו בטענה שהייעוץ המשפטי טען שאי אפשר לתקן תקנות רטרואקטיביות.
פסק הדין:
בית הדין פסק שאסיפת חברים של היישוב רשאית לפטור את המשפחה מתשלום גם באופן רטרואקטיבי ובלבד שהדבר לא יפגע באפשרות היישוב לשלם את חובותיו.
בית הדין הטיל על מזכירות היישוב להביא ראיות לכך שהפטור יפגע באפשרותו של היישוב לעמוד בהתחייבויותיו תוך שלושים יום.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: י"ד תשרי תש"פ

 

תיק (01)0819

פסק דין

בתביעה של מזכירות ישוב נגד משפחת א'

רקע

אסיפת חברים של האגודה של היישוב החליטה בדצמבר 2015 להעלות את דמי הכניסה לישוב מ-20,000 ש"ח ל-40,000 ש"ח. האסיפה נתנה הנחות לבנים ממשיכים ולאברכים. בן ממשיך ממשפחה שגרה בישוב עד 20 שנה ישלם 20,000 ש"ח. בן ממשיך של משפחה שגרה בישוב יותר מ-20 שנה ישלם 5,000 ש"ח. אברך שלמד בישיבה מכיתה ט' וממשיך כאברך יקבל הנחה של 30%. לא דובר כלל באסיפה על הנחה להורים שבאים לגור בישוב בעקבות ילדיהם או הנחה לפנסיונרים. המזכירות של הישוב הוסמכה להיות ועדת חריגים לאשר הנחות לפי שיקול דעתה.

הרב ב', בנו הרב א' ואשתו הנ"ל, שלח מייל למזכיר הישוב ב-16 לאפריל 2017 בשאלה האם יש הנחה להורים שבאים לישוב בעקבות ילדיהם, וכן אם יש הנחה לפנסיונרים. ב-18 לאפריל המזכיר ענה שאין להם הנחה.

הרב א' עצמו פנה לישוב בבקשת הנחה באמצע תהליך הקבלה לישוב ונענה בשלילה.

בכניסת המשפחה לישוב היא שילמה 20,000 ש"ח. בהמשך שולם 10,000 ש"ח נוספת. נותר 10,000 ש"ח.

התביעה

המזכירות באמצעות המזכיר תובעת את 10,000 ש"ח הנותרים. היא טוענת שהמשפחה פנתה כמה פעמים לקבל הנחה ונדחתה על ידי המזכירות ולכן אין סיבה שלא ישלמו.

טענות הנתבעים

הנתבעים חזרו על טענתם שמן הראוי ומן הצדק שגם הם יקבלו הנחה בגלל היותם פנסיונרים וגם "הורים ממשיכים" כדין בנים ממשיכים.

הנתבעים דורשים מהמזכירות לכנס אסיפת חברים לדון בנושא עקב אסיפת 50 חתימות כנדרש והמזכירות מסרבת.

הנתבעים גם טוענים להונאה מצד הישוב, כאשר נאמר להם על ידי חברי המזכירות לשלם החוב הנותר ואחר כך תאסף אסיפת חברים, ובעקבות הנאמר המשפחה שילמה עוד 10,000 ש"ח הנ"ל, ועכשיו הישוב מסרב לכנס את האסיפה.

טענות הישוב

הישוב הסביר שהוא לא יכול לכנס את אסיפת החברים בגלל יעוץ משפטי שקיבל מהיועץ המשפטי של הישוב שקובע שאין לתקן תקנות באופן רטרואקטיבי, ולכן לא יהיה תוקף להחלטת האסיפה אם יוחלט להחיל הנחה רטרואקטיבית לפנסיונרים והורים שבאים לישוב בעקבות ילדיהם.

הישוב טוען שאם יש תוקף בהנחות רטרואקטיביות, כל קבוצה יכולה לבטל מיסים רטרואקטיבית לפי הצרכים שלה והישוב יפשוט את הרגל.

הפסק

בהתחלה נדון דיון עקרוני על היתכנות של תקנות רטרואקטיביות ואחר כך נתייחס לנדון דידן.

השאלות לדיון:

א.      האם לפי ההלכה אפשר לתקן תקנות רטרואקטיביות?

ב.      מה הסמכות של המזכירות לתקן תקנות?

ג.       סתירות לדברי הרמ"א בדבריו ז"ל בסימן ב ובסימן קסג,א הנ"ל.

ד.      פתרון לסתירה במהר"ם וברמ"א.

ה.      האם יש לקהל סמכות של בית דין הגדול בעניינים מוניציפליים או שיש רק הקלה שהרוב קובע אע"פ שדינם כשותפים?

ו.       בחינת דברי הגר"י גולדברג הנ"ל בשאלת תקנות רטרואקטיביות.

ז.       האם יש למזכירות סמכות של בית דין הגדול לסוברים שיש לז' טובי העיר סמכות של בית דין הגדול בעירם?

ח.      מה הבסיס ההלכתי לגביית דמי כניסה ואם יש לבני העיר סמכות של בית דין הגדול בהם?

ט.      האם נאמר על החלטות בני העיר, לדעות שדינם כבית דין הגדול, אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין?

י.       האם נדון דידן קשור לדיון אם מתקנים תקנות למפרע או לא?

יא.     האם כינוס האסיפה לנתינת הנחה לא יכול לגרום לעוד קבוצות להתארגן ולתת לעצמן הנחות ואין לדבר סוף?

יב.     האם יש ממש בטענה שלא ניתן לתת הנחות רטרואקטיבית בגלל שזה מערער את בסיס התקציב שעליו מושתת כל תכנון ניהול הישוב?

יג.      מחילת חוב שגורמת נזק לצד ג'.

יד.      סיכום הפסק.

 

נתחיל את הדיון ראשון ראשון.

א.      האם לפי ההלכה אפשר לתקן תקנות רטרואקטיביות?

עמיתינו הרב ישועה רטבי שליט"א הביא לידיעתנו את דברי הגר"י גולדברג בספרו טובי העיר (עמוד רפ) שיש מחלוקת בין המהריט"ץ קט שמאפשר לתקן תקנות למפרע, לבין הרב יהודה בנו של הרא"ש בזכרון יעקב עח ששולל זאת.

יסוד המחלוקת בין הנ"ל הוא אם בית דין שבא לפעול מכח הכלל הפקר בית דין הפקר יכול לתקן תקנה וכך להפקיר ממונם של אלו המושפעים מתקנתם רטרואקטיבית או לא. לפי מהריט"ץ אפשר לתקן תקנה כזאת ולפי הזכרון יעקב לא. עיין בדבריהם דברים כדורבנות.

 

סיכום פרק זה:

יש מחלוקת הפוסקים אם בית דין יכול להפקיר ממון מדין הפקר בית דין הפקר למפרע או רק מכאן ולהבא. ויש שהשליכו ממחלוקת זו לאפשרות של ז' טובי העיר לתקן תקנות למפרע.

אמנם יש לעיין אם נכון לקשר בין דברי הפוסקים הנ"ל לבין נידון דידן וזה משתי סיבות:

1. יש לעיין אם הסמכות של המזכירות לתקן תקנות לתושבים נובעת מהפקר בית דין הפקר או מסיבה אחרת. אם הסמכות היא מדין הפקר בית דין הפקר יהיה נכון לתלות דיוננו במחלוקת הנ"ל שמובאת בדברי הגר"י גולדברג. אבל אם הסמכות של המזכירות היא מסיבה אחרת, לא יהיה נכון לקשר בין המחלוקת הנ"ל לנדון דידן.

2. גם אם נאמר שהסמכות של המזכירות לתקן תקנות היא מהכלל ההלכתי הפקר בית דין הפקר, בנדון דידן לא רק באים לתקן תקנה למפרע אלא באים לבטל את דברי המזכירות הקודמת שלא ראו לנכון לתת הנחה לפנסיונרים וכו', ואם כן יש לומר שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין. ומי ייאמר ששיקול הדעת של האסיפה הנוכחית יותר טוב מזה של המזכירות הקודמת? אם כן, היא לא תוכל לבטל דבריה!

נדון בשאלות אלו בע"ה.

ב.      מה הסמכות של המזכירות לתקן תקנות?

יש מחלוקת גדולה בין הראשונים אם יש ל-ז' טובי העיר דין של "בית דין הגדול" בעירם, ואם כן יש להם גם הסמכות של הפקר בית דין הפקר, או שאין להם סמכות של בית דין כלל, אלא הם מנהלי רכוש משותף בלבד, ואין להם סמכות מיוחדת מעבר לכך, עיין במרדכי ב"ב רפ רפא רפב.

יש הרבה השלכות לדיון זה, כגון אם יש לז' טובי העיר הסמכות של מכין ועונשין שלא מן הדין (סנהדרין מו.), או שסמכות זו שמורה לבית דין, ולכן אין לז' טובי העיר נגיעה בה, שזה הנדון בסימן ב' שם, וכן אם ז' טובי העיר יכולים לתקן תקנות חדשות בענייני העיר, או שהם יכולים רק לבצע התקנות שנתקבלו על ידי בני העיר, אבל להם אין שום סמכות לתקן תקנות מעצמם. עיין גר"א ב,ט, וכן אם ההחלטות של העיר נקבעות לפי הרוב כדין בית דין, או שכל תקנה שיש בה לפגוע בחלק מתושבי העיר צריכה להתקבל פה אחד ועוד.

נראה שמחלוקת זו אינה בסמכות ז' טובי העיר בלבד, אלא בסמכות בני העיר עצמם. לדעה שיש לז' טובי העיר סמכות של בית דין הגדול, הסמכות הזאת עברה אליהם מבני העיר. זאת אומרת שיש לבני העיר סמכות של בית דין הגדול בעירם, וכאשר הם בוחרים ז' טובי העיר - הסמכות הזאת עוברת לז' טובי העיר, כמשמעות הירושלמי מגילה ג,ב שהגר"א הביא ב,ט "ז' מבני העיר כבני העיר", ולדעה שאין לז' טובי העיר דין של בית דין, גם לבני העיר עצמם אין סמכות של בית דין הגדול אלא הם כשותפים בלבד. כך נראה שלפי הדעה שאין לז' טובי העיר דין של בית דין, גם החלטות של אסיפה של בני העיר עצמם צריכות להיות פה אחד, כמו שמבואר בדבריהם! ואכן דעות אלו לומדות שהחלטות של שותפים לא צריכות קנין מכך שהחלטות של בני העיר לא צריכות קנין! הרי מבואר שאין לבני העיר סמכות מיוחדת אלא דינם כשותפים בלבד.

הרמ"א בחו"מ ב,א כתב שהמנהג הוא כדעה שיש לז' טובי העיר דין של בית דין הגדול. וכן פסק הרמ"א קסג,א בשם מהר"ם מובא בשו"ת מיימוני קנין כז שבכל ענייני העיר הרוב קובע. ועיין גר"א שם קסג,ט

"...שכל השותפים בעניני שותפותם הם כב"ד הגדול".

אמנם עיין בהמשך סיוג לקביעה זו.

ויש לעיין בדעת המחבר בנדון. המחבר כתב שם שהסמכות של מכין ועונשין שלא מן הדין היא ל"גדול הדור או ז' טובי העיר שהמחום בית דין עליהם", ובזה שינה מלשון הטור שכתב: "דוקא גדול הדור או טובי העיר שהמחום רבים עליהם".

דברי הטור הם אכן כדעה שיש לז' טובי העיר דין בית דין הגדול, אבל מהמחבר משמע שרק אם בית דין סמכו את ז' טובי העיר להיות בית דין, ובזה הם העבירו מסמכותם לז' טובי העיר, יהיו לז' טובי העיר סמכות של בית דין. אבל בלי הסמכה מפורשת זו אין לז' טובי העיר סמכות של בית דין.

גם להסבר הסמ"ע שם ב,ט שפירש את דברי המחבר "שהמחום הצבור לב"ד עליהם", משמעות הדבר שאין לז' טובי העיר סמכות של בית דין אלא אם כן קיבלו מנוי מיוחד לכך על ידי הצבור.

סיכום פרק זה:

יש מחלוקת ראשונים מה הסמכות של בני העיר, וכתוצאה מכך יש מחלוקת מה הסמכות של ז' טובי העיר. יש אומרים שסמכותם כבית דין הגדול, ויש אומרים שסמכותם כמנהלי רכוש משותף. הרמ"א כתב שהמנהג שיש לז' טובי העיר סמכות של בית דין הגדול, אבל מהמחבר משמע שרק אם בית דין או הצבור מינו אותם לתפקיד של בית דין יש להם סמכות זו, אבל בלי מנוי אין סמכותם כבית דין.

אמנם יש לעיין בדברי הרמ"א בגלל שהוא סותר את הקביעה הנ"ל שלו בכמה מקומות. נעיין בהם בע"ה.

ג.      סתירות בדברי הרמ"א לדבריו ז"ל בסימן ב ובסימן קסג,א הנ"ל.

מצאנו כמה פסיקות של הרמ"א שסותרות מה שהוא ז"ל כתב בסימן ב שהמנהג לפסוק שיש לז' טובי העיר דין של בית דין הגדול בעירם והפקרם הפקר כבית דין.

א.      עיין רמ"א קסג,ג (מקביל לדברי הגר"א נא), שבני העיר יכולים להשביע זה את זה מספק אם הם חוששים שמא השני אינו מצהיר על כל רכושו, ובכך אינו משלם את חלקו הראוי במיסים, וזה "דהוו כשותפים זה עם זה שיכולין להשביע אחד את חבירו בשבועת השותפים". הרי מבואר שיש לבני העיר דין שותפים ואינם כבית דין הגדול בענייניהם. מקור דין זה מהתרומת הדשן שמג שכתב כן מפורש. אמנם יש לעיין ברשב"א ג,שצב וברא"ש ו.יג שמהם לא משמע כן, אבל דברי התרומת הדשן והרמ"א ברור מיללו.

ב.      עיין עוד רמ"א שם קסג,ג (בציון מג בשו"ע החדש של פרעדמאן) בשם הריב"ש תעז, וכ"כ גם הרשב"א בשו"ת מובא בריב"ש שם והרא"ש בשו"ת ו,יב, שבני העיר אינם יכולים לחייב תושב חדש מס שמטרתו לשלם חובות ישנים של הקהל. ועיין גר"א שם נד: "דאין רשאין בני העיר להתנות במידי דאיכא פסידא להאי כמ"ש לקמן". והרי זו הדעה בראשונים הנ"ל, שבני העיר הם שותפים, ואינם יכולים להחליט על פי רוב לחייב המיעוט. כל החלטה כזאת צריכה להיות פה אחד. הרי סתירה לדברי הרמ"א בסימן ב' ובמה שהרמ"א עצמו פסק בסימן זה בסעיף א' שבענייני העיר הולכים אחרי הרוב!

ג.       עיין עוד דברי הרמ"א שם (מקביל לגר"א עה) בשם המרדכי ב"ב רפא, שאם יש מנהג שלא גובים מס על פי הערכה של קרקעות רק על פי הערכה של רכוש נייד, אין הרוב יכולים לשנות הפסיקה לחייב בעלי הקרקע לשלם מסים מהנדל"ן שברשותם. עיין שם בגר"א שקישר בין פסיקה זו לפסיקה הקודמת שאין בכוחו של הצבור לחייב תושב חדש במס לשלם חוב קדום של הצבור, בגלל שאין הרוב יכול לחייב המיעוט בדבר שהוא רווח לזה והפסד לזה. שוב רואים שלא הולכים במיסים אחרי הרוב! משמעות הדבר שאנשי העיר הם כשותפים ואינם כבית דין הגדול בעירם. כאמור פסיקה זו סותרת את דברי הרמ"א בסימן ב' ותחילת סימן קסג!

הרי שלושה מקורות שבהם הרמ"א סותר את הקביעה שהוא עצמו קבע בסימן ב' שנוהגים כפוסקים שיש לז' טובי העיר דין של בית דין הגדול בעירם, ולכן הרוב קובע ויש להם כח של הפקר בית דין הפקר, ובפסיקות הנ"ל רואים ההיפך?!

יש גם סתירה לתחילת הסימן שהרמ"א קבע שכל ענייני הקהל נקבעים על פי רוב ובפסיקות הנ"ל רואים שרק החלטות פה אחד מחייבות בגלל שיש לבני העיר דין של שותפים!

סיכום פרק זה:

ראינו בסימן קסג שלושה מקומות שבהם הרמ"א פסק ההיפך מדבריו בסימן ב' ובריש סימן קסג!

מיהו לא רק הרמ"א סותר את עצמו אלא המהר"ם, מקור הרמ"א לפסיקה בריש סימן קסג שכל עניני הקהל נקבעים לפי הרוב, סותר עצמו באותו אופן, שהרי המהר"ם סובר שכל ענייני הקהל נקבעים פה אחד, מובאים דבריו במרדכי ב"ב תפא, והוא ז"ל המקור לפסיקת הרמ"א המובאת בפרק ב,ג למעלה בסמוך!? ואע"פ ששמו של המהר"ם מופיע במרדכי בסוגריים שם, עיין בהערה שם שהמהרי"ק זיהה הפסק שם עם המהר"ם.

הרי רואים שהמהר"ם סותר עצמו!

ועיין עוד בדברי המהר"ם, מובאים במרדכי ב"ק קעו, שכל דברי השותפים נקבעים בלי קנין כמו בני העיר. ראיה שהמהר"ם סובר שבני העיר דינם כשותפים שאפשר ללמוד מהם לשותפים רגילים. וזה סותר דבריו בשו"ת מיימוני כז הנ"ל שכל דברי הקהל נקבעים לפי רוב כבית דין הגדול?

נעיין עכשיו לתרץ הסתירה במהר"ם וברמ"א בע"ה.

ד.      פתרון לסתירה במהר"ם וברמ"א.

כבר כתבנו שהמהר"ם, והרמ"א בעקבותיו, סותרים את עצמם. מצד אחד כתבו שכל ענייני העיר נקבעים על פי רוב, ומצד שני כתבו שכל ענייני העיר צריכים להיות פה אחד, בגלל שאנשי העיר הם שותפים וחלק לא יכול לחייב החלק השני, ואפילו הרוב לא יכול לחייב המיעוט. איך נבין סתירה זו?

ונראה שפתרון לסתירה זו נמצא בדברי המהר"ם עצמו.

עיין בדבריו במרדכי תפא כאשר קבע שכל דברי העיר צריכים להיקבע פה אחד כתב לסייג דבריו: "...אבל לשנות שלא מדעת כולן, במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי, לא מגדר מילתא היא, אין שומעים להן לעשות תקנה לעצמו שלא כתורה (פירוש שלא מה שכתוב בהלכה אלא דבר חדש)...".

הנה המהר"ם סייג דבריו במה שכתב "לא מיגדר מילתא היא", משמע שבדבר שהוא בגדר מיגדר מילתא, הרוב יכולים לחייב המיעוט. ועיין שם בהערה שיש שתי גירסאות במרדכי כאן. יש גורסים כמו שמופיע לפנינו "לא מיגדר מילתא היא", ויש גורסים עם ואו: "ולא מיגדר מילתא היא". ועיין בהערה השנייה במרדכי שם, שהמהרי"ק גרס עם ואו ולכן פירש שהסיוג של המהר"ם הוא לומר שבדבר שיש בו מיגדר מילתא היינו בענייני איסור והיתר, שם הרוב יכולים לקבוע ולחייב המיעוט לציית לדבר שבא לתקן עוות איסורי.

ההסבר של המהרי"ק בדברי המהר"ם יכול לפתור לנו את הסתירה בין דברי הרמ"א בסימן ב' לדבריו בסימן קסג שמשמעם שבענייני העיר צריכים החלטות פה אחד, אבל עדיין יישארו קשים דברי הרמ"א בריש סימן קסג.

בסימן ב' מדובר בענייני איסור והיתר היינו שמכין ועונשין שלא מן הדין לעשות סייג לתורה כמו שכתוב שם, ובזה דין ז' טובי העיר והקהל כבית דין הגדול והסמכות היא שלהם וגם הולכים בזה אחרי הרוב. ובזה אכן המהר"ם מסכים כמו שהוא עצמו כתב שבענייני מיגדר מילתא לא צריך החלטות פה אחד.

בסימן קסג מדובר בענייני מיסים שאינם ענייני איסור, ולכן שם צריכים החלטות פה אחד ודין הציבור כשותפים.

ואע"פ שמפשט דברי הרמ"א בסימן ב' משמע שהמחלוקת אם ז' טובי העיר דינם כבית דין או כמנהלי רכוש משותף בלבד, היא מחלוקת מקצה לקצה, ואין לחלק בין ענין לענין, שהרי כתב שם "...שיש חולקים וס"ל דאין כח ביד טובי העיר באלה רק להכריח הצבור במה שהיה מנהג מקדם או שקבלו עליהם מדעת כולם...", משמע שהמחלוקת היא בכל העניינים, מכל מקום י"ל שזה מכיוון הזה, אבל במה שכתב שמנהג שז' טובי העיר דינם כבית דין הגדול נאמר אך ורק על מה שכתוב שם במחבר שמכין ועונשים שלא מן הדין, ולא על המשך דברי הרמ"א שם.

לפי הנ"ל תירצנו הסתירה בין דברי הרמ"א בסימן ב' לדבריו בהמשך סימן קסג, אבל עדיין קשה הסתירה בין דברי הרמ"א בתחילת סימן קסג לבין דבריו בהמשך הסימן. הרי בתחילת הסימן הרמ"א כתב שהולכים אחרי הרוב בענייני העיר בכל ענייניו ולא רק בענייני איסור והיתר! ואיך זה מסתדר עם פסיקותיו בסוף הסימן שלא הולכים אחרי הרוב בענייני העיר?

ברם לפי הגירסא במרדכי לפנינו נראה לתרץ סתירה זו.

בגירסא במרדכי לפנינו כתוב "במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי, לא מגדר מילתא היא", היינו שדבר שעיקרו הוא רווחא להאי ופסידא להאי, היינו ענייני מסים, מי יתן מה וכמה וכו', אינו בגדר מיגדר מילתא בגלל שהוא כל כולו ענין ממוני, אבל דבר שהוא אינו רווחא להאי ופסידא להאי, אע"פ שהוא ענין ממוני, הרוב קובע. ואיזה דבר אינו בעיקרו רווחא להאי ופסידא להאי אע"פ שהוא ענין ממוני? הוי אומר אלו הדברים שהמהר"ם התייחס אליהם בפסיקה בשו"ת מיימוני קנין כז הנ"ל, שהרמ"א פסק בתחילת סימן קסג, "הן לברורי ראשים, הן להעמיד חזנים, הן לתקן כיס של צדקה, הן למנות גבאים, הן לבנות הן לסתור בבית הכנסת, להוסיף ולגרוע, ולבנות בית חתנות ולבנות ולסתור בו, ולקנות בית האופים, ולבנות ולסתור בו, סוף דבר כל צרכי הקהל יעשה על פיהם...".

זאת אומרת כל ענייני הקהל המנהליים והמוניציפליים ייעשו על פי הרוב אע"פ שיש להם השלכה ממונית כגון לגבות לבנות בית כנסת או בית חתנות, הואיל ואין עיקרן "רווחא להאי ופסידא להאי" אלא עיקרן להסדיר ענייני הקהל, דינם כדבר של "מיגדר מילתא" שהרוב קובע בו.

כך מתורצים היטב דברי המהר"ם ודברי הרמ"א שיש לעיר דין בית דין הגדול לענייני מיגדר מילתא היינו איסור והיתר שכלול בתוכם מכין ועונשין שלא מן הדין, וכן כל שאר ענייני העיר שבלעדי הכרעתם אי אפשר לתפקד בעיר, כמו שהמהר"ם כתב שם בתשובה: "ומדת הדין לוקה, ואין אמת ומשפט ושלום בעיר", אבל ענייני מסים גרידא - אינם ענין של מיגדר מילתא, ובהם בני העיר הם כשותפים בלבד, ואין עליהם דין בית דין כלל.

סיכום פרק זה:

בענייני מסים דין בני העיר כשותפים בלבד, אבל לענין מיגדר מילתא בענייני איסור והיתר, וכן לשאר ענייני העיר - דינם כבית דין הגדול בעירם מה שאין כן בענייני מסים.

מיהו יש עדיין לעיין. האם להסיק מכך שהכרעות בענייני העיר נקבעות על פי רוב, שדין הצבור כבית דין לעניינים אלו או שהם כשותפים אבל יש הנחיה מיוחדת שהולכים אחרי הרוב?

יש לקביעה זו השלכה לשאלה אם יש לבני העיר סמכות להפקיר ממון של הזולת מדין הפקר בית דין הפקר ועוד.

נדון בשאלה זו.

ה.      האם יש לקהל סמכות של בית דין הגדול בעניינים מונציפליים או שיש רק הקלה שהרוב קובע אע"פ שדינם כשותפים?

עיין גר"א קסג,ט שציטטנו למעלה שכתב בהסבר דברי הרמ"א על פי המהר"ם, מובא בשו"ת מיימוני קנין כז הנ"ל, שבעניינים מונציפליים הרוב קובע וז"ל:

"ש"מ שכל השותפים בעניני שותפותם הם כבית דין הגדול כמו שכתב ר"ח שם דאפילו בלא קנין איירי...".

הרי שהרמ"א ראה בפסיקת המהר"ם, שהולכים אחרי הרוב בענייני הקהל, קביעה שדין הקהל כבית דין הגדול בעניינים אלו.

וכך משמעות המהר"ם וקיצור דבריו מובאים ברמ"א שכתב:

"ואם ימנעו המיעוט ויעמדו מנגד מלעשות ככל הכתוב, יש כח ביד הרוב או ביד מי שימנו הרוב עליהם לראשים, להכריחם ולכופם בין בדיני ישראל בין בדיני האומות עד שיאמרו רוצים אנחנו, ואם יצטרכו להוציא ממון על ככה המה המיעוט יתנו חלקם".

כתוב כאן שדברי הרוב מחייבים ומוציאים כסף מהמיעוט לפי הכרעתם. משמעות דבריו שדינם כבית דין הגדול והפקרם הפקר.

ברם צריכים לסייג דברי הגר"א. אע"פ שהגר"א כתב "שכל השותפים בעניני שותפותם דינם כבית דין הגדול", הכלל הזה אינו כולל ענייני מסים ששם כבר הוכחנו שהרמ"א והמהר"ם עצמם סוברים שבני העיר אינם אלא שותפים.

עכשיו אפשר לשוב ולבחון דברי הגר"י גולדברג שתלה שאלת תקנות רטרואקטיביות בשאלה אם בית דין יכול להפקיר ממון האחר למפרע מדין הפקר בית דין הפקר.

ו.      בחינת דברי הגר"י גולדברג הנ"ל בשאלת תקנות רטרואקטיביות.

כאמור הגר"י גולדברג כתב ששאלת תקנות רטרואקטיביות תלויה בשאלה אם בית דין יכול להפקיר ממון למפרע מדין הפקר בית דין הפקר, והביא מחלוקת בין מהריט"ץ שפסק שאפשר לבין הזכרון יהודה שפסק שאי אפשר.

לפי מה שכתבנו למעלה, דברי הגר"י גולדברג יהיו נכונים בענייני מיגדר מילתא, כאשר בני העיר דינם כבית דין שיכולים להפקיר ממון חבריהם אם יש בזה צורך, אבל לא יהיו נכונים בענייני מסים ששם דין בני העיר כשותפים בלבד, ואין להם אפשרות להפקיר ממונם של אנשים פרטיים כלל. בענייני מסים לא יהיה אפשר לתקן תקנה רטרואקטיביות כלל לכל הפוסקים.

ואכן השופט מנחם אלון בספרו המשפט העברי תולדותיו מקורותיו ועקרונותיו בעמוד 623 קבע, שאי אפשר לתקן תקנה למפרע מדברי הריב"ש תעז שנפסקו ברמ"א קסג,ג , כמש"כ למעלה שפסק שאי אפשר לחייב תושב חדש בחוב שהקהל התחייב לפני בואו.

מיהו לפי דברינו הקביעה הזאת נכונה אך ורק לענייני מסים ששם דין הקהל כשותפים. אבל אין להשליך מהדין הנ"ל לעניינים של מיגדר מילתא ששם דין הקהל כבית דין הגדול שיכולים להפקיר ממון של אנשים פרטיים אם כן יוכלו גם לתקן תקנה רטרואקטיבית לסוברים שהפקר בית דין הפקר חל למפרע, לפי דברי הגר"י גולדברג הנ"ל.

עכשיו יש לעיין אם למזכירות הישוב בימינו יש דין של בית דין הגדול לפי הרמ"א הנ"ל שכתב שנהגו שיש לז' טובי העיר סמכות זו בענייני העיר, היינו לעניין מכין ועונשין שלא מן הדין ולעניין הנהלת ענייני העיר חוץ מקביעת מסים, או דילמא השתנה המנהג ואין למזכירות סמכות של בית דין הגדול גם בעניינים אלו?

נעיין בשאלה זו.

ז.      האם יש למזכירות סמכות של בית דין הגדול לסוברים שיש לז' טובי העיר סמכות של בית דין הגדול בעירם?

נראה לחלק בדיון בין ענייני איסור והיתר, שהיום השתנה המנהג ואין למזכירות סמכות בעניינים אלו אלא הסמכות הזו היא בידי רב הישוב, לבין ענייני מנהל שבזה יש למזכירות דין בית דין, והולכים בהם לפי הרוב וכופים לקיים החלטותיהם, בהתאם לפסיקת הרמ"א הנ"ל קסג,א.

כאמור לעניין מכין ועונשים שלא מן הדין - היום המנהג השתנה גם לרמ"א, ולכל הדעות אין למזכירות סמכות של בית דין הגדול בעירם, וזה מכמה טעמים.

1. המזכירות אינה גוף שלטוני אלא גוף ניהולי שנבחר לנהל נכסי האגודה בלבד, לעומת הוועד המקומי שהוא זרוע של השלטון המקומי.

2. גם לוועד המקומי אין סמכות של בית דין הגדול, אע"פ שהוא נבחר לשלוט כזרוע של השלטון המקומי, בגלל שהוא פועל לפי חוק, והחוק לא העניק לו סמכויות של בית דין.

אבל לעניין הנהלת הישוב נראה שיש למזכירות דין בית דין הגדול, והכרעותיה הן לפי רוב, ואפשר לכוף לקיים החלטות אלו.

סיכום פרק זה:

גם לרמ"א שיש לז' טובי העיר סמכות של בית דין הגדול בעירם, אין למזכירות סמכות זו לעניין מכין ועונשין שלא מן הדין, ונשתנה המנהג לעניין זה. גם אין לוועד המקומי סמכות של בית דין הגדול לעניין זה הואיל והוא פועל לפי חוק, ויש לו רק את הסמכות שהחוק הקנה לו. אבל בניהול ענייני העיר יש להם דין של בית דין הגדול.

אמנם יש לעיין מה דין המזכירות בענייני מסים שהרמ"א קבע למעלה שדין בני העיר כשותפים בלבד ולא הולכים בהם אחרי הרוב וכו'?

ונראה שגם בענייני מיסים ההכרעות נעשות על פי רוב, וזה בגלל שכך נהגו, וכך כתוב בהנחיות של האיגוד השיתופי, ברם יש לעיין אם דין בני העיר כבית דין הגדול לענייני מיסים היום או כשותפים שהחליטו פה אחד לקבוע לפי הרוב וצ"ע בזה.

יש לעיין עכשיו במעמד דמי כניסה לישוב על פי ההלכה ואם יש להם דין של מיסים או עניינים מנהליים שיש ליישוב בהם סמכות של בית דין הגדול?

ח.      מה הבסיס ההלכתי לגביית דמי כניסה והאם יש לבני העיר סמכות של בית דין הגדול בהם?

נראה שהבסיס ההלכתי לוועדות קבלה בישובים וכן לגביית דמי כניסה הוא על פי הפוסקים שהרמ"א הביא בסימן קנו,ז שבני העיר יכולים למנוע מאחרים להשתקע בעיר אע"פ שהם רוצים לשלם מסים וכו', וע"ש בגר"א שזה מחלוקת רש"י ור"ת, מובא בהג"א ב"ב ב,יב, שלפי רש"י יש יכולת לבני העיר למנוע כניסה של זרים לעיר ולפי ר"ת אי אפשר למנוע כניסה לעיר, ואדם יכול לגור בכל מקום שלבו חפץ שאין לבני העיר קנין בעיר. וי"ל שבישובים כאשר כל הנכסים שייכים לאגודה, אפשר למנוע השתקעות בעיר לכל הדעות, עיין פ"ת שם קנו,טז בשם חמדת שלמה.

ועיין א"ת יד,כד בשם ריב"ם או ריב"א שהולכים בחזקת הישוב לפי הרוב. ברם ע"ש שהאו"ז א,קטז והמהר"ם בר"ב ד"ל קיא כתבו שיחיד לא יכול למחות, אבל שלוש או ארבע משפחות יכולות למחות. זאת אומרת לדעתם לא הולכים בחזקת ישוב אחרי הרוב אלא צריך כמעט פה אחד.

תלויה במחלוקת הנ"ל, אם ענייני חזקת הישוב נקבעים על פי רוב או מיעוט, השאלה אם ענייני חזקת הישוב דין מסים עליהם, שבהם בני העיר הם שותפים בלבד, או שדין מיגדר מילתא עליהם, ולכן הולכים בהם אחרי הרוב, וי"ל שסמכות העיר בהם כבית דין הגדול.

וכן תהיה תלויה במחלוקת הנ"ל השאלה אם אפשר לתקן תקנה רטרואקטיבית בעיר בענייני חזקת ישוב, שלפי הדעות שהפקר בית דין הפקר חל למפרע תהיה לרוב אפשרות לתקן תקנה למפרע בענייני חזקת ישוב.

סיכום פרק זה:

נראה שהיסוד ההלכתי לוועדות קבלה וכן בגביית דמי כניסה לתושבים חדשים הוא על פי הפוסקים שיש חזקת ישוב ואפשר למנוע מאדם זר להשתקע בעיר. יש מחלוקת ראשונים אם ענייני חזקת ישוב נקבעים על פי רוב או שצריכים הסכמה של כמעט כל התושבים כאשר משפחה אחת לא יכולה למחות אבל שלוש או ארבע משפחות יכולות למחות. לדעות שרוב קובע בענייני חזקת ישוב - יהיה תוקף לתקנות רטרואקטיביות לדעות שהפקר בית דין חל למפרע.

נשאר לנו לעיין בשאלה אם אפשר לבטל החלטה של אסיפת חברים קודמת, לדעות שדין בני העיר כבית דין הגדול שהרי יש כלל "אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין"?

נדון בשאלה זו בע"ה.

ט.      האם נאמר על החלטות בני העיר, לדעות שדינם כבית דין הגדול, אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין?

יש לעיין בכמה שאלות בנדון דידן:

1.      האם נאמר בהחלטות בני העיר הכלל אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין, לדעות שיש לבני העיר דין של בית דין הגדול?

2.      האם בית דין באותה רמה של הקודם, יכול לבטל דברי בית דין אחר או שצריך דווקא בית דין גדול ממנו?

3.      האם שלילה מכללא דינה כהחלטה, כגון בנדון דידן שלא נתנו הנחה לפנסיונרים בגלל שלא דנו בנושא, ולכן גם על זה יחול הכלל שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין או שעל זה לא צריכים בית דין יותר גדול בגלל שבית דין קמא לא נתן דעתו לשלול ענין זה באופן מפורש אלא מכללא?

לא נכנס לפתור שאלות אלו כאן בגלל שנראה בהמשך שאין נדון דידן תלוי בשאלות אלו, ולכן לא נלאה את הקורא בעניין.

סיכום פרק זה:

יש להסתפק אם נאמר על החלטות בני העיר "אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין" בדברים שדינם כבית דין הגדול או לא. יש גם להסתפק אם צריך בית דין יותר גדול או שגם בית דין שווה יכול לבטל? וכן יש להסתפק אם החלטה מכללא דינה כהחלטה מפורשת שצריך בית דין גדול ממנו לבטל או שלא צריך בית דין יותר גדול בזה?

אחרי הדיון העקרוני הנ"ל בסמכות בני העיר ובאפשרות לתקן תקנות רטרואקטיביות, נתייחס לדין שעומד לפתחינו.

י.      האם נדון דידן קשור לדיון אם מתקנים תקנות למפרע או לא?

בכל הדוגמאות שהגר"י גולדברג והשופט מנחם אלון דנו בהן מדובר במקרים שהשלטון בא לתקן תקנה רטרואקטיבית לחייב האזרח. בזה יש לדון אם הפקר בית דין הפקר חל למפרע ואם כלל יש לבני העיר סמכות של הפקר בית דין הפקר ומתי, אבל כאשר השלטון בא להטיב עם האזרח רטרואקטיבית – מאן דכר שמיה? ברור שהשלטון יכול להטיב עם האזרח ולהעניק לו פטור ממסים רטרואקטיבית, ויכול לתת לאזרח החזר מיסים רטרואקטיבי ואין פוצה פה כלל.

וכך מצאנו בסו"ס קסג שבני העיר יכולים למחול מיסים ליחיד ולא משנה אם מדובר במס שכבר חל או במס עתידי. עיין בשו"ת ראנ"ח ב,סג מובא שם בהגהות רע"א שכתב שכל המיסים דינם כמחילה רטרואקטיבית בגלל שכולם, גם העתידיים חלים מראש. הרי מבואר שבני העיר יכולים למחול על מס רטרואקטיבית. ונראה שמאותו טעם, בני העיר יכולים גם להעניק החזר מס למי שהם רואים לנכון לעשות כן, ואין זה קשור כלל לתקנה רטרואקטיבית.

אמנם יש לעיין בגלל שבסתם מיסים בש"ס ופוסקים מדובר במיסים למלך שמשתמש בכסף לצרכיו, ולא מדובר במיסים במובנם היום שהכסף נגבה כדי לספק שירותים לאזרח אם בכבישים ואם בבטחון וכו' וכו'. יש כאן שיתוף השם בלבד כאשר המהות של התשלום היא אחרת לגמרי. אם כן אי אפשר להשליך אוטומטית ממה שכתוב בהלכה שבני העיר יכולים למחול מיסים, היינו מסי המלך, למסים שלנו, שהם כסף שאדם משלם לקיים השירותים שהוא נזקק להם.

אם כן אין לנו ראיה שבני העיר יכולים למחול על תשלומים לצורכי שירותים. נאמר רק שבני העיר יכולים למחול על מסי המלך של אז!

ועיין ב"ב מג. בדיון איך עדים או דיינים יכולים להכשיר עצמם להעיד או לדון בצדקות שניתנו לעניי עירם, הרי הם נוגעים בדבר שגם הם חייבים בכספים אלו?

והגמרא תירצה:

"ליתבו בי תרי מינייהו מאי דקייץ להו ולידיינו".

וקצת קשה למה לא כתוב שהקהל ימחלו להם חיובם?! משמע שאין מחילות בחיובים שהם צרכי הקהל!

ועיין סו"ס ז שהטור הציע אפשרות אחרת בנדון זה היינו שאחרים יתנו חלקם של הדיינים בחיובי צדקה לעניים כדי להכשיר הדיינים לדון שלא יהיו נוגעים בדבר. וגם בזה יש לעיין למה שאחרים יתנו? למה שהקהל לא יפתרו את הדיינים מחלקם בצדקה? או שהקהל יתנו חלקם? למה כתוב "יתנו אחרים חלקם" שמשמעו שאחרים באופן ארעי יתנדבו ליתן חלקם אבל לא מדובר שביוזמת הקהל יפטרו אותם! מכאן משמע קצת שלא מוחלים על חיובים שהם לצרכי העיר, אלא כולם יתנו. ואם כן בנדון דידן יש לעיין אם אפשר למחול על החיוב של דמי הכניסה וצריכים להגיע לדיון העקרוני של תקנה למפרע!

מיהו נראה שבכל אופן בנדון דידן תועיל אסיפת חברים להעניק הנחה בדמי כניסה לפי ראות עיני האספה וזה מכמה טעמים:

1.      דמי כניסה אינם כסף שגובים לצרכי העיר היינו לשותף שבעיר אלא כסף ייעודי לפיתוח. אם כן דינם כמו מיסים של אז הואיל ואינם תשלום על שירותים שהאזרח מקבל וממילא יהיה אפשר למחול.

2.      מנהג שנותנים הנחות בארנונה לקבוצות נזקקות וכו'. רואים שהמנהג הוא שבני העיר או המועצה וכו' מוחלים על כספים הנצרכים לצרכי העיר.

3.      גם נראה שהואיל ואסיפת החברים הסמיכה המזכירות להיות ועדת חריגים, האסיפה יכולה להתאסף שוב ולהחליט שהיא לוקחת בידיה את הסמכות הזאת ולהחליט ולהעניק הנחות לפי ראות עיניה! לא נאמר שהאסיפה, בזה שהעבירה לידי המזכירות את הסמכות להיות וועדת חריגים, פסלה עצמה מלקחת בידיה סמכות זו! האסיפה החליטה שהמזכירות תהיה שלוחה להחליט בענין חריגים. ברור אמנם שהמזכירות ביושבה כוועדת חריגים היא ידא אריכתא של האסיפה שהיא הרבון והמזכירות פועלת מכוחה. אם כן האסיפה יכולה להחליט שהיא עצמה תשב בתור וועדת חריגים לפטור מי שהיא רואה לנכון מדמי כניסה.

סיכום פרק זה:

אסיפת חברים יכולה למחול דמי כניסה למי שהיא רואה לנכון ואין זה כלל קשור לתקנה רטרואקטיבית. האסיפה יכולה גם לקחת לידיה את הסמכויות של וועדת חריגים ולהעניק הנחות לפי ראות עיניה, ואין גם בזה ענין כלל לתקנה רטרואקטיבית.

יש לעיין יותר במחילה על המסים השוטפים לצרכי העיר.

צריכים לעיין עכשיו אם יש ממש בטענות המזכירות שאם האסיפה תתן הנחה להורים שבאים בעקבות בניהם, זה יפתח פתח לעוד קבוצות שיתארגנו כדי לכנס אסיפת חברים להעניק לעצמם פטור ממסים, ואין לדבר סוף?

יא.      האם כינוס האסיפה לצורך מתן הנחה לא יכול לגרום לעוד קבוצות להתארגן ולתת לעצמן הנחות ואין לדבר סוף?

האסיפה של הישוב היא הרבון בענייני השיתוף. היא בהחלט יכולה לנהוג באופן לא אחראי ולחלק הנחות לכל מיני גורמים וכך להביא את הישוב לפשיטת רגל. מצב כזה תמיד אפשרי אבל לא בגלל זה צריכים לצמצם את חופש הפעולה של האסיפה. סומכים על הצבור שינהג באחריות.

סיכום פרק זה:

אי אפשר לצמצם את חופש הפעולה של האסיפה מחשש שמא האסיפה לא תנהג באחריות.

יש לעיין עכשיו בטענה המרכזית שהיועץ המשפטי של האגודה העלה שנתינת הנחות רטרואקטיבית מקשה על הפעילות השוטפת של ניהול הישוב כאשר אי אפשר לבנות תקציב לאורך זמן אם מקורות ההכנסה אינם וודאיים.

נדון בטענה זו.

יב.      האם יש ממש בטענה שלא ניתן לתת הנחות רטרואקטיביות בגלל שזה מערער את בסיס התקציב שעליו מושתת כל תכנון ניהול הישוב?

אין בטענה זו כדי לצמצם את חופש הפעולה של האסיפה. האסיפה צריכה להבין את ההשלכות של החלטתה אבל העובדה שתהיינה השלכות מרחיקות לכת להחלטותיה, אינה סיבה לצמצם את חופש הפעולה של האסיפה.

בנוסף לכך המזכירות היא שליח של האסיפה והידא אריכתא שלה. אין לה זכות קיום אלא בזה. אם כן איך היא יכולה להלין על האסיפה ולמנוע ממנה לפעול בגלל שזה מפריע לפעולתה?

למה הדבר דומה לשכיר שבא לקבל צו מבית המשפט למנוע מבעל העסק למחול חובות או לתת מתנות בגלל שזה מפריע לו לתכנן תקציב. הרי כל הכסף שייך לבעל העסק והוא יכול לעשות בו מה שהוא רוצה! אם קשה לשכיר הוא יכול להתפטר או לבקש תוספת במשכורת. אבל אינו יכול לצמצם את חופש הפעולה של המעסיק בגלל שזה קשה לו.

סיכום פרק זה:

אין לצמצם את חופש הפעולה של האסיפה בגלל שזה מקשה על המזכירות לתכנן את פעולותיה.

ברם יש לעיין אם יש סמכות לאסיפה לתת הנחה רטרואקטיבית על מס שכבר חל, אם על ידי זה יגרם נזק לצד ג', היינו שהישוב לא יוכל לעמוד בהתחייבויות שלו מול ספקים ולא יוכל לשלם חובות שהיו מיועדים להשתלם מההכנסה הזאת?

יג.      מחילת חוב שגורמת נזק לצד ג'.

עיין חו"מ פו,ה שמלוה לא יכול למחול חוב שחייבים לו כל עוד שיש לו חוב אחר שהוא עצמו חייב, בגלל שהחוב שחייבים לו, משועבד לזה שהוא חייב לו, מדרבי נתן:

"מנין שנושה בחבירו, וחבירו בחבירו, מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה? תלמוד לומר ונתן לאשר אשם לו".

אם כן בנדון דידן האסיפה לא יכולה למחול דמי הכניסה שחיובם כבר חל, אם יש לישוב התחייבויות לספקים וכו' שהיו אמורים להשתלם מכסף זה. מיהו אם יש לישוב מספיק כסף לעמוד בהתחייבויותיו גם אם האסיפה תמחול על החוב של דמי הכניסה, תהיה האסיפה זכאית למחול על דמי כניסה אלו.

סיכום פרק זה:

האסיפה לא יכולה למחול על דמי כניסה שכבר התחייבו ליישוב אם על ידי זה היישוב יתקשה לעמוד בהתחייבויותיו לבעלי חוב שלו.

יד.      סיכום הפסק:

אין במחילת חוב דמי הכניסה משום תקנה רטרואקטיבית שאסורה לסוברים כך. וכן אין בהחזר דמי כניסה לאלו ששלמו משום חשש תקנה רטרואקטיבית.

אמנם יהיה אסור למחול אם מחילה זו תקשה על הישוב לעמוד בהתחייבויות שלו לבעלי חובות שלו.

מוטל על המזכירות להוכיח שאכן מחילה כזו תקשה על הישוב לעמוד בהתחייבות שלו. מכיוון שזמן בית דין הוא שלושים יום, לכן על המזכירות להציג ראיות עד שלושים יום.

הערה: אין בדברים הנ"ל הבעת דעה על גוף השאלה אם כדאי או לא כדאי לכנס את האסיפה ולהעניק הנחה לפי דרישת הנתבעים.

ניתן: יד' תשרי תש"פ.

הרב יהודה קרויזר שליט"א – מרא דאתרא          הרב ברוך פז שליט"א          הרב ישועה רטבי שליט"א