בס"ד


מס. סידורי:2643

פורע חובו של חברו

שם בית דין:אזורי רחובות
דיינים:
הרב גורטלר נחום
הרב שמן אברהם
תקציר:
אדם מכר קרקע למספר שותפים בעלי עמותה. הקרקע נרשמה על שם כל הקונים וכל אחד התחייב לפרוע חלקו. אחד השותפים יצא מהשותפות ובמקומו נכנס אדם אחר. כדי לא לשלם פעמיים מס על מכירה המוכר ביטל את העסק עם זה שפרש וקיבל החזר המס ואח"כ מכר לשותף החדש. כאשר נרשם על זכותו של המוכר החזר המס, מס הכנסה תפסו ממון זה תמורת חוב ישן. לטענתו העמותה צריכה לשאת בהפסד זה שנגרם לו מחמתם.
פסק הדין:
כיוון שהכסף הוחזר למוכר ומס ההכנסה גבו את חובו אין על העמותה שום חיוב.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

פרשת התביעה

לתובע היה מגרש והוא מכר את המגרש לנתבעים.

הנתבעים הם שותפים שהשתתפו במסגרת עמותה, מטרתם היתה לקנות קרקע ולהקים עליו בית משותף לצורכיהם. בזמן הקמת העמותה נרשמו כעשרה חברים בעמותה, העמותה כשקנתה את הקרקע מהתובע, נרשמו חברי העמותה בחוזה כרוכשי הקרקע.

בחוזה הקניה התחייבו הקונים לשלם לתובע, כל קונה עבור חלקו בקרקע וכפי שסוכם בחוזה. בנוסף על כך התחייבה העמותה (דהיינו השותפות) לקיים את כל ההתחייביות של כל שותף בנפרד. עוד נרשם שהעמותה כגוף היא המיצגת את כל הקונים כנגד המוכר. בנוסף למחיר הקרקע התחייבו הקונים לשלם את מס ההשבחה שהמוכר היה חייב לרשויות. בחתימת החוזה שילמה העמותה חלק ממחיר הקרקע כפי שנקבע בהסכם. וכן שלמו את מס השבח כאמור בחוזה. עוד שילמה העמותה את מס קניה עבור כל קונה כפי שקבוע בחוק.

לאחר כחודשים פרש אחד מחברי העמותה מהשותפות, ונטל מהשותפות את השקעתו. במקום החבר שפרש צרפה העמותה חבר חדש. מאחר והשותף שפרש נרשם כבר כקונה על חלק מהמגרש, ומאחר והשותפות רצתה לחסוך תשלום נוסף של מס קניה. סוכם שהתובע שהוא בעל המגרש והשותף שפרש יודיעו על ביטול העסקה ביניהם וע"י כך יוחזר מס הקניה ששילם השותף. ובמקביל יודיע המוכר, שמכר את החלק הזה במגרש לשותף החדש.

המוכר והקונה הודיעו למס שבח על ביטול העסקה. ומאוחר יותר הודיע המוכר שמכר חלק זה במגרש לשותף החדש.

לאחר תקופה התברר שכאשר הודיעו המוכר והקונה הראשון, על ביטול העסקה ביניהם, זיכה מס שבח את המוכר במס שבח ובמס הקניה ששולם עסקה זו. ונרשם ברישומי מס שבח שלרשות המוכר יש זכות לגבות סכומי כסף אלו, וזכותו לקבל את הכסף בכל עת. התוצאה של רשום הכסף לזכות המוכר במס שבח היתה, שרשויות מס הכנסה תפסו סכום כסף זה וגבו אותו. מתברר שהמוכר היה חייב סכומי כסף למס הכנסה מימים ימימה, ועתה שנרשם סכום כסף לזכותו אצל הרשויות הם מצאו מקום לגבות ממנו. נציין שהחוב של המוכר למס הכנסה, הוא חוב ישן שלו והיה קיים תקופה ארוכה, ולחוב זה אין קשר למקח שאנו דנים בו.

לאחר זמן דווח למס שבח שהמוכר מכר את החלק המדובר במגרש זה לשותף החדש. בעקבות מכירה זו נרשם במס שבח שהמוכר חייב להם סכום כסף עבור עסקה זו. סכום הכסף הנ"ל שהוחזר לזכות המוכר, שהיה אמור להיות מיועד לשלם את מס השבח עבור השותף החדש, לא היה בחשבון המוכר כיון שהוא נתפס לגביה ע"י מס הכנסה.

טענות התובע

התובע תבע שביה"ד יחייב את העמותה לסלק החוב הרשום על שמו במס שבח מקרקעין.

עוד תבע התובע שהנתבעים יעבירו המגרש על שמם כפי שהתחייבו בחוזה כשקנו את המגרש. הרישום על שמו גורם שמחייבים אותו במסים על המגרש.

עוד תבע התובע שביה"ד יחייב את העמותה לשלם לו סכום כסף שמס שבח גבה ממנו, סכום כסף נגבה ממנו ע"י שמס שבח באו ותפסו ממנו מטלטלין ואח"כ מכרו אותם במכירה פומבית, גביה זו נעשתה כיון שהעמותה לא סלקה את החוב שהיה רשום על שמו במס שבח מקרקעין, וכאמור לעיל העמותה התחייבה בחוזה לשלם את מס השבח שהוא יחוייב.

טענות הנתבעים

העמותה השיבה כי בעבר הם שלמו את מס שבח המקרקעין כפי שהתחייבו. אולם בעקבות התחלפות חברים בעמותה החזרו הכספים ממס שבח. כספים אלו נרשמו לזכותו של התובע במס שבח מקרקעין. כספים אלו נגבו מהתובע ע"י מס הכנסה בגין חוב ישן שהיה חייב להם וכאמור לעיל. לאור זאת טענו הנתבעים שהתובע נהנה מכספם ונמחק חובו במס הכנסה. הם קיימו את תנאי המכירה לשלם עבור התובע את מס שבח המקרקעין. ועל כן על התובע לפרוע את יתרת החוב במס שבח מקרקעין שנוצר שלא באשמתם.

לטענות אלו של העמותה השיב התובע, מאחר ואני לא יזמתי את בטול המכירה של חבר העמותה, ועל כן העמותה צריכה לספוג ההפסדים שלי בגין תפיסת המטלטלין על ידי מס שבח וכן את גבית הכספים ע"י מס הכנסה ומהטעמים הבאים:

א.        העמותה גרמה לסילוק חובו במס הכנסה ויש להם דין של פורע חובו של חברו, והוא פטור לשלם להם עבור פריעת החוב.

ב.        בפרעון החוב שלו במס הכנסה הם לא גרמו לו רווח ברור, כי כל עוד שלא סולק החוב הוא יכל להתמקח עם מס הכנסה, ולהגיע עמם לסיכום להפחתת השומא, או לביטולה. דבר שאינו יכול לעשות עתה לאחר שהחוב נפרע.

עד כאן טענות הצדדים .

ענף א

דיון הלכתי:

תחילה עלינו להגדיר של מי היה הכסף שחזר במס שבח מקרקעין וממי מס הכנסה גבו סכום זה.

ואפשר להגדיר זאת בב' אופנים.

א.         לפי החוק, המוכר הוא אשר חייב לשלם, את המס שבח מקרקעין. וזאת משום שכאשר קיבל את היתר הבניה הושבחה קרקעיתו, ובאותה שעה הוא חוייב לשלם את מס השבח. במקרה שלנו הקונים התחייבו לשלם עבור המוכר מס זה. ולאור זה ע"י בטול המכירה חזר כספו של התובע ומס הכנסה גבה ממנו את כספו.

ב.        יש לומר שמאחר והקונים הסכימו לשלם החוב במס שבח, הרי שלצורך עיסקה זו יש להתייחס שהחוב הוא שלהם. וכשבטלו העסקה כספם חזר ממס שבח, וכספם הופקד ברשות התובע בחשבון במס שבח. ומס הכנסה גבה את הכסף של הנתבעים, עבור חוב שהתובע היה חייב להם.

נניח תחילה שהאופן השני הוא הנכון. לפי הנחה זו נגש לטענות התובע. בטענה א' טען שיש לראות מקרה זה כפורע חובו של חברו. בעיון בדבר נראה שמקרה זה דומה למה שנפסק בחו"מ סימן קכ"ח סעיף ב' וז"ל השו"ע:

"מי שנתפס על חברו ולקח עכו"ם ממונו בגלל חברו אין חברו חייב לשלם" עכ"ל.

לאור האמור נראה שהתובע צודק בטענתו. אולם לאחר עיון נוסף נראה שהמקרה שלנו דומה יותר למה שפסק הרמ"א  שם בסעיף א' כתב וז"ל:

"יש מי שאומר שכל זה שלא היה לו משל חברו בידו אבל אם היה בידו משל חברו ופרע חובו מה שעשה עשה". עכ"ל.

ודברי הרמ"א לקוחים מתשובת המהרי"ו סימן קס"ו. ובביאור דברי הרמ"א כתב הש"ך שם בס"ק ח' שני טעמים. וז"ל הש"ך: 

"דעיקר טעמא דהפסיד מעותיו (הכוונה לפורע חובו של חברו) משום שהוי מבריח ארי מנכסי חברו, אע"ג דאית ליה פסידא, דכיון דמבריח מדעתו אמדוהו רבנן דעתיה דמסתמא לשם מצוה קעביד, כמו שפי' רש"י, ודעתו לפוטרו. ואם כן כיון דשל חברו בידו מסתמא אין דעתו לפוטרו. וכו'."

עוד טעם כתב הש"ך וז"ל:

"אבל לפי מה שהוכחתי לעיל וכו' דשעבודא דר' נתן מדאורייתא הוא אפי' אית ליה ניכסי, (הכוונה ללוה הראשון) רק דאין מוציאין מן הלוה בעל כרחו, וכו' משום פסידא דיליה (הכוונה ללוה מן הלוה). ואם הוא רוצה לשלם מוציאין ממנו מדרבי נתן. וכו'."

והנה טעם ב' נראה שלא שייך במקרה שלנו, דלא נראה ששייך שעבודא דר' נתן במס הכנסה. אולם טעם א' שייך גם במקרה שלנו.

וכדי לבאר יותר את הדברים אעתיק כאן את דברי המהרי"ט בתשובותיו ח"א סימן קכ"ד וז"ל:

"על כל פנים חייב ראובן בדמי הספרים שגנבו בחובותיו. אין צריך לומר לשיטת ר"ת ור"ח ז"ל שהעמידו פורע את חובו דמתניתין דנדרים במזונות אשתו דוקא. דאימור מצמצמת עצמה, אבל בשטר חוב הנאה גמורה היא. ולא חשו לפסוק כדברי הירושלמי, דסבירא ליה דגמרא דידן פליג עליה. אלא אפילו להרי"ף והרמב"ם ושאר רבוותא ז"ל דפסקו כדברי הירושלמי. נראה דלא אמרו אלא כשהוא עצמו פורע חובו של חבירו, שלא היה לו לפרוע. דמי יימר שלא היה מפייסו בלא דמים. אבל אם נטלו בעל חוב מתוך ביתו של נפקד הרי לא נתפייס וגבו בחובו, ואשתרש ליה מה שהיה צריך ליתן לו. וכו' וראיה לזה ממה שהשיב הרמב"ן לרב בעל התרומות שבסימן ס"ז הובאה בטור חשן משפט סימן ק"ה על נפקד שמסר הפקדון לבעל חוב של מפקיד והביא מה ששנו בתוספתא המפקיד שטרותיו אצל חבירו וכו' וכתב וז"ל ושמעת מינה דלא מצי למיטען מפייס הוינא ליה ומחיל לי ומאי דאתמר בירושלמי לגבי פורע חובו של חבירו עילה מצאו שלא לחייבו לזה מפני שעשה שלא ברשות והוה ליה מבריח ארי מנכסי חבירו כדאיתא בנדרים עכ"ל. ומדבריו אתה למד דהיכא דנטלו ממונו של זה מתוך ביתו של חבירו בעד חובו דלא שייך לו' שעשה שלא ברשות ודאי מתחייב לפרוע לזה דלא מצי למימר מפייס הוינא ליה דהא אלחיש להו ולא אלחישו פייס להו ולא אתפייסו וההיא דאין לך נתפס על חבירו ויהא חייב צריך לפרשה כמו שפי'. ורבינו הרב מהר"י קארו ז"ל כשהוקשה לו על מ"ש הטור משם הרמב"ן למה לא יהא הנפקד פושע במה שמסר ליה המלוה מי גרע מפורע חובו של חבירו הואיל ופרעו שלא מדעתו תירץ שצ"ל שטענה זו מספקת לפטור ולא לחייב ע"כ אין דעתו ז"ל לומר דלעולם מספקת לפטור דהא ההיא דפרק הכונס אינה מספקת אפילו לפטור דהוה ליה מבריח ארי שלא מדעתו אלא דמבריח ארי מדעתו גופיה כגון שעמד ופרע למלוה יש לחלק בין מבריח ארי מנכסי חבירו בממון שלו ובא להוציא מן הלוה ובין מבריח ארי בממון הלוה ובא להפטר דלא מהני טענה דמפייס הוינא ליה לחייבו והבי' מדברי הרמב"ן ז"ל שכתב עילה מצאו שלא לחייבו לזה מפני שעשה שלא ברשות ודוק מינה הא לחייב חבירו לא מהניא. ומינה מפני שעשה שלא ברשות הא לא עשה כלום מעצמו משתעבד ליה".

וע"ש שהאריך בדבר ונימק הדברים בטוב טעם, והנה במה שחלק על הש"ך בס"ק י' אין הלכה כמהרי"ט. אולם במה שהסכים למהרי"ו ולש"ך (בס"ק ה') נראה שכן היא ההלכה.

ולפ"ז הרי בשעה שמס הכנסה תפסו את הכסף  העמותה, העמותה היתה חייבת לתובע כספים רבים. ועל כן הם היו המוחזקים, והם זכאים לומר שבכסף שנתפס מהם הם פרעו בו חובם לתובע.

וע"ע נתיבות סימן קכ"ח ס"ק ה' שכתב שאם תפס המלוה אצל הלוה פיקדון של אחרים, אין אומרים בזה שבעל הפקדון פרע חובו של חברו, והלוה פטור מלשלם לבעל הפיקדון. והביא ראיה מהגמ' גיטין דף מ"ד שאם אנסו בית המלך את גורנו אם בחובו חייב לעשר. (ביאור הדברים שאם היו בגורן, מעשר ראשון ששייך ללוי צריך זה שתפסו אצלו את הגורן לתת ללוי פירות אחרים במקומם) ובמקור חיים סימן תמ"א ס"ק ג' בד"ה עוד כתב, ביאר שאם לא היו תופסים אצל הלוה נכסים אלו, היו תופסים נכסים אחרים. וע"כ לא אומרים בזה שחברו פרע חובו ופטור לשלם לו. וע"ע אגרות משה ח"א סימן פ"ט סימן ט' בענין זה.

והכי נמי כאן שברגע  שהודיעו על בטול הקניה, חזר הכסף של מס שבח ונרשם זכות אצל התובע, והוי כספי הקונים כפקדון אצל התובע. ואח"כ תפס מס הכנסה הפקדון מהתובע בשביל חוב שהוא היה חייב להם. באופן זה נתבאר שאף אם לא היה לתובע דין שומר על פקדון, ואף שתפסו הפקדון באונס, אין התובע יכול לטעון שהמפקיד פרע חובו שלא מדעתו והוא פטור מלשלם לו. והא שנ"ל שיש להתייחס לכספים אלו כפקדון, הוא משום שהכסף שולם למס שבח והוא גורם ממשלתי, וע"כ ברגע שהודיעו על ביטול המכירה זיכו את התובע בכספים, ויש להתייחס לכסף שנרשם לזכות התובע ככסף שעמד לרשותו, והוי כמו שהיה לו שטר חוב עליהם.

ברם יכול התובע לטעון שבמה שפרעתם לי החוב לא עשיתם לי טובה, כי החוב במס הכנסה לא היה חוב ברור, כיון שהייתי יכול להתפשר עמם. מ"מ מה שגבו מס שבח מהמטלטלין של התובע, ודאי שהעמותה מוחזקת והם פטורים. ועל שאר החוב היה מקום לומר שביה"ד יעשה פשרה לפי אומד, מה שנראה לביה"ד שהתובע לא היה יכול להתפשר עם מס הכנסה.

הנה כל מה שכתבתי עד כאן זה בהנחה, שיש לראות את הדברים שמס הכנסה תפסו מהעמותה כספים, ובכספים אלו פרעו את החוב של התובע  במס הכנסה.

אולם לעיקר נראה שהכסף שהיה מופקד במס שבח מקרקעין, הוא כספו של התובע, וכפי שהחוק רואה את הדבר. כי החובה לשלם את מס שבח מקרקעין, הוא של המוכר ולא של הקונים. ונחזק קביעה זו, שהרי חברי העמותה לא יכלו לבטל את המכירה, ולקבל הכספים חזרה ממס שבח. את המכירה הם יכלו לבטל רק באמצעות הודעת התובע בחתימת ידו שהמכירה התבטלה, ורק הוא יכל לדרוש את החזר מס השבח. ולאור ראית הדברים באופן זה, ההגדרה ממי מס הכנסה תפסו את הכספים היא שונה לגמרי, לפי דרך זו מס הכנסה תפס כספים של התובע עבור חוב שהיה חייב להם, וא"כ מה הוא מלין על פורע חובו של חברו. או על כך שלא הטיבו עמו כשנפרע החוב במס הכנסה.

אמנם התובע יכל לטעון שהעמותה היא זאת שיזמה את בטול המכירה, ועליה לשאת בהפסדים שנגרמו לו עקב כך, שאם היה יודע שיגרמו לו הפסדים הוא לא היה מסכים לבטול המכירה. ואומנם בעיון בסכומים שכתב ב"כ התובע הוא טוען שהתובע לא ידע שיגרם לו נזק בעקבות ביטול המכירה, ואם היה יודע בכך בודאי שהיה מסרב. מ"מ נראה העמותה לא גרמה לו נזק זה במתכוון, הבור היה ברשותו והוא ע"י הסכמתו נפל בבור שהיה מוכן לו, והפסיד את ממונו. ע"כ נראה שאין לתובע להלין על איש. מה עוד שלא ברור כלל שנגרם לו נזק, כיון שלא בטוח שמס הכנסה היה מוותר לו על החוב.

לאור זה נראה לי לפטור העמותה מהתביעה שהגיש נגדם התובע. ועל התובע לשלם את כל החוב שנשאר במס שבח מקרקעין, ע"מ לאפשר לעמותה להעביר הקרקע על שמם.

נציין כאן כי בסכומים האחרונים של התובע הוא טוען, שזה שביטל העסקה עליו לתובעו, ואין לו דין ודברים עם העמותה. בעיון בחוזה של התובע עם העמותה, נאמר במפורש, כי ב"כ העמותה מייצג כל אחד מהקונים בנפרד וגם מייצג את העמותה. והעמותה כגוף יכולה ליצג כל אחד מהשותפים. ע"כ ברור שהשותפות יש לה גם דין ודברים עמו, והם הרי היו מיוצגים בדיונים.

נ. גורטלר דיין           

נימוקים

בפני כב' ביה"ד הגיש התובע תביעה לחייב את ועד רוכשי המגרש (שקנו ממנו את המגרש) בתשלום שהוא חייב למס שבח, וכמו כן דרש שהנתבעים ירשמו על שמם את המגרש בלשכה לרשום מקרקעין. לעומתו טענו באי כח העמותה שהתובע חייב להם כספים ממה שפרעו עבורו בעבר את מס השבח. והחוב שנוצר לתובע במס שבח הוא תוצאה שמס שבח החזיר לחשבונו של התובע כספים שנלקחו בתפיסה ע"י רשויות מס הכנסה, משום שהיה להם תביעה עליו, וכשהושלמה העיסקה נשאר התובע חייב למס שבח סכום כסף שנלקח ע"י מס הכנסה.

וע"ז טען התובע שיש לעמותה דין של פורע חובו של חבירו, שדינו כמבריח ארי וכמבואר בחו"מ סימן קכ"ח. וכבר הוגשו סיכומים ונימוקים ע"י הצדדים, האם יש לראות בזה פורע חובו של חבירו שהניח מעותיו על קרן הצבי או לאו.

הנה בסכומי ונמוקי האב"ד הרה"ג ח. איזירר שליט"א כתב שיש לעשות פשרה בין הצדדים, היות ויש להסתפק האם חלה אחריות על התובע לשמור כספים אלו לאחר שהועברו לחשבונו. שיתכן לומר שלא קיבל אחריות מלאה לדבר זה, אלא קיבל רק אחריות מוגבלת. אולם מאידך יש גם מקום לטענת ב"כ העמותה, שאין להם דין של פורע חובו, שדינו שפטור כמבריח ארי, אלא במקרה זה התובע חייב להם מכמה וכמה נימוקים.

לעומתו כתב הרה"ג נ. גורטלר שליט"א שזה ברור שאין לעמותה דין של מבריח ארי וכנזכר בדברי הרה"ג ח. איזירר. אלא כיון שהכספים העברו לרשותו של התובע בזה פרעה העמותה את התחיבותה כלפיו. (אף שהכסף לא העבר באופן ישיר אלא באופן עקיף,) וכיוון שכן כספיו של התובע נלקחו לתשלום חובותיו במס הכנסה ומה לו להלין על העמותה.

לאחר העיון נראה שיש לקבל דברי הרה"ג נ. גורטלר שליט"א. ואוסיף על דבריו ואומר שיש לומר שהעמותה היתה גם שליח של התובע לשלם את מס השבח וכששילמו את מס השבח הם פרעו את החוב שהתחייבו לתובע. והחוב החדש שנוצר לתובע במס שבח הוא חוב שלו, ואין כאן מקום לומר שיקראו פורעים חוב שלו במס הכנסה, כיון שעשו הכל בשליחותו.

והטענה שנטענה ע"י הרה"ג ח. איזירר שליט"א שלתובע היתה רק אחריות מוגבלת נראה שיש לדחות, דנראה שטענה של אחריות מוגבלת תתכן בשמירת חפץ כגון בשואל שהתורה פטרתו באם המשאיל היה במלאכתו עם השואל בשעת שאלה, וכדומה. אך לא מצאנו אחריות מוגבלת, כשמדובר בכספים שאדם קיבל לרשותו, והוא יכול לעשות בהם כל חפצו. ועל כן ממון שהחזר לחשבון התובע והוא לא החזיר לנתבעים הרי הוא חייב להם. נוסף על כך הכספים שמס הכנסה גבו מהתובע נגבו מרשותו אחר שהנתבעים עשו את הכל ברשותו והסכמתו. לכן יש לפטור את העמותה אם היא חייבת לו כספים. ובאם נשאר אצל התובע ממון משלהם עליו להחזירו להם.

א. שמן דיין

תגיות