בס"ד


מס. סידורי:2642

מזונות וחובות מי קודם לגביה

שם בית דין:אזורי רחובות
דיינים:
הרב גורטלר נחום
תקציר:
התובע התחייב בהסכם מזונות סכום גדול לצורך מזונות בניו. כעת נולדו עוד ילדים מנשואין שניים. לטענתו אין צדק בזה שישלם לילדיו הגדולים מנישואיו הראשונים סכום גדול של מזנות וילדיו הקטנים מנשואיו השניים יזונו בצמצום.
פסק הדין:
הדיין פסק שישלקבוע כמה ישלם לבניו הקטנים וכמה לגדולים וכמה יש להשאיר לו מדין סידור. ובעתיד יצטרך להשלים את חוב המזונות לפי הסכם הגרושין.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

פרשת התביעה

התובע והנתבעת הם גרושים, שלהם שני ילדים משותפים, שנולדו לפני הגרושין. לפני הגרושין ערכו התובע והנתבעת הסכם גרושין, שהסדיר את כל ענייני הכספים שהיו ביניהם. בהסכם הגרושין הסדירו הצדדים, גם את מזונות הילדים. האב התחייב לשלם סכום כסף למזונות הילדים, מידי חודש בחודשו. הצדדים חתמו על הסכם הגרושין, וכן קבלו בקנין על כל ההתחייבויות שבהסכם הגרושין.

עתה לאחר מספר שנים התובע נשא אשה, ונולדו לו עוד שני ילדים מהנשואין השנים. בעקבות כך הגיש התובע תביעה לביה"ד, להפחתת דמי המזונות שהוא משלם לגרושתו. התובע טען שמהמשכורת שהוא משתכר, הוא צריך לשלם את דמי המזונות כאמור בהסכם הגרושין. ומהנותר הוא צריך להתפרנס בעצמו, ולזון את אשתו השניה ואת ילדיו ממנה. המזונות שנקבעו בהסכם הגרושין הם סכום גדול, בהתחשב למשפחתו המורחבת. וע"כ הוא תובע להפחית את הסכום שהוא משלם לילדיו מנשואיו הקודמים. לטענתו אין זה מן הצדק שילדיו שניזונים על פי הסכם הגרושין, יקבלו מזונות מרווחים, ואילו ילדיו מנשואיו השנים יזונו במזונות מצומצמים. 

השאלות ההלכתיות המתעוררות בתביעה זו הם.

         א.        תחילה יש לדון האם ההתחייבות שהתחייב התובע בקנין בהסכם הגרושין מחייבו מעבר למה שחייב על פי הדין  דיש לומר שהאב לא התחייב בהסכם הגרושין אלא למה שחייב על פי הדין, או על פי החובה של האב לזון את ילדיו מדין צדקה. בענין זה לא אדון כאן עתה, כי ביארתי ענין זה בפסה"ד ועיין במאמר "התחייבות בהסכם גרושין למזונות ילדים". (סי' כ"ו) עיין שם שכתבתי שאין להפחית המזונות מטעם זה.

(כבוד אב"ד הרה"ג ח. איזירר כתב בנימוקיו באות ב' שההנחה שהתחייבות למזונות ילדים בהסכם גרושין היא התחייבות חדשה, ובדרך כלל נעשית עקב עיסקה כללית בחלוקת הרכוש היא נכונה בצורה כללית. אבל בנדון שלפנינו, לא קיבל הבעל כמעט שום תמורה כספית להתחייבותו, הוא רק ויתר ונתן, וע"כ כתב שמא יש לחשוש לשיטת הפרישה.

ונ"ל שגם בהסכם זה קיבל הבעל. הבעל הוא זה שדרש את הגירושין, ואשתו היתה חפצה בשלום בית. וע"כ הבעל קיבל את חרותו תמורת התחייבויותיו בהסכם הגרושין. ויתכן גם, שהבעל הסכים להתחייב בעין יפה, כדי שאשתו תטפל יפה בילדים, ושלא יחסר להם.)

         ב.        יש לומר שהתובע זכאי לדרוש הפחתת המזונות, משום שיש אומד דעת שעל דעת שלא יהיה לו כסף לזון את משפחתו, הוא לא התחייב לילדיו לזון אותם ברווח. ויש לומר שאומד דעת זה הוא אומד דעת גמור שבליבו ובלב כל אדם. וע"כ אף אם לא התנה, הוי כהתנה במפורש. והנה בשאלה זו דנתי במאמר אומד דעת לביטול מקח והתחייבות, ע"ש בענף יא. (עיין סי' ל"ח) לאור המבואר שם, אין להפחית את דמי המזונות מטענה זו.

          ג.        יש לדון שמאחר והתובע חייב לזון את ילדיו הראשונים, משום התחייבותו בהסכם הגרושין. ויש עליו גם חובה, לזון את אשתו וילדיו הקטני קטנים, מדין החובה שאדם חייב לזונם. ואין לו כדי לזון את כולם, מי קודם לגביה, בשני ההתחייבויות שמוטלים עליו. ובענין זה נדון בנימוקים לפס"ד זה.

         ד.        עוד יש לדון, האם אפשר להפחית את דמי המזונות, שהתובע חייב, על פי הסכם הגרושין, מדין מסדרים לבעל חוב. שהיות ואם התובע ישלם את כל דמי המזונות לילדיו הראשונים, לא יהיה לו, כדי לפרנס את עצמו ואשתו וילדיו שעמו. וע"כ יש להפחית את דמי המזונות שמקבלים ילדיו על פי ההסכם כדי שיהיה לו ממה להתפרנס. וכאשר יהיה לו ממון ישלם להם את מה שהחסיר. גם בענין זה נדון לקמן.

נימוקים לפסה"ד

הרה"ג אב"ד הר' ח. איזירר שליט"א בנימוקיו לפס"ד האריך לבאר שאף שנפסק בשו"ע שגבית חובות קודמים למזונות האשה והבנים, מ"מ במקרה שלנו אין הדבר חל. כיון שאין קדימה במקרה שלנו ע"ש במה שכתב. ואמנם נ"ל שאין דין קדימה, לגבית החוב הנובע מהסכם הגרושין. וזאת משום שבכל דיני הקדימה, שמלוה בשטר קודם למלוה על פה, מדובר כשבאים לגבות מקרקעות המשועבדים. אולם במקרה שלנו לא מדובר בגביה מקרקעות. ועוד שאפי' היו באים לגבות מקרקעות, נראה שלהתחייבויות בקנין בזמנינו, אין דינם לגבות מן המשועבדים. והטעם שהמנהג המדינה כיום, שאין שעבוד לחוב בשטר, אא"כ נרשמה הערת אזהרה ושעבוד בטאבו. ואדם יודע שאם לא נרשם שעבוד הוא לא יוכל לגבות מן המשועבדים. ועל כן החוב שבשטר, והחוב למזונות האשה והבנים, דינם שוה. ואין לאחד מהם דין קדימה, כיון שלא באים לגבות מקרקעות משועבדים.

ברם כל זה נכון כאשר אנו באים לדון, כשאשתו לותה למזונותיה ולמזונות הבנים, ובאה לגבות יחד עם בעלי חובות. אבל אם אנו באים לדון כאשר בעלי חובות באים לגבות חובם, והאשה באה לתבוע מזונות לחודש הבא. בזה ההלכה ברורה בשו"ע חו"מ סימן צ"ז סעיף כ"ד שיש קדימה לבעלי החובות. ואף אם לא ישאר מזון לאשה ולילדיה נותנים תחילה לבעלי חובות. ויש רק דין של מסדרים לבעל חוב, שנותנים ללוה מזונות רק עבורו לשלושים יום.

והנה כל מה שכתב אב"ד הרה"ג ח. איזירר ומה שכתבתי עד כאן, הוא כאשר באים לגבות מנכסיו של אדם. דאז יש קדימה לבעלי חובות, על פני מזונות האשה והבנים. אולם יש לעיין מה הדין כשבאים לגבות משכר שכיר, האם גם בזה אמרינן שחובות בעלי חוב, קודמים למזונות האשה והבנים. ועיינתי בדבר זה ומצאתי שפד"ר ח"ג מדף 114 האריכו בזה, והביאו את דברי ר' אביגדור (המובא במרדכי פר' המקבל בבבא מציעא) שכתב שמזון האשה והבנים קודמים לבעלי חובות, כשבאים לגבות משכר שכיר.

ונראה שאפשר להביא לזה סיוע מתוס' בקידושין דף ט"ו ע"א, שכתבו שם בשם ר' נתנאל, שבשכר שכיר אין דין שעבודא דרבי נתן. פרוש הדברים, שלא גובים שמשכר שכיר חובות  שהשכיר חייב.

ואפשר לבאר מדוע מזונות האשה קודמים, לשאר חובות בשכר שכיר. כי עבור כל חובות שאדם חייב לשלם, אין כופין אותו להשכיר עצמו, כדי לפרוע חובותיו. אבל למזונות אשתו, כופין את האדם להשכיר עצמו. ועל כן אם אדם השכיר עצמו יש קדימה למזונות האשה.

ברם למרות הנאמר לעיל קשה לסמוך להלכה, על דברי הראשונים שהבאתי לעיל. שהשו"ע חו"מ סימן צ"ט סעיף א' פסק וז"ל:

"אם לא נמצא ללוה כלום יתר על מה שמסדרין לו, התקינו הגאונים שמשביעין הלוה כעין של תורה בנקיטת חפץ, שאין לו כלום יותר על מה שמסדרין לו, ושלא החביא ביד אחרים, וכו' וכולל בשבועה זו שכל מה שירויח וכל שיבוא לידו או לרשותו מאשר תשיג ידו, לא יאכיל ממנו לא לאשתו ולא לבניו ולא ילביש אותם ולא יטפל בהם, וכו'."

והנה מלשון שבועה זו מבואר, שגם משכר שכיר בעלי חובות קודמים למזון האשה והבנים. שאדם הנשבע בלשון זו, ודאי שהשבועה מחייבתו ליתן לבע"ח, מה שירויח משכר שכיר.

ועיין בשו"ע חו"מ סימן פ"ו סעיף א' שלא פסק כר' נתנאל. שהשו"ע פסק שם שמשכר שכיר גובים מדין שעבודא דרבי נתן. וע"ש בביאור הגר"א שכתב שגם ר' נתנאל לא כתב דבריו להלכה, אלא כתב לפרש הגמ', והגמ' שם אינה להלכה.

ולפי המבואר עד כאן, אי אפשר לפסוק מזונות לאשה ולבנים, לחודש הבא משכר שכיר, כאשר יש בעלי חובות הבאים לגבות חובם.

אולם למרות האמור נ"ל, שיש דרך לביה"ד להשאיר לתובע משכר עבודתו, מזונות עבורו ועבור אשתו ובניו, לפני שיגבו בעלי חובות חובם. ותחילה נביא שתי תשובות הרא"ש ונבארם כי לכאורה הם נראות סותרות.

הרא"ש בתשובותיו כלל ח' סימן  י"ח כתב וז"ל:

"וששאלת ראובן עני חייט ויש לו טיפול גדול, ואמר לו שמעון למדני האומנות ותחלוק עמי, כל מה שתרויח עמי בחמש שנים, ואתן לך שלשים זהובים. וגמרו ביניהם ונשבע ראובן לקיים. ועתה אין מספיק לראובן לפרנס אשתו ובניו בחצי הריוח. ואשתו תובעת מזונות או שיכפוהו לגרשה. וכתבת שיש אומרים כיון שראובן היה משועבד לאשתו לזונה לא היה יכול לישבע ליתן חצי מה שירויח, לאחר והיא שבועה לבטלה. ובטל מה שעשה, וילקה על השבועה.

אין בדבריהם כלום, ואפי' אם מוכר אדם נכסיו, אין מוציאים למזון אשתו. כ"ש אם שעבד גופו לאחר, דאין שעבוד חל על גופו של אדם בשום ממון שהוא חייב. ומה שכתבת דנראה כנותן מעותיו בריבית קצוצה, אין כאן הלואה דשייך בה ריבית. אלא מכר הוא, ודבר שלא בא לעולם הוא, אלא שמחמת השבועה צריך לקיים". עכ"ל

ובכלל ח' סימן ז' נשאל הרא"ש, וז"ל:

"אדם שנשא אשה שניה ונשבע להיות עמה ולזונה. וזה לשון השבועה שישים בית דירה לפלונית, וידור עמה ביום ובלילה, בלא שום עלילה. וכל מה שירויח שיביאנו לבית שהוא דר עמה. ויוציאנו ביציאתם בצורך אכילה ושתיה, ושאר הוצאות הצריכות לה, ושיתן לה מלבושים כפי יכולתו עד כאן. ועתה תובעת הראשונה שאר וכסות ועונה. וכו' אמנם על המזונות יראה שנשבע לעבור על מה שקיבל עליו, כי לא היתה ידו משגת לפרנס שתיהן ויראה שלא תחול השבועה".

וע"כ השיב הרא"ש וז"ל:

"אבל מה שנשבע שיוציא לפרנסה מכל מה שיזדמן לידו עם השניה, כל מה שירויח לדבר זה לא חלה שבועה. כי כבר היה משועבד לראשונה, ומחוייב נמי לפרנס השניה, אע"פ ששעבוד הראשונה קדמה. הלכך כל מה שיש לו יותר על כדי חייו, יתן חציו לזו וחצי לזו".

ועוד כתב שם

"ומה ששאלת למה מחוייב לפרנס השניה הואיל והיה משועבד לראשונה. מה קדימה שייך במזונות ופרנסה, יכול לשעבד עצמו לכמה אנשים. גופו של אדם יכול לשעבד לכמה חובות, ולא שייך דין קדימה אלא במקרקעי". עכ"ל

והנה שתי התשובות סותרות. שבתשובה י"ח כתב שהשבועה שנשבע לתת חצי הרווח לא הוי שבועה לבטלה, ואע"פ שע"י כך אין לו לפרנס את אשתו. ובתשובה ח' כתב שמה שנשבע שיוציא לפרנסה, כל מה שיזדמן לו עבור השניה, הוי שבועה לבטלה. כי כבר היה משועבד לראשונה.

ועל סתירה זו כבר עמד הדרישה עיין (חו"מ סימן צ"ט ס"ק ז') מה שכתב  לתרץ. אולם דבריו דחוקים. ותשובות הרא"ש צריכים ישוב.

והנראה לי בישוב הדברים הוא כך, שבתשובה ז' כתב הרא"ש, שאדם נשבע לזון את אשתו השניה יתר מהראשונה. השבועה לא חלה משתי סיבות. 

א.        בתורה נאמר "אם אחרת יקח לו שארה כסותה ועונתה לא יגרע". הרי שהתורה אסרה על האדם להפלות בין נשיו במזונות. והוי שבועה לבטל המצוה. 

ב.        אף אם נאמר שמזונות האשה מדרבנן, מכל מקום מדרבנן בעל חייב לזון את שתי נשותיו. וכאשר שני בעלי חובות באים לגבות מנכסי אדם, הדין הוא שאין קדימה, והחייב אינו יכול להפלות ביניהם, ושניהם גובים בשוה. וע"כ אדם שנשבע לתת מזונות רק לשניה, נשבע לעבור על דין התורה, בדין גבית בעלי חובות והשבועה בטלה.

ועתה לבאור תשובה י"ח, שם אדם התחייב לחברו שיהיה שותף עמו ושיחלוק עמו את כל מה שירוויח, ונשבע על כך. הנה דעת הרמב"ן והרשב"א ששנים שהתחייבו להיות פועלים זה לזה ושיחלקו הרווח, אין הדבר תופס, דפועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום. וגם אם נאמר שהכוונה שלהם היתה להקנות זה לזה מה שירוויחו אינו הדבר מועיל, שאדם אינו יכול להקנות דבר שלא בא לעולם. אולם אם עשו מלאכה ולא חזרו בהם, אינם יכולים לחזור בהם ולבטל ההסכם שביניהם, כיון שכבר זכה חברו בחצי המלאכה. כי פועל שעשה מלאכה עבור חברו זכה חברו במלאכה דהוי כמגביה מציאה לחברו שזכה חברו. ועיין בחו"מ סימן קע"ו סעיף ג'. (ולכאורה מתשובה זו אפשר לפשוט את ספקו של הב"י בסימן קע"ו, שהסתפק שם האם הרא"ש סובר כדעת הרמב"ם או כדעת הראב"ד או כדעת הרמב"ן. ומתשובה זו משמע שהרא"ש סובר כהרמב"ן, הסובר ששנים שהתחייבו לעשות מלאכה ויתחלקו ברווח יכולים לחזור בהם לפני שעשו המלאכה. ויש לדחות שכאן הם אינם שותפים אלא אחד התחייב לתת לחברו חצי ממעשה ידיו כשכר עבור מה שלימדו המקצוע. ועיין מה שכתבתי במאמר אנא אפלח ואזון סי' י' ענף ב' אות ד'.)

ולפי זה נבין את דברי הרא"ש שכתב, שמצד הדין אם שעבד אדם את גופו לאחר דאין שעבוד חל על גופו בשום ממון. והכוונה שאין אדם יכול להתחייב שיהיה פועל של חברו בשום ממון, ויכול לחזור בו. אולם כיון שנשבע צריך לקים שבועתו. ומעתה מאחר וחייב לקיים דבריו מחמת השבועה, הרי שהוא פועל של חברו ומיד שעושה המלאכה זוכה חברו במחצית המלאכה, והוי כהשתכר רק חצי. ולפי זה מובן ששבועה זו אינה שבועה לבטל המצוה, מה שחייב לפרנס את אשתו. כיון שכל ממון שיהיה לו יתן לאשתו, רק שבהסכם זה אינו זוכה לעצמו יותר מחצי הרוח.

ואחרי שביארתי דברי הרא"ש חיפשתי מי מדבר על הסתירה בדברי הרא"ש. ומצאתי שהבית יעקב באה"ע סימן קי"ח סעיף ט"ז ביאר את דברי הרא"ש כפי שכתבנו. ע"ש היטב. ונראה שלזה כיון גם הט"ז בחו"מ סי' צ"ט סעי' ב'. (והנה הטור בסי' צ"ט סעי' ז' ובב"י סי' ס' מחודש א' הביאו תשובת הרא"ש שכתב שלוה שנשבע לפרוע לאחד מבעלי חובותיו ממה שישתכר בעתיד השבועה חלה וחייב לקיים שבועתו. וביאר שם שהשבועה חלה כיון ששעבוד לא חל על מה שישתכר בעתיד. אולם נ"ל שהרא"ש חזר בו מדין זה וכפי שעולה מתשובתו בענין שתי נשים. מכל מקום השו"ע בסי' צ"ט סעי' ב' חלק על הרא"ש והסכימו עמו הש"ך (שם ס"ק י') והנתיבות חידושים ס"ק ה) ולפי דברינו, אדם המשכיר עצמו על מנת שיזכו אשתו ובניו במעשי ידיו, הם זוכים במעשי ידיו מיד. דהוי כמגביה מציאה לחברו שזכה חברו. ולפי זה אדם המשכיר עצמו באופן זה, יכול לדאוג שיהיה לאשתו ולבניו מזונות, וזה גם כשבעלי חובותיו דורשים ממנו פרעון חובותיהם. שלמעשה אינו משתכר את מה שעשה עבור מזונות אשתו וילדיו, ובעלי חובות אינם יכולים לגבות סכום זה משכרו.

ולפי זה אם ביה"ד יטיל עיקול על המשכורת, שחלק ממנה יהיה למזונות אשתו ובניה בצימצום. וחלק מהמשכורת יהיה לבניו מאשתו הראשונה, והנתבע יסכים לכך הרי שבזמן שהנתבע עובד הוא עובד על מנת לשלם העיקול, והזוכים בעיקול זוכים במעשה ידיו ברגע שעושה אותם. והזוכים בעיקול זוכים בממון מדין מגביה מציאה לחברו שזכה חברו. ושאר בעלי חובות אינם גובים ממון זה.

ומאחר ואי אפשר לכוף אדם להשכיר עצמו, כדי לשלם חובותיו. יכול הפועל להתכוון ששכר הפעולה יהיה לאשתו ובניו. ויתכן שלדבר זה התכוון ר' אביגדור שהזכרתי דבריו לעיל. (ושמא ר' אביגדור סובר כר' אליהו שאפשר לכוף אדם שישכיר עצמו  לפרנס אשתו. וסובר שגם עבור מזונות בניו אפשר לכופו, שבכל מקום דין מזונותיהם שוה לדין מזונות אשתו. וע"כ אם משכיר עצמו כדי לפרנס אשתו ובניו, בעלי חובות אינם יכולים לגבות חובם משכר שכיר. וכפי שפירשתי לעיל.)

ולכאורה מה שאנו עושים הוי כעורכי הדיינים שעל ידי מה שאנו מיעצים אנו מפסידים לבעלי חובות. אולם נראה שביה"ד רשאי לעשות כן במקרה זה מהטעמים הבאים:  

א.        ביה"ד אביהם של יתומים קטנים שאין מי שיפרנסם וביה"ד צריך לדאוג לפרנסתם. ועיין כתובות דף נ"ב ע"ב.

ב.        טעם זה עיקר. עיין  בפד"ר ח"ג דף 125 שכתבו, שכיום אם נחייב אדם לעבוד ולשלם רק לבעלי חובותיו, יתכן שלא יעבוד ולא ישתכר כלל. ויתכן שיברח ויעבוד במקום סתר ויבריח את כל הכנסותיו. ויצא שבעלי החובות לא יהיה כלל מאין לגבות. וע"כ מדין פשרה, מותר לביה"ד לדאוג שיפרישו תחילה מזונותיו ומזונות אשתו ובניו בצימצום, והשאר יתנו לבעלי חובותיו, וכאמור לעיל זו גם טובת בעלי החובות,.

וע"כ נראה לי שיצא פס"ד שכך וכך למזונות בניו הראשונים, וכך וכך למזונות אשתו בניו השניים, והשאר למזונותיו מדין מסדרים לבעל חוב. ולכשירויח לו יצטרך להשלים את חוב המזונות לפי הסכם הגרושין.

נחום גורטלר דיין

תגיות