בס"ד


מס. סידורי:2500

ריסוס שפגע בשדה של שכן

שם בית דין:המועצה הדתית גולן
דיינים:
תקציר:
לטענת התובע חלקתו ניזוקה בעקבות ריסוס לא מבוקר של הנתבעים, והוא תובע את נזקיו. הנתבע טוען שהנזקים אינם כתוצאה ממעשיו, אך בחקירת בית הדין הוא הודה שהוא לא ריסס לפי התקן.
פסק הדין:
הנתבעים אחראים באופן מלא לנזק שנגרם לתובע, בית הדין יפסוק לגבי הפיצוי, אם הצדדים לא יגיעו להסכמות.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

פסק דין ביניים

 

בעניין שבין

מר נ' חקלאי

(להלן "התובע")

לבין

מר ס' חקלאי

(להלן "הנתבעים")

 

פסק הדין

 

א.      הרקע העובדתי

לתובע חלקות של חקלאות באזור הישוב ב'. הנתבעים, המאוגדים כשותפים בעסק, חוכרים ממר ע' חלקה לחקלאות, הסמוכה למטעי התובע. ב-יג' אדר ב' תשע"ו (23/3/16) זוהתה צריבה רחבת היקף בעלווה ובגידולים שבשדותיו של התובע. למחרת זיהוי הפגיעה, ב-יד' אדר ב' (24/3/16), אישר הנתבע, במענה לשאלת התובע, שהוא ריסס את חלקתו על מנת להדביר עשבים רעים בחומר הדברה ששמו גול, באמצעות מרסס הנישא על הגב, ובתנאי רוח מערבית.

ב.      טענות התובע

לטענת התובע כתוצאה מריסוס זה, שנעשה בתנאים לא הולמים, בניגוד לכללי השימוש בחומרי הדברה אלו ובאמצעות המכשיר מהסוג שבו בוצע הריסוס, נגרם נזק חמור לעלווה ולפרי במטעיו. התובע דורש לפצות אותו על חלק מהנזקים שנגרמו לו במטעים, ולשלם לו סך 39,262 שקלים. לדבריו נגרם לו נזק נוסף בסך כ 26,000 ₪ אותו הוא אינו תובע.

לדבריו מסקנה זו עולה לאור צירוף העובדות הבאות:

א. העיתוי: הריסוס המדובר אירע ב- יא' אדר ב' (21/3/16) בין השעות 14 – 17. יומיים לאחר מכן זוהו צריבות בגידולי החלקות הסמוכות לחלקת הנתבעים. התובע הביא סימוכין לכך במכתב ששלח לו נתבע 3 מתאריך כ"א אב תשע"ו בו הוא מאשר את מועד הריסוס.

ב. אופי הנזק: בזמן הריסוס היו חלקות המטע בשלב של לבלוב חזק וחנטה בגודל של כזית. בעלווה נמצאו חורים רבים וכן נגרם נזק לפירות כשהופיעו עליהם כעין פצעים, שהם תוצאה מהתפתחות של חומר צריבה. לשם הוכחת טענתו הציג התובע בפני בית הדין עלים פגועים וכן צילום של עלים נוספים בנוסף הוצגה הפגיעה בפני הדיינים שסיירו במקום.

ג. תכונות חומר ההדברה "גול" – החומר שבו השתמש הנתבע – הוא חומר צורבני במיוחד, ואופי הנזק תואם את תכונותיו.

ד. המכשיר שבו בוצע הריסוס: מדובר במרסס מפוח אשר מרסק את הטיפות ומעצים את התפשטותן כגזים כלפי מעלה. מרסס זה מעצים את תכונת החומר הפעיל של ה"גול" שגם הוא עצמו יוצר בריסוס לחץ גזים העולים למעלה. התוצאה של שילוב זה היא טיפות קטנות מאד שעלולות לרחף בזמן הריסוס. התובע צירף מכתבים של אגרונומים המאשרים את דבריו בנוגע לאופן פעולת החומר.

ה. עוצמת הרוח בזמן הריסוס: התובע הציג נתונים מטאורולוגיים לפיהם עוצמת הרוח אשר נמדדה בתחנת אבני איתן בשעות הריסוס ביום המדובר נעה בין 19.6 קמ"ש לבין 28.1 קמ"ש. זו עוצמה גבוהה מאד של רוח שמגדילה את טווח הנזק למאות מטרים.

ו. כיוון הרוח: התובע הציג נתונים מטאורולוגיים לפיהם כיוון הרוח בשעות הריסוס יוצר משפך בו בלבד ממוקם הנזק. לא נמצא כל נזק לפירות ועלים שלא היו בתוך המשפך של הרוח.

ז. טווח הנזק ומיקומו: הנזק החמור ביותר הופיע בחלקות הצמודות לחלקה שרוססה, והוא הלך ופחת ככל שהמיקום התרחק.

ח. התובע מוסיף וטוען שאין לייחס את הנזק לשום גורם אחר. הוא שולל את האפשרות שעיבוד שלו גרם לנזק, וזאת הן בשל אופי הנזק שמתאים רק לסוג של חומר צורבני שהוא אינו משתמש בו, והן בשל הפיזור של הנזק שאיננו יכול להתאים למקור נזק כתוצאה מעיבוד שלו. כמו כן אין לטענתו לייחס זאת לחקלאים אחרים. אמנם חקלאי אחר, מר פ', ריסס באותה חלקה, אבל היה זה שבועיים לפני כן, הריסוס נעשה בזמן שלא נשבה רוח, ועל ידי מכשיר שאינו מרסק את הטיפה. שכן אחר שגם לו חלקה סמוכה, מר צ', ריסס את חלקתו לאחר שהנזק הופיע, וגם השתמש בחומר שאינו צורבני. לדבריו הוא נמנע מלהביא שמאי באותה העת בכדי לחסוך בהוצאות לנתבעים, ומכיוון שקיבל הבטחה מקרוב משפחה לנתבעים שהם יקבלו אחריות על הנזק.

הוסיף התובע וטען שהנתבע פעל בחוסר אחריות הנושא בחובו זדון, כיון שפעל שלא לפי ההנחיות, הנהלים והמקובל, וכי הוא ידע זאת בעת שריסס. טענה זו מתבססת על הנתונים הבאים:

1. חומר הריסוס ידוע כפועל על לחץ אדים גבוה ולכן הוא אינו מומלץ לשימוש בימים חמים. התובע חיזק את טענתו במכתב ממר שאול מומחה בתחום הריסוס (נספח ג לכתב התביעה).

2. בתווית שעל תכשיר הגול נאמר במפורש שאין להשתמש בו במרסס מפוח, וכן מודגש שאין לרסס בשעת רוח כדי למנוע רחף לגידולים סמוכים.

3. עוצמת הרוח בעת הריסוס הייתה גבוהה מאד ולא יתכן שהנתבע לא חש בה בזמן שריסס. מקובל שאין מרססים אלא בשעות שאין הרוח נושבת, והנתבע התעלם מכך.

ג.       טענות הנתבעים

לטענת הנתבעים הם פטורים מתשלום ובפיהם שלוש טענות עקרוניות:

לא ניתן להוכיח זיקה וודאית בין פעולת הריסוס לבין הנזק המוצג.למעלה מזה, לטענתם יש להטיל ספק בכל הנתונים והמסקנות שהוצגו על ידי התובע, מלבד העובדה שהנתבע ריסס במרסס גב מוטורי. הם מודים כי הם ריססו באותו שבוע בו אירע הנזק אך הם חוזרים בהם מהודאתם בכתב שריססו בתאריך אותו טען התובע בטענה כי ההודאה נלקחה מהם תחת לחץ של התובע. כמו כן ניתן להעלות השערות נוספות למקורם של הנזקים שנצפו. בנוגע לחומר הריסוס טוענים הנתבעים כי הם מרססים בו שנים רבות, ומעולם לא נצפתה פגיעה שכזו בחלקות השכנים.

כמו כן לטענת הנתבעים טווח הנזק נראה מוגזם. ולכן כי גם לו ניתן היה להוכיח זיקה כזאת, הרי שהיקף הנזק שהם נתבעים לו אינו נראה סביר. לדבריהם היה על התובע לשכור מומחים בזמן התרחשות הנזק על מנת להוכיח שנגרם כתוצאה מהריסוס.

זאת ועוד, גם אם יוכח שהריסוס שהם נתבעים עליו נגרם כתוצאה מפעולתו של הנתבע, אין לחייבם על כך מפני שמדובר בנזק עקיף מאד שנעשה בתום לב מוחלט. לדבריהם קיימת ידידות בין המשפחות שגם באה לידי ביטוי בעזרה הדדית בידע החקלאי ולכן אין ספק שלנתבע לא הייתה כוונה להזיק לתובע.

כמו כן לדבריהם אין לייחס לנתבע רשלנות או זדון שכן הריסוס המדובר לא היה חריג ושונה מבחינת ההתנהלות השגרתית. כמו כן, על אף שנאמר בתווית שאין לרסס בשעה שנושבת רוח, לדעתו של הנתבע הוראה זו מתייחסת לריסוס גבוה מעל הקרקע ומכיוון שהוא ריסס בצמוד לקרקע לא הופרו הוראות היצרן. זאת ועוד, באופן כללי טענו הנתבעים שאין חובה להיצמד להוראות היצרן שלא כולן מדויקות והכרחיות. בכל מקרה, לדברי הנתבעים אין ספק שלא ניתן היה להעלות על הדעת אפשרות של פגיעה בטווחים המדוברים ולכן אם התרחשה פגיעה היא נעשתה בתום לב ולא ברשלנות.

הנתבעים חלקו גם על חישוב גובה הנזק (חלק ד בכתב ההגנה). יש לציין שיחד עם דחיית התביעה מן הדין, הנתבעים הודיעו שהם מוכנים לפצות את התובע ב"פיצוי מצומצם" (כלשונם בתגובתם לתביעה, מיום כד' תשרי), ללא קבלת אחריות.

ד.      השתלשלות הדיון בבית הדין

 

בית הדין קיים שתי ישיבות במעמד הצדדים. בישיבת בית הדין השנייה הודו הנתבעים, לאחר בירור שערכו, שאכן המרסס שבו השתמשו הוא מסוג מפוח, ולא מרסס מוטורי כפי שטענו בישיבה הראשונה. לטענת הנתבע הוא לא הכיר את סוג המרסס איתו השתמש ובשעת הריסוס לא ידע שמדובר במרסס מפוח ולכן ריסס בו על אף שתווית היצרן של החומר אוסרת שימוש במרסס מפוח.

זאת ועוד, במהלך חקירת הנתבע בישיבה השנייה התברר כי חוץ מהחומר גול, היה במרסס גם חומר מסוג טייפון. התובע טוען שחומר זה גם הוא חומר צורבני, וכי שילוב שני החומרים יחדיו הוא קטלני הרבה יותר, ומגדיל את מידת הנזק. התובע הלין על כך שהנתבע לא סיפר עד הישיבה השנייה של בית הדין שהיה במרסס גם טייפון. הנתבע טען שהוא אמר זאת לתובע כבר בהתחלת הבירור ביניהם.

התובע הוסיף וטען שגם אם נקבל את טענת הנתבעים שהריסוס לא נעשה ביום המדובר בכתב התביעה אלא באותו שבוע, כפי שטענו הנתבעים, זה לא ישנה את נתוני עוצמת הרוח מפני שהנתונים שנקלטו בתחנה המטאורולוגית הצביעו על רוחות חזקות שנשבו במשך כל אותו השבוע בשעות אחר הצהריים בהן התבצע הריסוס.

כמו כן, בתאריך ח' מרחשוון, בין ישיבת בית הדין הראשונה לשנייה, ביקרו שנים מחברי בית הדין במטעי התובע כדי לבדוק את המטעים שעליהם נסובה התביעה. בסיור נכחו גם התובע, והנתבע. הדיינים סיירו ברחבי המטע שסומן כמספר 4 במפה שהוצגה בפני בית הדין, מטע שבו אירע הנזק המרובה ביותר על פי טענת התובע. התובע הציג לבית הדין את הנזק לעלים, שלפי טענתו התרחש בעקבות פעולת הנתבע. ההדגמה כללה גם אפיונים של העלים הפגועים, וגם היקפה בעלים שנותרו מזמן הריסוס. הדיינים סיירו בכל השטח שבו נמצאים העצים אשר בהם נפגעו העלים, ונוכחו לדעת שהממצאים בשטח תואמים לטענת התובע הן מבחינת אופי הפגיעה והן מבחינת ההתאמה של תוואי הפגיעה לכיווני הרוחות בתאריך המדובר. הנתבע טען בתגובה שאין לו את הכלים ואת הידע לערער על מסקנות התובע.

בעקבות גילויים אלה, ובשל אי קבלת אחריות על הנזק ומחשש לפגיעות בעתיד, הוסיף התובע ודרש מבית הדין שמלבד תשלום הנזק יוציא צו הרחקה לכל הנתבעים מכלל השטחים שגובלים בחלקותיו בטווח של 500 מטר.

הנתבעים מצדם דרשו להביא מומחה אובייקטיבי שיקבע מה מקור הנזק. הנתבע הוסיף ואמר שאם המומחה יקבע זאת, הוא ישלם כפי שיקבע הגורם המוסמך. ואכן בית הדין קיבל, על פי פנייתו של בית הדין, חוות דעת ממומחה על השאלות שעמדו על הפרק.

ה.     גבולות הכרעת בית הדין בפסק הביניים

בבואנו לדון בתביעה המונחת לפנינו, עומדות לפנינו שתי שאלות עיקריות. האחת, השאלה המקדמית, והיא האם התובע הצליח להוכיח שקיימת זיקה בין פעולת הריסוס המדוברת לבין הנזק שנגרם, ומה טיב הזיקה והיקפה ביחס לנזק הנרחב, כפי שנטען, הן במישור העובדתי והן בזה ההלכתי. במידה ותינתן תשובה חיובית לשאלה הראשונה, תישאל שאלה נוספת והיא כיצד יש לחשב את הנזק הנטען. בהתאם לכך יקבע גובה הפיצוי שיושת על הנתבעים. בית הדין החליט להפריד בין שתי השאלות ולקבוע בתחילה את עמדתו ביחס לשאלה הראשונה, שכן אם לא תוטל אחריות על הנתבעים לנזק שנגרם, אין מקום לדון בגובה הפיצוי לתובע. לפיכך יתרכז פסק הביניים הנוכחי בשאלה האם הנתבעים אחראים לנזק שנגרם לתובע.

כמו כן גם בנוגע לצו ההרחקה אותו ביקש התובע, אותו מוסמך בית הדין להוציא כנזכר בחוק הבוררות ובסעיף 5 להסכם הבוררות עליו חתמו הצדדים, בית הדין ייתן החלטתו בעניין זה בפסק הדין הסופי.

ו.        ההכרעה העובדתית

בבואנו להכריע הרינו לציין שבסיכומו של דבר לא התגלו מחלוקות מהותיות בין הצדדים בנוגע לעובדות: מוסכם על שני הצדדים כי נעשה על ידי התובעים שימוש בחומרים מסויימים, בשעות בהן נשבה רוח מכיוון השטח המרוסס לכיוון השטח הפגוע, וכן מוסכם שהמטע של הנתבע נפגע במשפך הרוח של הריסוס. עובדה זו אף התבררה לבית הדין מסיורו במקום. כל המחלוקת ביניהם התרכזה בשאלה האם ניתן לקבוע בוודאות כי הנזק בהיקף המדובר נגרם מן הריסוס המדובר וכן בשאלה האם ניתן להגדיר את התנהגותם של הנתבעים כרשלנות.

על מנת להכריע בשאלות אלו פנה בית הדין למומחה המוסכם על שני הצדדים ד"ר ט', מומחה וחוקר בתחום עשבים רעים והדברתם. המומחה תומך תמיכה מלאה בעמדתו של התובע. לדבריו סימני הפגיעה בעלים ובפירות כפי שהוצגו בצילומים, אופייניים לנזקי טיפות תרסיס קוטלי עשבים, ותואמות לחומרים שבהם השתמש הנתבע. וכמו כן לדבריו אין זה סביר שהיה גורם אחר לנזק.

מבחינה מקצועית קובע המומחה כי ריסוס במפוח אסור בשימוש של קוטלי עשבים. השימוש בו מגדיל את הנזק שעלול להיגרם לחלקות שכנות. כמו כן אין לרסס בחומרים אלו ובמרסס זה בעת שנושבת רוח. ועל פי הנתונים שנמסרו, הריסוס נעשה בזמן שהרוח נשבה בעוצמות גדולות מאד. ולפיכך לדעתו היה אסור לרסס באותו זמן. כמו כן מוסיף המומחה ואומר כי ריסוס סמוך לפני הקרקע לא היה בו כדי לשנות את התוצאה, ודאי בעוצמות רוח כפי ששררו בעת הריסוס. לדבריו עוצמת הרוח והשימוש בגול מסבירים היטב את טווח הפגיעה הגדול והיקפו.

בעקבות חוות דעתו של המומחה וכן מעיון בחומר הראיות שהונח לפניו, בית הדין קובע שהוכחה זיקה ברורה בין הריסוס שהתבצע על ידי הנתבע לבין הנזק שנמצא בחלקות של התובע. כמו כן בית הדין דוחה את טענת הנתבעים שהיקף הנזק אינו נראה סביר. צירוף הנתונים, ההסברים שניתנו, והראיות בשטח, מוכיחות את טענות התובע. על כך יש לצרף את הכתוב בחוות דעתו של ד"ר ט', הראשונה והשנייה, הנותנים תוקף רב למסקנה זו.

בית הדין דוחה את טענת הנתבעים ולפיה אין לחייבם מעיקר הדין, גם אם יוכח שהריסוס של הנתבע הוא שגרם לנזק, מפני שלדבריהם "מדובר בנזק עקיף מאד, שאולי אפילו אינו בגדר גרמא בנזיקין". הצירוף של תכונות הרחף של חומר ההדברה, זריקת החומר על ידי המפוח של מכשיר ההדברה, והרוח שנעה במהירות של קרוב למאה מטר בשנייה – עולים לכדי נזק ישיר.

בנוגע לתום לב של המזיק, אין ספק לבית הדין, וכך גם לתובע, שלא הייתה כוונה להזיק במכוון לתובע. אולם ההתרשלות הכוללת, זו שבאה לידי ביטוי בחוסר רכישת הידע הדרוש לביצוע פעולת הריסוס בשכנות למטעים של אחרים, ובעיקר ההתעלמות מהרוח העזה, משייכת בודאי את המקרה שלפנינו לקטגוריית "אדם מועד לעולם". בהתאם לכך בית הדין מטיל את מלוא האחריות למלוא הנזק על הנתבעים.

ז.       הדיון ההלכתי

  1. הקדמה

במקרה הנידון לפנינו התברר מעל לכל ספק שפעולת ריסוס שביצע הנתבע בשדהו גרמה לנזק בשדותיו של התובע. לו היו שואלים את המזיק הוא היה אומר בוודאי שאין רצונו שחומר הריסוס ייצא מגבולות החלקה שלו, ברם בשל התרשלותו של המרסס נוצר רחף קטלני שהרוח העזה נשאה אותו למרחוק ונגרם נזק רב לתובע.

להלכה, יש לשאול כמה שאלות: 1) האם יש לחייב את הנתבעים על אף שהמזיק לא התכוון להזיק? 2) אם יוחלט שיש לחייב, מאיזה דין יש לחייב הנתבעים? 3) האם העובדה שהנזק נעשה כתוצאה משילוב של פעולת המרסס עם הרוח מגדירה את הנזק כנזק שאינו ישיר, ואולי אף כנזק הבא מאליו? 4) האם העובדה שהמזיק עשה מעשה בתוך השטח שלו, יש בה כדי לפטור אותו מתשלום?

  1. אדם מועד לעולם

כלל גדול בהלכות נזיקין, המופיע במשנה (בבא קמא כו, א), הוא שאדם אחראי למעשיו, אפילו כשהזיק ללא כוונה, וכפי שסיכם הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק א הלכה יא) ונפסק בשו"ע חו"מ תכא, ג:

"אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן בין שכור, אם חבל בחבירו או הזיק ממון חבירו משלם מן היפה שבנכסיו".

אף שבכל התורה אנוס פטור, בנזיקין (בדרך כלל) חייב, והדבר נלמד מפסוק (בבא קמא כו, א- ב). בטעם הדבר יש לומר שני הסברים: האחד, מצידו של המזיק, שכיון שאדם הוא בר דעת, עליו ליתן את דעתו על כל התוצאות האפשריות של מעשיו. לכן אין צורך בכוונה להזיק על מנת להתחייב. האחר, מצידו של הניזק, שכיון שהוא ניזוק, חובתו של המזיק לפצותו. אף אם לא הייתה בכוונת המזיק להזיק ואפילו אם היה אנוס, סוף סוף נגרם נזק, ולא מתקבל על הדעת שהניזק יישא בדבר. נפקא מינה בין שתי הגישות תהיה במקרה של אונס בלתי צפוי, אלא שאין זה נשוא הדיון. כך או כך, אין טענתם של הנתבעים שלא רצו להזיק לתובע, מפחיתה מאחריותם לנזק על פי ההלכה, במיוחד במקרה הנידון שהנסיבות של הריסוס מצביעות על רשלנות חמורה של המזיק.

  1. חיוב מדין אש

יש לדון לחייב את המרסס מצד אב נזיקין של אש, משום במקרה הנידון מדובר על ריסוס שנעשה על ידי חומרים צורבניים והרי הוא כאדם שזורק אש ובאה הרוח ונשאה אותו למרחק רב, שחייב על נזקיה, כפי שכתב השולחן ערוך (חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן תיח סעיף א):

"אש הוא אב, דכתיב: כי תצא אש ומצאה קוצים (שמות כב, ה); והוא ממונו שהולך למרחוק ומזיק ע"י הרוח שמוליכו. לפיכך כל הדומה לו, שהוא ממונו והולך ומזיק, הוא תולדתו ויש לו דין אש לפטור בו טמון".

מה שכתב המחבר שהאש היא ממונו, כוונתו למה שנחלקו האמוראים במהות החיוב באש, לדעת ר' יוחנן חייב מטעם חיציו ולדעת ריש לקיש משום ממונו. "אשו משום חציו" פירושו שהתורה החשיבה את המדליק כאילו הוא עצמו עשה את הנזק בידיו, ודומה לזורק חץ ומזיק לחברו, ו"אשו משום ממונו" פירושו שהתורה חייבה את המדליק לפי שהאש שהדליק נעשה כממונו, והיה עליו לשומרה שלא תזיק. למסקנה הסיקה הסוגיה שמודה ר' יוחנן שניתן לחייב משום ממונו. לפי פשט הסוגיה ורוב הראשונים ר' יוחנן סובר שניתן לחייב גם משום ממונו וגם משום חיציו, וכן פסק השולחן ערוך (שם, סעיף יז).

בנידון שלפנינו יש לחייב הן משום "חיציו" משום שהריסוס – דהיינו ה"אש" – נעשה על ידו, והן משום שזה ממונו שלא שמר עליו. הדברים עולים מתוך דברי הראשונים במסכת בבא קמא. לדעת התוספות (בבא קמא כב, א) חוסר שמירה על האש הוא שמגדיר את האש כחיציו של המזיק:

"אשו משום חציו - לא שיבעיר בעצמו האש אלא כל מקום שפשע ולא שמר גחלתו חציו נינהו".

דברים דומים כתב הרא"ש (שם, פרק ב סימן ח):

"אפילו הדליק האש בתוך שלו ופשע בשמירתו והלך ודלק בתוך של חבירו חשבינן ליה כאילו ירה חץ בידים והזיק".

הרוח החזקה שנשבה בזמן הריסוס מקימה חיוב גם לאור התנאי של תוספות (שם כב, ב):

"ואומר ר"י דלמ"ד אשו משום חציו הוא לא מחייב אלא באש שיכול להזיק ברוח מצויה הרבה וקרוב לודאי היזק כעין חציו".

במעשה דידן הנתבע גם יצר את המזיק כאשר השתמש במרסס וגם פשע שלא שמר עליו שכן הוא ריסס בעת שנשבה רוח.

במהלך הדיון עלתה הטענה כי הנתבע לא הרגיש בדבר קיומה של הרוח בעת הריסוס. אולם לדברי החזון איש (חלק חושן משפט, בבא קמא סימן ב אות ד בקטע הראשון) גם אם התקיימה עובדה זו, היא אינה פוטרת, וזו לשונו:

"מאי דלא ידע דאיכא רוח שאינה מצויה, חשיבא פשיעה גמורה".

זאת ועוד, הרוח החזקה קדמה לריסוס ונשבה כל זמן הריסוס, ועל כך כתב החזון איש (שם) שאדם שליבה גחלת בזמן שנשבה רוח שאינה מצויה, אף אם לא היה בליבויו כדי ליצור אש ורק בעזרת ליבוי הרוח פרצה האש, נחשב הוא לאדם המזיק. קל וחומר בנידון דידן שהמרסס פלט חומר מזיק. כפי שנכתב לעיל, לאור דברי המומחה הרוח בשעת הריסוס נחשבת לרוח שאינה מצויה כאשר אנו דנים בריסוס קוטלי עשבים ובפרט באמצעות מפוח.

  1. חיוב מדין אש בזמן הזה

יש להעיר כי בתי הדין בזמן הזה מוגבלים במידת מה היות ואין לנו דיינים סמוכים. אעפ"כ בגמרא מבואר כי קיימת סמכות לבתי הדין בזמן הזה לדון דינים שכיחים שיש בהם חסרון כיס. לפיכך נקטו רוב ככל הפוסקים שדנים דיני אש אף בזמן הזה שאין לנו בי"ד סמוכים, לפי שהוא דבר השכיח ויש בו חסרון כיס (פתחי תשובה חו"מ סי' א סק"ב, ודלא כמי שנסתפק בדבר). השימוש בסמכות זו מתבקש במיוחד בנידון דידן שהריסוס נעשה ברוח חזקה, אותו כאמור מגדיר החזון איש כפשיעה. במקרה שלפנינו הסמכות לדון פשוטה עוד יותר שכן הצדדים בכתב הבוררות הסמיכו את בית הדין לדון בכל הנזקים שביניהם.

  1. סוגיית מנפצי הפשתן

חיובם של הנתבעים עולה גם מתוך דברי הראשונים בסוגיית "רקתא" (בבא בתרא כו, א):

"דבי בר מריון בריה דרבין כי הוה נפצי כיתנא, הוה אזלא רקתא ומזקא אינשי; אתו לקמיה דרבינא, אמר להו: כי אמרינן מודה ר' יוסי בגירי דיליה - הני מילי דקא אזלא מכחו, הכא זיקא הוא דקא ממטי לה. מתקיף לה מר בר רב אשי: מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו? אמרוה קמיה דמרימר, אמר להו: היינו זורה ורוח מסייעתו.

תרגום: כאשר משפחת בר מריון היו מנפצים פשתן היו אניצי הפשתן מתעופפים וגורמים לנזק לאנשים. כאשר הגיעה התביעה לרבינא אמר להם כי גם לשיטת רבי יוסי המודה בחובה להרחיק נזקים המוגדרים כחיציו של האדם - אין חובה במקרה זה הואיל והחיצים עפים מכחו של אדם ואילו כאן אניצי הפשתן עפים מכח הרוח. על כך הקשה מר בר רב אשי וביקש להשוות את מידת האחריות המוטלת על מנפצי הפשתן למידת החיוב של התורה בדין מלאכות שבת המחייבת את מי שזורה ורוח מסייעתו. סברתו של מר רב אשי התקבלה על ידי מרימר".

אולם מסקנתו זו של מר רב אשי ומרימר כי יש להשוות את החיוב בנזיקין לחיוב במלאכות שבת לכאורה אינה מוסכמת, שכן הגמרא במסכת בבא קמא (ס, א) דנה בדמיון שבין איסור מלאכה בעזרת הרוח בשבת לבין אב מלאכה של אש, והיא מציגה שלוש דעות של אמוראים שאכן מקבלים את ההשוואה, אולם מביאה בדבריה גם דעה רביעית, של רב אשי, שמחלק בין הלכות שבת להלכות נזיקין וטוען שמקרה זה הדבר נחשב רק לגרמא, שפטור בנזיקין. דעת רב אשי עומדת לכאורה בסתירה לדברי מר בר רב אשי המשווה בין התחומים. ונחלקו הראשונים ביישוב הסתירה:

לדעת רבנו חננאל (המובא בדברי הרמב"ן והרשב"א) אין סתירה בין הסוגיות השונות הואיל והן עוסקות בשני נושאים שונים. הסוגיא במסכת בבא בתרא דנה בחיוב הרחקת נזיקין, ושם קובע מר בר רב אשי שבהלכות שבת ניתן לראות שגם מעשה שנעשה בעזרת הרוח מיוחס לאדם ולפיכך ניתן ללמוד שקיימת חובה להרחיק את המנפצים, ואין הדבר סותר את מסקנתו של רב אשי שעוסק בנושא אחר, בחובת תשלום על נזק, ובעניין זה יש לומר שקיים פטור מתשלום על נזקים אלו משום שהדבר נחשב רק לגרמא. כדעת ר"ח פסקו גם הרי"ף, התוספות והרא"ש.

לעומתם סבורים ראשונים רבים ובהם הראב"ד (בשטמ"ק), הרמ"ה, התוס' רי"ד ורבנו יונה (בתי' הראשון) שמר בר רב אשי חייב גם בתשלומי הנזק, ואין סתירה מדברי רב אשי מפני שבבבא קמא מדובר שהרוח סייעה ליצירתה של השלהבת שהיא המזיק ולכן רב אשי פטר, מה שאין כן ברקתא, שהחפץ המזיק נעשה כל כולו על ידי המנפצים והרוח רק הוליכתו והעבירתו לרשותם של אחרים, ובזה סובר מר בר רב אשי שהרקתא נחשבת לכוחו, והרי זה כמו הדליק אש והרוח הוליכתו, ולכן חייב.

אם נשווה זאת לנידון דידן הרי שלשיטת הראב"ד וסיעתו ברור שהנתבעים יהיו חייבים בתשלום הנזק שכן הם יצרו את הריסוס שהלך מכוחה של הרוח והזיק.

אולם לדעתנו יתכן וגם ר"ח וסיעתו - הסוברים שאת דין רקתא יש לדון רק כגרמא לעניין תשלומים ולפטור מנזיקין מעיקר הדין - יסכימו שבמקרה הנידון לפנינו הנתבעים חייבים לשלם את הנזק מעיקר הדין. מסקנה זו עולה מעיון נוסף בדברי הראשונים:

הראשונים מקשים על רבינא הפוטר את מנפצי הפשתן אפילו מן החובה להרחיק את הנזק וכל שכן מהאחריות לתשלום עליו, מהגמרא (בבא קמא ו, א) המחייבת את האדם שהניח אשו, אבנו וסכינו בראש גגו ובאה רוח מצויה והעיפה אותם מהגג והזיקו, שחייב משום אש. הראשונים ענו על הקושיא בכמה אנפין, ועל פי דבריהם נבחן את המקרה שנידון לפנינו.

התוספות (ב"ב שם) מתרץ:

"ואומר ר"י דלא דמי לאש דאין חייב משום אש אלא כשעשה האדם את האש לבדו כדכתיב 'המבעיר את הבערה' בלא סיוע הרוח ואח"כ הולכת על ידי רוח מצויה, אבל הכא אין עושה לבדו כל עיקר אלא ע"י הרוח דאי לאו רוח לא הוה רקתא אזלא כל עיקר, ודמי לליבה וליבתו הרוח דפטור".

כלומר, לדעת רבינא, אלמלי הרוח אניצי פשתן כלל לא היו הופכים למזיק (כך מבאר אבן האזל, נזקי ממון פי"ד ה"ז את כוונת התוספות). רק כאשר הרוח מעיפה אותם הם הופכים למזיק אך זה לא נעשה כלל בידיו של האדם. לעומת זאת עצם הנחת האבן והאש על ראש הגג יצרה את הדבר המזיק והרוח רק נטלה אותו והעבירה אותו למקום בו יגרם ממנו נזק ולכן חייב. כלומר לדעת התוס' אם הרוח יצרה את המזיק אזי האדם פטור, ואם האדם יצר את המזיק והרוח רק הובילה אותו, אזי זה אב המזיק אש, וחייב.

כדעת התוספות כתב במפורש הרשב"א, הובא בשיטה מקובצת (שם):

"דשאני התם דממונו ממש הוא דמזיק שהאש היא ששורפת, וכן כובד האבן והסכין הם שמזיקים, והלכך אפילו כח אחר מעורב בו חייב דממונו הוא דאזיק, אבל הכא הרקתא בעצמה אינה מזקת אלא שהרוח הוא שמסער אותה ומכה בה על פני העוברים".

ברור שהריסוס בחומרים צורבניים הוא יצירת מזיק בידיים, שכן חומר הריסוס מזיק לגידולי השדה מעצם המגע בהם, והרוח רק הובילה אותו, ולפיכך לפי דעת התוספות והרשב"א, אפילו רבינא יחייב במקרה זה ואם כן גם לדעת הר"ח וסיעתו יש להטיל על הנתבעים את האחריות לתשלום מדין אש ואין זה גרמא כלל ועיקר.

תירוץ אחר מתרץ התוס' רי"ד ואומר שחייבים על אש רק אם הניזק לא ידע שנוצרה אש ולא יכול היה להרחיק את עצמו, וזה המקרה של אבנו, סכינו ומשאו בראש גגו, שאין העוברים ושבים מודעים לסכנה שמעל ראשם, ואילו מנפצי הפשתן היו מנפצים בתוך רשותם והעוברים ושבים ראו את הניפוץ ויכלו להרחיק את עצמם, ולכן רבינא פטרם. לפי זה במקרה שלפנינו כולם יודו שהמזיק חייב, שהרי התובע לא היה מודע לריסוס ולא היה יכול להרחיק עצמו.

תירוץ שלישי מתרץ הרמב"ן (קונטרס דינא דגרמי):

"ודקא קשיא לן מאי שנא מאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה שחייב לשלם, שמעתא הכי מיפרשא, דכי הוו נפצי אינהו כיתנא כדי להוציא ממנו רקתא היו חובטין הפשתן כדי שיפול הרקתא לארץ, ואלו נפלה הרקתא לארץ שוב אין הרוח מזיזה ממקומה מפני שהיא דקה ונדושה מעצמה והדבר ידוע, ומפני שכחו כחוש שהרקתא קלה ביותר הרוח באה ומוליכה למקום רחוק ומזקת, הרי שלא הלכה מכחו כלום ולא סייע הוא בהולכת הרוח אלא אדרבה אם הלכה מכחו היתה נופלת לארץ ולא היה הרוח מזיזה כלל, נמצא שזה ההיזק הרוח בראו מעיקרו אלא שהוא גרם לרוח שיבא עליה ויזיז, שאם לא נפץ הפשתן לא היתה הרוח מזקת, ולפיכך קראוהו גרמא בניזקין, ומיהו גרמא דגיריה הוא כיון שמאותה שעה הרוח מזומנת להוליכה והוא גורם עיקרה אף על פי שבהולכה אינו מסייע, ולא דמי לאבנו וסכינו ומשאו, דהתם כיון שהניחן בראש גגו - אש הם, והרוח מולכת אותם יותר רחוק ומקרבת אותם אצל הניזק יותר ממנו, כמו מדליק אש והרוח מוליכתו לגדישו של חברו שהוא חייב, שהרי הרוח מוליכתו כפי כחו ואינה מוליכתו למקום אחר הפך מכחו כמו שפירשתי ברקתא".

הרמב"ן מצביע על שני הבדלים: האחד, רקתא בפני עצמה אינה מזיקה, זאת לעומת אש ודומיה (וזה כמו שכתבו התוספות). שנית, ברקתא האדם מפיל את חלקיקי הפשתן כלפי מטה, והרוח מעיפה אותם למעלה והחוצה, ונמצא שיש פה כיוונים מנוגדים, ולכן מעשיו מוגדרים רק כגרמא, מה שאין כן באבנו סכינו ומשאו שהניחם בראש גגו - הוא הניחם במקום גבוה שמועד לנפילה כלפי מטה והרוח פועלת באותו כיוון אלא שהיא הוסיפה ולקחה את הדברים הלאה, ולכן היא מצטרפת למעשה האדם וניתן לחייבו על מעשיו.

אם ניישם את דעת הרמב"ן על הנידון שלפנינו היה לכאורה מקום לראות את הריסוס רק כגרמא משום שהנתבע ריסס כלפי מטה והרוח העיפה את החומר כלפי מעלה והלאה, עובדה היוצרת דמיון בין הריסוס הנידון לבין רקתא, אולם לבית הדין נראה שבמקרה שלפנינו גם לדברי הרמב"ן מדובר במזיק ישיר שהרי הרמב"ן השתמש בהבדל אותו הביא התוספות לפיו הרקתא אינה מוגדרת כלל כמזיק מצד עצמה בעוד אבנו סכינו ומשאו "כיון שהניחן בראש גגו אש הם", ובנידון דידן הריסוס דומה למניח גחלת בראש הגג. ולזה יש לצרף את העובדה שהריסוס התבצע בזמן שנשבה רוח חזקה, ממילא יש לראות את הרוח כמצטרפת למעשה המרסס כדי להגדירו כמזיק ישיר.

  1. חיוב מדין ממונו שהזיק

גם אם נאמר שלדעת הרמב"ן, ר"ח וסיעתו יסברו שאין לחייב את המרסס מדין חיציו שהזיקו, הרי שלכולי עלמא יש לחייב את הנתבעים משום ממונו שהזיק, כדין "אשו משום ממונו" המטיל על האדם חיוב לשמור על נזקיו באשר הם שלא יצאו ויזיקו, גם אם הדבר לא נעשה מכוחו.

אולם לכאורה קשה: אם מחייבים מצד "אשו משום ממונו" מדוע ברקתא לא חייבו (לחלק מדעות הראשונים, כמובא לעיל) מטעם זה? תשובה על כך ניתנה על ידי בית הדין לממונות שע"י המועצה הדתית בירושלים (פסקי דין - ירושלים כרך י עמוד תמו):

"ובענין אש שלא הדליק אלא שהיא ממונו אם חייב עליה, כתב לי הגראמ"ש (הגאון רבי אליעזר מנחם שך שליט"א [זצ"ל] וז"ל:... ויש לדון אם שייך לחייבו משום אש ממונו [וכן אם פשיעה עושהו חיציו צריך לדון אם יש עליו חיוב שמירה כה"ג]. הנה זה פשוט שכל ממונו שדולק נחשב אש ממונו כמו גחלתו, אך האחרונים [אמרי משה, ברכת שמואל ועוד] רצו לחדש דלמ"ד אשו משום ממונו אינו חייב אם קנה או ירש אש, אלא בעינן מעשה מבעיר, ורק אם מדליק אש אז נעשה בעל האש, אבל אם האש ממונו בלי שידליקו אינו חייב משום אש. אך בשמ"ק ה, ב כתב להדיא דקנה אש או ירש אש חייב משום אש, וכ"כ ביד רמ"ה ב"ב פ"ב [וכן פשטות לשון הגמ' כג א "נפלה דליקה", עי' בר"ח ובתוס' תלמיד ר"ת שם].

והנה בגמ' כב א האי אש לאו פשתנו של בעל גמל. והקשו האחרונים דכיון שהפשתן שלו ולא שמרו שלא יהיה אש למה לא יתחייב משום אש ממונו. ובחזו"א כתב ע"ז דאין חיוב לשמור חפץ שלו שלא יהפוך לאש, אלא אם הוא כבר אש אז יש חיוב שמירה [ואחר שכבר דולק הפשתן לא היה לו זמן לכבותו]. וכ"כ החזו"א יסוד הזה בעוד כמה מקומות [גבי רקתא דלכך אינו חייב משום אש דכיון שהרקתא עכשיו סגור ואינו יכול להזיק אינו צריך לשמור שלא יהפוך למזיק ע"י הרוח, וכן בגמ' מח ב שאין חיוב על בעל החצר לשמור שחצירו יהפוך לבור, עי' בחזו"א שם]. אך האמרי משה ועוד אחרונים לא נחתי לחילוק זה, אלא ודאי חייב בעל הפשתן לשמור שלא יהפוך פשתנו לאש ויזיק [ולכן הוכיחו מכח קושיא זו שאין חיוב אש משום ממונו אלא אם עושה מעשה מבעיר]".

כלומר, החיוב של "אשו משום ממונו" מטיל על האדם חובה לשמור על האש שלא תצא ותזיק אולם אין הוא מטיל חיוב על האדם לשמור על ממונו שלא יהפוך לאש, והרקתא אלמלי הרוח אינה מזיקה כלל ואינה הופכת לאש. לעומת זאת, כפי שכתבנו לעיל, במקרה שלפנינו מדובר בריסוס שמרגע בריאתו מוגדר כאש, ולכן על המרסס מוטלת חובת שמירה, ומכיוון שלא עשה זאת ופשע בשמירתו עליו, וריסס ברוח – חייב.

ח.     האחריות המוסרית לעוסקים בחקלאות (הושמטו חלקים לצורך פרסום)

בעקבות הנתונים המשכנעים שהוצגו בפני הצדדים ובפני בית הדין, בית הדין משוכנע כי על הנתבעים להודות בטעותם, לקבל אחריות על הנזק ולפצות את התובע שניזוק על ידיהם.

ט.     החלטה

  1. הנתבעים אחראים באופן מלא לנזק שנגרם לתובע.
  2. בית הדין ממליץ לצדדים להגיע להסכמה ביניהם בנוגע לגובה התשלום. הצדדים יכולים להיעזר ברב ו' לשם ההגעה להסכמה. לשם כך מוקצבים לצדדים שבועיים ימים מיום הינתן פסק הדין.
  3. במידה והצדדים לא יגיעו להסכמה יפסוק בית הדין בשאלה זו בפסק הדין הסופי.
  4. בית הדין יפסוק בנוגע לצו ההרחקה בפסק הדין הסופי.

ובזאת באנו על החתום 

__________________        __________________        ­­­­­­­­­­­­­­__________________

הרב אהרן איזנטל – דיין            הרב בניהו ברונר – אב"ד                     הרב טוביה שלמה בר אילן - דיין



 

השלמות לפסק הדין

 

הנחיות לריסוס בקרבת מטע אורגני

בחודש ניסן ניתן פסק דין בענין שבין מר מ' לבין מר ע'. בסיכום הדיון בבית הדין ביקשו הצדדים מבית הדין הנחיות כיצד יש לפעול להבא על מנת למנוע אפשרות לנזק בעתיד לחלקה האורגנית או לפסול את הגדרתה כאורגנית. בית הדין קבע בפסק הדין (ו.3) כי עלי לתת לצדדים הנחיות לריסוס החלקה הסמוכה למטע האורגני על פי ההלכה.

לשם מילוי דרישה זו נדרשתי לסוגיית הרחקת נזיקין אשר נידונה בפרק השני במסכת בבא בתרא. כלל העובר כחוט השני בכל הפרק הוא כי אסור לאדם לעשות כל פעולה הגורמת נזק לחברו גם אם הפעולה נעשית ברשותו וגם אם אין מטרתה לגרום לנזק לחברו. חכמים קבעו שיעורים שונים להרחקה של כל שימוש ושימוש משטח חברו. אולם מטבע הדברים לא כיסו הנחייות חכמים את כל השימושים האפשריים אותם השאירו לחכמי כל דור ודור אשר יפעלו לפי שיקול דעתם תוך התייעצות עם גורמים מקצועיים הבקיאים בנושאים אלו. כך כותב הרא"ש בתשובה (כלל ק סימן ד):

וכך היתה מדת חכמים שבדבר שידוע המדה והשיעור עד היכן ראוי להזיק נתנו המדה והשיעור והיכא שאינו ידוע נתנו עד בכדי שלא יזיק. כדתנן (ב"ב כד:) ומרחיק מנטיעות של חבירו ומנירו בכדי שלא יזיק, ורמזו בזה שאין לאדם לעשות בתוך שלו דבר המזיק לחברו אפי' הרחיק כמה וכמה. וכן כתב רב מתתיהו גאון בתשובה אחת באחד שחפר בית הכסא סמוך לבאר חברו והצריכו להרחיק חמישים אמה עד כדי שלא יזיק ויפסיד מי בורו של חברו.

דברים אלו נפסקו להלכה ברמ"א (חו"מ קנה כ):

וכל היזקות שלא נתבארו שיעור הרחקתן, בכדי שלא יזיק לפי ראות הבקיאין

על מנת לקבוע מהו המרחק הנדרש התייעצתי עם שני מומחים האחד מומחה בתחם העשבים הרעים מר שאול גרף, והשני מומחה בתחום הגידולים האורגניים ד"ר יזהר טוגנדהפט. מר שאול גרף קבע כי כאשר מדובר בגידולים שאינם אורגניים הרי שלכל חומר המשמש לריסוס כנגד עשבים רעים ישנן התוויות מדויקות ועל מי שמרסס לעמוד בהן ככתבן וכלשונן, ועמידה בהן תמנע כל נזק לחלקה הסמוכה. עם זאת גם ריסוס על פי ההנחיות המדויקות אינו מונע באופן מוחלט את מעבר החומר מחלקה לחלקה, מה שעשוי לפסול את הגדרתה של החלקה כאורגנית. אמנם לדבריו החוק אינו מחייב את בעל החלקה שאינה אורגנית לפעול על פי הנחיות המגדלים האורגניים.

על פי הגדרות אלו (אשר הוצאו על ידי פיקוח אורגני - השירותים להגנת הצומח ולביקורת במשרד החקלאות) על מנת לשמור על הגדרת החלקה כאורגנית יש לשמור על מרחק של 30 מ' בין חלקה אורגנית לחלקה שאינה אורגנית הוא 30 מ', וזאת בתנאי שאין רחף.

ע"פ ד"ר יזהר טוגנדהפט, משמעות הדבר כי על מנת למנוע לחלוטין את הפגיעה בהגדרת החלקה כאורגנית ואת פסילתה משיווק ככזו יש להמנע מכל ריסוס עד מרחק של 30 מ' מקו העצים הראשון של העצים האורגניים. בנוסף לכך כדי למנוע את אפשרות הרחף יש לרסס חומרים האסורים בשימוש במטעים אורגניים (כמו החומרים שרוססו בריסוס המקורי) רק כאשר הרוח מנשבת בכיוון ההפוך מכיוון המטע.

כאמור לעיל בתשובת הרא"ש חכמים אימצו את הגדרות המומחים  בתחומים אלו.

יתר על כן גם חכמים הכירו בעובדה כי קיימים שימושים מסויימים הרגישים יותר לפגיעה ולכן קבעו כי חובת ההרחקה מהם גדולה יותר. כעין ראיה לכך  ניתן להביא את הברייתא המובאת בגמרא (בבא בתרא יח ע"א)

מרחיקין את המשרה מן הירק, ואת הכרישין מן הבצלין, ואת החרדל מן הדבורים

מסתבר כי רגישות הגידולים האורגניים לריסוסים גדולה לכל הפחות, ואם נשפוט לפי מידת הקפדת הארגונים האורגניים על החומרים אותם הם פוסלים לשיווק - מסתבר שאף יותר, מרגישות הבצלים לכרישין, ואעפ"כ חכמים הכירו ברגישות זו לעניין הרחקה (למעשה לא הטילו חכמים חובת הרחקה במקרה ספציפי זה אך רק מיכוון שהנזק אינו מגיע באופן מיידי אולם הריסוס מזיק למידת האורגניות של הגידולים באופן מיידי).

יש לציין כי נחלקו הראשונים מחלוקת גדולה (המכונה בשם "סוגיית חרדל") בשאלה האם קיימת חובת הרחקה על אדם אשר התחיל להשתמש בשימוש המזיק לחברו, עוד לפני שחברו התחיל להשתמש בשימוש הניזוק (הובאה ברמ"א חו"מ קנה יט). אולם מחלוקת זו אינה רלוונטית בנידון דידן שכן השטח אורגני שנים רבות, ורק לאחרונה, עם פירוק השותפות בין מר מ' ומר י', התחיל מר י' לגדל בשטח שלו גידולים שאינם אורגניים ולרססם. לפיכך ברור כי במקרה שלנו חובת ההרחקה  מוטלת על בעל החלקה שאינה אורגנית.

אם כן להלכה יש לקבוע כי במידה ובעל השדה או מי מטעמו ירצה לרסס את החלקה הסמוכה לחלקה האורגנית עליו יהיה להמנע מכל ריסוס עד מרחק של 30 מ' מקו העצים הראשון ולרסס בזמנים בהם מנשבת רוח מזרחית קלה המרחיקה את הרחף מחלקה האורגנית. זאת בנוסף לחובה הברורה לעמוד בכל ההתוויות החוקיות המתייחסות לכל אחד מהחומרים בהם הוא משתמש.

יש לציין כי על אף שכאמור לעיל החוק אינו מחייב בעל חלקה שאינה אורגנית לעמוד בדרישות המגדלים האורגניים, ולהמנע מריסוס ברצועה הסמוכה לשטח האורגני, במקרה שלנו מדובר באנשים יראי שמים המבקשים לעשות את דבר ה' ולעמוד בדרישות ההלכה, ולפיכך הם מחוייבים לעמוד בדרישות ההלכה המחמירות יותר מדרישות החוק.

לסיכום:

  1. על כל מי שירסס את החלקה הסמוכה לחלקת האורגנית להקפיד בעתיד על ריסוס תוך שמירת כל ההתוויות עבור כל חומר מהחומרים בהם ישתמש.
  2. בנוסף לכך עליו להמנע מכל ריסוס שהוא עד למרחק 30 מ' מקו החלקה הראשון, ואת הריסוס בשאר השדה עליו לבצע כאשר כיוון הרוח מנוגד לכיוון החלקה האורגנית.

בברכת האמת והשלום אהבו

אורי סדן