בס"ד


מס. סידורי:2499

קניית הדסים באיכות ירודה

שם בית דין:המועצה הדתית גולן
דיינים:
תקציר:
התובע היה אמור לספק לנתבע כמות של הדסים, לאחר זמן הם החליטו יחד להפחית את עלות ההדסים, וסיכמו על תשלום כלשהו שעל הנתבע לשלם, לטענת הנתבע ההדסים היו באיכות ירודה ונגרמו לו אף נזקים מקנייתם.
פסק הדין:
על הנתבע לשלם בתשלומים של 51,571 ₪ לשנה, או בקניית 60,000 הדסים במחיר היקר בשקל מהמחיר הנקוב.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

פסק דין

בענין שבין

 

 

התובע

מגדל ארבעת המינים

ובין

 

 

הנתבע

קונה ארבעת המינים

 

פסק הדין

א.      הרקע העובדתי וטענות הצדדים

בשלהי שנת תשע"א נרקמה עיסקה בין הצדדים בה היה אמור התובע לספק לנתבע כמות מסוימת של הדסים בסך 542,850 ₪. ההדסים נמסרו במועדים שונים במהלך חודש אלול. לטענת התובע הנתבע התעכב מלשלם עבור ההדסים. אחרי חג הסוכות ניהלו הצדדים דין ודברים במשך כמעט שנה ובסיכומו התפשרו שני הצדדים על קיזוז של 10% מהמחיר המקורי, תשלום מיידי של 33,390 ₪ שבוצע במקום ויתרת חוב בסך של 171,715 ₪ אותה ישלם הנתבע בתשלומים. לשון הסיכום הסופי עליו חתם הנתבע בתאריך 2.6.16 היתה "אני אעשה מאמץ תוך 3 שנים להחזיר את החוב הנ"ל באופן יחסי כל שנה" (נספח 1). בפועל שילם הנתבע עד כה 17,000 ₪.

לטענת הנתבע חלק מההדסים לא עמדו בקריטריונים אותם סיכמו הצדדים, לדבריו היו בין 10% ל 20% יבשים ועוד אחוז מסויים שאינם נאים דיים. לטענת הנתבע נגרמו לו הפסדים גדולים כתוצאה מההדסים הפגומים ולפיכך לא היה חייב דבר לתובע.

במהלך השנה התערב מגדל האתרוגים צ' בין הצדדים והציע כי את החוב ישלם הנתבע בדרך של תוספת במחיר של 1 ₪ לכל הדס. לדברי התובע לא היתה לדבר משמעות מבחינת גיבוש ההסכם ואילו לדברי הנתבע הדבר שכנע אותו לחתום שכן להערכתו בכך יתאפשר לו לשלם את כל החוב במשך 3 שנים, וחתימתו על קיומו של "חוב" נעשתה רק על בסיס זה, בכל מקרה ההצעה לא גובשה כתנאי תשלום מחייב וכמו כן לא קיבלה כל ביטוי בהסכם שנחתם בין הצדדים. אותם 17,000 ₪ שהוזכרו לעיל הם מתוך עסקה כזו שנעשתה בין הצדדים.

לטענת התובע על הנתבע לשלם לו את יתרת החוב בסך 154,715 ₪ בתוספת אגרת בית הדין בסך 1934 ₪.

הדיון ההלכתי

ב.      קיומו של החוב

אין עוררין על כך שהנתבע חתם על קיומו של חוב שכך נכתב בנוסח עליו חתם "אני אעשה מאמץ תוך 3 שנים להחזיר את החוב הנ"ל באופן יחסי כל שנה". משמעותה של חתימה היא הודאה בקיומו של חוב כך למשל אומרת הגמרא (כתובות כא ע"א)

"אמר אביי: לכתוב חתימת ידיה אחספא ושדי ליה בבי דינא... אבל אמגלתא לא, דלמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתב עילויה מאי דבעי, ותנן: הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו, גובה מנכסים בני חורין".

כלומר ההתייחסות הפשוטה של בית הדין לחתימתו של אדם מתחת ללשון התחייבות היא שהאדם הודה בקיומה של ההתחייבות ועליו לפורעה (ראה רמ"א חו"מ סט ב).

אמנם לטענתו של הנתבע הודאתו לא ביטאה את הכרתו בקיומו של חוב, שכן לדבריו הוא לא היה צריך לשלם כלל עבור ההדסים שקיבל היות ולא הצליח לגבות מהרוכשים ממנו את תמורתם, ואף נגרמו לו בשל כך נזקים גדולים, אולם כתבו הפוסקים כי עצם הודאתו של אדם בחתימת ידו כי הוא חייב די בה בכדי לחייבו בתשלום, אפילו בהעדר חוב אמיתי. וכך כותב הרמב"ם (מכירה פי"א הט"ו והשו"ע חו"מ מ, א):

"המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כלל, אף על פי שלא היה חייב לו כלום הרי זה חייב, שדבר זה מתנה היא ואינה אסמכתא, כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה, או שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה אף על פי שאין שם עדים... חייב לשלם, אף על פי ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה לו אצלו כלום, שהרי חייב עצמו".

כמו כן, את חתימתו על החוב יש לראות גם כמחילה על הנזקים שלדבריו נגרמו לו בשל קבלת ההדסים הפגומים. אמנם גם אם כעת יטען הנתבע כי הוא חוזר בו ממחילתו ומבקש לקזז את הנזקים שנגרמו לו לדבריו מעלות ההדסים אותם קיבל הדבר בלתי אפשרי שכן מחילה אינה צריכה קנין (שו"ע חו"מ יב ח)  וזו עשויה להווצר אפילו במחשבת הלב אם היא ברורה דיה (קצוה"ח שם ס"ק א בשם המהרי"ט), ובוודאי כזו שנעשתה בדיבור פה, ובמקרה שלנו בחתימה, הינה בעלת תוקף מוחלט ושוללת מהאדם את זכות התביעה בעתיד. יתר על כן גם כאשר משתנות הנסיבות או שהשתנתה מערכת היחסים שבין הצדדים אחר המחילה לא יכול האדם לחזור בו ממחילתו וכפי  שכתב בשו"ת תרומת הדשן סימן שיז "דכיון דמחל פעם אחת שוב אינו יכול לחזור ולתבוע" (במקרה הנ"ל המחילה נעשתה על רקע של קשרי חתנות והמוחל מבקש לחזור בו ממחילתו אחרי שקשרי המשפחה נתפרקו).

אכן במידה והמחילה נעשתה בטעות המחילה בטלה (רמ"א רמא ב) אולם טעות אינה שינוי נסיבות אחרי המחילה אלא נתונים כוזבים עליהם הסתמך האדם כאשר מחל. בנידון דידן כל הנתונים בדבר טיב הדסים שקיבל הנתבע היו ידועים לו בשעה שמחל, ומהמסמך עליו חתם נראה כי הצדדים התחשבו בכך כאשר הגיעו ביניהם לפשרה, ולפיכך אין כאן מחילה בטעות אלא חזרה ממחילה אותה לא ניתן לקבל.

אי לכך פוסק בית הדין כי הנתבע חייב לשלם את יתרת החוב בסך 154715 ₪.

 פשרה

כפי שכתבנו לעיל הדין מחייב כי הנתבע ישלם את חובו המלא במועד בו התחייב דהיינו בפריסה של שלש שנים החל משנת תשע"ג ועד תשע"ה. אולם בית הדין הוסמך בכתב הבוררות עליו עשו הצדדים קנין להשתמש בכלי הפשרה. פשרה אינה עיוות של המשפט אלא מציאת האפשרות בו יעשה משפט צדק ובה בעת ישכון השלום בין הצדדים וכפי ששנינו בגמרא (סנהדרין ו ע"ב):

"רבי יהושע בן קרחה אומר: מצוה לבצוע (=לעשות פשרה), שנאמר: אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. והלא במקום שיש משפט - אין שלום, ובמקום שיש שלום - אין משפט. אלא איזהו משפט שיש בו שלום - הוי אומר: זה ביצוע.

וכן בדוד הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה, והלא כל מקום שיש משפט - אין צדקה, וצדקה - אין משפט, אלא איזהו משפט שיש בו צדקה - הוי אומר: זה ביצוע".

וכך פוסק השלחן ערוך להלכה (שו"ע חו"מ יב, ב)

"מצוה לומר לבעלי דינים בתחלה: הדין אתם רוצים או הפשרה; אם רצו בפשרה, עושים ביניהם פשרה. וכשם שמוזהר שלא להטות הדין, כך מוזהר שלא יטה הפשרה לאחד יותר מחבירו. וכל בית דין שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח".

במקרה שלפנינו נראה כי הפשרה הטובה ביותר לשני הצדדים בה נענים האינטרסים החשובים לשני הצדדים היא הפשרה הבאה, המבוססת על העקרונות אותן התווה צ', תוך שינויים מסויימים הנראים נדרשים לדעתנו:

  1. הנתבע ישלם לתובע בכל שנה במהלך שלשת השנים הבאות סכום של 51,571 ₪.
  2. במידה והצדדים יהיו מעוניינים יהיה ניתן להמיר כל אחד מן התשלומים ברכישת 60,000 הדסים אותם ירכוש הנתבע מהתובע במחיר היקר בשקל אחד (1₪) (להלן "המחיר היקר") מהמחיר אותו מוכר התובע הדסים מסוג זה לסוחרים אחרים (להלן: "המחיר הרגיל") כך שסך כל תוספת התשלום בגין המחיר היקר תעמוד על סך של 60,000 ₪.
  3. על סעיף 2 להתממש במלואו קרי המחיר היקר ישולם רק במידה ותתבצע רכישה של 60,000 הדסים. במידה ולא תתבצע רכישה של כמות זו,  מכל סיבה שהיא, יעמוד מחיר ההדסים, במידה ונרכשו, על המחיר הרגיל, והנתבע ישלם לתובע את סכום החוב המקורי המפורט בסעיף 1 בסך של 51,571 ₪.
  4. על פי הצעת הפשרה הסכום המינימלי אותו ישלם הנתבע הוא סכום החוב בסך 154,715 ₪ והסכום המקסימלי אותו ישלם הנתבע הוא סכום של 180,000 ₪.
  5. על מנת להמנע מבעיות של איסור ריבית קובע בית הדין כי מועדי התשלומים של החוב בסך 51,571 ₪ בכל שנה או של תוספת התשלום בסך 60,000 ₪ בכל שנה תהיה באותו המועד במועדים הבאים:

תשלום מספר 1 – ר"ח חשון תשע"ג

תשלום מספר 2 – ר"ח חשון תשע"ד

תשלום מספר 3 – ר"ח חשון תשע"ה

את מועד שאר התשלומים הנוגעים להדסים אותם ירכוש הנתבע מהתובע בשנים הבאות יסכמו הצדדים ביניהם.

לדעתנו מסגרת פשרה זו מאפשרת לתובע לקבל את מלוא תביעתו, אם כי בפריסה רחבה יותר ממה שציפה, והנתבע מקבל אפשרות ריאלית לתשלום החוב, באופן שהופך את תשלום החוב לכדאי עבורו, שכן הוא יעשה בתמורה להדסים אשר לדבריו הם האיכותיים ביותר אותם ראה. בית הדין מודע לעובדה כי פריסת התשלומים רחבה הרבה יותר מכפי שציפה התובע וכפי שהתחייב הנתבע בחתימת ידו אולם היא נראית לנו גם ריאלית הרבה יותר מבחינת יכולות הנתבע, וגם עונה לרוח לשון ההתחייבות "אעשה מאמץ תוך 3 שנים" שלא היתה מוחלטת לגמרי.

ג.       הוצאות משפט

הגישה הבסיסית בהלכה היא שלא לחייב בהוצאות משפט אפילו את המפסיד בדין. כך דייקו תוספות (סנהדרין ל"א ע"ב, ד"ה ויוציא) מסוגיית הגמרא הקובעת שכופין את המתדיינים לדון בעירם, וזאת על מנת שלא לגרום להוצאות דרך. לכן, כאשר מדובר בהוצאות שבעל דין הוציא (כגון, על עורך דין), בדרך כלל הוא איננו זכאי להחזר, כפי שנפסק בשולחן ערוך (חו"מ סימן י"ד סעיף ה'):

המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו, אף על פי שהזקיקו לדון בעיר אחרת.

גישה בסיסית זו מניחה ששני הצדדים רוצים להגיע לאמת על מנת שאף אחד לא יחזיק ממון חברו שלא כדין, כל אחד סבור באמת ובתמים שהצדק עמו, כיוון שמדובר באינטרס משותף, הם הוציאו הוצאות למען עצמם ולכן כל אחד צריך לשלם את הוצאותיו שלו. לא ניתן להחשיב אחד מהצדדים כמזיק לחברו ולחייבו לשאת לבד את הוצאות חברו. לעומת זאת הוצאות בית דין הן מתחלקות שווה בשווה על שני הצדדים, כדברי המשנה במסכת בבא בתרא (דף קס"ח ע"א):

אין כותבין שטרי בירורין אלא מדעת שניהם, ושניהם נותנין שכר.

ועל פי הסבר הגמרא שם מדובר בשטרי טענות שכותבים סופרי הדיינים, אותם משלמים שני הצדדים בשווה, כך נפסק בשו"ע חו"מ סימן יג סעיף ג'.

כך גם בנידון דידן באגרת בית הדין בסך 1934 ₪ ישאו הצדדים בשווה ובמידה והיו לצדדים הוצאות נוספות כל צד ישא בהוצאותיו.

ד.      החלטה

  1. על הנתבע לשלם לתובע את חובו בסך של 154,715 ₪ בגין ההדסים אותם קיבל.
  2. הנתבע ישלם את הסכום בשלשה תשלומים פעם בשנה למשך שלש שנים ס"ה 51,571.6 ₪ בכל שנה.
  3. במידה והצדדים יהיו מעוניינים יוכלו הצדדים להמיר כל אחד מן התשלומים הנזכרים בסעיף הקודם ברכישת 60,000 הדסים אותם ירכוש הנתבע מהתובע במחיר היקר בשקל אחד (1₪) (להלן "המחיר היקר") מהמחיר אותו מוכר התובע הדסים מסוג זה לסוחרים אחרים (להלן: "המחיר הרגיל") כך שסך כל תוספת התשלום בגין המחיר היקר תעמוד על סך של 60,000 ₪ בכל שנה.
  4. על סעיף 3 בהחלטה להתממש במלואו קרי המחיר היקר ישולם רק במידה ותתבצע רכישה של 60000 הדסים. במידה ולא תתבצע רכישה של כמות זו,  מכל סיבה שהיא, יעמוד מחיר ההדסים, במידה ונרכשו, על המחיר הרגיל, ובאותה השנה הנתבע ישלם לתובע את סכום החוב המקורי כמפורט בסעיף 1 בסך של 51,571.6 ₪. בכל שנה יוכלו הצדדים להחליט מחדש האם לשלם את החוב כמתואר בסעיף בסעיף 2 או כמתואר בסעיף 3.
  5. מועדי התשלומים:

תשלום מספר 1 – חוב בסך 51,571.6 ₪ או תוספת תשלום בסך 60,000 ₪  - ר"ח חשון תשע"ג.

תשלום מספר 2 – חוב בסך 51,571.6 ₪ או תוספת תשלום בסך 60,000 ₪  - ר"ח חשון תשע"ד.

תשלום מספר 3 – חוב בסך 51,571.6 ₪ או תוספת תשלום בסך 60,000 ₪  - ר"ח חשון תשע"ה.

  1. הנתבע ישלם לתובע מחצית מאגרת הדיון העומדת על סך של 967 ₪ עד לתאריך ז אדר תשע"ב.

 

ובזאת באנו על החתום

 

______________________                       ___________________                 ______________

הרב אחיה שלמה אמיתי - דיין               הרב אורי סדן - אב"ד                             הרב שי וינטר - דיין