בס"ד
מס. סידורי:243

פשרה שלא בבית דין

שם בית דין:שדרות
דיינים:
הרב בר-אלי אריאל
תקציר:
הצדדים קבלו פסק דין ולאחר מכן היו ביניהם מגעים בנסיון לקדם פשרה. צד אחד טוען שסכמו ביניהם פשרה מסוימת ואלו הצד השני טוען שאינו זוכר ובכל אופן כעת הוא אינו מעוניין בפשרה אלא בקיום פסק הדין המקורי.
פסק הדין:
בעקבות מספר ספקות בית הדין דחק בצדדים להגיע לפשרה.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: כ"ז אלול תשס"ז

הערה: פסק זה ניתן לאחר שכבר ניתן פסק דין בנידון. לפסק הקודם לחץ כאן.

 

בעלי הדין קיבלו את פסק הדין בראש חודש תמוז, היום הם הגיעו לדיון אחר בנוגע להסכם פשרה בינהם.

הקונה פנה לפני כחודש למוכר והציע לו להגיע לפשרה אחרת מפסק הדין. במקום פסק הדין הקובע כי יש כאן מקח טעות והבאגי חוזר למוכר, הקונה חפץ שהבאגי ישאר אצלו והוא יתקן אותו, הם הדיינו בינהם מה הוא הסכום שאותו יקבל הקונה בנוסף לבאגי.

המוכר טוען שהם הגיעו להבנה על סכום של 250 ₪. הקונה טוען "איני זוכר" הסכמה.

בנוסף הקונה רוצה לחזור לקיום פסק הדין, הוא כבר לא רוצה לתקן את הבאגי, התברר לו שההוצאות מרובות לכן הוא רוצה לקיים את הדין של מקח טעות.

אם נקבל את טענת המוכר שהייתה הסכמה לפשרה הרי עליו לשלם רק 250 ש"ח והבאגי [עם הבעיה במנוע השוה כ450 ₪] יישאר אצל הקונה, סך הכול המוכר יתן 700 ₪.

לעומת זאת אם מקבלים אנו את דברי הקונה שאין הסכמה לפשרה הרי הוא דורש 1600 ₪ כמתחייב מפסק הדין.

ברור הדין

ישנו ויכוח על העובדות בין בעלי הדין: המוכר טוען טענת ברי "אני זוכר בודאות את רגע ההסכמה" הלוקח טוען שמא "איני זוכר". מצד אחד למוכר יש טענת ברי וכן הוא המוחזק בממון וממילא הדין עימו שהמוציא מחבירו עליו הראיה. מצד שני לקונה יש פסק דין אשר הכוח המשפטי שלו מקביל לשטר חוב [ש"ך סימן ל"ט ס"ק כט]. לטובת הקונה יש חזקת חיוב שנוצרה ע"י הפס"ד וכן כוח של שטר לעניין טענת פרעתי[1] [ש"ך שם]. מקרה דומה מופיע בשולחן ערוך [סימן נ"ט] מלוה המוציא שטר והלווה טוען פרעתי, המלוה משיב "איני יודע". ההלכה נפסקה שהלוה נאמן! לכן גם אצלינו המוכר נאמן.

והנה אם נניח שהקונה הסכים להצעה החדשה, משמעות הדברים שהוא קיבל על עצמו פשרה במקום פסק הדין. הרי ההלכה היא כי פשרה צריכה קנין וכאן היה רק דיבור בעלמא.

אולם כאן אנו עוסקים בפשרה שעשו בעלי הדין בעצמם ולזה אין צריך קניין [ש"ך סימן יב ס"ק יב].

תוך כדי בירור הטענות של בעלי הדין עולה כיוון נוסף: המשא ומתן בין בעלי הדין נמשך כשמונה חודשים אשר במהלכם עלו הצעות שונות. לכן ניתן להבין שהקונה חשב שאף ההסכמה החדשה אינה מוחלטת אלא הצעה בעלמא המותנית בכך שבפועל המוכר ישלם לו, רק אז ההסכם תקף. לדבריו לא הייתה מחילה על פסק הדין.

האם יש משקל הלכתי לטענה זו? הרי הדיבור היה על הצעה חדשה המוסכמת על שני הצדדים והפירוש הפשוט הוא במקום פסק הדין, אם כן כל הפרשנות החדשה מוגדרת כדברים שבלב!

מנגד, כאשר ישנם אומדנות נסיבתיות, אזי הדברים אינם עוד דברים שבלב אלא בלבו ובלב כל אדם.

דוגמא לדבר יש בסימן קס"ו- כותל של שכן אחד נפל לחצר חבירו, בעל הכותל הציע לבעל החצר לקחת את האבנים לעצמו במקום שהוא יצטרך לפנות את האבנים. בעל החצר הסכים, ההלכה היא שאין בעל הכותל יכול לחזור בו. "אבל כל זמן שלא פינה את האבנים, לא קנה, שלא כיוון אלא לדחותו".

ביאור הדברים: למרות שבעל הכותל אמר "פנה אותם ויהיו שלך" אין זה סוף פסוק ויכול לחזור בו, הנימוק הוא הדברים לא היו רציניים אלא רק תירוץ להרויח זמן. אף אצלינו ניתן לומר שההצעה לפשרה לא הייתה במקום הפסק דין אלא במקביל. לאור הספק הנ"ל[2] בית הדין דחק בצדדים להגיע להסכמה:

המוכר: יחזיר את התשלום שקיבל על סך 500 ₪ וכן את הקטנוע. [או תמורתו סך 800 ₪].

הקונה: יחזיר את הבאגי. [הוצאות הגרירה מוטלות על המוכר כמבואר בסימן רל"ב "המוכר מטפל להביא ממכרו"].

"והאמת והשלום אהבו"

הרב אריאל בראלי


הערה: פסק זה ניתן לאחר שכבר ניתן פסק דין בנידון. לפסק הקודם לחץ כאן.

 


[1] יש לדון על כוח הקונה מתוקף השטר שבידו, פסק הדין. הש"ך בסימן ל"ט סקכ"ט הכריע כדעת המחבר שאין נאמנות לטעון פרעתי מול פסק דין. אם כן המוכר אינו נאמן לטעון פרעון.

טענת פשרה היא בעצם טענת מחילה על הפסק דין ולכן מה שנכון לגבי טענת מחילה נכון אף לטענה זו.

והנה הרמ"א בסימן ע' כתב "כל מקום שנאמן לומר פרעתי נאמן לומר מחלת לי אף על פי שהמחילה טענה גרועה היא". הש"ך בסימן ע"ה ס"ק כ"ב פירש את דברי הרמ"א- טענת מחילה צריכה מיגו וללא זה אינו נאמן!

אם כן כאן המוכר אינו נאמן שהרי אין לו מיגו של פרעתי- הקונה מחזיק בידו פסק דין.

אחר העיון נראה שהמוכר נאמן: כאשר יש למוכר טענת ברי ולקונה טענת שמא, נאמן המוכר בטענתו אף בטענה גרועה וללא מיגו. ראיה לדבר מהמעשה המובא בקצות החושן סימן נ"ט סק"ב. המלוה הוציא שטר חוב, הלוה טען "יש לי כנגדן", המלוה השיב "איני יודע". והנה טענת "יש לי כנגדן" דומה לטענת מחילה- לשניהם צריך מיגו וללא כן אינו נאמן.

הקצות פוסק כי באופן עקרוני נאמן הלוה בטענתו אף ללא מיגו [אף שבפועל בגלל סיבה אחרת הלוה אינו נאמן].

העולה מדבריו שאין צורך במיגו כאשר המוחזק טוען ברי ובעל השטר טוען שמא. כנראה שכוח טענת הברי מתחזק כאשר עומד מולו טענת שמא לכן אף טענה גרועה מתקבלת [או שזה הוא פגם במוחזקות ולכן טענה גרועה יכולה להוציא]. אף בענייננו המוכר הטוען ברי נאמן כנגד טענת השמא של הקונה.

[2] ובהתחשב בדעת הראב"ן בסימן ק' שפשרה לעולם צריכה קנין אף אם נעשית על ידי בעלי הדין, דלא כש"ך.

תגיות

כוונות הצדדים - דברים שבלב אינם דברים שהנושה מחל לו על חובו - מתי נאמן "פרעתי" - מתי נאמן "פרעתי" - כנגד פסק דין "פרעתי" - כשהנושה טוען "איני יודע" כחוב המגובה בשטר - שאינו נאמן לטעון "פרעתי" אלא על ידי שובר דרישת לוקח לביטול המקח - כאשר המוכר מוחזק במעות שהנושה מחל לו על חובו - טענת "נתפשרנו" דינה כטענת מחילה "נתפשרנו" - דינה כטענת מחילה "נתפשרנו" - שהיא טענה גרועה שהנושה מחל לו על חובו - שהיא טענה גרועה תנאים ועקרונות במיגו - מיגו נגד פסק דין תנאים ועקרונות במיגו - מיגו נגד שטר הוצאה מהמוחזק - כשלמוציא יש חזקת חיוב וטוען שמא והמוחזק טוען ברי אומדנה דמוכח - מעכב את חיוב ההסכם עד זמן מימושו אומדנה - אומדנה ודברים שבלב, היחס ביניהם בפשרה שלא בבית דין - שלא התכוון שתחייב עד שתתממש הפרת החוזה - בטענת "התכוונתי שלא יחייב עד שיתממש" פשרה - שלא בבית דין הוצאה מהמוחזק - הצורך בראיה ברורה הוצאה מהמוחזק - "המוציא מחברו עליו הראיה" בקניין - הצורך בקנין דרך עשייתה - שאינה צריכה קנין