בס"ד
מס. סידורי:235

הזיז חפץ של חברו והזיק

שם בית דין:מכון משפט לעם שדרות
דיינים:
הרב בר-אלי אריאל
תקציר:
בכיתה שהתארגנה לשיעור הניח אחד התלמידים פלאפון בכובעו על השולחן. תלמיד אחר הזיז את הכובע והפלאפון ניזוק.
בעל הפלאפון תובע את דמי התיקון בטענה שהמזיק הזיז את הכובע בלי רשות ודינו כגזלן. המזיק טוען שיש רשות כללית ואין דרך לשים פלאפון בכובע ולכן אינו אשם.
פסק הדין:
בית הדין פסק כי אף שמעיקר הדין המזיק פטור עליו לשלם שליש מעלות התיקון מטעמי חינוך.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: ג' אדר תשע"ד

  א.      עובדות מוסכמות

לאחר הצלצול, בעוד הכיתה מתארגנת לשעור הניח התובע את מכשיר הפלאפון שלו בתוך כובע גרב שהיה מונח על שולחנו. הנתבע לא הבחין בכך והרים את הכובע מהשולחן של התובע. באותו רגע נפל המכשיר מתוך הכובע וניזוק. התביעה היא על סכום עלות התיקון שהוא 150 שקלים.

ב.      טענות בעלי הדין

טענות התובע

הנתבע לקח את הכובע ללא רשות ולכן דינו כגזלן המחויב בהשבת החפץ במילואו.

בזמן שהמורה נכנס לכיתה מקובל שמכניסים פלאפונים לקלמרים ואף לכובעים ולכן הנתבע התרשל שלא בדק האם יש בכובע מכשיר.

הדבר דומה לדוגמא המוזכרת במשנה לדברים העשויים להיות בגדיש של תבואה.

כמו כן המצב שחברים מאפשרים לבני כיתתם להשתמש ללא רשות ברכושם המונח על השולחן קיים רק בזמן שהם אינם נמצאים שם. לכן במקרה שלנו הנתבע ודאי לקח את הכובע ללא רשות.

טענות הנתבע

אין זה מקובל להכניס מכשיר לתוך כובע ולכן התובע נהג מראש בצורה לא נכונה.

באותה מידה יכול מישהו לעבור ולהפיל את הכובע בלא משים.

אני זוכר שהיה חבר אחר שקדם לי ולבש את הכובע והתובע לא אמר לו כלום וגם לי לא אמר כלום. מקובל בכיתה להשתמש בחפצים המונחים על השולחן ולכן אין לי דין גזלן והנזק נגרם בגלל חוסר אחריות של התובע, לכן הוא צריך לשאת בנזק.

ברור הדין

1.      האם ישנה רשות להרים כובע המונח על שולחן?

ראשית יש לברר האם הרמת הכובע ללא רשות מפורשת נחשבת למעשה גזלה?

אם מדובר במעשה גזלה הרי ברור שאחריות הגזלן להחזיר את החפץ שלקח בשלמותו גם אם לא ידע שיש שם מכשיר פלאפון, וכפי שנאמר בפסוק: "והשיב את הגזלה אשר גזל".

מחד הנתבע לא קיבל רשות ואף שאין כוונתו לגזול עדיין מעמדו כגזלן כפי שפסק הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה, פרק ג, הלכה טו):

"השואל שלא מדעת הבעלים? הרי זה גזלן".

מאידך, לטענת הנתבע ישנה רשות כללית הנובעת מתוך הנורמה הקיימת בכיתה לאפשר להשתמש ללא רשות.

הכרעה בדבר זה צריכה להתקבל מתוך ברור המציאות של המקובל בכיתתו של הנתבע.

לאחר שמיעת התלמידים בני כיתתם של בעלי הדין מתקבל הרושם שאין נוהג ברור ויש המאפשרים לחבריהם להשתמש בחפצים המונחים על השולחן ללא רשות מפורשת.

לעומתם יש המקפידים על כך, ובוודאי כאשר הם נמצאים סמוך לחפץ שיש לבקש רשות.

למעשה נראה שאין להחיל שם גזלן על הנתבע מכיוון שחסר את התנאי הבסיסי למעשה גזלה הנתבע לא רצה להוציא את החפץ מרשות בעליו. כמו כן אין ראיה שפעולה זו של הרמת הכובע נחשבת לחריגה בכיתה ועל כן הדין הוא שהנתבע פטור מצד חיוב זה שכן המוציא מחבירו עליו הראיה[1].

2.      חיוב מצד מזיק

אדם המזיק חייב לשלם על נזקים שגרם גם אם לא התכוון לכך. כך נאמר במשנה (בבא קמא כו.) אדם מועד לעולם בין ער בין ישן בין שוגג ובין מזיד.

אולם במקרה של אונס גמור נחלקו הראשונים (תוספות והרמב"ן שם) האם חייב לשלם גם על מצב שלא היה בידו למנוע. במחלוקת זו, פסיקת ההלכה היא שהמזיק פטור באונס גמור[2].

לאור זאת יש לבחון האם המציאות של מכשיר הפלאפון בכובע היא אונס גמור?

נראה שדבר זה תלוי בפרוש דברי הגמרא בסוגיא בבא קמא סב. הגמרא מציגה את ספקו של רב אשי לגבי אדם שהזיק לארגז, האם אדם יכול לצפות שיהיו יהלומים בארגז.

הרשב"א מבאר שדברי הגמרא מוסבים על השאלה האם היו יהלומים בארגז? על כך הסתפק רב אשי האם דרך אנשים להניח שם מרגליות. אך אם ידוע שהיו מרגליות בארגז ברור שהמזיק חייב. משמע שלדעתו אין זה אונס גמור, וכך פסק השולחן ערוך בסימן שפח (אף שדבריו אינם ברורים כך הבין הרמ"א את דעתו).

אולם הרמ"א פסק כדעת התוספות אשר העמידו את דברי הגמרא במצב שידוע שהיו יהלומים ואף על פי כן יש לפטור את המזיק משום שלא ידע שיש שם יהלומים.

לכן לא ניתן לחייב את הנתבע היות ויש פוסקים שזה אונס גמור.

3.      סמכות בית הדין

למרות זאת בית הדין רואה צורך להפעיל את סמכותו המוקנית בשטר הבוררות 'הן לדין הן לפשרה' ולהטיל על הנתבע חיוב של שליש מעלות התיקון.

הטעם לכך הוא שיקול חינוכי של בית דין היושב במוסד חינוכי. בית הדין רואה במקרה זה תקדים להגברת הזהירות בשימוש ללא רשות בחפצים של אחרים. וכן אף שישנו פטור ממוני עדיין ישנו צורך של הנתבע לפייס את התובע על הנזק שגרם לו. וכן במסגרת שיקולי הפשרה אי אפשר להתעלם לגמרי מהצדדים לחייבו.

החלטה

הנתבע ישלם לתובע חמישים שקלים בתוך שלושים יום עד ט אדר ב תשע"ד.



[1] יש לצרף לחשבון את דעתו של בעל מחבר ספר קצות החושן שכתב (סימן שמח, ד) "בגניבה אינו מחייב בשוגג". ובמקרה שלנו גם אם נקבל את הדעה שהנורמה המקובלת בכיתה היא להשתמש רק ברשות, עדיין הנתבע עבר על כך בשוגג.

[2] ביאר הש"ך (שנח, א) שלדעת הרמב"ם וה'שולחן ערוך' חייב אדם אפילו באונס גמור, גם כשאין לו שום שליטה על הנסיבות (אך ראה ב'מגיד משנה', שמציין לדברי התוספות בפירושו לרמב"ם). אולם הרמ"א (שעח, א) ציין לדעת התוספות והרא"ש, לכן המע"ה.

תגיות

הקפדת הבעלים על נטילת החפץ - הקפדת הבעלים על נטילת החפץ מעשים שהם מעשי גזילה - הרמת חפץ ללא רשות הבעלים השבת הגזלה - חובת ההשבה כאשר לא ידע מה היה בתוך החפץ הגזול וניזוק שונות - מנהג בכיתה שלא צריך רשות הבעלים להשתמש בחפציו הקפדת הבעלים על נטילת החפץ - במקום שנהגו לא להקפיד גדרה - כשאין כוונה להוציא את החפץ מרשות בעליו גדרה - בשוגג גדרה - בשוגג מצבים שהם אונס - הרים חפץ בלי לדעת שבתוכו יש חפץ מכוסה ונשבר החפץ המכוסה אונס - הבחנה בין אונס לאונס גמור אדם המזיק - הבחנה בין אונס לאונס גמור הוצאה מהמוחזק - בספק בפסיקת הלכה עשיית פשרה - משיקול חינוכי עשיית פשרה - כשיש צדדים לחיוב ויש צדדים לפטור עשיית פשרה - לצורך פיוס התובע פיוס הניזק - חיוב שליש מדין חינוך - חיוב שליש מדין חינוך חוזה (הסכם/התחייבות) - דרך עשייתו הוצאה מהמוחזק - הצורך בראיה ברורה הוצאה מהמוחזק - "המוציא מחברו עליו הראיה" אדם המזיק - "אדם מועד לעולם" אדם המזיק - הרים כובע והזיק פלאפון שהיה בתוכו שואל שלא מדעת - דינו דף כו - עמוד א דף סב - עמוד א פרק ג - הלכה טו שפח - הלכות מאבד ממון חבירו בידיו ומוסר ומלשין - סעיף א