בס"ד


מס. סידורי:2302

אפוטרופוסות על הקדש עניים

שם בית דין:
דיינים:
הרב פרקוביץ משה
תקציר:
הקדש - שכונה לעניים בירושלים, שהוקדש ע"י נדיבים לפני כ120 שנה בבית דין מוסלמי. 6 שנים אח"כ, הוקדש בית מתוך הקדש לטובת נהנים מסויימים, ושכעת הבית נחרב עד היסוד, ומפאת שרק הבית הוקדש ולא הקרקע, ההקדש השני בטל לגמרי (גם ע"פ החוק העותמאני, להבדיל). לאחר שנים, נאמני ההקדש (הראשון) כנראה העלימו את שטר ההקדש הראשון, ורשמו בב"ד מחוזי על שמם ולניהולם את ההקדש של כל השכונה, אבל עשו זאת ע"פ השטר השני.
כעת, הנאמנים תובעים את החזרת הדירות לידיהם, והנתבעים באים לשאול האם הם צריכים להחזיר להם, או לצאצאים של הנאמנים המקוריים, שהם הבעלים האמיתיים של ההקדש.
טענת התובעים: סו"ס מה שאנו עושים זה גם הקדש לעניים, שזו המטרה הראשונה לשמה הוקם ההקדש.
פסק הדין:
התובעים אינם בעלי דברים לתבוע נכסים בשם הקדש זה, לכן עד לקיום בחירות לניהול ההקדש על הנתבעים להעביר את הנכסים למי שסמכו עליהם היתומים בניהול ההקדש.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

סימן סו - צורת מינוי נאמנים להקדש עניים

1. תאור השתלשלות המקרה ומציאות התביעה

הקדש שנשלט בידי נאמנים שהתמנו על ידי בית המשפט בטעות האם מי שגר אביו או חמיו שהיו דיירים מוגנים בדירה צריך להחזיר את הדירה לידי הנאמנים שמונו כנ"ל או לידי חלק מהעניים שהתארגנו ומבקשים את זכות הנהלת ההקדש לעניים על ידי בחירות כלליות בין כל הנהנים מההקדש לפי שטר ההקדש.

א. הקדש ... כשמו כן הוא הוקדש על ידי כ"ק ר' ... , ואיתו עמו גיסו הרב ... זכר צדיקים לברכה לחיי העולם הבא.

ב. ההקדש קיבל תוקף חוקי לפי החוק העותומני ששלט בזמנם על ידי הקדש המקרקעין בפני בית הדין המוסלמי (השרעי).

ג. שטר הקדש אחר אין ולא קיים, כך שעל בית הדין לפעול על פי שטר ההקדש הזה שזה המסמך המחייב שאותו השאירו המקדישים שעל פיו צריך לפעול בהנהלת ההקדש.

ד. יתירה מכך המקדישים בעצמם, ביקשו לרשום את שטר ההקדש הזה בפנקס ההקדשות המוסלמי למען יעמוד ימים רבים, מכך ניתן לראות ששטר ההקדש הזה הוא המחייב מבחינתם ולא שום נוסח אחר.

ה. ברור ששטר ההקדש חל ואף אם לא מהטעמים שמנינו עד כן הינו חל עפמש"כ בבית יוסף (חו"מ סימן שלד) בשם המרדכי (ב"מ סי' תנז):

'רבים שהשכירו מלמד אין יכולים לחזור בהן אף על פי שעדיין לא התחיל במלאכה אם אינו מוצא להשכיר עצמו במקום אחר שכל דבר שנעשה בפני שלשה אין יכולין לחזור בהם'.

כאן ההקדש היה בפני שלשה כנראה בשטר ההקדש בו נזכרים חמשה שמות של יהודים שהיו בשטר ההקדש, וההקדש הוא לצורך רבים כך שלהקדש יש תוקף לפי הלכה ללא שום ספק. וע"ע בפסקי מהר"ם ריקאנטי (סי' שלו), בשם תשובת הרי"ף דבהקדש אפי' אסמכתא קונה.

ו. יצויין עוד, כי התובעים אינם טוענים לנוסח אחר של שטר הקדש זה, וכדלהלן.

ז. שטר ההקדש הינו משנת 1314 ב4 לחודש שאול, למנין המוסלמי, ובו קובעים המקדישים כי הנהנים הינם, תושבי ירושלים שבאו מאזור ... ובנותיה, ואם לא יהיו כאלה יהודים אשכנזים אחרים, ואם לא יהיו כאלה, יעבור ההקדש ליהודים אחרים ואם לא יהיו כאלה יהיה ההקדש לעניי המוסלמים בירושלים עד שיחזרו עניים יהודים מאזור הנ"ל הם ובניהם דור אחרי דור. וזה לשון התרגום של שטר ההקדש:

שני המקדישים הנזכרים הקדישו את הקדשם זה מעתה לטובת עניי היהודים האשכנזים, הפרושים והחסידים, הגרים בירושלים, [שהיו] תושבי איזור ומחוז ... השייכת לרוסיה, כלומר איזור ... פירושו: הערים ... ובנותיהן. לאחריהם יהיה זה הקדש לעניי היהודים האשכנזים הפרושים והחסידים הגרים בירושלים [שהיו] תושבי איזור ... ובנותיה הנזכרים. לאחר מכן יהיה הקדש לענייים היהודים האשכנזים הפרושים והחסידים הגרים בירושלים הנאצלה [שהיו] תושבי איזור ... ובנותיה הנזכרים. לאחר מכן כך לעולמי עולמים כל זמן שהם קיימים דור אחר דור, אנשים אחר אנשים, הם יהנו מכך במגורים ולא בהשכנת [אחרים].

אם לא יימצא אחד מעניי היהודים האשכנזים הפרושים והחסדים [שהיו] מתושבי איזור ... הנזכרת וסביבותיה [יהיה ההקדש] לטובת עניי האשכנזים היהודים הנמצאים בירושלים הנאצלה בכלל. הם יהנו מכך כנ"ל ואם לא יימצא מהם אחד אזי יהיה לטובת עניי עדת היהודים הנמצאים בירושלים בכלל והם רשאים ליהנות ממנו כנ"ל גם כן. אם לא יהיה אחד מהם בנמצא יהפוך להקדש לטובת עניי המוסלמים הגרים בירושלים. ואם לא יימצאו יהיה לטובת עניי המוסלמים באשר הם.

כאשר עניי היהודים האשכנזים הפרושים והחסידים [שהיו] תושבי איזור ... ובנותיה יחזרו [לגור בעיר] יחזור הקדש זה לטובתם וכן הלאה לעניי היהודים האשכנזים ועניי היהודים בכלל. באופן המבואר לעיל עד אשר ירצה הא - ל.

ח. צורת מינוי הנאמנים גם היא נוסחה בשטר ההקדש וכך נאמר שם:

שני המקדישים הנזכרים קבעו מספר תנאים בהקדשם, וביניהם: שכל מבנה שייבנה על האדמות האלה יהפוך להקדש לטובת הנ"ל על פי התנאים והמתכונת הנזכרים לעיל; הם מינו לנאמנים ממונים ולמפקחים על ההקדש שלהם מעתה את עצמם ואת הרב פישל בן ליבוש אינדר, הרב זלמן בן נחום לוי והרב רפאל יעקב בן ישראל דבזנסק לכל חייהם. אחר כך, לאחר [מותם] של המקדישים, תעבור הנאמנות לילדיהם, ואחר כך לילדי ילדיהם, ולאחר מכן לילדי ילדי ילדיהם ולצאצאיהם ונכדיהם עד אשר ירצה אללה. לאחר פישל, זלמן ורפאל תעבור הנאמנות למי שהנהנים מהקדש זה יבחרו בו [והוא יהיו נאמן] יחד עם ילדי המקדישים. הוא ייבחר על ידי רוב הנהנים השפויים והם יכתבו לו [כתב מינוי] כך שיהיה נאמן יחד עם ילדי המקדישים.

אם ההקדש יעבור לעניי היהודים האשכנזים ולעניי היהודים בכלל אזי הנאמנות והפיקוח יהיו לנאמן על ההקדשים שלהם יהיה אשר יהיה. ואם יעבור ההקדש לעניים ולמסכנים [בכלל] אזי הנאמנות תעבור לשופט בירושלים והוא ימנה מתוכם [מבין הנהנים] מישהו אמין.

ט. הקדש זה הינו גדול ושולט על כל השטח של שכונת ... כפי שניתן לראות בנוסח שטר ההקדש ששטחו הוא 21,705 אמות מרובעות.

י. שטר ההקדש התקבל ממשמורת חוקית ב'ארכיון יד בן צבי' שהם העתיקו אותו מפנקס בית הדין השרעי בהסכמת מלך ירדן שבית הדין השרעי נשלט על ידי מדינתו, ותורגם על ידי גברת אלישבע בן שמעון.

יא. במידה ויש לתובעים השגות על נוסח שטר ההקדש או על מקוריותו, הרי שהם יכולים לפנות לבית הדין השרעי – הירדני בירושלם ולבקש לקבל העתק משטר ההקדש המקורי, ולהציג תרגום שלו.

יב. הנתבעים לא יכולים לקבל העתק מבית הדין השרעי ללא הסכמת הנאמנים.

יג. משכך ככל ולתובעים היו השגות על מקוריות השטר היה עליהם לתת את הסכמתם בכתב לנתבעים על מנת שיוכלו להוציא את השטר מבית הדין השרעי, או לפנות בעצמם לבית הדין השרעי, משלא עשו כן, אין להם להלין אלא על עצמם, ונוסח שטר זה הוא הקובע, עד שיוכיחו אחרת.

יד. 6 שנים לאחר שהוקדש הקדש זה, בשנת 1321 בראשית חודש שעבאן למנין המוסלמי, הקדיש הרב ... , מתוך השטח הזה, בית אחד לטובת אותם נהנים, בתנאי מינוי נאמנים שונים.

טו. להלן העתק מתוך הקטע הרלוונטי משטר ההקדש הזה:

כל הבית העומד על תילו והבנוי מחוץ לחומת ירושלים בכיוון שער שכם והכולל שני מחסנים, 36 חדרים תחתונים, 14 חדרים עליונים, שלוש בורות מים המיועדים לאיסוף מי הגשמים וכן הנאות, יחידות נלוות וזכויות חוקיות.

טז. להלן תנאי מינוי הנאמנים על פי שטר זה:

המקדיש הנזכר קבע תנאים בהקדשו זה והם: הוא מינה לנאמן ולמפקח על 36 החדרים, שני המחסנים ושלושת החדרים העליונים הנזכרים את עצמו ואת הרב אלתר [בן] אליעזר מנדל בן משה, הרב פישל בן לייבוש, הרב משה הרש בן אברהם אליעזר בן שלמה, הרב נחום בן אהרן בן יעקב לייב, הרב בנימין בן משה מנדל, הרב יחיאל בן יעקב שרגא בן יצחק אייזיק האשכנזים לכל חייהם. לאחריהם [לאחר מותם תעבור הנאמנות] למי שהם ימנו עוד בחייהם. הדבר יימשך כך.

יז. שטר הקדש זה אינו מענייננו בתיק זה, שכן בית זה שהוקדש (ללא הקרקע) נהרס במשך השנים ועל שטחו נבנה בנין אחר, מאחר וההקדש היה רק על הבית, והבית נהרס, הרי שההקדש הזה מת, ושוב אין טעם לדון בתנאי שטר זה.

יח. אציין, כי להבדיל, גם לפי החוק העותומני במקרה שהוקדש בית בלא הקרקע שתחתיו (לפי חוק הקרקעות העותומני הרי שהבית ו \ או הקרקע אינם גוררים אחד את השני באופן אוטומטי אלא לכל אחד בעלות נפרדת) והוא נהרס עד שלא נשאר ממנו שריד בטל ההקדש.

יט. ובכל מקרה הדירה המדוברת היא בשטח ההקדש הראשון כידוע.

כ. נאמני ההקדש, במשך השנים, שלא רצו לערוך בחירות (עד מלחמת העולם השניה נערכו מספר פעמים בחירות להנהלת ההקדש) בשלב מסוים כנראה העלימו את שטר ההקדש הראשון, והטעו את רשם המקרקעין ו \ או את רשם ההקדשות כביכול השטר השני הוא על כל שכונת ... ועל פי זה הם רשמו את כל השטח של שכונת ... על שמם בלי לקיים בחירות.

כא. ה'תובעים' שהצליחו לקבל מינוי מבית המשפט בטעות כנ"ל, מונו על פי תכנית להנהלת ההקדש שאושרה בבית המשפט המחוזי ביום 3 באוקטובר 1926 לפי המנין הנוצרי.

כב. בתכנית זו, שעל פיה מונו הנאמנים כאמור נאמר (סעיף 1):

מהות ההקדש ורכושו: תכנית ההנהלה דלקמן קובעת את הלכות הנהלת ההקדש לצרכי צדקה הנודע בשם "ההקדש ..." (להלן "ההקדש"), שהוכרז כהקדש לצרכי צדקה עפ"י צו בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 3 באוקטובר 1926 בתיק אזרחי מס. 26\313, והכולל את כל הרכוש דניידי ולא ניידי כפי שהוקדש ע"י המקדיש הנ"ל בפני בית הדין השרעי בירושלים בשלהי חודש שעבן 1321, וכל רכוש בידי הנאמנים שנתווסף לו מזמן לזמן.

כד. תכנית זו שעל פיה מונו הנאמנים מורה במפורש שההקדש של קרקע הבית ושאר כל השכונה איננו כלול בתכנית זו, שכן סעיף זה כפי שמראה הכותרת מגדיר את מהות ההקדש ורכושו, ונכתב מפורש שמדובר רק על מה שהוקדש בשנת 1321 ולא בשנת 1314.

כה. נמצא כי כפי שכתבנו לעיל, ה'תובעים' לא מונו מעולם על ידי אף אחד (כולל בית המשפט) לנהל את ההקדש הנוכחי, כל שישנו לתובעים היא החלטה של בית המשפט (שניתנה בטעות כאמור) לרשום את ההקדש על שמם, דבר שאינו הופך אותם לאפוטרופסים על ה'הקדש' לא רק לפי 'דין תורה' אלא גם להבדיל לפי ה'חוק הישראלי'.

כו. משכך קמה ועולה טענת 'העדר היריבות', היא היא, טענת 'לאו בעל דברים דידי את', לפיה נראה, כי ה'תובעים' אינם בעלים על הקרקע, והעברת הדירה לידיהם, הינה גזילת העניים המקוריים, ונאמני ההקדש המקוריים (כפי שנראה להלן).

כז. לאור ידיעת המצב הנוכחי, פנו הנתבעים לאחר פטירת אביהם \ חמיהם לכבוד הגאון רבי ... שליט"א אשר הוא מצאצאי הנאמנים הקודמים שמונו כדין, והוא מכיר היטב את ההקדש ואת התנהלותו, ושאלו למוצא פיו האם לאחר שיש להם דין 'משיב אבידה' מותר להעביר את הדירה לידי ה'תובעים'? והוא השיב שלא, ואחר כך גם כתב כך במכתב.

כח. אציין שבהזדמנויות אחרות הוא נימק את החלטתו שאסור להחזיר את הדירות לנאמנים, בכך שברור לכל בר דעת שאם אדם יפלוש לדירה וינהל אותה במשך עשרות שנים כשהוא מוציא ומכניס דיירים, ובמשך הזמן הגיעה הדירה לידי איש שומר תורה ומצוות, וכעת הפולש תובע להחזיר את הדירה לידיו, האם יעלה על הדעת שמותר להחזיר לו את הדירה?

בהכרח שלא.

מכאן טען הרב ... , שאם פולש זה, פלש לא לדירה אחת אלא לשטח של עשרה דונם, ומגדיר את עצמו כאפוטרופוס של הקדש האם הדין משתנה?

התשובה: בהכרח שלא.

אין הבדל בין גנב קטן שברור שאסור להחזיר לו את הדירה, ומחובת המוצא לחפש את הבעלים האמתיים ולהחזיר להם, לגנב גדול שגנב כמעט מאתים דירות, ועל המוצא לחפש את הבעלים האמתיים ולהחזיר להם את הדירה.

כט. יכולים לטעון ה'תובעים' סוף סוף אנחנו מחלקים את הכסף לעניים ואנחנו תובעים את הכסף בשם אותם עניים שאנחנו מחלקים להם.

התשובה לכך: העניים מעולם לא מינו אתכם לתבוע בשמם, ולא ייפו את כוחכם לכך.

ל. יכולים לטעון התובעים הרי סוף סוף אנחנו אפוטרופסים ואף אם בטעות, ומשום כך אנחנו תובעים את הנכסים.

התשובה לכך: כבר ניתנה לעיל, בפסקו של הגאון רבי ... שליט"א, שאינם אפוטרופסים אלא גזלנים.

2. מינוי אפוטרופוס דוקא ע"י ב"ד

לא. ונפרט את המקורות ההילכתיים לכך שאין אפוטרופוס יכול להיות מעצמו אלא על ידי בית הדין של העיר, או על ידי גדול העיר, במקרה שלנו כפי שפירטנו, הרי שאין להם שום מינוי מאף אחד, כל שיש להם הוא הטעיה של בית המשפט שהורה לרשום על שמם את הקרקע ולא הורה מעולם לתת להם לנהל אותה אלא את ההקדש הקטן (שכאמור לעיל כבר אינו קיים).

לב. והנה דין הקדש עניין כדין יתומים כמו שכתב בשו"ת הריב"ש (סימן תקז):

'דין הקדש עניים, כדין יתומים לכל דבר כדאמרי' בב"ק (לו ע"ב) א"ל רב יוסף כבר זכו בה עניים. ואף על גב דליכא עניים הכא, דלזכו בה; אנן יד עניים, אנן. דא"ר יהודה אמר שמואל: יתומים, אינן צריכין פרוזבול. וכן תני רמי בר חמא: יתומים אינן צריכין פרוזבול. רבן גמליאל, ובית דינו; אביהם של יתומים הנה. שהוכיח רב יוסף: דין הקדש העניים, בענין זכיה, מדין היתומים בענין הפרוזבול. וכ"כ בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תקסג)'.

לג. והנה כך כתב הרא"ש בנידון בי"ד שעשו פשרה על ממון יתומים בלא אפוטרופוס מטעם שבית הדין בעצמם הם אפוטרופוס והרא"ש (כלל פה ס"ה) דוחה את דבריהם, ומבטל את פסק הדין, וכותב:

'ועוד אני אומר, אפילו אם כונו להיות אפטרופסים ולהפך בזכותו של יתום, לאו כל כמינייהו למנות את עצמן; דדוקא דיינין שממונין בכל עיר ועיר, או גדולי הדור, שהן אביהם של יתומים, יש להם למנות אפטרופוס ליתום, ואם יראה שהם טובים ליתומים, יכולין למנות את עצמן, אבל לא כל שלשה אנשים דעלמא; על כן נראה לי שפשרה זו אינה קיימת על היתום כלל'.

לד. וכן כתב הרב בעל צרור הכסף (מגדולי תלמידיו של הרשב"א ז"ל - דרך ה' שער ה' סעיף ד') וז"ל:

'ואין עסק בברירת האפוטרוס אלא ברשות ב"ד והב"ד בודקים אנשים הגונים לפי ראות עיניהם כן כתב הרשב"א ז"ל ע"כ'.

והוסיף עוד וכתב (שם סעיף ו'):

'נראה מכל זה כי אפי' אין הענין נגמר בשלשה דעלמא אלא צריך שיהיו מגדולי הארץ או לפחות מאותה הקהלה ומחשוביה לשריה ולכוהניה'.

לה. וכך כותב גם המבי"ט (שו"ת מבי"ט ח"א סימן רא):

'שאלה: ראובן נפטר לבית עולמו וחיי לכל ישראל שבק והניח יתומים קטני' ונכסים ובא שמעון ונעשה הוא אפוטרפוס מעצמו על היתומים וכו'. תשובה אם שמעון זה נעשה אפוטרופוס מעצמו כמו שבא בשאלה דבר פשוט הוא שאין לו דין אפוטרופוס שלא מינהו המת ולא מנוהו ב"ד ואפ"ה מה שהרויחו על ידו נכסי היתומים הוא ליתומים'.

לו. וכ"כ הר"י אדרבי ז"ל (סי' קכ"ג):

'כ"ש וק"ו כאשר יקום איש מעצמו וירצה להעשות אפוטרופוס דאין לו דין אפוטרופוס'.

לז. וכך כתב בשו"ת בעי חיי (חו"מ ח"א סי' ריב):

'שאלה. ראובן אמוד בנכסים הן קרבו ימיו למות ונפטר לבית עולמו וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק והניח בנים ובנות קטנים והנפטר היה יחיד קהל קדוש פורטוגאל יע"א ואחר מותו בא חתנו שהיה יחיד מקהל אחר ונעשה אפוטרופוס מעצמו וכו'. תשובה. על ענין העמדת אפוטרופוס בנכסי יתומים קטנים כבר ידעתם מ"ש הרמב"ם ז"ל בה' נחלות בהעמדתו שכתב בודקין ב"ד על אדם נאמן ואיש חיל ויודע להפך בזכותם של יתומים וטוען טענותיהם ויש לו כח בעסקי העולם לשמור נכסיהם ולהרויח בהם כו' ב"ד שהעמידו אפוטרופוס ושמעו עליו שהיה אוכל ושותה מסלקין אותו ומעמידין אחר כו' אפוטרופוס שמנהו אבי יתומים והיתה שמועתו טובה כו' וחזר להיות זולל וסובא והולך בדרכי חשך או שפרץ בנדרים או באבק גזל חייבין ב"ד לסל' אותו כו'. ומעתה אבא לנ"ד ואומר דאפוטרופוס זה שלקח עצמו לצד אחד ונתמנה אפוטרופוס מעצמו בלתי רשות ב"ד לא טוב עשה בעמיו להתמנו' עצמו אפוטרופוס בחזקת היד'.

לח. הרי מכל הנ"ל עולה בבירור מכל הנ"ל שאין להם שום דין אפוטרופוס, ומש"כ הב"י (סי' רצ) שממון שבא ליד אדם הרי הוא אפוטרופוס עליו, הרי הב"י כתב את זה רק בדרך יש לדחות ולא שהוא סובר כן, ועוד שהרי הב"ח (שם ס"ק טז) כתב שמדובר שבא לידו בדרך היתר, וכן הכריע הדרכ"מ ודלא כמו שרצה הב"י לומר כך שאפילו לו הב"י היה סובר כך להלכה מאחר ושני הצדדים אשכנזים ויוצאים ביד רמ"א מוכח שכל עוד ואין סמיכות דעת מפורשת אינו נהיה אפוטרופוס.

לט. ועוד שהב"י מדבר על מקרה שהיתומים לא גילו את דעתם ואז הוא רוצה לומר שנהיה אפוטרופוס אבל כאן שהיתומים אומרים שאת ה'תובעים' אינם רוצים ואף אחד לא מינה אותם, אלא רוצים אחרים ודאי שאין להם שום תוקף, אפילו הגיע ממון לידם, ואם אפוטרופסים אינם מכח מה הם תובעים להיות אפוטרוסים.

מ. טעם נוסף שאינם יכולים להיות אפוטרופסים (מלבד מה שמעולם לא מונו, ולפי תנאי ההקדש גם אין יכולים למנותם) הוא היות ויש התנגדות של העניים - הנהנים למינוי שלהם על ההקדש שיש חתימות של מאות מיוצאי ... שהם יותר מאלף נפשות עניים, שמתנגדים לשליטתם על ההקדש, וגם יש מכתב של שלושה אבות בתי דין מחשובי הרבנים של יוצאי .. שכתבו להם שצריך למנות מנציגי ציבור יוצאי ... שאינם חסידי ... גם כן, והם ברגל גסה אפילו לא טרחו להשיב לפניית הרבנים אליהם, אם כן אינם ראוים להיות אפוטרופסים כמש"כ בשו"ת בעי חיי הנ"ל וז"ל:

'ומטעם אחר לא נאה לאפוטרופוס הזה להיות אפוטרו' והוא זה דכיון דכל העם אשר בשער מלגלגין עליו ואינו מסתלק עצמו מאפוטרופוס' אדרבא רץ אחריו ובחזקת היד רוצה להיות אפוטרופוס שלא כרצון יראי ה' וחושבי שמו ב"ד הצדק של ק"ק פורטוגאל יע"א אין ראוי למסור לו אפוטרופו' ודוגמא לזה מצינו בהגהת מרדכי ז"ל דריש מציעא שכתבו דאין מוסרין שבועה למי שרץ אחר שבועה והביא דבריהם הרב ז"ל בב"י (ח"מ סימן פ"ז מחוד' מ"א)'.

וכידוע הכלל הוא שכל מי שאינו ראוי להיות אפוטרופוס בית הדין מסלקים אותו וממנים אחר במקומו.

מא. יודגש, כי אפילו אם יהיו בחירות ולא יקבלו הצאצאים את חלקם אין תוקף לבחירות אלו שכן בשטר ההקדש נאמר:

לאחר פישל, זלמן ורפאל תעבור הנאמנות למי שהנהנים מהקדש זה יבחרו בו [והוא יהיו נאמן] יחד עם ילדי המקדישים. הוא ייבחר על ידי רוב הנהנים השפויים והם יכתבו לו [כתב מינוי] כך שיהיה נאמן יחד עם ילדי המקדישים.

מב. דהיינו כל הכוח של הנאמנות שלו הוא רק ביחד עם ילדי המקדישים, ולבד אין כוח לבחירות שלו.

3. הדחת אפוטרפוס שסרח

מג. זאת ועוד כידוע, יש טענות חריפות ביותר על התנהלות ה'תובעים' שאינם מנהלים את ההקדש כיאות, מאז שהם מנהלים את ההקדש ללא שותפות עם נציגים מחוגים אחרים הרי הם מחלקים את טובות ההנאה מההקדש כמעט רק לאנשים מחסידי ..., ובשנים האחרונות הם לא מחלקים בכלל הכנסת כלה, ואף אחד לא יודע מה הם עושים עם כל הכסף שההקדש מכניס (יותר ממליון ₪ בשנה) ופקידי ההקדש לוקחים לעצמם משכורות עתק, ללא שום פיקוח של בית הדין על כן עליהם לתת דין וחשבון לבית הדין מכל הנעשה בהקדש.

מד. כמש"כ בשו"ת בעי חיי (שם סימן ריג):

'ועוד אני מדבר דאפילו היה הדין נותן שאין מחשבין עמו כיון שהלך לערכאות ונתמנה על פיהם צריך היה לתת עליו חומרי מקום שהלך לשם וכשם שבערכאות מחשבין עמו בדקדוק בראשונה ובאחרונה ויש להם דין וחשבון מצומצם לאפוטרופוס כן צריך לנהוג עמו בדיני ישראל כדכתב הרי"בש ז"ל (סי' שכ"ד) וז"ל ואע"פ שאין האפוטרופא צריך לתת חשבון לפי דין תורתנו מ"מ זה שנתמנה בעש"ג ובדינם נתחייב לתת דין וחשבון כי כן דרכם מחוקותיהם ונימוסיהם שהאפוטרופוס נותן חשבון מהנכסים כו' ע"כ.'

מה. וכל עוד ואינם עושים זאת הם בחזקת גזלנים, ואסור למסור להם שום כספים מכספי ההקדש, אפילו לו היו באמת אפוטרופוסים עאכו"כ שכפי שהוכחנו לעיל כלל אינם אפוטרופוסים.

מו. יתירה מכל זאת לא זו בלבד ש'התובעים' לא מונו ואינם בעלי דברים, הצורה בה הם מנהלים את ההקדש הינה נגד תנאי ההקדש, כך הם מחלקים את ההנאות למי שאינם תושבי ירושלים בזמן קבלת ההנאות שכן כאמור לעיל ההקדש הינו:

... לטובת עניי היהודים האשכנזים, הפרושים והחסידים, הגרים בירושלים, [שהיו] תושבי איזור ומחוז ... השייכת לרוסיה, ... הם יהנו מכך במגורים ולא בהשכנת [אחרים].

מז. דהיינו צורת ההנאה מההקדש היא רק על ידי שיגור העני בעצמו, ואינו יכול להשכיר את הדירה לאחרים, ובכסף זה לשכור לעצמו דירה במקום אחר, אלא מחובת מקבל ההנאה לגור באותה הדירה בעצמו.

מח. נשאלת אם כן השאלה, מאחר והוא חייב לגור בעצמו, והדירה היא בירושלים לאיזה צורך חוזר שטר ההקדש פעם אחר פעם ומדגיש שההקדש הוא לטובת הגרים בירושלים.

מט. והתשובה פשוטה שמי שאינו גר בירושלים כלל אינו יכול להגיש בקשה שברצונו לגור בירושלים בהקדש, אלא רק מי שגר בפועל בירושלים יכול להגיש בקשה.

נ. ה'התובעים' כידוע עושים את הגורל כך שיכולים לעלות בגורל, גם מי שאינו גר בירושלים כעת, ודבר זה הוא גזל כספי עניים, כך שאם אחזיר את הדירה להקדש בסופו של דבר אני מכשיל את ה'תובעים' בגזל נוסף.

נא. זאת ועוד, ה'תובעים' דואגים לחברי חבורתם ומחלקים את ההנאות כמעט רק לחסידי ... והחלוקה היא שלא כדין, כך הודה מזכיר ההקדש בדיון בבית המשפט.

נב. אין צורך להאריך בכך שחלוקה למקורבים אף אם כולם נהנים הינה מעילה בכספי המקדיש, בפרט שהמקדיש התנה במפורש:

[תנאי נוסף] הנאמנים יערכו הגרלה חוקית בין העניים הרשאים להנות מההקדש ומי שיצא בגורל יינתן לו חדר בו יגור במשך חמש שנים. לאחר מכן יחזיר אותו לנאמנים וכך הלאה תערך הגרלה בין הנהנים בכל חמש שנים.

הרי שחלוקה למקורבים בלבד הינה נגד תנאי ההקדש ומוגדרת כגזל כספי עניים.

נג. ועוד ה'תובעים' הינם מרימים יד בתורת משה כשהם הולכים לערכאות ללא היתר, ... ואינם ראוים להיות אפוטרופסים.

נד. ומה שטען ב"כ ההקדש בדיון שהרואה חשבון ורשם ההקדשות אינם מרשים להם לדון בבוררות על דבר זה, מצ"ב פרוטקול של ישיבת נאמנים (בהשתתפות הנאמן ... בלבד יחד עם רו"ח ועו"ד ומנהל ההקדש והמזכיר) ושם הם כתבו שבהתייעצות משותפת הם מחליטים שהרואה חשבון יוציא מכתב שאסור להם לחתום בוררות, וזה דומה למשל המפורסם של אותו יהודי שביקש מהפריץ שיאנוס אותו לאכול בשר חזיר, כך גם הם פושטים את טלפיהם ואומרים כשרים אני, ואנוס אני.

נה. למעלה מכך באותו פרוטקול הם מביאים את החלטת בית המשפט שעליהם ללכת לבוררות בבית הדין של .. לא שום סייגים, והם מחליטים להוסיף על עצמם את הסייגים שהם רוצים, מה שגרם שב... לא רצו לשבת בתיק זה וזה חזר לערכאות.

נו. והעיקר, על פי הלכה הם מחויבים לדון בדין תורה, וכל טענה ומענה אין להם על כך, והאמת כפי שכתבנו שהם כלל אינם אנוסים.

נז. חמור מכך ניתן לראות בעדותו של הרב ... מחשובי תלמידי חכמים שבחסידות ... בתיק של שכנו מר ... שגר בדירת ההקדש מילדותו המוקדמת וההקדש הגיש נגדו תביעת פינוי על פלישה לאור העובדה שרצה להעביר את זכות הדיירות מוגנת שלו לאחר כמקובל בכדי להעביר את שארית חייו במושב זקנים, ובמקום לקיים את מטרות ההקדש ולעזור לזקן גלמוד (שלא נישא מעודו) להיטיב את שיבתו, נאלץ לנהל איתם הליכים משפטיים ארוכים, ולא זו בלבד אף איימו על שכנו שאם יבוא להעיד את האמת לטובת הזקן הם ינקמו בו ויתבעו גם אותו לבית המשפט (כמובן שהם קיימו את האיום שלהם בסופו של יום).

נח. לא די להם באיום על עדים, הם גם ניגשו למשרד הפנים בכדי לזייף למר ... כתובות חדשות בכדי לזכות בתיק.

נט. נציין שלמרות ש'התובעים' התחייבו בבית המשפט שיסורו מדרכם הרעה, ויפסיקו לעשוק ולגזול, ויעשו את ההגרלות בצורה של הנהנים יוכלו לדעת שמתקיימת הגרלה, רק לאחרונה חילקו שתי דירות למשפחות ... , ולא היה פירסום על הגרלה (יצויין שמר ... סיפר שהסבירו לו שתהיה הגרלה, אבל שלא ידאג הוא יצא בגורל, ומר ... קיבל את הדירה לחמש שנים עבור שיפוץ של 50000 ₪ פחות מ1000 ₪ לחודש בעוד שמהאחרים לוקחים סוכם של כמה אלפי ₪ על הזכות לקבל טובת הנאה מן ההקדש).

ס. מן המקובץ עולה שאפילו לו היו אפוטרופסים הרי שיש להם גדר של אפורטופוס שסרח, וכבר קבע בית הדין הרבני (פד"ר ח"ב ע' 19) כי:

'אפוטרופוס שסרח מסלקין אותו בלי אזהרה והתראה, אם - כי כלל הוא לענין עונשין אין עונשין אלא אם - כן מזהירין - סילוקו של אפוטרופוס שסרח אינו מתורת עונש, אלא מפני התערערות נאמנותו של האפוטרופוס, שאינו ראוי למלא תפקיד זה; ואין לכן כל צורך בהתראה'.

בלשון החלטת בית הדין ניתן לראות שלא צריך הרבה, בשביל לסלק אפוטרופוס שסרח די שנאמנותו תתערער בכדי לסלוק, נראה שמן המקובץ מוכח הרבה למעלה מכך.

סא. ואף שבית הדין לא סילקו אותם מעולם, הרי הצהירו בפני בית הדין שעל הבעלות אינם מוכנים ללכת לדין תורה, אם כן בית הדין לא יכול לסלק אותם כי לא יבואו, נראה שבמקרה כזה, צריך להתייחס אליהם כאילו בית הדין סילק אותם שכן ברור שהסיבה שאינם רוצים לבא לבית הדין כי יודעים ודאי שיסלקו אותם, וגם אם לא מאחר והם גורמים שבית הדין לא מסלק אותם לא יתכן שירוויחו מזה.

סב. ולעצם העובדה שהם מרמים ומזייפים בשביל לנשל אנשים מזכויותיהם בהקדש הרי קיימא לן (קידושין סג ע"ב) שאין אדם חוטא ולא לו, הרי מוכח שהם גונבים מן העניים כסף, ואסור להחזיר להם את הדירה בשום פנים ואופן.

4. שיור וטובת הנאה בהקדש

סג. מי אם כן הם האפוטרופסים החוקיים, ברור שהדבר תלוי בהחלטת המקדישים והם קבעו, כי ה'אפוטרופסים יהיו צאצא אחד של כל אחד מהם וביחד איתם עוד שלשה נבחרים, ושלשת הנבחרים לא יחלקו הנאות לפי רוב אלא ביחד עם צאצאי המקדישים.

סד. במצב הנוכחי לא ניתן לומר ש'התובעים' מחלקים את ההנאות יחד עם צאצאי המקדישים, משכך אין להם שום זכות לחלק את טובות ההנאה, ואם כן, אסור לתת להם לגזול את צאצאי המקדישים.

סה. מצב זה בו המקדישים שיירו לעצמם את זכות חלוקת טובות ההנאה, הינו שיור בהקדש, וחלק זה הוא בבעלות פרטית של הצאצאים, ולא ניתן לגזלו משום סיבה ועניין.

סו. עם זאת היה אפשר לטעון שיש לזה גדר של טובת הנאה ואז דינו שונה כדלהלן אמנם לכאורה נראה לחלק בין מי שמשייר מנכסיו זכות לחלק שאין לזה דיני טובת הנאה אלא שיור בבעלות, שרק טובת הנאה של תרו"מ וכדומה שזה מה שהתורה נתנה בזה יש דיני טובת הנאה, אבל מי שהקדיש ושייר לעצמו בעלות על החלוקה הוא שיור גמור.

סז. ואף שהנו"ב (תניינא חו"מ סי' נא) כתב במעשה שהיה שם שמי שהקדיש כסף לעשותו קרן שפירותיה ישאו רווחים ללומדי תורה, יש לזה דין ככל טובת הנאה, זהו רק בכסף שכשנתנו למישהו להתעסק בו הרי ניתן להוצאה ואין דרך לשייר בקניינו, אבל בקרקע הרי ודאי שאם שייר לעצמו את האפשרות לקבוע מי יקבל את טובות ההנאה, עשה את זה בדרך של שיור בקנין ואין זה דומה לטובת הנאה של תרומות ומעשרות שנשארה לו רק הטובה בעצמה, ולא הקרן לצורך הטובה שבמקום כזה הרי יש לזה דין ממון לכולי עלמא.

סח. ועל כל פנים אפילו אם זה כן היה טובת הנאה, הרי דעת הרבה מהראשונים שטובת הנאה ממון וניתנת להורישה וליתנה במתנה, כן הוא דעת הר"ח, והסכימו עמו הרא"ש והר"ן והריטב"א, הו"ד בש"ך (חו"מ סי' שן ע"ש), ואם כן ודאי חלה צוואתם והגוזל מהם ומחלק את טובות ההנאה לבדו הרי הוא גזלן גמור, ואסור להשיב לו את הדירה.

סט. ואפילו להסוברים שטובת הנאה אינה ממון, הרי רוב האחרונים סבירא להו שיורשיהם יורשים אותה הלא הם: הש"ך (סי' רעו ס"ק ד), ונתה"מ (שם ס"ק ד), ומחנ"א (הל' טוה"נ), ונאות יעקב (אלגזי) (סי' ד - כג ב).

ע. והגם שהש"ך שם כתב שכל הזכות טובת הנאה הוא רק כשהוא בידו, אבל אם אינו בידו הרי אינו יכול להוציא כדי לחלק למאן דאמר טובת הנאה אינה ממון, הרי כבר הוכחנו שכעת אין זה בידם, כי הרישום הוא על שמם בטעות, והרישום בטאבו גם מבחינה חוקית במקרקעין לו מוסדרים כמו קרקע זו מהווה ראיה רק לכאורה, ובפועל בדירה מחזיק, ה'משיב אבידה' אם כן לכל הפחות לגבי דירה זו, אסור לבית הדין לפסוק שיחזירו את הדירה אלא למי ששיך לו ה'טובת הנאה' ולא למחזיק שרוצה לעשות את הטובת הנאה.

עא. ובפרט לפמש"כ הנו"ב שם שאפילו אם אי אפשר להוציא את הטובת הנאה כי אין זה בידו ואפילו אם זה שזכותו לחלק את ה'טובת הנאה' מחלק אותה שלא כדין "אין מהראוי להיות כפוי טובה ולעשות נגד רצון המת, ומצוה לקיים רצון המת החי בעלמא דקשוט".

עב. אם כן מאחר, ועד היום לא היה שום בית דין שדן בסוגיא זו ונתן ל'תובעים' הגזלנים זכות לגזול את 'טובת ההנאה' הרי בעצם ההחלטה להחזיר להם את הדירה, הוא נגד רצון המת, ואין זה מן הראוי כמש"כ הנו"ב.

עג. זאת ועוד שמראש ניתנה טובת הנאה ליורשים לאחר פטירת המקדישים ויורשיהם דור אחר דור, והזכות היא אותה הזכות שקיבלו הנהנים, אם כן אין מדובר בירושה אלא בחלוקה מראש עוד קודם שההקדש חל.

עד. ודוגמא לזה, הוא בשו"ת אבני נזר (יו"ד סי' שיב אות טו) שכתב:

'ויותר נראה לומר דמסתמא כשמקבלים איש למלך מקבלים אותו הוא וזרעו אם יהי' הגון למלכות כדין תורה והועיל משיחת אביו לו ולזרעו'.

עה. וכן מדויק ברמב"ם שכתב (מלכים פ"א ה"ז):

"ומאחר שמושחין המלך הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם ... ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם".

הרי שראינו דבר כזה בשררה כשזוכה בו הראשון זוכה לו ולבניו עד סוף כל הדורות ואם כן אם זה נוסח שטר ההקדש הוא הדין בזה.

עו. ועוד שהרי באמת זכו הצאצאים מדין ירושת שררה כמו שכתב הרמב"ם הנ"ל:

"ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם".

עז. ועוד שהרי כותבי השטר היו תלמידי חכמים גדולים (הרב ... היה רבה של ... ואח"כ ב... קודם שעלה לארץ ישראל – ראה אודותיו ב..., וגיסו היה האדמו"ר מ...) ובמקרה כזה הרי הדין ששטר שכתבו תלמיד חכם וניתן לומר שהשטר פסול או כשר אנו מניחים שתלמיד חכם ודאי לא טעה והשטר כשר, וכעין אמרם ז"ל (עירובין לב ע"א) חזקה הוא על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו, וכן כתב בפת"ש (חו"מ סי' מב ס"ק ט):

'ואם כן בהאי דנ"ד דהמתחייב הוא גדול הדור וכל הכתב והחתימה הוא כתב ידו ממש, ודאי דלא אמרינן דטעה בדבר פשוט. ומצאתי בתשובת כנסת יחזקאל (סי' צ"א), דהרב השואל שם כתב ג"כ סברא זו מפני שהיה מסדר השטר תלמיד חכם ובודאי לא טעה, והרב בעל כנסת יחזקאל לא חולק עליו בסברא זו'.

וראה עוד בדומה לזה שבאם כותב השטר הוא ת"ח יש אפשרות להסיק מדבריו בשטר מסקנות להלכה, וא"כ ודאי לא אמרינן שטעה, כך כותב הגרי"ש אלישיב (פד"ר כרך ז עמוד 269):

'והנה אילו הרשד"ם ז"ל בעצמו היה המסדר של ההסכם ההוא והי' כותב אפי' ילכו למדה"י, אולי היה אפשר להסיק מזה איזה מסקנה להלכה'.

ואף כאן לא יתכן שהם טעו בדבר פשוט כזה, והנה טענה זו היינו טוענים, גם אם השטר היה שטר רגיל על אחת כמה וכמה שנתנו לשטר תוקף של ערכאות ואם הדין שאינם יכולים להוריש לבניהם הרי שבזה שנתנו לו תוקף של ערכאות גרמו להכשילם להעביר על ידי הערכאות שלא כדין דבר שאי אפשר, ועל כרחך שהם הקנו את זה כדין ולא הכשילו חלילה את בניהם וצאצאיהם.

עח. ודוגמת ראיה לזה מן הגמ' (ב"מ סח ע"ב):

'בני רב עיליש נפק עלייהו ההוא שטרא דהוה כתיב ביה פלגא באגר פלגא בהפסד אמר רבא רב עיליש גברא רבה הוא ואיסורא לאינשי לא הוי ספי מה נפשך אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד אי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר'.

ופירש"י: 'לא הוי ספי - לא היה מאכיל רבית לבעל הבית, דאי קביל עליה הכי - ריביתא הוא, דקטרח בפלגא דפקדון משום פלגא דמלוה, אלא ודאי שטרא הכי מפרשינן ללישניה - שקיבל עליו איזו מהם שירצה'.

עט. הרי לנו שאנו טורחים לפרש את לשון השטר כדי שלא נעמיד את רבי עיליש שהיה גברא רבא כטועה, חזינן שאנחנו לוקחים בחשבון מי הוא כותב השטר כשאנו באים לתת פרשנות דחוקה לשטר כדי לבארו, וא"כ ה"ה בזה, וכ"כ הרשב"א שם:

'ולי נראה דה"ק אי אינש אחרינא הוא הוה אמינא שטרא דוקא ותנאי של איסור הוא ושטר פסול הוא אלא מהדרינן ליה אעיקר דינא דעסקא דהיינו פלגא מלוה ופלגא פקדון ואי מטא ביה הפסד לא שקיל מרי עסקא אלא פלגא אבל השתא דרב עיליש גברא רבה הוא אמרינן האי שטרא דוקא ותנאי של היתר הוא שכך התנו'.

פ. וכ"כ בחי' הריטב"א שם ע"ש, וכ"כ בקונטרס הראיות לריא"ז שם ע"ש, וע"ע בחי' הרמב"ן שם ובשו"ת הרדב"ז (ח"ה סי' רטז) שמאריכים לדון מה אכפ"ל אי רב עיליש הוה גברא רבה או לא, ובפסקי הרי"ד שם שלא היה שייך לפרש כן את לשון השטר.

פא. יותר מזה מצאנו במש"כ תלמיד הרשב"א שם שאין הכוונה דווקא אם הוא גברא רבא ודי בכך שהוא מוחזק בכשרות שאינו עובר על איסור:

'בד"א בסתם בני אדם שאינן מוחזקין לגמרי בכשרות, אבל יצא שטר כזה על אדם שהוא מוחזק לגמרי בכשרות, וטען שלא נעשה התנאי באיסור אלא כך משמעותו של לשון מחצית בשכר אם ארצה ובהפסד לא אפסיד אלא שליש או מחצית בהפסד אם ארצה ובריוח אטול שני שלישים, הרי הוא נאמן ובידו הבחירה ליטול איזה מהן שירצה'.

פב. והצאצאים הרי הודיעו בגילוי דעת שהם מתנגדים לשליטת ה'תובעים' בתיק זה בהקדש.

5. טענינן לגבאי צדקה

פג. לגבי הטענה שהועלתה שאין הנאמנים צריכים להביא ראיה לכך שהם המוחזקים כי טענינן ליורש, כאן אין מה לטעון להם כי אין מי שיכול לשנות תנאים של הקדש חוץ מהמקדיש בעצמו, והרי זה ברור שגם שנים רבות לאחר ההקדש עדיין התקיימו בחירות להנהלת ההקדש, ואם כן מאחר ואין מה לטעון לא יעזור שעושים להם טענינן.

פד. זאת ועוד מנין שלגבאי צדקה עושים טענינן, ואפילו אם תאמר שעושים להם, הרי כאן הוכחנו שמעולם לא מונו להיות גבאי צדקה כדין, ואין להם אפילו טענה שמונו כדין, אין לעשות להם טענינן שמונו כדין.

פה. זאת ועוד הרי נאמנים אלו כפי שהוכחנו גוזלים את היורש האמיתי שזה העניים, וצריך לעשות טענינן לעניים המסכנים ולא למי שהעמיד את עצמו להיות גבאי כדי לגזול את העניים.

פו. והעיקר שעושים טענינן למי שמוחזק בקרקע, וגבאי צדקה לא נחשב מוחזק, ובפרט שכשנכנסו לתפקידם הרי היה בדירה דייר מוגן והוא נחשב המוחזק כמש"כ בפתחי חושן (שכירות פ"ה הערה נו), ואף שיש חולקים הרי כאן לא ברור במה הם מוחזקים אפי' אם מונו לנהל את זה וא"כ מעולם לא היו מוחזקים בדירה זו ומה שייך לעשות להם טענינן.

פז. עם זאת במצב שלא התקיימו בחירות ניתן לקבוע שאם נהני ההקדש יבחרו מישהו מסוים יש לו דין של יתומים שסמכו אצל בעה"ב (גיטין פ"ה מ"ד) שחייב לעשר פירותיהם, (שם נב ע"א) ואם מכר בנכסיהם מה שעשה עשוי (ועמ"מ נחלות פי"א ה"י שתמה למה לא הביא הרמב"ם הל' זו, אבל הובאה בהרבה ראשונים, ומכללם גם בספרי הפסק כמו ברי"ו מישרים נתיב כו ח"א דף עא טור ג, וס' העיטור ערך אפיטרופוס, ופסקי הרי"ד גיטין שם, ופסקי ריא"ז גיטין פ"ה ה"ב אות ז, ואגודה שם סי' פט, ורא"ש שם סי' ד, וטור חו"מ סי' רצ, ושו"ע שם סכ"ד, אבל עי' במל"מ שם ה"ו שהביא נידון ארוך אם מוסיפים לו מנכסי היתומים או רק מה שיש לו יש לו ואין בי"ד נותנים לו עוד נכסים), נראה שבמצב הנוכחי עד לקיום בחירות והשבת ההקדש לפי קיום תנאיו המקוריים, הרי שרק עמותת ... יש להם יתומים שסמכו עליה, ה'תובעים' הנוכחיים אין להם שום סיבה לקבל את נכסי ההקדש כפי שפירטנו.      

לסיכום:

בית המשפט מעולם לא מינה אותם לאפוטרופסים על נכסי ההקדש שהוקדשו בשנת 1314 (למנין המוסלמי).

התובעים אינם בעלי דברים לתבוע נכסים בשם הקדש זה.

עד לקיום בחירות על השואל להעביר את הנכסים למי שסמכו עליהם היתומים כנ"ל.

תגיות