בס"ד
מס. סידורי:229

אחריות על נתינת עצה

שם בית דין:שדרות
דיינים:
הרב בר-אלי אריאל
תקציר:
מ' המליץ לד' על קבלן. ד' שמע בקולו והעסיק את הקבלן. המחיר על העסקה היה גבוה. ד' תבע את הקבלן והקבלן יצא זכאי.
ד' תובע את מ' על הפרשי המחירים בין הערכת שמאי לסכום שגבה הקבלן. מ' טוען שלא לקח אחריות על מחיר העסקה.
פסק הדין:
בית הדין פסק כי אין די ראיות להוכיח שד' סמך על מ' לחלוטין ולכן מ' פטור, אך ראוי לו לפצות את ד' שהפסיד כיוון שנהג על פיו.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

ד' שיפץ את ביתו בחיפה, באמצע השיפוץ הוא גילה שהקבלן אינו אמין ולכן עזב אותו.

ד' תרם סכומים נכבדים לעמותה בדרום, נוצרו קשרים בינו לבין מ' אשר היה מנהל עמותה.

מ' הציע לד' עזרה על מנת לסיים את השיפוץ. הוא המליץ על קבלן מהדרום המוכר לעמותה, "הוא יסיים את העבודה על הצד הטוב ביותר". הקבלן הגיע לחיפה ובאותו ביקור השמיע הערכה שהעבודה תעלה 90000 ₪ מקסימום. בפועל ד' שילם 124000₪ עבור השיפוץ.

ד' כבר תבע את הקבלן בבית הדין הרבני באשקלון בטענה של אונאה. בית הדין קיבל את עמדת הקבלן ופסק שהפער במחיר, סביר.

כעת ד' תובע את מ' על האחריות שלו לעלות הגבוהה של השיפוץ.

טענות

תובע א) לאחר שנכוויתי עם קבלן אחד הייתי זהיר יותר ולכן שאלתי במפורש את מ' למה לקחת קבלן מהדרום עד חיפה? הוא ענה לי "מדובר בקבלן טוב אשר עשה שיפוצים במבנים של העמותה באיכות ומחיר טוב." מ' הרגיע אותי ואמר "אתה לא תשלם יותר עקב המרחק". אמרתי למ' אני לא מבין בבניה, אני סומך עליו.

לדעתי יש פה מעילה באמון מצד מ', הוא לא דאג כלל לעלות הבניה, אני בתמימות שילמתי על סמך זה שמ' מסכם עם הקבלן. לא העלתי בדעתי שאין שום משא ומתן עם הקבלן. פעם אחת לא זכרתי את הסכומים המדויקים ששילמתי, ולכן נתתי עוד 40000 ₪, ללא ידיעה שאנו חורגים כל כך הרב מהסכום המקורי. אני הבנתי שההצעה של 90000 ₪ היא הפרזה ותפקידו של מ' להוריד את הסכום. מ' עצמו הודה, עכשיו בדיון, כי היה לו תכנון לדאוג שכל התשלום עבור השיפוץ יעבור דרכו. האם אין כאן הודאה בדבר האחריות שלו לעסקה?

ב) ברור לי שהקבלן ניצל אותי והפקיע מחירים בצורה מוגזמת לחלוטין. לקחתי שמאי מקצועי שהגיע למבנה בחיפה לאחר השיפוץ וסקר את כל התיקונים. הוא נתן חוות דעת של 56000 ₪ בלבד. אציין שבפני השמאי הונחה שמאות קודמת כלפי הקבלן הראשון בטרם נכנס הקבלן החדש לתמונה.

אם כן ישנה דרך לבדוק בדיוק אלו עבודות נעשו. אני תמה על בית הדין הרבני שהתעלמו מהשמאות הזו שעלתה לי 4000 ₪ והסתמכו על חוות דעת של אדם שלא היה בדירה!

לסיכום אני תובע תביעה אישית את מ' על הנזק שנגרם לי בגללו- 60000 ₪.

נתבע – הקשרים ביני לתובע היו קשרים קרובים שוחחנו לפחות פעמיים כל יום. ד' התייעץ איתי על כל מיני מוסדות שברצונו לתרום להם ובסך הכל מדובר על תרומה של יותר ממליון שקלים למוסדות שונים. האירוע המדובר היה לפני שבע שנים ואז ביקרתי בביתו של ד' ראיתי את הבלגאן שנוצר בבית והצעתי את עזרתי. הקבלן המדובר ידוע כקבלן טוב אשר אפשר לסמוך עליו. עד לרגע זה אני בטוח שזו הייתה עצה טובה. הוא לקח את העבודה ברצינות ועבד עם ששה עובדים במשך 11 ימים רצוף. העובדים לנו בחיפה לכן העבודה החלה בבוקר והסתיימה בלילה ולא כמקובל – עד השעה ארבע אחרי צהריים.

לגבי הטענה של ד' על מחיר מופקע כבר נשלל הדבר בבית הדין הרבני. אף בצורה פשוטה ניתן להוכיח זאת. אם ניקח בחשבון תוספת מע"מ על ₪ 90000 נגיע כבר לסכום של ₪ 104000 אם כן הפער בהחלט סביר. התובע עצמו הזכיר שהוא בחר בריצוף יקר יותר ועל דרך זו ניתן לשער שהיו הוצאות לא צפויות נוספות.

במשך העבודה בקרתי בדירה וראיתי כי הדברים מתקדמים, התרשמתי שנוצרו קשרים אישיים בין הקבלן לד' הם אכלו ושוחחו יחד. חשבתי מראש שהתשלום יעבור דרכי אך העניינים התגלגלו אחרת. לא סוכם שאני אחראי על השיפוץ בשום אופן שהוא, לקחתי אחריות על "השידוך" אבל לא מעבר לכך. האחריות שלי מתמצאת בכך שהבאתי קבלן שאינו רמאי, אני סומך עליו והוא סומך עלי.

ברור הדין

א. האם ניתן לקיים דיון לאחר שכבר ניתן פסק דין?

ב. המשמעות הממונית של עצה שאינה הוגנת.

ג. האם הייתה קבלת אחריות?

א. האם ניתן לקיים דיון לאחר שכבר ניתן פסק דין?

לפנינו פסק הדין של בית הדין הרבני באשקלון הקובע שאין אפשרות להוציא חזרה מהקבלן את התשלום. הנימוק הוא שד' הסכים לסכום של 90000 ₪ וממילא החריגה סבירה.

לכאורה אין אנו רשאים לדון בתביעה שלפנינו לאחר פסק בית הדין וזאת על פי הגמרא:

"בית דין בתר בית דין לא דייקי" [בבא בתרא קלח].

ובסגנון אחר:

"אין ב"ד רשאים לשמוע דבריו כלל אחר שכבר יצא זכאי מב"ד הראשון" [סמ"ע בשם תשובת הרא"ש סימן י"ט סק"ב].

אולם בנידון דידן נראה שאין הלכה זו [1]קיימת: אנו לא חוזרים לדון את הקבלן, הנתבע הוא מ'.

הדיון מתמקד באחריות שלו לעלות השיפוץ. זו שאלה חדשה שלא נידונה בעבר, באופן עקרוני ניתן לחייב את מ' על אף שנפטור את הקבלן.

השאלה הניצבת בפנינו היא האם הייתה פה התחייבות של מ' לדאוג למחיר זול? לעומת זאת השאלה בהקשר לקבלן היא: האם הייתה פה הונאה? אף אם נניח שהמחיר הוא יקר, אין זה מחייב את דין הונאה שהרי ישנם קבלנים יוקרתיים שזה הוא המחיר שלהם! אולם אם מ' באופן פרטי התחייב לדאוג למחיר זול, אזי הוא חייב לעמוד בהתחייבות האישית שלו.

ב. האם יש משמעות ממונית לעצה שאינה הוגנת?

מ' לא קיבל שכר ולא חתם על חוזה עבודה, הוא בסך הכל ניסה לעזור לד', האם בכלל ניתן לתבוע אותו? כמובן שברקע ישנו שיקול של העמקת הקשר עם התורם אולם לא הייתה טובת הנאה ישירה. הסיבה שיש לתת משמעות ממונית לדבריו היא בהלכות נזיקין מדין גרמי. כאשר אנשים סומכים על דיבור של אדם ועל פיו מוציאים ממון, ולבסוף הוברר שהוא הטעה אותם, עליו לשלם להם, הוא גרם להם הפסד. הדוגמא המובאת לכך בגמרא היא שולחני הממליץ על מטבע כסף שהיא אינה מזוייפת ולבסוף התברר שהמטבע אינה תקינה, הוא חייב לשלם [ב"ק צט:]. הדברים מובאים להלכה בשולחן ערוך חושן משפט סימן שו סעיף ו:

"המראה דינר לשולחני, ואמר לו: יפה הוא, ונמצא רע, אם אינו בקי, חייב לשלם אף על פי שהוא בחנם".

בגמרא ובשולחן ערוך מובא תנאי בסיסי לכל ההתחייבות הזו:

"והוא שיאמר לשולחני: עליך אני סומך, או שהיו הדברים מראים שהוא סומך על ראייתו".

רק אם נותן העצה ידע מעבר לכל ספק שדבריו משפיעים ובגללם המתייעץ יפעל, רק אז ישנו חיוב נזיקין.

במקרה שלנו יש לברר האם ד' אמר למ' שהוא סומך עליו לגמרי? האם הדבר נאמר על הטיב של הקבלן או גם על הצעת המחיר שלו?

ישנה אפשרות נוספת לחייב אדם על עצה שאינה הוגנת, מדין ערב. כאשר אדם מקבל ערבות על עצמו בשעת ההלואה הוא מחוייב אף אם לא נעשה מעשה קניין. ["בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה" בבא בתרא קעג:]. ניתן להרחיב את הרעיון של ערב על הלוואה ולטעון שכל אדם היודע כי יפעלו על פי עצתו הוא מקבל על עצמו ערבות לתוצאה, הזכות לקבוע בבטחון עמדה הנוגעת להוצאה כספית מלווה בהסכמה לשאת בתוצאות.

"האומר למלוה להלוות ללוה כי בטוח הוא, ועשאו על פיו והיה שקר, חייב לשלם לו, דהוי כאילו נתערב לו" [קכט סעיף ב].

האם הרמ"א מתכוין כפשוטו לערב או לגרמי?

הגר"א ציין את הגמרא של שולחני כמקור הדין, משמע שהחיוב מדין גרמי. וכן כתב הנתיבות שם בשם הש"ך [ס"ק ב]. וכן אנו מוצאים בדברי הגר"א בדין אחר:

"לך ואבוא אחריך- חייב" [סימן י"ד סעיף ה].

אדם אשר הטעה את חבירו ואמר לו שהוא יבוא להתדיין איתו בבית דין בעיר אחרת, לבסוף הוא לא התייצב לדיון, חייב לשלם את ההוצאות. הגר"א במקום ביאר שהחיוב הוא מדין גרמי.

אומנם הנתיבות בסימן ש"ו [ס"ק ו] הביא בשם הריטב"א לחייב מדין ערב:

"כתב השיטה מקובצת אע"פ שלא קיבל עליו בפירוש, כיון שנתן לו מעותיו וסמך עליו חייב לשלם, דבהאי הנאה דסמך עליו ואלמלא הוא היה לוקח ע"י אחרים נשתעבד מדין ערב, וזה ענין שכירות פועלים שחייבין לשלם להבעלים מה שמפסידין בחזרתן, וכן הבעה"ב לפועל, דכיון שסמכו זה על זה נתחייבו זה לזה, דפעולת פועל בידו הוא, וכל דבר שבידו לעשות ולא עשה מחויב לשלם אף היזק הריוח שהיה יכול להרויח."

להסבר זה החיוב הוא רחב יותר: בדרך כלל אין אפשרות לחייב על מניעת הרוח- "המבטל כיסו של חבירו פטור", כאן הערבות של נותן העצה מחייבת אותו בתשלום אף על מניעת הרוח [ריטב"א בבא מציעא עג:]. נפקא מינא נוספת: אם החיוב הוא מדין ערב אז ניתן לחייב בשוגג, כל שהעסקה לא יצאה לפועל כמתוכנן, הערב חייב [פסקי דין רבניים חלק ג עמוד 18] אך מדינא דגרמי אי אפשר לחייב את המזיק אם הוא שוגג [ש"ך שפ"ו ס"ק ו].

להלכה כתבו הרבה פוסקים שאין דברי הנתיבות בשם הריטב"א מוסכמים ולכן אין אפשרות להוציא ממון על בסיס זה [שו"ת מהרש"ם ח"א סימן ע"ז,ישועות מלכו סימן כב, אמרי בינה דיינים סימן כ"א, יעויין חזו"א ב"ק סימן כ"ב].

ג. האם הייתה בפועל קבלת אחריות?

יש בפנינו סיפור מורכב אשר ארע לפני שבע שנים.

ההתרשמות שלנו מושתת על כמה נתונים: 1) עיון בסיכום של הקבלן לכלל העבודה. 2) עיון בחוות דעת של שמאי מקרקעין שביקר בדירה לאחר השיפוץ. 3) עיון בחוות דעת של שמאי מקרקעין שביקר בדירה קודם השיפוץ. 4) שיחה ישירה עם הקבלן. 5) התייעצות עם אנשי מקצוע העוסקים בבניה.

א) לאחר עיון בכל הנ"ל הרושם שלנו לגבי המחיר של השיפוץ הוא שהוא יקר וישנה פה חריגה מעלות שיפוץ רגיל. כאשר מציגים את הקף העבודה בפני אנשי מקצוע הם מתקשים להסביר מה גרם לעלות גבוהה כל כך. גם אם נחשב בצורה אחרת – 11 ימי העבודה של ששה פועלים, נשאר עוד סכום ניכר אשר קשה להסביר אותו בתירוץ של עלויות חומר וכדומה.

מצד שני להערכתנו אין כאן רמאות - במקצוע של בנין ושיפוצים אין כללים נוקשים המחירים מושפעים מהשם של הקבלן ומאיכות החומר אשר איתו הוא עובד. הקבלן מראש נקב בסכום של 90000 ₪ וד' לא התווכח הוא נתן להבין שהמחיר מקובל עליו [גם אם בלבו סמך על מ' שיוריד את המחיר, בפיו הוא לא אמר כלום] לסיכום המחיר שנלקח הוא גבוה ויקר.

ב) יש לדון על האחריות של מ' משני פנים:

1. ההצעה לקחת את הקבלן - האם ההצעה כשלעצמה עצה רעה?

2. אחריות על מחיר העבודה - האם מ' גרם לנזק כספי בכך שאמר לד' לשלם את מלוא המחיר? [במילים אחרות האם התשלום לקבלן היה רק על פי דיבורו של מ' או שד' ניהל את העיסקה בכוחות עצמו.]

לגבי ההצעה של בחירת הקבלן - העצה לקחת את הקבלן מבחינתו של מ' היא עצה טובה, מדובר בקבלן אחראי שמתחיל ומסיים את העבודה, הוא מכיר אותו וסומך עליו. אין כאן רשלנות מצד מ' ולכן אין כאן חיוב מדין גרמי ולא מדין ערב.

מחיר העבודה הוא יקר, במידה ומ' לקח על עצמו את העלות הרי יש פה רשלנות וניתן לחייבו מדין גרמי! מ' ניהל בעבר מספר פרויקטים של בניה לכן ד' סמך עליו וציפה ממנו למחיר טוב.

האם מ' לקח את האחריות לגבי מחיר העבודה? התשובה אינה ברורה, הקבלן טוען במפורש שד' לקח אחריות על כל העבודה. הוא שילם על כל שלב בעבודה מתוך מודעות למה שנעשה. אין לו ספק שמ' אינו חלק מליווי הפרויקט! מ' עצמו מסביר שהעיקר מבחינתו היה האיכות של העבודה. מ' אכן אמר משפט "אני אחראי לכך שהקבלן לא ירמה אותך" מצד שני הוא התכחש לכל אחריות למחיר העבודה "אני לא קבלן, אין לי אחריות מעבר לשידוך עיקר כוונתי הייתה שהעבודה תתבצע."

האם ניתן להתמקד במילים אשר מ' אמר בפנינו "אני אחראי לכך שהקבלן לא ירמה אותך" וללמוד שמ' מודה שאכן הוא קיבל אחריות למחיר העבודה. אין לנו ראיות חיצוניות מעבר לנטען בפנינו.

מ' מסביר שבתחילה חשב להתערב בהיבט הכספי ואף אמר שהתשלום יעבור דרכו. בפועל לא ניתן להגיע מהדרום כל יום לחיפה וממילא אין שום ספק שאין לו קשר למחיר וד' בלבד שילם על אחריותו.

לאור כל הדברים הללו אין לנו מספיק ראיות כדי להוכיח שאכן מ' לקח את האחריות הכספית על כתפיו.

מסקנה- מ' פטור מהדין, אולם ראוי[2] לו לפייס את ד', בסופו של דבר נגרם לו הפסד בעיסקה זו שסוכמה על פי עצתו.



 [1]אף שבית הדין כתב על חוות דעת של השמאי שהיא שטחית, אנו חושבים אחרת.. מכח הדיון החדש מתבררת המציאות כפי שעולה לנגד עיננו ועל זה נאמר אין לו לדיין אלא מה שעניו רואות. [וכן כתב בשו"ת חתם סופר סימן נ].

[2] בדומה לדין "תרעומת" המובא במשנה בפרק השוכר את האומנים.

תגיות

אונאה בדיני עבודה - אונאה בקבלן אונאה בדיני עבודה - אונאה בקבלן מניעת רווח - אופנים שחייב דיבור שגרם לנזק - חיובו "דין ערב" - כל שנעשה מעשה על פיו חייב "מדין ערב" גדרו - הצורך בכוונה עירעור - "בי דינא בתר בי דינא לא דייקא" עירעור - התדיינות מחודשת בפני בית דין אחר עצה שאינה הוגנת - שולחני האומר על מטבע שהוא טוב ונמצא רע עצה שאינה הוגנת - ניתן לחייב רק כשנותן העצה יודע בודאות שסומכים עליו המלצה על בעל עסק - המלצה על קבלן יקר עצה שאינה הוגנת - אמר למלווה להלוות ללווה ולא החזיר מבטל כיסו של חברו - בדין ערב חייב דיבור שגרם לנזק - אמר לחברו שיבוא להדיין עמו בעיר אחרת ולא בא "דין ערב" - חייב גם על מניעת רווח מעשים שמתחייבים מדין ערב - כשאמר למלווה להלוות והלווה על פיו מעשים שמתחייבים מדין ערב - פועל שסכם עם בעל הבית וחזר בו והפסיד בעל הבית מעשים שמתחייבים מדין ערב - בעל הבית שסכם עם פועל וחזר בו מעשים שמתחייבים מדין ערב - האומר לחברו שיבוא להדיין עמו בבית דין במקום אחר ולא בא המלצה על בעל עסק - אם לקח אחריות על המחיר או רק על טיב העבודה המלצה על בעל עסק - אם המלצה על קבלן יקר וטוב נחשבת עצה רעה תרעומת - אדם שיעץ והפסידו בגללו לפנים משורת הדין - אדם שיעץ והפסידו בגללו תוקף פסק הדין כלפי הצדדים לדיון בלבד - מותר לבית דין לדון אחרי בית דין כשהנתבע אינו אותו נתבע שו - הלכות אומנים - סעיף ו סימן קכט - סעיף ב דף קלח - עמוד ב דף צט - עמוד ב דף קעג - עמוד ב