פועל שגרם נזק

פועל שפשע בעבודה וגרם נזק לבעל הבית

מזכיר במכון שמקבלים לטיפול ילדים, והמכון מקבל תקציב על כל ילד שהוא מטפל, ומשלם להורים על כל ילד שהם מביאים לו. מנהל המכון ביקש מהמזכיר שיעשה רישום מדוייק כמה ילדים כל הורה מביא להם. המזכיר לא ידע עד כמה חשוב ענין הרישום, והסתפק ברישום שהורה פלוני הביא ילדים, וכן הורה פלוני. בסוף כל תקופה היו ההורים מגישים חשבון לקבלת תשלום עבור הילדים שהביאו. כיון שלא היה רישום של המזכיר כמה ילדים הביא כל הורה, היו כמה הורים שרשמו יותר ילדים שהביאו ממה שבאמת הביאו, ונגרם הפסד למכון. לימים נודע למנהל שהמזכיר לא רשם כראוי כמה ילדים הביא כל הורה, ועל ידי זה ההורים רשמו יותר ילדים ממה שהביאו, ונפסד המכון, לאור זה תובע המנהל מהמזכיר תשלום עבור הנזק שנגרם על יד המזכיר. האם באמת יש למנהל תביעת ממון על גרם נזק שנגרם על ידי המזכיר.

תשובה

המזכיר חייב להחזיר קצת משכרו שבכל חודש לפי הנראה לדיין, כיון שלא עבד כראוי ופשע בעבודתו. אבל אין למזכיר חיוב מדין תורה לשלם על הנזק שנגרם על ידו, וגם חיוב בדיני שמים אין למזכיר לשלם. אבל מכל מקום, כיון שעל ידו נגרם נזק למכון, כדי לצאת מעונש כלפי שמים, יש לו לשלם כל הנזק. וכל זה רק לדינא. אבל למעשה אין להאמין למנהל שהפסיד ממון רק בבירור בבית דין.

ביאור התשובה:

ראיה מדין מוסר שטר פרוע למלוה דפטור מדינא דגרמי

הנה נזק זה אין להחשיבו כדין גרמי דקיי"ל בדינא דגרמי חייב (סי' שפ"ו סעיף א), כיון שאין ודאות שיהיה נזק אם לא ירשום כמה ילדים מביא כל הורה, שהרי ההורים בחזקת כשרות הן. ועוד, שאין הנזק נגרם על ידו באופן ישיר, לפיכך אין בנזק כל שייכות לדינא דגרמי.

ויש להביא ראיה לדין זה משו"ת הרשב"א (חלק א סימן אלף נב) בדין נאמן שהשלישו אצלו שטר שמקצתו פרוע עד שיפרע הלוה כל השטר, ופשע הנאמן, ומסר את השטר למלוה, וחזר המלוה ותבע את הלוה על כל הסכום שכבר פרע. וז"ל

"מי שפרע מקצת חובו, והשליש את השטר עד שיפרע השאר. והלך השליש והחזירו למלוה, וחזר וגבה בו כל החוב, והשליח מודה בכך. פטור מדיני אדם שאין זה אלא גרמא בנזקין. ואם עדיין לא גבה החוב משמתינן ליה לשליש עד דמקבל עליה כל אונסא דאתי ליה ללווה מחמת אותו שטר. דכל גרמא בנזקין מחייבין את הגורם לסלקה" עכ"ל.

והביאה להלכה הרמ"א (חושן משפט סי' שפ"ו, ג. ובסימן נה, א).

והקשה הסמ"ע (סי' נ"ה ס"ק ה') על דברי הרמ"א שפוטר בהחזיר שטר למלוה וחזר וגבה בו, מדברי המחבר בסימן מ"ו סעיף לז, בדין עדים שהודו שחתמו על השטר בשקר שחייבים לשלם מדינא דגרמי, ומדוע הכא פטור, ומתרץ הסמ"ע על פי המבואר בסימן שפ"ו, דדינא דגרמי אין חייב אלא כאשר הנזק נעשה מיד, וגם כשברי היזקא, לפיכך בחתמו שקר הנזק נעשה מיד וברי היזקא, מה שאין כן במסר שטר פרוע למלוה. ולא מבאר הסמ"ע מדוע במסר שטר פרוע הוי נזק ברי ומיד, יותר ממעיד עדות לשקר.

ובנתיבות המשפט ביאורים (סימן נה ס"ק ב) כתב, וז"ל:

"עיין סמ"ע סק"ה. ולכאורה אינו מובן, דמה הפרש יש בין שחתמו שקר או מסרו שטר פרוע שהוא שקר. ונראה לפרש, כשחותמין מיד יוצא הקול שנשתעבדו נכסיו ואינו יכול למכור שום נכסים, ומזיקין אותו תיכף, והוי גרמי כיון דההיזק נעשה מיד, משא"כ בהחזרת שטר פרוע אין יוצא קול ולא נעשה ההיזק מיד רק בשעה שגובה, וגם לא ברי הזיקא דאימר לא יגבה והוי כגרמא בנזקין דפטור. עכ"ל.

הנה מחדש נתיבות המשפט, שבחתימת עדים על שטר מלוה, מיד מזיקו על ידי הקול היוצא שחייב כספים, ומחמת חתימתן לא רוצים לקנות נכסיו, מה שאין כן כשמחזיר שטר.

ולעניות דעתי אם לזה התכון הסמ"ע היה לו לפרש, דאין הדברים כל כך פשוטים לומר שהקול נחשב כנזק. ועוד, דאפלו אם נחשב זאת כנזק, אין הנזק שוה כסכום כל התביעה, דהרי דבר פשוט שאם יש קול לא מפסיד נכסיו לגמרי.

ולפי עניות דעתי החילוק הוא מבואר, שבחתמו שקר הרי הביאם בשכר לחתום שקר כדי להוציא ממון, לפיכך הוי ברי היזקא שיוציא ממון על ידי חתימתן, והנזק נעשה מיד כשהשטר בידו, אבל בשליש שהחזיר השטר, מנין לנו שהמלוה יוציא ממון שאינו שלו, לפיכך הוא גרמא, ולכן אינו נזק מידי. והנה, נידון דידן בודאי אינו ברי היזקה שההורים ירמו ויבקשו יותר מן המגיע להם, וכן אין ההיזק נעשה מיד, ונידון דידן עדיף מיניה. ועיין בפתחי חושן (נזיקין פרק ג' הערה ס והערה סא) מה שהאריך בזה, ונידון דידן לכל השיטות שם אינו דינא דגרמי.

מדוע אין חייב בידי שמים מדין גרמא

וכיון שנתבאר שאין לחייבו מדינא דגרמי, יש לדון האם יש לחייב מדין גרמא, דאף על פי שגרמא בנזקין פטור (סי' שפ"ה), מכל מקום לפי הרבה פוסקים גרמא בנזיקין חייב לצאת ידי שמים. דהנה המאירי בריש הכונס (ב"ק נו, א) כתב שכל גרמא חייב לצאת ידי שמים, אבל בערך ש"י סימן כח כתב שמדברי התוס' בפ' הכונס משמע דלא כמאירי, וכן בקצות החושן סימן לב ס"ק א' כתב שגרמא פטור לצאת ידי שמים. אבל בנחל יצחק סימן ע"ה סעיף ט ענף ו האריך להוכיח שכל גרמא בנזיקין חייב לצאת ידי שמים, וכן כתב במנחת פתים סימן שפ"ה סעיף ג' [עיין עוד בפתחי חושן הלואה פרק ב הערה עו שהביא הרבה השיטות בזה]. מכל מקום בשוגג פטור אף מדיני שמים, כן כתב במנחת פתים שם, וכן כתב המאירי (שם) "אלא שיראה לי הואיל ומ"מ מתכוין הוא להזיק ולא למצוה חייב בדיני שמים". ועוד (שם) "אלא שיש מהם שפטור אף בדיני שמים והוא שאין כונתו כלל להיזק, כי הוא יודע תעלומות לב" עכ"ל. הנה כתב דדוקא אם מתכון להזיק חייב, ולפי זה בנידון דידן, אף על פי שפשע בעבודתו, כיון שלא התכון להזיק פטור אף לצאת ידי שמים.

אלא שיש לחייבו על שהתרשל בעבודתו, דכיון שהמנהל אמר לו שעבודתו כוללת רישום מדוייק ולא עשה כן, הרי ששכרו צריך להיות פחות, לכן נראה שיש להפחית משכר עבודתו.

דין פועל שגרם נזק בגרמא

אלא שלכאורה היה אפשר לחייבו מהא דבבא מציעא (עג, ב) ששלח שליח לקנות יין בזול ולא קנה, דחייבו לפועל לשלם על גרם הפסד דאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, וכתבו הראשונים בסוגיא (עיין שיטה מקובצת והריטב"א) שאף על פי שהנזק היה בגרמא, מכל מקום תיקנו לחייב כל פועל אפילו בגרמא כיון שעליו בעל הבית סומך והאמין לו, ובההיא הנאה שהאמין לו נתחייב לו כל נזק שיגרום לו, וכן פסק הנתיבות להלכה (סימן קפג ס"ק א. סימן קע"ו, לא. ובסימן ש"ו, ו.) דשותף או פועל חייב על מניעת הריוח מטעם אם אוביר.

אבל באמת נראה שאינו דומה, דכבר האריך בזה בספר ערך ש"י (סימן שפ"ג סעיף א') בדין פועל של סרסור שגילה סוד המקצוע לאחר וגרם נזק לבעל הבית, ורצה השואל לחייבו מדברי נתיבות המשפט, וכתב שם שנתיבות המשפט איירי באופן שקיבל עליו לעשות דבר מסויים ולא עשהו, שהאמין לו על הדבר הזה במיוחד, מה שאין כן במעשה שנשאל, היה סתם פועל שלו, וכן בנידון דידן, אף על פי שאמר המנהל לעשות רישום מדוייק לא עבודה זו בלבד הוא עושה. ועוד נראה לחלק, דבשליח ידע השליח שהמשלח ירויח ופשע, מה שאין כן בנידון דידן לא עלה על דעתו שרישום זה יכול להביא הפסד.

ועוד מצאנו בכמה מקומות שפועל שגרם נזק פטור, כגון ברמ"א (סימן שפ"ו, ג) בסופר שטעה וכתב מנה במקום מאתים שפטור מטעם גרמא, ובשו"ת חוות יאיר סימן קס"ט דפטר משרתת שגרמא נזק. והאריך בכל זה בפתחי חושן (שכירות פרק ז הלכה כג והערה נג). וכן בפתחי חושן דיני פקדון (פרק יב סעיף יג). העולה מזה, דאין מקור ברור לחייב פועל על גרמא, אלא באופן הנזכר בגמרא, דהיינו בדבר המסור בפירוש לפועל, וסמך עליו, ועל ידי שגילה סודו נגרם נזק באותו דבר שנשכר עליו, אבל לא בסתם פועל שהתרשל בעבודתו ונגרם לבעל נזק.

ראוי לשלם לצאת ידי שמים

אבל מכל מקום נראה שכדי לצאת מידי עונש כלפי שמים יש לשלם על פי קצות החושן (סימן לב , א) שכתב, וז"ל

"וכמה מיני גרמא איכא שנפטר מתשלומין אפילו בדיני שמים, ואילו עונש ודאי אית ליה אפילו בגורם דגורם והוא פשוט" עכ"ל.

הנה פסק דאפילו גרמא דגרמא שבא על ידי האדם לחבירו, אם רוצה להנצל מעונש ראוי לשלם. ובודאי בנידון דידן ואף על פי שלא ידע מה ההתרשלות מעבודתו יכולה לגרום, מכל מקום הוא פשיעה גדולה, וחוסר אחריות לתפקיד, שכיון שהמנהל ביקש ממנו בפירוש לעשות רישום מדוייק, והוא התרשל תמידין כסדרן בעבודתו, ולא בירר מדוע צריך לעשות רישום מדוייק, הרי זו פשיעה גדולה מאוד, ואין זה כגורם נזק שלא מדעתו, לפיכך בודאי כלפי שמים ראוי לשלם כל הנזק שנגרם על ידו, והוא יתבע את ההורים, ויקבל מהם מה שנטלו שלא כדין.

הלכה למעשה

וכל זה מעיקר הדין. אבל למעשה, אין למזכיר להאמין למנהל שבאמת היה הפסד ממון ושההורים רימו, ויש לחקור ולדרוש ולבדוק האם באמת ההורים רימו, כי הדבר קצת רחוק מהדעת לומר שרימו בדברים שיכולים להתברר, ומלתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי, לפיכך אין להאמין לתביעת המנהל אלא לתבוע את ההורים לבית דין לבירור הדבר. ואם יפסקו בבית דין שההורים רימו, וההורים לא ישלמו מה שבית דין יפסוק, אז לצאת מחשש המזכיר ישלם מה שהזיק, ויוציא מההורים את התשלום כשיוכל.