שכר אדם שגייס כסף עבור מוסד, ומתווך שהביא נדיב

בינת המשפט, כרך א סימן יא

שכרו של שולחא דרבנן על איסוף כספים ודמי תיווך למביא נדיב

א. שני סוגי שד"ר

"אני עובד כשלוחא דרבנן עבור מוסדות תורה. אני עובד בדרך ייחודית מאוד, לא בדרך של אספת כספים על ידי כתובות, או ללכת לנדיבים בבתי כנסיות, אלא על ידי יצירת קשרים דיפלומטית עם עשיר גדול. יצירת הקשר לוקחת הרבה זמן, והיא כוללת ארוחות במסעדות עם ידידים, קשר מכתבים חם הרבה זמן, ותוך כדי כך אני מקרב אותו למוסד בו אני עובד להביא כספים. אני שולט באנגלית, ומבקש מהעשיר להביא עוד ידידים למסיבות ולערבי תה, וכך נוצר קשר עמוק המניב בסופו של דבר תוצאות. הדרך שלי הוכיחה את עצמה בהצלחה לכמה וכמה מוסדות, אשר הבאתי להם הרבה כספים בדרך הזו.

לפני שנה פנה אלי מנהל מוסד וביקש שנסע יחד לארה"ב למשך שבועיים להביא כספים למוסד, הבנתי כי כונתו שאעבוד בדרך שלי, תיכננתי שנתמקד בעיקר במיאמי, שם יש לי שני עשירים שאוכל לחזק אתם את הקשר ולעשות כמה מסיבות, ולבקשם שיביאו עוד ידידים למסיבה, וכך לאחר יצירת הקשר נצליח במשך השנה להביא מהם הרבה כספים, אלא שבדרך נעבוד יום יומיים בניו יורק.

סיכמנו כי שכרי - מלבד תשלום הטיסה ואש"ל -  יהיה השכר הגבוה מבין שני הדרכים הבאות:

א. אקבל אלפיים דולר על כל שבוע עבודה, דהיינו ארבעת אלפים דולר לשבועיים. ב. שלושים אחוזים מהכספים שאצליח להביא.

להפתעתי כאשר הגענו לניו יורק אמר לי מנהל המוסד כי בדעתו לעבוד שבוע בניו יורק. ביקשתי שניסע מיד למיאמי ואמר לי כי בניו יורק יש הרבה עשירים, וביקש שאתלווה אליו לנסיעות מבית לבית. כאשר אמרתי לו שאין זו דרכי, הוא לא הבין מה אני רוצה. וכך נגד רצוני ללא חשק, נסעתי איתו ואספתי כספים, כמובן שאינני רגיל בדרך הזו, ולא עזרתי לו הרבה, בקושי הסכמתי ללכת לעשות משהו, וכשעשיתי, עשיתי ללא חשק. ולא עבדתי כמעט, אלא בעצלתיים, רק לאחר שבוע נסענו למיאמי, וגם שם הוא הכריח אותי לעבוד בדרך שאינני רגיל בה.

סוף דבר, הרבה לא עזרתי לו, ולכן אין מנהל המוסד רוצה לשלם לי שכרי, אבל לדעתי הוא כפה עלי דרך שאינה מקובלת עלי, ולוא היה נותן לי לעבוד בדרך שרציתי הייתי מצליח". עד כאן דברי השד"ר.

מנהל המוסד טוען, כי לא לקח אותו לעבוד בדרך שלו, הוא ביקש שיתלווה אליו ויעזור לו לאסוף כספים בדרך המוקבלת, וכיון שכמעט לא עזר לו, לכן הוא אינו זכאי לשכר, ולא עוד אלא שמנהל המוסד דורש בחזרה את תשלום כרטיס הטיסה. מי צודק בטענותיו.

תשובה

הנה, אם היה מסכם השד"ר עם מנהל המוסד כי אינו עובד רק בדרך שרגיל בה, ואינו יודע דרך איסוף כספים אחרת, דבר פשוט שהיה השד"ר צודק, שהרי התנה שילך לעבוד בדרך שרגיל בה ואינו יודע דרך אחרת, לפיכך באופן זה היה צריך מנהל המוסד לשלם לו שכרו וכן הוצאות הטיסה, כי הוא כפה עליו לעבוד בדרך שאינו רגיל בה ועבר על תנאי שביניהם.

ואע"פ שהשוכר פועל ובעל הבית מבטלו מעבודתו, אינו מגיע לו שכר אלא כפועל בטל (חושן משפט שלג, ב), שהוא מחצה או פחות משליש, נראה שבאופן זה חייב לשלם לו כל שכרו כמעט, כיון ששהה מחוץ לביתו, וזה לבד עבודה, אלא שכיון שמכל מקום מחצית השכר היא על העבודה ממש, לפיכך נראה היה לחייב את מנהל המוסד - מלבד הוצאות הטיסה - לשלם לשד"ר שמונים אחוז מהשכר שהובטח לו, דהיינו שלושת אלפים דולר ומאתיים לשבועיים.

ואם היה מסכם מנהל המוסד עם השד"ר בפירוש, שתפקידו בנסיעה להיות לו לעזר באסיפת כספים לפי הדרך המקבולת על רוב רובם של המושלחים, ופשע השד"ר ולא עשה את תפקידו, פטור מלשלם לו שכר, והיה נראה שאפילו חייב להחזיר את הוצאות הנסיעה, שהרי שילם את הוצאות הנסיעה כדי שיעבוד איתו, ולא שישב בטל, אבל מכל מקום, היות שעבד קצת, רק לא עבד כראוי, אפשר שיש לפטור מלשלם הוצאות הנסיעה.

וכל הנראה לעיל הוא רק באופנים שהיה תנאי מפורש ביניהם איך תהיה העבודה, אבל בנידון דידן הרי לא היה תנאי מפורש, ולא הבין איש שפת רעהו, וכל אחד חשב שכונת השני היא לעבוד בדרכו, לפיכך יש לברר מה יהיה הדין באופן הזה.

מצד אחד נראה לומר, שמנהל המוסד צודק שעל המושלח היה להסביר כי אינו עובד בדרך המוקבלת, אלא שמצד שני השד"ר צודק, כי כאשר לוקחים איש מקצוע, צריך לתת לו לעבוד לפי דרכו, ועוד שדבר ידוע הוא איך הוא עובד.

לפיכך נראה שעל האופן הזה וכדומה נאמר "יבצעו תמימים", ויעשו פשרה ביניהם על הדרך הבאה:

היות שאם השד"ר צודק מגיע לו שלושת אלפים ומאתיים דולר והצאות הנסיעה, ואם מנהל המוסד צודק אין מגיע לו כלום מלבד הוצאת הנסיעה, לפיכך יש לחלק השלושת אלפים ומאתיים דולר, ולתת לו אלף שש מאות דולר. ואולי על צד היותר טוב, לפנים משורת הדין, יש לתת לו אלף שמונה מאות דולר, מאחר שיותר נוטה שהשד"ר צודק יותר.

ב. תשלום דמי תיווך למביא נדיב

"אני מכיר יהודי עשיר, וחשבתי לעצמי שיכול לעזור למוסד פלוני. דברתי על ליבו בחשיבות המוסד, ותרם מאה אלף דולר עבור המוסד. לאחר כמה ימים ביקשתי ממנהל המוסד שיתן לי תשלום עבור עבודתי, לתדהמתי אמר לי מנהל המוסד, שכיון שלא היה לו כל הסכם איתי, אין מגיע לי שכר עבור עבודתי, כי עשית זאת לשם שמים". האם צודק המנהל בטענתו.

תשובה

העושה פעולה עבור חבירו חייב לשלם לו שכר אע"פ שלא סיכם איתו, כמבואר ברמ"א (חושן משפט רסד, ד), וכן הדין לגבי מתווך. אבל בנידון דידן שיש עושים עסקנות לשם מצוה ללא בקשת שכר, לפעמים אין מגיע למביא כספי צדקה שכר, והדבר תלוי במנהג המקום.

שאם מנהג המוסד לשלם לכל מביא כספים עבור המוסד, אין המנהל יכול לטעון לשם מצוה עשית, כי מנהג המקום לשלם, אבל אם לפעמים אינם משלמים רק אם עשו הסכם, אין המנהל יכול לטעון לשם מצוה עשית, והכל תלוי במנהג המקום.

וכתב בפתחי חושן (שכירות פרק יד הערה ז) וז"ל:

"אם מביא הכסף הוא אחד מעובדי המוסד הקבועים, וכל שכן במסגרת תפקידו, אינו יכול לתבוע שכר, והכל לפי המנהג".

ג. דין פירי פירות בהבאת נדיב

"לדינר עבור מוסד ידוע הבאתי - לאחר עבודה רבה מאוד - נדיב גדול מאוד, וסיכמתי עם מנהל המוסד כי אקבל עשרים אחוז מהכסף שהנדיב יתרום. הנדיב תרם מאתיים אלף דולר ומנהל המוסד שילם לי כפי ההסכם ארבעים אלף דולר.

במשך השנה המשיך מנהל המוסד לשמור על קשר עם הנדיב שהבאתי, ולשנה הבאה - ללא כל עבודה שלי - הגיע הנדיב לדינר עבור המוסד ההוא, ותרם עוד פעם מאתיים אלף דולר.

לאור זאת ביקשתי ממנהל המוסד עשרים אחוז כפי ההסכם בינינו. טען מנהל המוסד, שההסכם היה רק על הפעם הראשונה, אבל לאחר שהבאתי את הנדיב, כל הכספים שיתן לאחר הדינר הראשון, אינם שייכים לי. טענתי למנהל, שאע"פ שלא עבדתי על המשך הכספים, אבל הם המשך פרי עבודתי משנה שעברה, ומדוע שלא אקבל על פירי פירותי תשלום דמי תיווך". האם צודק המנהל.

תשובה

שמעתי מהגאון הגדול רבי מרדכי גרוס שליט"א ששאל שאלה זו את הגאון הגדול רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, והשיב, כי מנהג העולם לפשר בפירי פירות של מביאים נדיב לתת חמש אחוז עבור הכספים שיתן הנדיב - ללא עבודת המתווך הראשון.