בס"ד
מס. סידורי:218

תוספת שכר עקב סיכום על משכורת ריאלית

שם בית דין:מצפה יריחו
דיינים:
הרב פז ברוך
תקציר:
ע' העסיק את ד'. ד' תובע את ע' על שעות עבודה ובנוסף על תוספות שהוא טוען כי מגיעות לו מכח הסיכום על "משכורת ריאלית". ע' מודה בחיוב על שעות העבודה וכופר בתוספות.
פסק הדין:
בית הדין פסק כי ד' זכאי לתוספות מסויימות.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

א. הנידון:

ד' תובע מע' סכום של 3047 ₪ פלוס הצמדה בגלל עבודה שעשה בעבורו בשנת תשנ"ו. ע' העסיק את ד' להעביר את תלמידיו בגרות במחשבים בחמש יחידות. ד' תבע מע' הסכום הנ"ל בעבור 20 שעות עבודה. ע' אינו מערער על מספר השעות אבל טוען שד' כלל במשכורת של השעות גם מבטחים וחופש והשתלמות וביגוד ובטוח לאומי. ולא עלה על דעתו של ע' לכלול דברים אלו במשכורת. הוא חשב על הנטו בלבד וע' אמר שהוא מוכן לשלם לד' את המשכורת הנטו הכי גבוהה שנמצא בשוק היום. אבל אינו מסכים לכלול התוספת הנ"ל. וד' טוען שהתנה עם ע' בזמנו מפורש לקבל את המשכורת לפי המשכורת "הריאלית" שלו אז, וטוען שכל התוספות הנ"ל נכללים במשכורת "ריאלית".

ב. הפסק:

ניסיתי לברר את המונח "משכורת ריאלית" ולא הצלחתי להבין את המונח הזה. שמעתי מעו"ד מנוסה מאד שאין תרגום מקובל למונח זה וצריך לדון בו בכל ענין לענינו. שמעתי ממנהלת בית ספר שהיא לא מכירה מונח כזה ושמעתי מכלכלנית עם תואר שני שמשתמשים במונח זה כאשר מדברים על שחיקה של שכר. ואם כן אין למונח זה מובן מקובל ואם כן הדין הוא שהמוציא מחברו עליו הראיה.

אבל בנידון דידן נראה שצריכים לקבל את הטענה של התובע וזה בגלל הכלל "כל מלתא יתירתא לטפויי אתא" זאת אומרת שאם יש מילים מיותרות שנאמרו בחוזה, המילים האלו באות להוסיף דברים אע"פ שאינם כתובים מפורש בחוזה. הכלל הזה מופיע כמה פעמים בש"ס: ב"ב סד. שר"ע אמר שמי שמוכר בית לא מכר הבור והדות בבית אבל מכר הדרך להגיע לבור ולדות. ואם המוכר אמר מפורש חוץ מן הבור והדות, מילים מיותרות שהרי אין צורך לאמר כך שמן הדין אינם נמכרים, אז כוונתו לשייר לעצמו הדרך. וכ"כ גם כן שם לגבי בור וגת ושובך בשדה. וכ"כ ג"כ קלח: שאמר שכיב מרע אמר ליתן לאשתו  200 זוז "כראוי לה", המילים האלו באות לרבות ליתן לה מעבר לכתובתה, ויש עוד מקומות בש"ס שמשתמשים במושג זה. ומובא בערכין בפרק משקלי עלי דין זה לגבי איסור.

מ"מ יש לעיין בכלל זה שהרי יש לו סתירה מדף סט: שרב יהודה אמר "האי מאן דמזבין ארעא לחבריה צריך למכתב ליה קני לך דיקלין ומאלין והוצין וציצין ואע"ג דכי לא כתב ליה הכי קני אפ"ה שופרא דשטרא הוא" הרי כאן רואים שמילים מיותרות אינן באות להוסיף משמעות נוספות לשטר אלא באות לשופרא דשטרא. ואיך זה מסתדר עם המקורות הנ"ל?! ונאמר בזה שתי תשובות בראשונים, לכאורה מנטרלים את האפשרות לישם כלל זה בנידון דידן.

רשב"א תירץ בשו"ת ב, ע"ר, שאין אנו בקיאים בכלל זה ואין לנו אפשרות לדעת מתי חז"ל אמרו שופרא דשטרא ומתי דייקו לישנא יתירא, ולכן כתב שאין לנו לישם כלל זה מעבר למה שנמצא בש"ס.

ר"ן - בחידושיו שם ב"ב סט: תי' שיש לחלק בין לישנא יתירא של המוכר או לוקח. כאשר הלוקח מפרט את מה שקונה א"א לדייק ממנו יתור לשון שהוא המוציא ולכן חושש שמא המוכר יטעון שלא קנה העצים וכו' ולכן מפרט כדי לנטרל חשש זה ולכן אינו לשון מיותר אלא הוי שופרא דשטרא משא"כ כאשר המוכר מפרט שאינו מוכר דבר שאינו מכור לפי עיקר הדין, שם הוי לישנא יתירא שאין לו חשש שמא הלוקח יזכה בדברים אלו מספק שהרי הוא מוחזק.

לפי שתי תשובות אלו א"א לישם כלל זה אצלינו שהרי לפי רשב"א לא מישמים כלל זה במקומות שלא כתובים מפורש בש"ס ולפי הר"ן בנידון דידן ד' הוא המוציא ולכן א"א לישם לטובתו כלל זה. אבל בעיון נוסף רואים שלא כך פני הדברים. ונדון בהתחלה לפי דעת הרשב"א. הרשב"א עצמו סותר עצמו מתשובות אחרות. עי' שו"ע שטז, ג' בחו"מ שהמחבר פסק שם משו"ת הרשב"א על פי הכלל של לישנא יתירא לטפויי אתי לרבות זכויות של משכון בקרקע הממושכנת בידו. וע"ע שו"ת הרשב"א מובא בב"י סי' מב, בחו"מ שרשב"א עצמו גם כן מישם כלל זה בקשר לאב שהתנה עם המורה שאם הוא יפרוש מן הכיתה שהוא ישלם שכרו משלם. ואחר כך פרש אבל טוען שהמורה מצא תלמיד למלאות את מקומו ולכן הוא פטור. והרשב"א ענה שהאב היה חייב לשלם המשכורת בכל אופן גם בלי התנאי, ולכן התנאי לטפויי אתי והאב חייב לשלם המשכורת אע"פ שהמורה מצא מישהו למלאות את מקומו. הרי פלא שגם הרשב"א מישם כלל זה?!

האחרונים כבר עמדו בסתירה זו ותי' עי' לחם רב חי' י' שכתב שתוספת שמופיעה בתנאי של א' מן הצדדים דורשים אותה לטפויי משא"כ דבר תוספת שכתוב בגוף השטר א"א לדרוש ששם יכול להיות שהסופר כתב כן לשופרא דשטרא. וכ"פ בשו"ת מכתם לדוד או"ח כב' וכתב שגם מלה אחת יכולה להיות תוספת לדרוש ולהוציא ממון על ידו אם הוי בתנאי או בכל מקום בשטר שאין לתלות בשופרא דשטרא. ולפי זה בנידון דידן שד' אמר כן בתנאי העבודה שלו ברור שצריכים לדרוש יתור לשון זה.

וכנראה שגם לר"ן יש לדרוש כאן יתור לשון. וזה בגלל שיש להקשות על הר"ן עצמו מן הגמרא קלח. ששם שכ"מ שאמר ליתן לאשתו "כראוי לה" נותנים גם כתובתה וגם מתנה זו. ובגמ' שם שזה בגלל יתור לשון. ושם הרי הנותן הוא מוחזק בכל זאת נותנים?! ונ"ל שלא קשה שהרי הר"ן רק דן כאשר הלוקח או מוכר מזכירים בשטר דבר שהוא כבר מכור. ושם י"ל שמוכר עושה כן לטפויי שהוי מיותר בשבילו לכתוב כן ואם הלוקח כ"כ אינו מיותר בגלל שהוא רוצה לסלק כל ספק הואיל והוא בא להוציא. אבל אם כתוב מלה שהיא ודאי מיותרת אז לכו"ע צריכים לדרוש כן גם כאשר הוי להוציא. ולכן שכ"מ שאמר ליתן "כראוי לה" שזה לישנא מיותרת לכל הדעות דורשים לשון זה גם להוציא. ולכן גם בנידון דידן שד' אמר שדרש משכורת "ריאלית" המונח "ריאלי" הוא מיותר שהרי אם היה אומר שרוצה את המשכורת שלו ממקום עבודה קבוע, היינו מבינים ליתן לו משכורת. למה התנה משכורת "ריאלית"?! נראה שלטפויי אתי. ויש לעיין מה וכמה בא לטפויי.

ג. חישוב השעות והתוספות לשכר

אחרי שקבענו שאכן הלשון "ריאלי" בא לטפויי יש לעיין כמה ומה בא לטפויי. ועיין בחישובים של התובע. יש לחלק את דברי התובע לשני חלקים א. חשבון השעות שדורש בעבורם תשלום ב. התוספת שתובע לעיקר השכר. כאשר התובע הציג את טענותיו לפני הנתבע, הנתבע לא התיחס כלל לסעיף ב. שעות שהתובע הציע ולא טען שום טענה נגד חשבון זה. איברא בתוספת על השכר טען שהוא התכוון לשכר נטו בלבד, וטען גם כן שלכל הפחות על השעות שאינם לימוד פרונטלי אין לחייבו תוספות. אבל הנתבע לא התיחס למרכיבים השונים ולא טען שום טענה ספציפית נגד מרכיב כזה או אחר מן התביעה. ונשאלת השאלה אם הב"ד מחויב או אם בכלל מותר לבית דין להעלות טענות שהתובע עצמו לא התיחס אליהן?

והשאלה הזו היא מחלוקת רמב"ם ורא"ש מובא בטור חו"מ יז, ובנוי על הירושלמי סנהדרין ג, ח, בירושלמי שם יש שתי מימרות של רב הונא. במימרא הראשונה נאמר שרב הונא היה מקלל דיין שהיה מסייע לצד א' בדין והיה אומר לו שעד א' אינו מקובל. אלא צריך לשאול לו מה הוא אומר על העדות של העד, ולא לקבוע שע"א לא נאמן. ומאידך בסיפור השני נאמר שרב הונא היה עוזר לצד א' כאשר ראה שהוא לא יודע לטעון מדין פתח פיך לאלם. הרמב"ם תירץ שאסור לטעון לצד א' אא"כ רואים שהבעל דין מנסה בעצמו לטעון אבל אינו מצליח לנסח את הדברים. אבל בלאו הכי אסור לעזור לצד א'. והטור בשם הרא"ש כתב שמצוה על הדיין לטעון טענות שנראות לו שייכות כדי להוציא הדין לאמיתו. המחבר הביא לשון הרמב"ם לבד והרמ"א לא העיר אבל הסמ"ע (כ') תמה על הרמ"א למה לא הביא דברי הטור. מחלוקת דומה יש בסי' מב, ב' שהרמ"ה כתב שם שאם שטר בא לפני בית דין ונראה לבית דין שיש ריעותא בשטר כגון מחיקה וכו', אסור לבית דין לטעון כך כל עוד הצדדים עצמם מקבלים השטר כהויתו ולא מעלים הטענות של זיוף. הטור שם ג"כ כתב שעל הב"ד לטעון כל טענה רלונטית. שם ג"כ נראה שהמחבר פסק כרמ"ה, אע"פ שהביא דבריו ב"יש מי שאומר", הואיל ולא הביא דעה חולקת נראה שמקבל דברי הרמ"ה האלו. וע"ש בגר"א יב' שציין למקורות בבבלי שנראה כמו שיטת הרמב"ם והרמ"ה ב"ב מא. סנהדרין כט. שמבואר בבבלי שלא טוענים לא' מן הצדדים טענות שהיו נראות שיכולים לטעון אותם. ויש לאמת מקורות אלו עם מקורות שרואים שטוענים לצדדים מה שנאמר בגיטין לו ששואלים מלוה אם היה לו פרוזבול ואבד ודין אחר ששייך לסנהדרין כט. שאע"פ שלא טוענים לנתבע טענת "משטה הייתי בך" אבל טוענים לו טענה שאמר דבריו שלא להשביע את בניו. מ"מ נראה שהפוסקים פסקו כרמב"ם כמש"כ בשו"ע ורמ"א לא העיר גם ש"ך לא העיר וכ"כ בשו"ת חיים ביד סי' מה' ויהודה יעלה ב, אה"ע חו"מ יב' ועוד.

אבל יש לעיין בעצם דברי הרמב"ם אם כוונתו שאסור לב"ד לטעון שום טענה כלל וצריכים לפסוק רק לפי דברי הצדדים או שיש טענות שחייבים לטעון. וזה נראה מחלוקת הפוסקים. עי' שו"ת משפטים ישרים ט, ש"י, שכתב שאסור לטעון לא' מן הצדדים בשעת הדיון אבל אחר כך כאשר מגיעים לפסוק על הדיין לפסוק לפי הדין ואסור להתערב רק בשני מקרים א. ללמד תחבולה לא' מן הצדדים לעשות איזה צעד שיפטור אותו ב. למנוע מצב של בירור האמת כגון לאמר שעד א' אינו נאמן. אלא צריכים לאפשר התמודדות בין הנידון והעד כדי לברר האמת. ובשו"ת חיים ביד מה' כתב שכך גם כן דעת מהר"ם בן חביב, ונראה שזה דעת שו"ת פני יהושע ב, פז' מובא בהלכות דיינים ע"ש הלכה פסוקה של מכון הרי פישל יז, 192. אבל עי' חיים ביד מה' ויהודה יעלה הנ"ל וכן בשו"ת מים עמוקים ד, ב' שכתבו שאסור לטעון שום טענה לצדדים כלל. ועי' תשב"ץ אט, עז' שגם לא פוסלים עד א' אא"כ טענו כך הצדדים. והבירור הלכה שם כתב שזה פלא. ולעומת פוסקים אלו עי' רדב"ז ד, קמח' שמותר לטעון לאפוטרופוס טענה מפורשת (ואולי זה דוקא אפוטרופוס אבל לאדם רגיל אסור בכלל וצ"ע) ושו"ת מכתם לדוד כח' שלטעון לא' מן הצדדים בגלל פתח פיך.

ועכשיו נחזור לעניננו ונראה לאמר שבעניני השעות אין לב"ד להתערב הואיל והנתבע לא העלה שום הסתייגות בזה אבל לעניני התוספת יש להתערב. ונראה לאמר שגם הרא"ש יודה כאן שאין להתערב בתחשיב של השעות וזה בגלל שהתחשיב תלוי בהסכם בין הצדדים. ואולי ההסכם היה לכלול כל השעות אפילו אל של שתקלות מוכרות וכו'. ואע"פ שעל פי הלכה בפשטות לא נראה לי שאפשר לחייב על שעות אלו, אבל אם ההסכם היה לחייב עליהן, אז ברור שהנתבע חייב. וכאן הואיל והנתבע לא טען, נדמה שאין לבית דין להתערב שהרי הבית דין לא יודע מה שהיה בהסכם לענין השעות, ומפיהם אנו חיים, ואם לא טוענים איך נטעון אנן?!

לעומת זה על הבית דין להתערב לענין התוספת וזה בגלל שהנתבע טען טענה כללית שאינו מקבל תוספות אלו. ואע"פ שלא נכנס לפרטים, נראה שזה מספיק להיקרא התחלת טענה שמחייבת הב"ד לדון בנושא. וזה מבואר בש"ך מה, ד' ובט"ז שם ובגר"א שם טו' שאם הנידון טוען שהשטר מזוייף. אע"פ שלא יכול להצביע על הבעיה הספיציפית, הב"ד צריך לטעון לו. ועי' בשו"ת מים עמוקים ב, ד' שטען לצדדים אחרי שמצא רמז קל לטענה זו בדבריהם ועי' פד"ר ד, עמוד קעה' שאם אדם טוען שפטור אע"פ שמציג טענות מוטעות, מ"מ על הב"ד לטעון לו שאכן פטור הוא אמנם מטעמים שונים. וכן נראה לתרץ סתירה בין הפוסקים בסי' יז, יב' ברמ"א שרמ"א כתב שתובע שאינו תובע כל מה שמגיע לו, אין לב"ד להתערב, והש"ך ועוד הרבה פוסקים כתבו שזה רק אם יש לחשוש שמא התובע ידע ומחיל אבל אם ברור שהתובע לא תבע כך בגלל שלא ידע ההלכה, טוענים לו כל מה שמגיע לו. ולכאורה זה סותר את ההלכה הנ"ל של הרמב"ם שלא טוענים להצדדים כלל?! אלא נ"ל לתרץ שהרמ"א שם מתיחס להגמ' בב"ב (ה:) רק בעבור שכר שומר או גדר זול, ועל פי דין מגיע לו חצי מכל ההוצאות. דוקא שם כותב הש"ך שאם לא ידע ההלכה שב"ד צריכים לטעון לו מה שמגיע לו. בגלל ששם התובע תבע בעקרון כל הפיצוי שהרי אמר שתובע ההוצאות שעל הגדר שגדר. זה שלא ידע לפרט הדבר לפרוטות אינו מגרע מעצם תביעתו. ולכן טוענים לו אם טעה בדין. משא"כ בסעיף ח' שם, שב"ד לא טוען לצדדים זהו טענה חדשה שהצדדים לא העלו כלל. ולכן בנידון דידן שהנתבע העלה הטענה שהתוספות אינן צודקות, אע"פ שלא ידע לנסח טענתו באופן המועיל, טענינן ליה. וזה גם לרמב"ם כמבואר בש"ך וט"ז וגר"א הנ"ל.

ונדמה שהתוספות של 6% על הברוטו לביטוח לאומי אינו צודק. וזה בגלל שביטוח לאומי הוא מס לכל דבר והביטוח בפועל של העובד אינו קשור לתשלום הביטוח לאומי על ידי המעביד אלא הוא ביטוח חובה לפי חוק. ולכן העובד מבוטח אפילו אם המעביד אינו משלם הביטוח לאומי.

ועוד נראה שאין סינכרון בין התשלומים של הביטוח לאומי לבין הביטוח בפועל שהרי העובד לא יכול לבוא במו"מ עם ביטוח לאומי להוסיף או לגרוע מתשלומיו וכך ישתנו תנאי הביטוח. הכל קבוע בחוק, ואין התשלומים קשורים לביטוח בפועל. ויותר מזה גם התשלום של ביטוח לאומי נעשה בסוף החדש על ביטוח של החצי שעבר. ולכן גם בנידון דידן אם היתה קורית פציעה לתובע, מי אמר שהנתבע לא היה משלם לו את הביטוח לאומי בסוף החודש וכך מכסה את החודש שעבר בביטוח, אבל כאמור נראה שאין הביטוח בפועל תלוי בתשלום הביטוח לאומי על ידי המעביד שאם לא כן היו הרבה עובדים במשק בלי ביטוח לאומי רק בגלל אי תשלום המעסיק, דבר שאין הדעת סובלת אותו וסותר את היסוד של הביטוח לאומי. ולכן נראה שאין מקום לתבוע תשלום של הביטוח לאומי.

ועי' מצורף תלוש משכורת שהוכן על ידי קרית הישיבה בית אל לפי הנתונים של התובע תודתינו ניתנת לרב ח' נ"י שתרם מזמנו של המשרד לענין זה. תלוש המשכורת הזה יחייב.

לגבי תשלום על החופשים התובע הבין חישוב לפי נוסח שמורה רק מלמד 30 שבועות בשנה וכו', אבל נאמר לי שממלא מקום מקבל %24 תוספת בשביל חופשים ונראה לקבל נוסחא זו שהרי עצם חיוב על ההוספות נעשה כאן מכח הדין של יתור לשון לטפויי אתא שהרי המונח "שכר ריאלי" אינו מוכר כמונח עם פירוש מקובל ומובן. ולכן יש מקום להסתפק אם "לטפויי אתא" יועיל לחייב ג"כ חופשים, שי"ל שזה כבר מעבר לשכירות היומי של העובד, בנוסף לזה רק מי שעובד יום בשנה זכאי לחופש וכאן לא לימד כך וגם אם היה התובע מלמד כך באופן חד פעמי בבית ספר שלו, זה לא היה בא לידי ביטוי בתוספת בחופשים שאינו אלא ממלא מקום. ולכן נראה שדי לנו אם נחייב לפי התוספת של ממלא מקום שהוא 24% תלוש משכורת זה יחייב.

על החתום:

הרב ברוך פז

תגיות

בית דין כטוען לבעלי הדין - בית דין כטוען לבעלי הדין סמכויות וחובות בית הדין במהלך הדיון - הימנעות מסיוע לבעל דין בטענותיו בית דין כטוען לבעלי הדין - בבעל דין שטען טענה כללית ולא פירט תשלום ביטוח לאומי - למורה שסוכם שיקבל "משכורת ריאלית" דמי חופשה - למורה שסוכם שיקבל "משכורת ריאלית" ייתור לשון - מטרתו להוסיף - אם ומתי ייתור לשון - מתן פירוש לייתור לשון "שופרא דשטרא" - גדרו "שופרא דשטרא" - מתי נחשבת תוספת בשטר "שופרא דשטרא" ומתי באה להוסיף במסמכים - "משכורת ריאלית"