בס"ד


מס. סידורי:2164

הזמין סחורה ולא קנה אותה

שם בית דין:בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין
דיינים:
הרב לוין אברהם דב
הרב ביבס שמואל
הרב שרגא ברוך
תקציר:
הנתבע שהוא נציג של מלון, הזמין מהתובע שהוא סוחר בתשמישי יהדות, כיפות רבות לצורך אירועים, דובר ביניהם על צבע מסוים, ולאחר מכן בשיחת טלפון ביקש התובע צבע אחר, לטענת הנתבע הוא לא גרם לתובע נזק, משום שבעל המפעל יכול למכור את הכיפות לאנשים אחרים בקלות, כמו כן התובע לא עמד בלוח הזמנים, מה שלטענת התובע אינו נכון. בעל המפעל שהגיע להעיד אמר שנשארו אצלו כיפות רבות מההזמנה, שהם נקנות על ידי אנשים לאט לאט. כמו כן הוא אמר שאם התובע יזכה בדין הוא יקבל תשלום.
פסק הדין:
כפשרה על הנתבע לפצות את התובע על התווית שהסכים לפצות אותו
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

ביה"ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים תיק מס׳ 081-נד כרך ג' עמ' נה-סב

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא.

פס״ד בתביעת תשלום עבור הזמנת כיפות

נושא הדיון

התובע עוסק בתשמישי יהדות, קונה אותם מיצרנים ומוכר אותם ללקוחות, והנתבע שהוא נציג של מלון יוקרתי הזמין אצלו שני סוגי כיפות בעבודה מיוחדת לצורך שני אירועים יוקרתיים שעמד לערוך, וטוען התובע שהנתבע חייב לו כסף עבור חלק מהכיפות שהוזמנו אצלו ולמרות זאת לא נלקחו ע״י הנתבע בגלל שלא היה מרוצה מהצבע שלהן.

סוג אחד של הכיפות הוזמן עבור אירוע בתאריך מוקדם יותר, והסוג השני עבור אירוע בתאריך יותר מאוחר. בעת ההזמנה לא נקבעו צבעי הכיפות, משום שהנתבע היה צריך לקבל את אישור בעלי השמחה לצבעים, אם כי דובר ביניהם על צבע מסויים שכנראה ייקבע בסופו של דבר. לאחר כמה ימים הודיע המזמין לתובע בשיחת טלפון את צבע הכיפות של הסוג הראשון, ולא כפי שדובר ביניהם בעת ההזמנה.

בנוגע לאותה שיחת הטלפון האמורה חלוקות הדעות בין הצדדים, התובע טוען שהנתבע דבר בעברית, שפה שאין הוא שולט בה על בוריה, והוא חזר ושאל אותו באנגלית אם כוונתו לצבע מסויים מסוג רויאל, והנתבע השיב בחיוב. לעומתו טוען הנתבע שכלל לא הוזכרה המילה רויאל באותה שיחה, ודובר במפורש על צבע אחר.

בסופו של דבר הביא לו התובע כיפות בצבע שונה ממה שרצה הנתבע, והנתבע סירב לקבלן. לאחר דו״ד הסכימו שניהם לבצע הזמנה חוזרת בצבע שרצה הנתבע, ובתוספת מחיר, ולטענת הנתבע הסכימו הצדדים ביניהם שתוספת זו מפצה את התובע על ההפסד שהיה לו מהיצור הראשון, אם כי לא חתמו על הסכם זה משום שהתובע סרב. גם התובע מודה שהתוספת נועדה לפצות אותו על ההפסד, אלא שלטענתו כל מה שהסכים לכך היה משום שלא ידע שיש בידו ראיה, אבל משמצא ראיה, תובע הוא את הנזק שנגרם לו.

הראיה של התובע הוא ניר של תכתובת פנימית של אנשי המלון בו הוזכר הצבע כפי שהתובע הביא. הנתבע טוען שהניר לא נמסר מעולם לתובע, ונלקח ללא רשות, ואינו משמש כראיה על ההזמנה בפועל אלא רק על הכוונה הראשונה ששונתה בינתיים והתובע קבל עליה הודעה בעוד מועד, ואין הוא חייב לשלם על כיפות שכלל לא קבל מעולם, מה גם שיצרן הכיפות אמר לו שאם הוא, הנתבע, לא יקנה אותן, לא יהיה לו כל הפסד, משום שכיפות כאלה ״נחטפות כמו לחמניות טריות״.

סיפור דומה חזר על עצמו גם בכיפות מן הסוג השני, כאשר בתחילה הזמין הנתבע את עיקר ההזמנה בצבע אחד ועוד כמיות אחרות בצבעים אחרים, אך הנתבע הביא את כל הכמות כשהיא מחולקת לשני צבעים. הנתבע סירב לקבל את הכיפות, והזמין אותן שוב אצל יצרן אחר במחיר זול יותר, לטענתו - בהסכמת התובע - לאחר שהתברר לו שלא יוכל לעמוד בלוח הזמנים של היצור.

בנוסף להזמנת הכיפות אצל התובע הזמין הנתבע אצלו גם תוויות מודפסות להדבקה בכיפות מן הסוג השני, אך לטענת הנתבע לא עמד התובע בלוח הזמנים, ולטענתו גם במועד המאוחר כשהתובע סיפק לו את התויות התברר לנתבע שמספרם יותר קטן ממה שהזמין וממה שצויין על גבי האריזה, ולפיכך לא יכל לעשות בהן שימוש, והוצרך להזמין גם אותן אצל היצרן השני. לעומתו טוען התובע שהשלים את כל התוויות שהוזמנו עוד לפני מועד השמחה שלשמה הן הוזמנו.

עוד דורש התובע לשלם לו עבור הכיפות מהסוג השני שצבען לא מצא חן בעיני הנתבע למרות שלטענתו הסכימו על צבע זה בשיחת הטלפון. הנתבע מכחיש שסוכם על צבע זה, ואין הוא חייב לשלם עבור מה שלא קבל.

עוד דורש התובע לשלם לו עבור התוויות, והנתבע טוען שלמרות שהסכים לפצות את התובע ולשלם לו מחיר יקר עבור התוויות, בסופו של דבר הוצרך להזמינן אצל יצרן אחר משום שהתובע לא סיפק לו את כל התוויות שהזמין, וע״כ אינו חייב לשלם עבורן, מה גם שנעשה נסיון לרמות אותו במספר.

הופיע עד בעל המפעל שאצלו הזמין התובע את הכיפות מן הסוג השני עבור הנתבע, והוא מעיד שייצר עבור התובע כמה מאות כיפות בצבעים מסויימים עפ״י הזמנתו, ולאחר הייצור הודיע לו התובע שהמזמין אינו מעונין בצבעים של הכיפות ולפיכך אינו יכול לקחת אותם, והכיפות נשארו אצלו, אם כי מפעם לפעם קונה אצלו התובע כיפות שונות, וכן גם קונים אחרים, ובין הכיפות גם כאלו ממלאי הכיפות שנשאר מההזמנה הראשונה. העד אינו יודע כמה כיפות עדיין נשארו ברשותו שהתובע לא קנה אותן. הוא מכחיש שאמר בשעתו שהכיפות שנשארו ״ייחטפו כמו לחמניות״. הוא אומר שאם יזכה התובע בדין והנתבע יחוייב לשלם עבור ההזמנה הראשונה יזכה גם העד בכך, מכיון שהתובע ישלם לו את ההפסד שנגרם לו בגלל אותה ההזמנה (ובדברים אלה פסל העד עצמו כדין נוגע בדבר).

הופיע עד מטעם התובע והוא יצרן הכיפות מן הסוג הראשון, והוא סיפר כיצד הזמין אצלו התובע את הכיפות, ובעדותו אימץ באופן כללי את גירסת התובע בנוגע להזמנה הראשונה.

הופיע עד מטעם הנתבע שעבד בשעתו במלון והיה ממונה על רכישות המלון, והוא זה שביצע את הזמנת הכיפות אצל התובע, והוא אימץ את גירסת הנתבע בכל הענין.

פס״ד

כפשרה על הנתבע לפצות את התובע עבור התוויות שהסכים בזמנו לפצותו.

השאלות לדיון

א. הזמין סחורה אצל ספק, ואחרי שהספק קנה אותה אצל היצרן מסרב בעה״ב לקנותה, האם חייב לשלם לו הפסדיו.

ב. לא עמד היצרן בלוח הזמנים שקבע אתו המזמין, האם חייב המזמין לשלם לו עבור ההזמנה.

ג. הסכימו הצדדים להתפשר על תוספת תשלום כפיצוי לתובע, וטוען התובע שבינתיים נתגלה לו מסמך שמצדיק את תביעתו, ואילו היה יודע ממנו לא היה מתפשר, האם הפשרה בטלה.

תשובה

א. אדם שהזמין סחורה ומסרב לקנותה

  בשו״ת הרא״ש כלל קד סי׳ ו נשאל הרא״ש בדבר ראובן שהלך לאומן ואמר לו עשה לי כך וכך הלילה ואקחנו למחר, והוא עשה אותו דבר ולמחר הלך לו ואמר לו טול הפעולה שאמרת לי לעשות, שאם לא תטלנו תיפסל, וראובן אמר לו כבר לקחתיה מאחר, והשיב הרא׳׳ש שהמצווה חייב לפרוע לאומן כל הפסדו משום דינא דגרמי, כמו בהלכו חמרין ולא מצאו תבואה ופועלים ומצאו שדה לחה שאמרו בב״מ עו ב שנותן להם שכרם משלם מכיון שעל ידו הפסידו מלאכת היום, ואף האומן הפסיל על פי דבורו של המצווה. ונפסק כן להלכה בטוש״ע חו״מ סי׳ שלג סעי׳ ח. וכעי״ז כתב הע״ש סו״ס לט, והובא בסמ״ע שם ס׳׳ק מו, בדין כותבים שטר ללוה אע״פ שאין מלוה עמו, אם כתב הסופר שטר ללוה עפ׳׳י הסכמתו של המלוה, ואח״כ חזר בו המלוה, צריך המלוה להחזיר ללוה שכר הסופר שנתן מדיני דגרמי, וכתב הסמ״ע שדברי טעם הם, ועי׳ שו״ת רעק״א סי׳ קלד שמדברי הרא״ש בתשובה יש ראיה לסמ״ע, ועי״ש שהקשה על הרא״ש מדברי עצמו שהובאו בטור סי׳ רז באומר שחוט פרתך ואם תמצא טריפה אתן בעל הבשר כך וכך שפסק הרא״ש שיכול לחזור בו ולהפטר, וקשה מדוע לא יתחייב מדין גרמי.

ומש״כ הרא״ש שדומה לשוכר פועלים ומצאו שדה לחה שחייב לשלם להם שכרם משלם, נראה שכוונתו באופן שאין יכולים עוד להשתכר, וכמש״כ תוס׳ ב״מ עו ב שחייב לשלם להם מדין גרמי, וכ״כ שם הרא״ש פ״ו סי׳ ב, ועי׳ שו״ת מהר״ם בר״ב ד״פ סי׳ תתכא שהביא קצוה״ח סי׳ שלג ס״ק ב, ועי׳ מחנ״א הל׳ שכירות פועלים סי׳ ז שנחשב גרמי מכיון שעל ידו נתבטל אותו היום והנזק נעשה מיד, שעפ״י דיבורו לא נשכר במקום אחר, וחשיב כאילו סגר את חבירו בחדר ולא הניחו לעשות מלאכה, ובמחנ״א הל׳ שכירות סי׳ יח הוסיף שכיון שעפ״י דיבורו של בעה״ב נתבטל ממלאכתו והפסיד, דיבורו חשיב מעשה וכמש״כ הרא״ש גבי חכם שטמא את הטהור. אמנם בחי׳ הרמב״ן והרשב״א וריטב״א וחי׳ הר״ן שם כתבו שחיובו הוא מדין דבר האבד, וכתב בדו״ח רעק״א ב״מ עט א ד״ה בסמ״ע שהראשונים שכתבו שחייב משום דבר האבד סוברים שאין לחייבו משום דינא דגרמי כיון שדינא דגרמי אינו אלא כשעושה מעשה בממון חבירו (וכמש״כ הרא״ש עצמו בכמה מקומות שהחילוק בין גרמא בנזיקין לגרמי הוא בשני דברים, שגרמי היינו שהמזיק עצמו עושה מעשה בגוף הדבר של חבירו, כגון השורף שטרותיו של חבירו, ועוד, שברי היזקא, עי׳ רא״ש ב״ק פ״ט סי׳ יג וב״ב פ״ב סי׳ יז וסנהדרין פ״ט סי׳ ב, ועי׳ שו״ת מהרשד״ם חו״מ סי׳ שלב שאם חסר אחד מהתנאים שכתבו הראשונים בדיני דגרמי, כגון שלא הוא עצמו עשה הנזק בגוף הדבר של חבירו, אע״פ שהנזק בא מיד, ה״ז גרמא בניזקין ופטור), וע״כ כתבו הראשונים שחיובו לפועלים הוא משום דבר האבד. ולפי״ז ה״ה במצווה לאומן וכן במלוה שהסכים ללוה שיכתוב שטר, כיון שלא עשה הנזק בעצמו בגוף הדבר של חבירו, וגם הנזק לא היה מיד אלא לאחר זמן שהתחרט מהזמנתו, אין לחייבו לדעות אלה מדין גרמי.

תשלום הוצאות דיון בהלכה

והנה בשו״ע חו״מ סי׳ יד סעי׳ ה פסק בשם י״א שאם תבע חבירו בערכאות והוציא הוצאות בדיינים וטוענים, אע״פ שמתוך ריבו הוצרך להוליכו בערכאות, אינו חייב לשלם הוצאותיו, ומקורו בשו״ת הרשב״א ח״א סי׳ תתקמ, וכתב שם לפי שאינו אלא גרמא בנזיקין ואינו דומה לדינא דגרמי שעושה מעשה בגוף הדבר שהוא מזיק, כשורף שטרותיו של חבירו. אמנם הרמ״א בשו״ע שם כתב בשם תשו׳ הרא״ש כלל עג סי׳ ב שחייב לשלם לו. וכתב בהגר״א ס״ק ל שמחלוקתם תלויה במחלוקת ר״י וריצב״א בתוס׳ ב״ב כב ב ד״ה זאת, שסברא הראשונה סוברת כר״י שגרמי היינו כשעושה בעצמו, ובשעת מעשה בא הנזק, ולפיכך בגרמת הוצאות של ערכאות אין זה גרמי ופטור, וסברא אחרונה סוברת כריצב״א שבדבר השכיח קונסים משום גרמי, ואף זה שכיח הוא.

חיוב בהוצאות כשאמר לחבירו ללכת אחריו לדיון

ועוד פסק הרמ״א בשו״ע שם עפ״י מרדכי סנהדרין לא מי שאמר לחבירו שילכו לדון במקום אחר ואמר לו ואני אבוא אחריך והלך והשני לא הלך אחריו, צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו. ועי׳ נובי״ת אבהע״ז סי׳ צ בעל שהבטיח לתת גט לאשתו והיא באה והוציאה נסיעה הלוך ושוב וחזר בו, חייב לשלם לה הוצאותיה דלא גרע מהאומר לחבירו לך ואני אבוא אחריך ולא בא, וכעי״ז בחות יאיר סי׳ קסה בקובע זמן לחתונה ולא בא שחייב לשלם לו הוצאות החתונה. ועי׳ ישועות ישראל חו״מ שם שחיובו הוא מדין גרמי, אמנם בהגר״א שם ס״ק לא שנסתפק האם חייב כדין מסרב או לא, ונשאר בצ״ע. ועי׳ פד״ר כרך ג עמ׳ 30 שביאר הספק של הגר״א שי״ל שהאומר לחבירו לך ואבוא אחריך אין החיוב משום גרמי אלא כיון שסמך עליו ולא בא חייב מדין ערבות, וכמו שכתב הר״ן פ״ק דקדושין באומר לחבירו זרוק מנה לים ואתחייב לך שחייב מדין ערב כיון שסמך ועשה עפ״י דבורו של חבירו, וכמו שכתב הריטב״א (החדשים) ב״מ עג ב בנתן כסף לחבירו לקנות לו יין ולא קנה שמשלם ההפסד שהיה לו בגללו, דבההוא הנאה דסומך עליו ונותן לו ממונו משתעבד לו מדין ערב וזה ענין שכירות פועלים שחייבים לשלם לבעה״ב מה שמפסיד כשחזרו בהם או שבעה״ב חייב לשלם להם מה שמפסידים, דכיון שסמכו זה על זה, נתחייבו זה לזה במה שיפסידו על פיו ״וזה דין גדול״. ולפי״ז אף אם דינו של האומר לך ואבוא אחריך כגרמא ולא כגרמי חייב, אבל אם חיובו משום גרמי הדין יהיה תלוי במחלוקת הרשב״א והרא״ש הנ״ל האם דינו כגרמי או כגרמא, וזהו שנסתפק בהגר״א שם.

ועי׳ דו״ח רעק״א ב״מ עו שתמה על תוס׳ ורא״ש שם שחייבו את הבעה״ב לשלם לפועלים שמצאו שדה לחה מדין גרמי, שהרי אף מי שאינו דן דין גרמי זה דוקא כשלא שעבד עצמו לכך, אבל בשיעבד עצמו וחבירו מפסיד עפ״י דבריו הוי כמו קנין, וכששכר הפועלים ועפ״י דיבורו מניחים את בעה״ב הוי כאומר זרוק מנה לים ואחייב אני לך שחייב לד״ה. ועי׳ קהלות יעקב להגר״י קניבסקי ב״מ סו״ס לח בדעת הנמו״י שם שחיובו אינו מדין גרמי אלא מדין ערב וכמש״כ הריטב״א בדף עג.

לפי״ז י״ל לולי דברי הרא״ש בתשובה ודברי הע״ש והסמ״ע, שהמצווה לאומן וכן מלוה שהסכים ללוה שיכתוב שטר, אין חיובו מדין גרמי כשאר דיני דגרמי, אלא כדין ערב, שכיון שהאומן הוציא עפ״י ציוויו נעשה לו ערב וחייב לשלם הוצאותיו.

ואף בנידון דידן שהנתבע הזמין אצל התובע כיפות, ואחרי שהתובע קנה אותן אצל היצרן לא רצה הנתבע לקחתן בטענה שאינו מרוצה מהצבע שלהן, הנה אם נקבל את טענת התובע שבשעת ההזמנה דובר על הצבע שקנה אצל היצרן, ורק אח״כ חזר בו הנתבע, מלבד שיש בדבר משום מחוסר אמנה, וכדברי ר׳ יוחנן בב״מ מח א, הרי זה לטענתו כמו לך ואבוא אחריך שפסק הרמ״א שחייב לשלם לו, או מדין גרמי או מדין ערבות, אבל אם נקבל את טענת הנתבע שהודיע לתובע על הצבע הרצוי כשהיה סיפק בידו לשנות את ההזמנה, אין לחייב את הנתבע על ההפסדים שהתובע גרם לעצמו ברשלנותו.

ומכיון שיש הכחשה בין הצדדים והראיות שהביאו אין בהם הכרעה ברורה, א״א לחייב ממון את הנתבע בטענה זו.

אמנם נראה שיש לפשר בין הצדדים ולחייב את הנתבע עבור התוויות, שלטענת התובע הוא סיפק לו את כל ההזמנה עוד לפני מועד החתונה שלשמן הן הוזמנו, אלא שמתוך לחץ הנתבע לא המתין עד שיגיעו כולן לידו והזמין דוגמתן אצל יצרן אחר ולא עשה בהן שימוש, והנתבע טוען שבגלל העיכוב באספקה נאלץ להזמין במקום אחר ואין לחייבו על כך, אך נראה שמכיון שבסופו של דבר קיים התובע את ביצוע ההזמנה, על הנתבע לפצות אותו בכך.

ב.  מקח לזמן פלוני ואיחר מהזמן

ביו״ד סי׳ רלו סעי׳ ו נחלקו הש״ך והט״ז במי שעשה מקח עם חבירו שיעמיד לו סחורה פלונית לזמן פלוני, האם חייב המזמין לקבל את ההזמנה ולשלם עבורה, לדעת הט״ז אם הזמן היה תנאי עיקרי בהסכם פטור, ולדעת נקודות הכסף פטור בכל אופן, שתנאי שבממון קיים. ועי׳ להלן עמ׳ קפה (פס״ד בהפרת סעיף הזמן של החוזה). ובנידון דידן שהזמן היה תנאי עיקרי בהזמנה, שהרי הכיפות היו מיועדות לשמחה שנקבע זמנה, ואחר הזמן אין מה לעשות עם הכיפות, פשוט הדבר שאם איחר היצרן בייצורן פטור המזמין אף לדעת הט״ז, אלא שבעובדא דידן אין מדובר באיחור ממשי לאחר מועד השמחה, אלא בחשש איחור, שבגלל הזמן המתקרב של השמחה חשש המזמין שהכיפות לא יהיו במועד, ובגלל חשש זה ביטל את ההזמנה והזמין אותה אצל יצרן אחר, נראה שבמקרה כזה אין לפוטרו מהתחייבותו, אלא א״כ נעשה הדבר בהסכמת היצרן, וכטענת המזמין.

ג. פשרה שנעשתה בגלל שלא היה ידוע על מסמכים

בעיטור אות פשרה פסק בשם הרב הקדוש שפשרה שנעשתה מפני שלא היתה לו ראיה ואח״כ מצא ראיה ושטר, האי ודאי קנין בטעות הוא, והובאו דבריו בנ״י ריש סנהדרין, וכ״פ בשו״ת הרי״ף סי׳ קד, ובתשובות גאוני מזרח ומערב סי׳ קסג שכן עשו בבי״ד של סוריה, ועיי״ש שדבר זה אומדן דעת הוא שנתפשר כיון שלא היתה לו ראיה ואמר בעצמו מוטב אעשה פשרה עמו ואטול ממנו מקצת ממוני ואל יאבד ממוני כולו, ואילו היה יודע שימצא ראיה לא היה עושה פשרה, ואמרו בב״ב קלב א שאומדן דעת מבטל מתנה, ואע״פ שקנו מידו קנין בטעות הוא וחוזר. וכ״פ בריקאנטי סי׳ תיב, ובשו״ת הרשב׳׳א ח״ב סי׳ קט וסי׳ רעח, ועיי״ש עוד טעם שהפשרה בטלה מכיון שנעשתה מחוסר ברירה שלא היתה לו ראיה וחבירו כופר בכל, וה״ז כפשרה באונס, וה״ז כאנסוהו ליתן שהמתנה בטלה.

וברמב״ם מכירה פ״י ה״ב ושו״ע חו״מ סי׳ רה סעי׳ ג פסקו שהפשרה כמכר ולא כמתנה לענין מסירת מודעה על אונס כדי לבטלה, וכ״כ בשו״ת הרמב״ם מהד׳ בלאו סי׳ תז שאם הפקיד אצל חבירו פקדון והנתבע כופר בכל, וכאשר חייבוהו שבועה הסכים להתפשר בהסכמת התובע, וקודם שהסכים התובע מסר מודעה שהוא אנוס על הפשרה בסיבת כפירתו של הנתבע, אין המודעה מועילה לבטל את הפשרה. אבל בסי׳ רנ פסק שם הרמב״ם להיפך, שאם הסכים להתפשר עם הנתבע מפני שלא היו לו עדים וראיות, ומסר ע״כ מודעה כדין, הפשרה בטלה. ועי׳ תשבץ ח״ב סי׳ סב שמה שכתב הרמב״ם מכירה פ״י ה״ג שהפשרה כמכר שלא מועילה בה מסירת מודעה לבטלה, י״ל שזה דוקא בפשרה שאין בה מחילת זכות אלא כעין חלוקת אחים וקנו מידם ברוחות, אבל בפשרה שיש בה מחילת זכות דינה כמתנה, אלא שדחה כוונה זו ברמב״ם. ועי׳ נתה״מ סי׳ רה ס״ק ט בשם מהרי״ט שחילק בע״א, שדוקא בדין מסופק דינה של הפשרה כמכר, וגם אין לבטלה מדין פשרה בטעות, אבל אם ברור עפ״י דין שהנתבע פטור, דינה כמתנה.

ולפי״ז בנידון דידן שטוען התובע שהסכים לפשרה עם הנתבע רק משום שלא ידע על קיומו של אותו מיזכר פנימי שנכתב בו במפורש שהצבע הרצוי של הכיפות הוא כפי שעשה התובע, ואילו היה יודע מראיה זו לא היה מסכים לפשרה, הרי לדעת הרשב״א הפשרה בטלה משום שדינה כטעות, וזו סיבה לחזור מהפשרה גם בלי מסירת מודעה, אבל לפי הנתה״מ עפ״י המהרי״ט כשהסכים לפשרה בדין מסופק אין לבטלה מדין טעות, ודוקא כשברור עפ״י דין שהנתבע פטור דינה כמתנה, יש לדון האם בנידון זה ניתן לבטל את הפשרה. ומכיון שהנתבע מוחזק אין התובע יכול להוציא מידו בטענה זו.

תגיות

הוצאות המשפט - שאין לחייב את החייב בדין בהוצאות יריבו גדרו - עושה מעשה בגוף הדבר סימן יד - סעיף ה סימן יד - סעיף ה סימן שלג - סעיף ח סימן רה - סעיף ג דף עו - עמוד ב חיוב בעל דין בתשלום הוצאות יריבו - "לך ואני אבוא אחריך" פרק י - הלכה ג דף קלב - עמוד א סוגי תנאים - עד לזמן מסוים פרק י - הלכה ב בטעות - כשמצא לאחר מכן ראיות לטובתו בטעות - באונס