בס"ד
מס. סידורי:208

חזרה מהודאה משתמעת

שם בית דין:בית אל
דיינים:
הרב אחיטוב עובדיה
תקציר:
א' השכיר לב' מגורון שהיה שכור בידיו. הצדדים הסכימו בעל פה שדמי השכירות יהיו הסכום אותו משלם ב' עבור המגורון. א' תבע מב' את דמי השכירות והחשמל וסעיפים נוספים והודה כי סכום מסוים כבר שולם. ב' טען כי הסכום ששילם גבוה מהסכום שציין א'. עוד טען כי הסכום מוגזם ושקבל דיווח מאוחר ובנוסף טען כי חשב ששכר רק חלק מהמגורון.
פסק הדין:
בית הדין פטר את א' מחלק מסעיפי התביעה. וחייבו בחלק משכר הדירה עליו נחלקו הצדדים אם שולם.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: ד' ניסן תשס"ה

התובע:א, משכיר מגורון
הנתבע:ב, שוכר מגורון 

עובדות וטענות

הנתבע פנה לתובע וביקש ממנו לעזור לו בהלנת פועל זר. היות ולתובע היה מגורון ששכר מהישיבה ובאותו זמן לא היו לו פועלים הוא הסכים. הסיכום היה שהנתבע ישלם לו את מה שהתובע משלם לישיבה. אולם על הסכום המדויק ועל פירוט סעיפי התשלום לא דיברו.

טענת התובע

התובע פינה את הציוד המיותר שהיה במגורון והשאיר בו שתי מיטות מקרר ועוד מספר חפצים הראויים לשימוש מגורים. לטענתו מאז העביר לנתבע מספר פעמים דוחו"ת תשלום מהישיבה והיה צריך לרדוף אחריו כדי לקבל תמורה עבור השימוש ועבור סכומים שכבר שילם אותם בעצמו כשהנתבע דוחה אותו בלך ושוב.

טענות הנתבע

לעומתו טוען הנתבע: טענה ראשונה - הדו"ח הראשון ניתן לו לאחר למעלה משנתיים וכי עלות החשמל היתה גבוהה ובכלל הסכום נראה לו הרבה יותר גבוה ממה ששיער. עוד זאת, שהסכום שהצטבר בתקופה ארוכה כ"כ, היה גדול מאד. במצב שכזה היה ראוי להתרות בו קודם לכן, ואז היה מוצא שימוש יעיל יותר במגורון כגון לשכן בו פועל נוסף כפי שאכן עשה מכאן ואילך.
טענה שניה שהשמיע הנתבע בהמשך הדיון היא, כי הוא לא היה היחיד שהשתמש במגורון זה והיו פועלים נוספים שהסתובבו שם ופועל אחד שבודאי גר שם (פועל שעבד אצל אחיו של התובע). ראיה לכך, לדבריו, היא העובדה שהתובע סיפק לפועלים את הגז כאשר זה נגמר וכן דאג להם לדברים נוספים. לשאלתנו מה פשר טענה זו ענה כי חשב ששכר מקום במגורון ולא את כולו ורק כאשר נודע לו לאחרונה כי הוא היחיד שישא בהוצאות הכניס פועל נוסף כדי שהוצאות המגורים יהיו כדאיות. ואמנם בחצי שנה האחרונה לשכירות היו שני פועלים במגורון.
לפיכך, לדבריו אין מקום לחייבו בעלות כל המגורון.

תגובת התובע

כתגובה לטענה השניה, אומר התובע, שזו הפעם הראשונה שהוא שומע טענה זו וכי כל הזמן טען הנתבע רק על גובה המחיר.
ובאשר לטענה הראשונה, גורס התובע כי כבר לאחר כחצי שנה מסר לנתבע דו"ח ראשון ובמשך כל התקופה לפחות ארבעה דוחות והנתבע ידע על גובה הסכום. הוא הציע לו לבדוק בעזרת שעון חשמל מקביל את כמות החשמל ואכן זאת עשה הנתבע אולם לא גילה סטיה במדידת השעון הקודם.

תגובת הנתבע

לטענת הנתבע כל זה היה רק בתקופה האחרונה וזה היה כבר מאוחר.

סכום התביעה 

התובע דורש שכ"ד של 36 חדשים בהם שיכן הנתבע את פועליו (סכום התביעה כולל את שכר הדירה + הוצאות חשמל ומגיע לכ- 1,000 ₪ לחדש ס"ה 36,000 ₪.) מתוך זה שילם התובע כ-15,000 והשאר עומד לתביעה סה"כ 21,000₪.
הפירוט ע"פ החשבונות הוא*: 
שכ"ד – בסך 11,194
חשמל בסך 11,872
בלוני גז 1,560
ציוד [מטות, 2 מקררים, תנור אפיה+ גז, ארונות בגדים] – 1,500
מע"מ – 3,957
ריבית והצמדה – 4,085
*(סכומי הריבית והמע"מ חושבו על מרבית הסכום ולא על כולו משום שלדו"ח האחרון נכנס באיחור ללא המע"מ והריבית ולכן סכום התביעה עומד על כ-36,000 ₪ אולם בפסה"ד לא היתה לכך משמעות כי הדיון נערך על כל סעיף בנפרד)
הנתבע טען תחילה כי שילם יותר אולם מתוך החישובים שנעשו בביה"ד התברר כי שילם 15,000.
לישיבה השניה הביא את הרישום המדויק מהמחשב שלו כולל תאריכים ומתברר כי שילם סה"כ: 23,750 ₪, מתוך זה חזר צ'ק אחד ע"ס 3,750 ₪, לפיכך סך כל התשלומים עומד על 20,000 ₪.

פסק הדין

א. התביעה למע"מ התבררה כלא הכרחית מבחינת החוק בהסכמת שני הצדדים ולפיכך נמחקה מהתביעה.
ב. התביעה לריבית נדחתה משום שזו גרמא ופחות מכך.
ג. התביעה עבור הציוד לפועלים נדחתה מדינא דהוי כפורע חובו של חבירו.
ד. היות והיה פער בין השניים בנושא הסכומים ששולמו החליט ביה"ד במעין פשרה לחייב את הנתבע בעוד 4,000 ₪ ובזאת תמו כל התביעות.

הנימוקים לפסק הדין

השאלות העולות מספור הדברים

1. מי חייב לברר את העובדות הנ"ל ביחס להסכם ומה הדין אם אין ראיות לאף אחד מן הצדדים; האם נכון לומר בכה"ג המוציא מחברו עליו הראיה (כלומר, על התובע?)
2. מתי יכול הנתבע לחזור ולטעון מחיוב לפטור, ומתי לא? (הכוונה לכך שבתחילה הודה הנתבע בחוב ורק טען שהיה קשה לו לשלם הכל בבת אחת, ואח"כ טען שבכלל שכר רק חלק מהקראוון)
האם יכול הנתבע לחזור ולטעון מחיוב לפטור באופן שלדעתו הוי מפטור לפטור כגון באופן הנ"ל?
3. האם הודאת הנתבע בכך שחייב סכום מסוים נחשבת כמודה במקצת או שיש כאן הילך או מודה בקרקע?
4. אם התובע לא העביר לנתבע את הדוחו"ת וגרם לו לטעות האם צריך הנתבע לשלם או לשאת בתשלום הנזקים שנגרמו כתוצאה מכך שלא ידע וכן מהוצאות החשמל המרובות שהיו ללא מעקב?
5. האם חייב הנתבע לשלם עבור שירותים שנעשו לרווחת פועליו כשלא ביקש זאת?
6. מה דין הריבית וההצמדה של חובות הנתבע?

בירור העובדות

בפנינו פרשה סתומה בה טענת התובע אינה מגובה בראיות משום שאין לו נוסח הסכם או ראיה שאכן הסיכום ביניהם היה כפי שאמר. נוסף לכך דאג לטפל בכל הענינים הטכניים של דיירי המגורון, דבר המעיד על קשר של שייכות. הוא מצידו טוען שלא עשה כל שימוש במגורון ושלא היו לו כלל פועלים באותה תקופה, הדאגה והטיפול נעשו מתוך רצון טוב אך אין זה מעיד על קשר שלו לענין.
הנתבע לעומתו; אינו מכחיש את התחייבותו לשלם. אך גם אינו מודה בבירור, אם בפירוש אם ע"פ טענותיו, בכל החיוב והתשלום עבור המגורון. אמנם, מנקודת מבט זו, יש כאן לכאורה לכל הפחות, הודאה במקצת.
לא ראינו גם הכחשה מפורשת שזה יאמר "אמרנו כו"כ" במילים מפורשות, וזה יאמר אמרנו משהו אחר. הסתירות בין ההגדרות של התובע והנתבע להסכם ביניהם נובעות אולי מתוך אי הבנה. הדבר מעורר אצלנו מחשבה על אפשרות כי נאמרו מפי התובע דברים מסוימים ודברים אחרים ע"י הנתבע. ומה שרצה הנתבע לא הבין התובע ומה שהציע התובע לא ביקש ולא הסכים הנתבע. השאלה היא מה נאמר והוסכם. או אם אין אפשרות לברר זאת, כיצד יש לנהוג במצב שא' הבין כך וב' הבין כך?
במצב כזה אי אפשר לטעון כלפי התובע הממע"ה וכיון שאין לו ראיה שאכן השכיר את כל המבנה, יפסיד. משום שמתוך סיפור הדברים התברר שהנתבע הודה בכך שהשתמש במבנה וכן התחייב לשלם את הסכום שהתובע ישלם לישיבה. סכום זה הרי ניתן לבדוק בקלות ע"י תרשימים. טענותיו בתחילה הסתכמו בשתיים:
1. הסכום גבוה מדי, טענה זו [מיקח טעות לכאורה], בודאי אינה טענה;
א. משום שסיכמו על הסכום שהישיבה גובה וזהו השער המקובל ועיין ב"מ נ"א עמ' ב' בתוס' ד"ה נושא וכו' וברמב"ם פי"ג מהל' מכירה ה"ה ובשו"ע חו"מ רכ"ז סכ"ז.
ב. אין אונאה או ביטול מיקח בקרקעות ועיין חו"מ רכ"ז מח' הראשונים בטור ופסק השו"ע שם סעיף ל"ב בנוגע לשכירות קרקע.
ג. הסכום הגבוה נבע מצריכת חשמל של הפועל שלו, בענין זה אין לו להלין אלא על עצמו.
2. התובע מסר לו הודעה מאוחרת על החוב הגבוה וגרם לו על ידי כך נזק. האם הודעה מאוחרת נחשבת כסיבה לפטרו על חלק מהתשלום? בודאי שלא, אין כאן טענה של גרמא בנזקין;
א. גרמא שייך במקום שעשה מעשה ולא מחדל.
ב. גרמא אינו במקום שהניזק עצמו התרשל וכתוצאה מרשלנותו אירע הנזק כ"ש כשהמזיק הוא שלוחו או פועליו של הניזק.
ג. גרמא בנזקין פטור.
לכאורה צריך, א"כ, לחייבו בכל?

נתבע שחזר בו מטענה שטען

אולם יש להתייחס לטענות שטען בהמשך; על מגורי פועלים נוספים שאינם שלו במבנה. ומתוך כך שהסכם השכירות לא הקיף את כל המגורון.
האם אפשר לומר כאן שהנתבע סותר את דבריו הראשונים, שהרי הודה שטענה זו לא טען אף פעם בפני התובע ועוד שגם בביה"ד בתחילה טען כי קיבל את המגורון לצרכיו ושוב חזר וטען כי שכר שם מגורים עבור פועל אחד או שמא נאמר שזהו פירוש לדבריו הקודמים וכך הבין את העיסקה מלכתחילה. יש לעיין בשולחן ערוך חושן משפט סימן פ':

"מי שטוען בב"ד טענה אחת ונתחייב בה, אינו יכול לטעון טענה אחרת שסותרת הראשונה. (ואפילו יש עדים על טענה שניה לא מהני) (נ"י פ' ח"ה) (כדלעיל ריש סי' ע"ט). אבל אם בא לתקן טענה ראשונה ולומר: כך נתכוונתי, ויש במשמעותה לשון שסובל זה התיקון, שומעין לו. במה דברים אמורים, שלא יצא מבית דין. אבל אם יצא מבית דין, אין שומעין לו, דשמא למדוהו לטעון שקר. אבל כל מה שטוען חוץ לבית דין, יכול לחזור ולטעון, אפילו לסתור טענתו הראשונה, לפי שאין אדם מגלה טענותיו אלא לבית דין".


על פי זה נוכל לענות על השאלה הראשונה: אין אנו יכולים לבטל טענותיו בגלל העובדה שעד היום לא טען בפני התובע טענות אלה, שהרי אין אדם מגלה וכו'. במיוחד שלא ישבו עד היום לברר לעומק את טענותיהם. וכפי שנאמר בביה"ד; חילופי הדברים ביניהם נאמרו בלא ישוב הדעת ועל רגל אחת ובאופן זה אין להתפלא על כך שלנתבע לא היתה עמדה ברורה ביחס לכל ענין ההשכרה ולכשישב עם עצמו גיבש את הדברים כפי שאמרם בב"ד.
אולם נשארה השאלה השניה: מדוע בביה"ד לא טען מתחילה כי יש לו הבנה אחרת לעצם ההסכם, שונה מזו של התובע, זו שהציג בסוף דבריו. ועוד שאת הטענה העובדתית של התובע כי המגורון הושכר לו לא הכחיש מיד, רק לאחר כמה חילופי דברים טען כי בעצם ביקש להלין פועל אחד ותו לא וכי ביקש להשתמש יחד עם התובע במגורון.

דעת הסוברים שאינו יכול לחזור בו מהודאה משתמעת

והנה יש מקום לברר האם יש כאן חוזר וטוען שסותר דבריו הראשונים ואינו נאמן בטענתו השניה או דהוי כמפרש דבריו.
כאן אמנם לא הודה במפורש בתחילה שהשכירות כוללת את כל המגורון אלא כך הבנו מתוך דבריו, אולם על פי דברי הרא"ש בתשובה נראה כי סתירה של עובדה הנובעת מדיוק בדברי הנתבע נחשבת סתירה לענין זה:

"כבר ידעת מה ששאלתיך על עסק האשה שקרעה שטרות שנפלו לפני היורשים בירושה, ואמרה: בעלי ציווני, ובזה השבת דאינה נאמנת; ועתה טוענת ליורשים: אתם ציוויתם לי לקרעם וליתןללווין קרועים, והם אומרים: לא היו דברים מעולם; אם נאמנת אם לאו. תשובה: זאת האשה, אם מתחלה טענה בפני בית דין: בעלי ציווני לקרעם, לאו כל כמינה לחזור ולטעון שהיורשים ציוו לה לקרעם; דזה נקרא חוזר וטוען, דסותרת טענה הראשונה. מדהוצרכה לומר: בעלי ציווני, אלמא הודתה שהיורשים לא ציוו; דאלו ציוו היורשים, מה הוצרכה להזכיר צוואת הבעל?..." [תש' הרא"ש כלל ס"ד סימן ה']

כלומר העובדה שנזקקה לטענה; בעלי ציווני לקרעם, מעידה כאלף עדים שהיורשים לא ציוו לה ולכן נסתרה טענה זו שטוענת בהמשך דבריה. אף על פי שלא גילתה דעתה בנדון זה במפורש. שמא נאמר גם אנן בדידן כי עצם הטענה על מחיר גבוה שהיא טענה גרועה וכן שטען כי לא דיווחו לו על כך מוקדם מעידה שכל המגורון הושכר לו ושלא היו לו טענות אחרות?
ונראה שיש הבדל גדול ביניהם ולא על כיוב"ז דיבר הרא"ש.
בנדון של תש' הרא"ש, טענת האשה בעלי ציווני, באה לפוטרה מן התשלום ליורשים עבור השטרות שקרעה. והנה, אותו פטור היה ניתן להשיג ע"י טענה יותר ישירה הפוטרת אותה לגמרי ומבטלת את יסוד התביעה; היורשים ציווני! לכן, אם לא טענה כך מתחילה כאילו הודתה שלא כך היה, כי אם היורשים ציוו, אין כלל טענה מצידם ולכן אינה נאמנת. בדומה לזה מי שאומר לא לויתי, כאילו הודה ואמר לא פרעתי ואינו נאמן. והוא הדין שאין אדם טוען טענות פטור כאשר אין על מה לחייבו. וכשטען, כאילו הודה שהתביעה נכונה.
לעומת זאת בנדוננו; הטענות יכולות לבוא ביחד ואינן סותרות זו את זו. טענה שניה [שותפות] אינה פוטרת לגמרי וטענה ראשונה [לא הודיע וכו'] נצרכת כדי לפטור עוד מה שישאר לאחר הטענה השניה. לפיכך ניתן לפרש דבריו שטען כמה טענות; ראשית טען כנגד התנהלותו של התובע בפרשת ההשכרה, אולי משום שזה הפריע לו יותר, ואח"כ התפנה כדי להסביר את הבנתו במושא השכירות.
יש עוד להוסיף על כך כי גם אם היתה סתירה בין הטענות אי אפשר לבטל טענתו. משום שלדעתו טענה ראשונה היתה פוטרת אותו, באופן חלקי, כמו שהטענה השניה פוטרת אותו.
וכך נאמר בהמשך אותה הלכה בשו"ע שם:

"במה דברים אמורים שאינו טוען וחוזר וטוען לסתור טענתו הראשונה, כשנתחייב בדין בטענה ראשונה. אבל אם יכול לזכות בדין גם בטענה הראשונה, יכול לחזור ולטעון ולזכות בטענה האחרת ואף על פי שלא נתן אמתלאה לטענה הראשונה (טור בשם ר"י מג"ש ורמב"ם והוא בסוף פ"ז מהלכות טוען), ואף ע"פ שיצא מבית דין וחזר, יש לו לחזור ולטעון ולהפך כל הטענות שירצה, מפיטור לפיטור, עד שיבואו עדים".

אלא שבלשון ההלכה נזכר בפירוש אם יכול לזכות בדין גם בטענה הראשונה, כלומר הפטור לא תלוי בדעתו אלא בהכרעת הדין ולכאורה דברי הרא"ש בתש' לעיל מוכיחים כן שהרי דן שם האם יש סתירה בין טענה א' לטענה ב' ואע"פ שלהבנתה של האשה הנתבעת שתי הטענות היו לפטור, כיון שהיתה סתירה לא קיבל הרא"ש הטענה השניה. והרי מפטור לפטור יכול לשנות טענותיו ולהפכן כדברי השו"ע? אלא ע"כ הרא"ש התייחס לטענה ראשונה כטענה המחייבת. כלומר, משום שלא קיבל טענה זו הראשונה וחייב אותה הוי כטענת חיוב אע"פ שהיא חשבה להפטר.
אולם אם נדקדק עוד בדברי הרא"ש נראה שעיקר הדחיה התבסס על כך שהיתה בדבריה הודאה שהיורשים לא ציוו אותה, טענה מפטור לפטור באופן שהיתה קודם לכן הודאה הסותרת טענה ב' אי אפשר לקבל. דין זה נזכר במפורש בתש' הרשב"א שהביא הב"י בסימן פ' וזה לשון הרשב"א:

"...שטוען המורשה: אפילו הודיתי; יכול אני לחזור בי, ולסתור טענותי הראשונות, כל זמן שלא יכחישוני עדים. זה נוסח טענת המורשה בזה. וזה שיבוש, וכמדומה שנשתבש במה שראה בהלכות טוען ונטען, לרב ר' משה ז"ל. ודעו: שלא נאמרו דברים הללו, במה שמודה הנטען לטוען; ושמחייב עצמו בב"ד, מחיוב לפטור, אבל מפטור לפטור. ומפטור לפטור, ג"כ דווקא כשלא באו עדים, והכחישוהו בטענתן הראשונה. כיצד מחיוב לפטור? כגון: שטענו, ואמר לו: מנה לי בידך; ואמר לו: הן. ואח"כ חזר ואמר: לא היו דברים מעולם; אינו חוזר וטוען, שכבר הודה במה שטענו הלה. כיוצא בו, מנה לידך בשטר זה, ואמר לו מנה שבשטרי זה, עשרים דינרין יש בו, רבית. ואמר לו הטוען: כן היה. אם חזר לאחר מכאן. אמר: לא היה בו רבית; אינו נאמן, שכבר הודה, ואפילו באו עדים ואמרו: אנו היינו בשעת הלוואה, ובפנינו מנה לו כל אותו הסך הכתוב בשטר, ואח"כ לא זזה ידינו מתוך ידו; אפילו הכי, הוא נאמן לחובתו, יותר ממאה עדים. וכדאמרינן בפרק שבועת הדיינין. ההוא דאמר ליה לחבריה: הב לי מאה זוזי דאוזיפתך. אמר: לא היו דברים מעולם. אתו תרי סהדי, ואמרי: דאוזפיה ופרעיה. אמר אביי: אנן אמאן נסמוך? רבא אמר: כל האומר לא לויתי, כאומר לא פרעתי דמי". (תש' הרשב"א חלק ב סימן שלה)

כלומר כשיש הודאת בע"ד, אינו יכול שוב לחזור בו אע"פ שהוא אינו מתכוון להודות, כמו האומר לא לויתי שלא התכוון לחייב עצמו אלא לפטור עצמו. וכן בדין הרשב"א; מלוה המודה שחלק מסכום השטר הוא דמי הריבית אע"פ שהתכוון לתובעם, עכ"ז פסק הרשב"א שאינו יכול לחזור בו לטענה אחרת.
היוצא מדבריו שהודאה בכל אופן שתהיה, מחייבת! והטוען אחריה טענות אחרות הפוטרות הוי כמחיוב לפטור. אבל אין כך הדין בטענות אחרות שאינן הודאה, כגון טענות שאומר כדי להפטר ועל פי הדין אין בהן ממש. ניתן לומר שכיון שהוא חשב להפטר על ידיהן הוי מפטור לפטור.
יש גם לדעת שבהמשך דברי הרא"ש הובא נימוק נוסף ואולי סמך עליו יותר מאשר על הסתירה בין הטענות וז"ל בהמשך התשובה:

"...וכן בנדון זה, אנן סהדי דאין אדם אומר לחברו לקרוע שטרותיו שאינן פרועין, הלכך לא מהימנא למימר: אתם צויתם לי לקרעם. ואפילו אם היתה טוענת: ידעתי שהם פרועים, לא מהימנא להחזיק השטרות פרועים על דיבורה; כיון שלא הושלשו השטרות בידה, כההיא דפרק זה בורר (סנהדרין ל"א), אלא שנשארו בבית כשמת בעלה, ברשות היורשים הן, ולא מהימנא למימר פרועים הם".

עד כאן ראינו שכאשר הודה בטענה אחת אינו יכול לחזור ולטעון ואילו בטענות אחרות שאין בם הודאה אלא שאינן מספיקות מן הדין כדי לפטור, בכה"ג אפשר לומר שיכול לחזור ולטעון.

דעת הסוברים שיכול לחזור בו מהודאה משתמעת

ובאמת נדון זה, הטוען טענה כדי לפטור אלא שב"ד יחייבוהו, שנוי במחלוקת:
בקצוה"ח בסימן פ' ס"ק ב' כותב דהו"ל כטוען וחוזר וטוען, מחיוב לפטור. לעומת זאת מביא את הכנה"ג בשם מהר"י אדרבי החולק וסובר דהוי מפטור לפטור וכתב הקצות שלא ראה תשובה זו ולא ידע טעמו וכדי שנבין טעמו הרי דבריו בשו"ת דברי ריבות סימן קמ"ט:

"דעד כאן לא קאמר הרשב"א לדעת הרמב"ם הן אלא כשמודה הנטען בדבר שיודע הוא עצמו שמתחייב בכך וכן משמע מלשונו דקאמר לא נאמרו דברים הללו במה שמודה הנטען לטוען ושמחייב עצמו בב"ד כו' וכההיא דמביא עשרים דינרים יש בו רבית ואמר ליה הטוען כן וכו' דכולי עלמא ידעי איסור הריבית אבל כשטוען טענה שהוא סבור שפוטר עצמו בה אפילו שהדין מחייבו מ"מ יכול לחזור ולטעון כל זמן שלא באו עדים דכולי עלמא דינא לא גמירי ולפי סברתו משתנה מפטור לפטור. ע"כ".


וכוונתו לכך שכדי שטענה תיחשב לטענת חיוב בגלל הודאת בעל דין צריך להודות ולדעת שמחייב עצמו. אבל כאשר חושב שיפטר בטענה זו הוי כמפטור לפטור ויכול לטעון טענת פטור אחרת[1].
הדברים שהובאו בשם מהר"י אדרב"י מסייעים במקרה זה לנתבע, שהרי הנתבע כאן משוכנע שטענות אלה יושיעוהו כגון שהבין שהמשכיר גרם לו נזק בזה שלא הודיעו או טענת מיקח טעות שלא שיער שכך יעלה לו ולכן חשב שע"פ דין הוא פטור ולאו כ"ע דינא גמירי, וא"כ אין כאן הודאת בעל דין.
ועיין בקצות שם בס"ק ג' שתלה מחלוקת זו בטעם הדין מדוע יכול לחזור בו מטענותיו[2] ולפי זה הפוסקים ראו בטעם המיגו עיקר, עיין ב"י סימן פ', וגם בקצוה"ח כתב שכך היא דעת הפוסקים הראשונים, א"כ אין חידושו של הקצות יכול להוציא מידי סברת סוגיין דעלמא בדברי הפוסקים. וע"ע בס"ק ב' שהביא עוד אחרונים[3] הסוברים כמהר"י אדרבי וא"כ בודאי שהדין עמם באופן שאם לסברת הנתבע היה פטור, הו"ל כמפטור לפטור.
לכן נראה שבנד"ד הוי כחוזר מפטור לפטור ונאמן לחזור בו גם אם היתה סתירה בין טענותיו. כל שכן שבזה ניתן לומר כדלעיל; כי טענה ב' מפרשת טענה א' ואינה סותרת ולכן יש לקבל את טענתו השניה שההשכרה היתה רק למגורי פועל אחד כטענה נכונה.

משקלה של טענת "כך הבנתי"

לאחר שהתבררה יכולתו של הנתבע לטעון טענות אלה צריכים אנו להתבונן במשקלן של טענותיו מול טענות התובע.
כאשר תובע מביא מסמך או עדים וכיוצ"ב לטענתו ועל זה היה אומר הנתבע ההסכם היה חלקי בלבד או תנאי היה ביננו וכדו' לא היה נאמן אלא הוי כטענת פרעון נגד שטר [עיין סימן פב סעיף יב ועיין בש"ך שם ס"ק כ"ז שלדעתו טענת תנאי גריע מפרעון והמלוה אינו צריך שבועה כדי ליטול] שהמלוה נשבע ונוטל ולא יותר מכך. ובמקום שמבטל את השטר אין שומעין ללוה כלל ע"ש בסימן פ"ב. אולם כנגד טענה בלא ראיה מועילה טענה של תנאי היה בינינו שהרי לא תהיה טענה בלא ראיה גדולה משטר שאינו מקוים, שנאמן הנתבע משום דאית ליה מיגו ועיין משנה כתובות י"ח ע"ב והסוגיא שם ושם בסימן פ"ב ס"א. וה"ה בטענה של שכירות חלקית בנד"ד.
אלא שיש גריעותא בטענת הנתבע; כי עכ"פ, גם אם איננו דורשים הוכחה מן הנתבע שכך סוכם אין זה מספיק לומר שכך חשב לעצמו, שהרי דברי התובע הם בברי, שהשכיר את כל המגורון, וכנגד טענת ברי צריך הנתבע לטעון ברי כנגד או לכה"פ שמא. ואילו כאן נדמה שאין לא ברי ולא שמא, אלא כו"כ חשבתי. ואין טענת כו"כ חשבתי אלא טענת דמיונות, ולא זו בלבד שאין בה טענה אלא שהיא מהווה הודאה, שרק טעות שלו היא שגרמה, וזו הודאה שאין אחריה כלום. ואם כן יש לחייבו.
ובכל זאת יש להתבונן בדבריהם ולבחון זאת על פי הבנתנו:
בדברי התובע לא היו דברים ברורים מה נאמר שם ביניהם כאשר ביקש ממנו הנתבע את המגורון, אין בידיו לשון ההסכם ביניהם כפי שסוכם, לא בכתב ולא בע"פ. כל מה שטען התבסס על מה שהבין מבקשת הנתבע, אליה נעתר. ואנו שואלים האם הבנת הנתבע, שהשכירות היתה רק על חלק מהמגורון, היתה טעות בהבנת ההסכם או שמא הלשון הדו משמעית של שיחתם היא שגרמה לכך? ואולי התובע לא הבין את הנתבע וכל מה שביקש הנתבע היה לשכן את הפועל היחיד שלו במגורון.
כרגע אין לנו תשובה לכך ולכן אפשר לראות זאת כטענות מכחישות אף על פי שאינן מבוררות, שצריך לדון בהם כאילו הן מפורשות. ואם כן יש כאן שתי טענות זו מול זו שהתובע טוען שהוא חייב והנתבע טוען שהוא פטור.
ועיין בב"ח בריש סימן ע"ה בדין צריך הטוען לברר דבריו. שאם גם התובע תבעו בסתם, והוא משיב ג"כ בסתם, אין ב"ד נזקקין לאחד יותר מלחבירו, אלא אומרים לשניהם פרשו טענותיכם, ואם אינם מפרשים לא זה ולא זה, חזר הדין כאילו פירשו שניהם טענותיהם, ופוסקים להם הדין. אמנם שם מדובר על טענה סתומה שזה אומר פלוני חייב לי ואינו אומר מדוע חייב. ואפשר לדייק ולומר כי כאשר התובע אומר על סמך מה תובע, היה מקום לדרוש מן הנתבע טענה ברורה, כגון בדידן: כך וכך נאמר וסוכם וע"פ זה אני פטור.
אולם מסתבר[4] שאין חילוק וכאשר התובע אינו מברר מה בדיוק נאמר בחילופי הדברים ביניהם גם הנתבע לא ידרש למסור גירסא מפורשת כדי להפטר. שהרי אין לנו ודאות שדוקא הבנת התובע היא הנכונה. גם אם שניהם דוברים אמת יתכן שנאמר דבר המשתמע לשני פנים וכל אחד הבין את מה שהבין. וגם אם הדבר ספק אם היה דבר ברור, או לא היה, על התובע לברר כדי להוציא.

ועוד, גם אם היה התובע טוען טענת ברי על עצם הסיכום, נראה לי שכאן בענין זה, הנתבע מכחישו בברי משלו שלא היה סיכום ברור וכך עולה מטענותיו. והוי הכחשה על עצם בהירות ההסכם וממילא יש כאן הממע"ה.

חישוב התשלום

בסופו של דבר, בנדוננו לא היינו צריכים לכך משום שהנתבע הסכים לשלם תשלום מלא עבור כל המגורון כאשר ישיתו עליו הדיינים בתנאי שהסכום לא "ינופח מעבר לכל פרופורציה" כדבריו.
בענין גובה דמי השכירות; על פי החשבונות שהוגשו לביה"ד היה הנתבע חייב כ-23000 ₪ עבור כל דמי השכירות והחשמל, על פי טענת הנתבע שולמו כ-20000 ₪ הרשומים במחשב כסכומים מצטברים של צ'קים לאחר קיזוז של סכום נוסף שכנגדו היו צ'קים שחזרו [הצ'קים כולם היו מגולגלים כלומר שנתקבלו ע"י הנתבע כתשלום עבור עבודה והוסבו לזכות התובע]. התובע טוען ששולמו רק 15000 ₪.
בענין זה נטה ביה"ד לקבל את גירסת הנתבע כדין נאמנות על הפנקס שאפשר לפעמים להוציא על ידה ממון ועיין סימן צ"א ס"ה ובסימן ק"ז סי"ב ושם בש"ך ס"ק י"ד.

חיוב שבועה על שכירות קרקע

ובכל אופן גם לאחר שקיבלנו את טענות הצדדים יש לנו בדברי הנתבע הודאה במקצת כמו שהעיר אב ביה"ד ואע"פ שמדובר על שכירות קרקע, היות ותקופת השכירות הסתיימה, כל הדיון הוא על דמי השכירות. והאם הודאתו היא הילך תלוי אם מודה שחייב עוד בנוסף למה ששילם כבר וזאת ניתן לברר. ע"פ מה שהיה נראה הנתבע מודה שעדיין לא סיים את חובותיו. ואם כן צריכה לבוא כאן שבועת מוד"מ. כיון שאנו נמנעים מלהטיל שבועה צריך להגיע לפשרה כנהוג במקרים כאלה.
לסיכום: יש לחייב את הנתבע בסכום המקובל במקום חיוב שבועה דאורייתא, נוסף לסכום שהודה שחייב בו ורצוי להגיע לפשרה כל שהיא בענין זה.

בענין הסכומים הנוספים 

כ-3,060 ₪ עבור גז וציוד שסיפק לפועלים. יותר מ-4,085 ₪ עבור רבית בבנק ששילם התובע ו-17% מע"מ על כל הסכום מעל 4,000.
הוחלט כי: מכיון שהתביעה למע"מ התבררה כלא הכרחית מבחינת החוק, היא נמחקת מהתביעה בהסכמת שני הצדדים.
התביעה לריבית נדחתה משום שזו גרמא ופחות מכך.
התביעה עבור הציוד לפועלים נדחתה מדינא דהוי כפורע חובו של חבירו עיין חו"מ סי' קכ"ח ואפילו לשיטת ר"ת שם (עיין ברא"ש כתובות פי"ג סימן ח') פטור כי לא עדיף הוא מהזן אשת איש כשהלך בעלה למד"ה שהלכה כחנן (כתובות ק"ז.) ועיי' אה"ע סימן ע' סעיף ח'.
לסיום: יש להעיר כי הלכה פסוקה בהל' הלוואה כי:

"אסור להלוות בלא עדים, ואפילו לתלמיד חכם, אלא אם כן הלוהו על המשכון. והמלוה בשטר משובח יותר. וכל המלוה בלא עדים, עובר משום לפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד), וגורם קללה לעצמו".

ומכאו נלמד לנדוננו: עריכת הסכמים ממוניים צריכה להיות ברורה ובהירה לשני הצדדים ומגובה בשטר או בעדים למניעת חשדות וחששות.
על זה וכיו"ב נאמר: והייתם נקיים מה' ומישראל, ועלינו תבוא ברכת הטוב, אמן.

ובאתי עה"ח ד' ניסן התשס"ה פעיה"ק בית אל 
עובדיה אחיטוב אב"ד


[1] ומה שנראה כסותר לתש' הרא"ש, כבר נתבאר לעיל כי גם הרא"ש לא התבטא כי טענה ראשונה היא טענת חיוב אלא שאינו יכול לחזור ולטעון טענה הסותרת הודאתו ואע"פ שחוזר מפטור לפטור אינו נאמן דאין אחר ההודאה כלום.

[2] דהנה בטעם הדין מדוע יכול לחזור מפטור לפטור ע"פ הגמ' בב"ב ל"א ע"א זה אומר של אבותי וכו' יש שתי דרכים לבאר: משום מיגו שהיה עומד בטענתו הראשונה כ"כ הטור בסימן ע"ט בשם הר"י מיגאש. שיש לו מיגו ונאמן לטעון טענה אחרת מכח המיגו. אולם הקצות כותב: נראה דחוזר מפטור לפטור הוי טענה מחמת עצמה כיון דעדיין לא נתחייב לא שייך הודאת בעל דין וכמי שלא נחקרה עדותו דמי דיכול לחזור. קצוה"ח סימן פ' ס"ק ג'.
בחילוק טעמים זה רוצה הקצות לתלות המחלוקת הנ"ל: מה הדין באם טענה ראשונה אינה פוטרת אלא שהנתבע חושב שהיא פוטרת; בכנה"ג בשם מהר"י אדרבי כתב דיכול לחזור ולטעון, אולם זאת נוכל לומר דוקא על פי סברת המיגו שהרי הוא חושב שהטענה פוטרת וממילא כנראה שטענתו השניה אמת לולא כן לא היה משנה טענתו. אולם על פי הסברה שעדיין לא נתחייב, סו"ס אין טענתו הרא' פוטרת והרי נעשתה כאן כעין הודאת בע"ד.

[3] והם מהר"י בן לב ח"א סימן י"ח הסובר שהודאה מחייבת מטעם חיוב ומתנה וכן משמע מדין שוי אנפשיה בשב יעקב ח"ב אה"ע ג'. ומה שהקשה לטעם המיגו מכל האומר לא לויתי וכו' שלא ידע שיתחייב ובכל זאת אינו יכול לחזור ולטעון משום שנתחייב, מיושב בחילוק בין הודאה ע"פ דין שלאו כ"ע דינא גמירי לכן המיגו קיים לבין הודאה ע"פ עובדות שלמדנו מטענתו ובזה הוי הודאה גם ללא ידיעתו ובכה"ג אין אומרים מיגו נגד עדים.

[4] שהרי הב"ח שם בסימן ע"ה מחלק בין שלושה מקרים וז"ל שם: עוד נראה מדברי הרמב"ם לחלק בין תובע לנתבע, דאם התובע מברר ומפרש טענתו וכו' אבל אם גם התובע תבעו בסתם, והוא משיב ג"כ בסתם, אין ב"ד נזקקין לאחד יותר מלחבירו, אלא אומרים לשניהם פרשו טענותיכם ואם אינם מפרשים לא זה ולא זה, חזר הדין כאילו פירשו שניהם טענותיהם, ופוסקים להם הדין, אבל אם תבעו בסתם, מנה יש לי אצל פלוני, והוא משיב יברר ויפרש מאיזה צד אני חייב לו כי אינני יודע משום חוב, אז אומרים ב"ד לתובע אמור לו מאיזה פנים, הלוית או הפקדת עכ"ל. וקשה אם יכול בעל הדין לדחות טענה כזאת בנקל,כמו במקרה האחרון מתי תתרחש מציאות זו עליה דיבר הב"ח במקרה השני: "שאם אינם מפרשים לא זה ולא זה, חזר הדין כאילו פירשו שניהם טענותיהם, ופוסקים להם הדין". הלא בודאי במצב כזה ידרוש הנתבע עוד קודם לכן בירור ואז נבטל התביעה?!
צריך לומר שאכן מציאות כזו אינה קיימת. אלא שמדובר במקום שאי אפשר לברר את פרטי התביעה כי גם לתובע גם לנתבע לא זכורים הפרטים ומדובר באופן שפעם היו ידועים להם ונשכחו. ובאמת, אז, בזמן שהיו ידועים להם, ידע כל אחד מהם בודאות; זה את אמיתות תביעתו וזה את אמיתות הכחשתו או פטורו. במצב כזה שגם עדים אין להם ,לא נותר לביה"ד אלא לפסוק ע"פ טענות סתומות אך להתייחס אליהן כטענות גמורות ולא כדמיונות.

תגיות

שבועת מודה במקצת - שבועת מודה במקצת מעשים שהם גרמי בנזיקין - גרם לנושה חיוב ריבית בבנק אין משביעים - מפשרים גרם להוצאות - גרם לנושה חיוב ריבית בבנק הפחתת דמי שכירות - עקב אי ניצול מלא של המושכר אונאה בשכירות - כאשר השכירות נקבעה לפי שכירות של פלוני שיהוי בתביעת דמי השכירות - השוכר טוען שניזוק מחמת העיכוב מניעת שוכר מניצול המושכר - בתביעה מאוחרת של דמי שכירות טענות - העלאת טענות חדשות שלא נטענו בפני בעל הדין טענה שלא טענה בתחילה ואינה סותרת בהכרח את טענותיו - אם לפרשה כסתירה או כפרוש מחיוב לפטור - כשטוען טענה חדשה שאינה סותרת בהכרח את טענותיו מחיוב לפטור - כשלדעת הטוען היה מפטור לפטור מפטור לפטור - כשמטענה ראשונה השתמעה הודאה שטענה שניה שקר לאחר שגמר לטעון טענותיו - האם נחשב סותר דבריו או מפרש טענות הגנה של החייב - "כך הבנתי את ההסכם בינינו" טענות נגד השטר - "השטר נעשה על תנאי" טענות הגנה של החייב - "היה תנאי על השטר" הכרעה בין טענות - כשטוען שהיה תנאי בהסכם כנגד טענה בלא ראיה הכרעה בין טענות - הכרעה בין טענות סתומות בלי ראיות הודאה במקצת בתשלום דמי שכירות במקרקעין - לאחר תום השכירות שיהוי בתשלום דמי השכירות - שגרם למשכיר לריבית והצמדה בבנק זכות הפורע לשיפוי - כשספק צרכי פועל של חברו קרקעות - דמי שכירות שבועת מודה במקצת - הילך חזרה מהודאה מכללא - במפרש הודאתו הראשונה פרשנות לשון ההודאה - בהודאה מכללא מפטור לפטור - כשהודה שטענה שניה אינה נכונה חזרה מהודאה מכללא - כשההודאה הייתה בטעות גלגול ריבית שמלווה נאלץ לשלם על הלווה - בשכר דירה שתיקה כהודאה - כשלא טען טענה כשסדר טענותיו אלא בהמשך הדיון הוכחת החוב - על ידי פנקסו של החייב חזרה מההודאה - בהודאה מכללא הודאה מכללא - דיוק בדברי החייב שבועה דאורייתא - מפשרים גדרה - כשחשב המודה שטענתו טענת פטור מכללא - בשכירות מפטור לפטור - כשהתברר שטענתו הראשונה היא לחיוב במפרש הודאתו הראשונה - בהודאה מכללא סימן רכז - סעיף לב פרק יג - הלכה ה סימן רכז - סעיף כז סימן פ - סעיף א דף לא - עמוד א סימן פב - סעיף יב דף יח - עמוד ב סימן פב - סעיף א סימן צא - סעיף ה סימן קז - סעיף יב סימן קכח - סעיף א סימן ע - סעיף ח דף קז - עמוד א