בס"ד


מס. סידורי:2042

תביעה נגדית בבי"ד אחר

שם בית דין:מודיעין
דיינים:
הרב פרקוביץ משה
תקציר:
: התובעים מבקשים, במהלך הדיון בתביעתם, למנוע מהנתבעים לתבוע תביעה נגדית בבי"ד זה.
פסק הדין:
התביעה הנגדית צריכה להיות בביה"ד הראשון, מכמה טעמים: א. במצב ששנים תובעים זא"ז, הלכה כרמב"ם שאין אחד כופה את חברו לילך לב"ד אחר. ב. משום שאין אחד רשאי להרבות בהוצאות לחברו, ג. שתביעה נוספת בתוך כדי דיון בתביעה הראשונה, הרי היא כהמשכה, ועליה לידון בביה"ד הראשון.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

סימן כט -  הולכין אחר הנתבע בתביעה שכנגד

א. המקרה

בפנינו בקשה (אחת מתוך רבות) מטעם התובעים בתיק, שעיקרה חסימת האפשרות שהנתבעים יגישו תביעה שכנגד נגדם בביה"ד ...  הנימוק לבקשה הוא מתוך חוסר האימון שיש לתובעים בביה"ד, לטענתם הם נגררו לדיון בפנינו (בתביעה להוספת ראיות בתיק) עקב אי הסכמת הנתבעים להתדיין בבי"ד אחר, ולטעמם אין להם שום אימון בביה"ד ... וע"כ אינם מוכנים לסכן את עצמם בתביעה שכנגד בביה"ד זה.

הנתבעים רוצים להגיש תביעה שכנגד בביה"ד ... כנראה כדי למנוע טירחה והתדיינות כפולה, וכן שבמקרה שיפסידו בתביעה להבאת ראיות חדשות (בתביעה המקורית היו תביעות הדדיות) יוכלו לקזז בתביעה שכנגד ממה שהם צריכים לשלם.

ביה"ד הבהיר לצדדים בתיק זה, כי אמנם מבחינה הלכתית חובתם להמשיך את הדיון בפני ביה"ד, אך ביה"ד מצדו אינו מחפש לעצמו עבודה בחינם, (הצדדים מקבלים את שירותי ביה"ד חינם אין כסף), והדיינים בתיק זה השקיעו שעות עבודה יותר משווי כל התיק, אך מאחר וכבר אמר ריש לקיש (סנהדרין ח ע"א) בביאור הפסוק (דברים פ"א פס' יז) כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן "שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה למאי הלכתא אילימא לעיוני ביה ומיפסקיה פשיטא!" ונפסקו הדברים להלכה בשו"ע (חו"מ סי' י ס"ד, וע' בסמ"ע שם ס"ק י), ע"כ ביה"ד אינו מסלק את עצמו לדון בתיק זה למרות הטרחה המאמץ וחוסר הנוחות לדון בתיק זה על הבקשות הרבות שבו, אך מאידך אין ביה"ד מחייב את הצדדים להתדיין בפניו, והוא קורא שוב לצדדים לנסות להגיע להסכמות אודות מקום הדיון, אך ככל שלא יגיעו הצדדים להסכמות, ביה"ד חייב להכריע בשאלה שהתגלגלה לפתחו, האם חובתו של התובע להסכים להתדיין בתביעה שכנגד במקום שהוא נגרר לדיון לביה"ד שבחר הנתבע או שזכותו להתנגד ולנהל את התביעה שכנגד במקום אחר.

פסק הדין

ב. הולכין אחר הנתבע

תחילה יובהר, זכותו של הנתבע לגרור את התביעה לבי"ד אחר, מעוגנת בשו"ע אך לא בכל מקרה כפי שנראה להלן, כתב הרמ"א (חו"מ סי' יד ס"א):

"שנים שנתעצמו בדין, זה אומר: נידון כאן, וזה אומר: נעלה לב"ד הגדול, כופין אותו ודן בעירו ... וכל זה מדינא, אבל כבר נהגו בזמן הזה שכל זמן שיש ב"ד בעיר אין אחד יכול לכוף חבירו שילך עמו לבית דין אחר (מהרי"ק שורש כ"א), כי אין לנו עכשיו בית דין הגדול או בית הועד... וכל זה כשיש ב"ד בעירן, אבל אם אין בית דין שם, כל אחד יוכל להכריח חבירו שילך עמו לבית דין לדון עמו (מרדכי ס"פ זה בורר ופסקי מהרא"י סי' ס"ה). התובע צריך לילך אחר הנתבע, אם הוא בעיר אחרת, אף ע"פ שבעיר התובע הבית דין יותר גדול (מהרי"ק שורש א').

דהיינו כל הזכות שתובע הולך אחר הנתבע, מתחילה רק במקום שאין בי"ד בעירן אבל מאחר ושני הצדדים מתגוררים באותה עיר, הרי שלפי האמור בשו"ע אין לנתבע זכות לבקש להתדיין במקום אחר בכלל.

וכתב בערוה"ש (שם ס"ב) שכן המנהג בזמנינו:

"עכשיו בעונותינו אין לנו לא ב"ד הגדול ולא בתי וועד ואף דבוודאי יש ב"ד החשוב שבכל דור אמנם כיון שאין הסכם במדינה שב"ד זה הוא החשוב לכן אין לנו עסק בזמה"ז בדין הקודם אלא בכל מקום שיש ב"ד כופין בין להתובע בין להנתבע לדון בעירו וכן המנהג וכל הסביבה השייכה לבית החיים של העיר נגררת אחר אותה העיר ואין ביכולת אחד מבע"ד לדחות א"ע לעיר אחרת".

רק שהערוה"ש אינו מדבר על בי"ד אחר באותה העיר אלא על בי"ד אחר בעיר אחרת, אמנם למעשה במקום מגוריהם אין בי"ד אחר באותה העיר אלא שהם רוצים ללכת לעיר אחרת ששניהם לא גרים בה, ולגבי מקרה שיש שני בתי דין בעיר אחת לא מצאנו התייחסות בדבריו, אך מדברי השו"ע מוכח שאפי' שני בתי דין בעיר אחת אין זכות לבקש להתדיין בבי"ד אחר באותה העיר.

אמנם למעשה המנהג בזמנינו שנותנים בכל אופן לנתבע להתדיין בבי"ד אחר, ובטעם הדבר נחלקו האחרונים; שהמהרשד"ם (חו"מ סי' ז) כתב:

"מנהג קדמונינו אשר נהגו בעיר הזא' שאלוניקי שהיו בה אנשים קדושי' גאוני עול' אנשי השם שנהגו שהנתב' כופ' ומביאו לפני ב"ד שהוא רוצה וח"ו לומר שנהגו כן שלא כהלכה אלא ודאי סמכו על הפוסקים הנז' סמ"ג ומהר"ם ורבינו ירוח' ונוסף עליהם מהר"ר ישראל בעל תרומת הדשן ... אמנם בלי ספק כשיש ב' ת"ח בעיר אחת והבעל דין האחד רוצה לדון אפי' בפני הקטן מהם אין התובע יכול לכוף לנתבע כיון שאינו מטריח עליו הנתבע לילך חוץ לעיר ואינו דוחה מעליו דין תורה. ועוד אני אומר שאפי' לדעת האחרונים שהביא הנמוקי ז"ל כנז"ל דמשמע שאפי' בעיר א' דשומעין בין למלוה בין ללוה לילך לגדול או בשוי' שכופה התובע לנתבע ראו הם קדמונינו להחזיק במנהגם הטוב מפני השלום שגדול השלום וזה שאם יבא התובע ויאמר זה שאני רוצה הוא הגדול או שוה לתלמיד חכם שאתה הנתבע רוצה ואמר הנתבע אין האמת כדבריך מאן מוכח בעונותינו כל א' מתנשא ואמ' אני אני ואפסי עוד גדול ממני וירבו המחלוקות והקטטו' לכן ראו להשקיט הריב אחר שהנתבע ציית דין תורה ואינו מטריח לתובע לילך חוץ לעיר שהדין בזה עם הנתבע".

וא"כ כל טעם הזה שייך רק כשהוא הנתבע בפנ"ע אבל כששניהם נתבעים, ובלא"ה הדיון מתנהל בפני בי"ד אחד אין טעם לגרור את הדיון למקום אחר.

אבל המהר"י בן לב (ח"ג סי' צז) כתב שהטעם הוא משום שהוא יכנע בפני ביה"ד שהוא יבחר:

"מנהג קבוע בכל המקומות שיש קהלות מרובות שהתובע הולך אחר הנתבע ואינם מחלקי' בין שיהיה הנתבע עשיר או עני או אוהב או שונא לנתבע משום דכך הסכימו והוה ליה כאילו קבלוהו עליהם והתקנה הזאת נראה שתקנוה משום שהיחיד הוא מוכרח ונכנע לפני הב"ד של הקהל שלו מה שלא יכנע אם יגזרו עליו זולתם". 

ולמעשה טעם זה שייך רק במקום שהוא שייך לקהל מסוים ומבקש להתדיין בקהלו מה שאין שייך בנידו"ד שהתובעים גרים במקום אחד ומבקשים להתדיין במקו"א, אמנם למעשה הטעם שייך גם כשמבקש להתדיין במקום שאינו קהלו כיון שהוא ביקש להתדיין שם לכאו' לא יטען שאינו רוצה לקיים את פסק הדין ולא פסק כיאות מאחר והוא בחר את ביה"ד, אמנם לכאו' כיום אין טעם זה שייך כיון שהצדדים חותמים על שט"ב ובלא"ה הם חייבים לקיים את מה שהתחייבו, וגם לא מצאנו שיכול להטריח את התובע במקום לנהל שתי תביעות וע"ז כלל אין מנהג. 

ג. כששניהם תובעים 

ועוד שגם לגבי עיקר הדין שיכולים לבקש ללכת לבית הועד וכל דין זה, כשיש תובע ונתבע אז ישנה שאלה אם יכול הנתבע או התובע לכפות ללכת למקום הוועד או לביה"ד הגדול, אבל כששניהם תובעים כתב הרא"ש (סנהדרין פ"ג סי' מא):

"אמר אמימר הלכתא כופין אותו והולך למקום הועד אמר ליה רב אשי לאמימר והא אמר ר' אלעזר כופין אותו ודן בעירו. אמר ליה הני מילי דקאמר לוה, אבל קאמר מלוה לא דעבד לוה לאיש מלוה. ולאו דוקא לוה ומלוה אלא אפילו גזילות ומקח וממכר ומתנות וירושות וכל דבר שיש בו תובע ונתבע, דהאי טעמא דרבי אלעזר שלא יוציא מנה על מנה שייך בכל תובע. וגם רבי יוחנן איירי בכל תביעות שתקף את חבירו לדין. וקשה דבפרק הגוזל בתרא (קיב ע"ב) משמע [דקאמר] דאפילו לוה מצי כייף לילך למקום הועד גבי אין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין דקאמר אפילו פתחו ליה בדינא מצי נתבע למימר לבית דין הגדול קאזילנא. וי"ל דהתם כששניהם תובעין זה את זה".

הרי כשיש שני תובעין כמו במקרה זה זכותם של שני הצדדים לבקש להתדיין במקום הועד, ואף שאי"ז נוגע לנידו"ד כיון שבלא"ה א"א לומר שרוצה ללכת לבית הועד כיון שאין בית הועד כמש"כ לעיל אבל זה הדין לדעת הרא"ש.

אמנם הרמב"ם כתב (סנהדרין פ"ו הל' ו – ז):

"שנים שנתעצמו בדין אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נעלה לבית דין הגדול שמא יטעו אלו הדיינין ויוציאו ממון שלא כדין כופין אותו ודן בעירו ... במה דברים אמורים בשאר הדינין שזה טוען וזה טוען ... אבל אם אמר המלוה נלך לבית דין הגדול כופין את הלוה ועולה עמו שנאמר עבד לוה לאיש מלוה".

הרי הרמב"ם ס"ל להיפך שכיון ששניהם תובעים אין זכות לאחד יותר מלשני לבקש לילך למקום הוועד, א"כ במקרה שלפנינו כיון ששניהם תובעים אין זכות לאחד לגרור את השני למקום אחר.

לשון הרמב"ם הועתקה בשו"ע כאן ועי' בסמ"ע (ס"ק ו), ובנתה"מ (ביאורים ס"ק א) מה שביארו בדעת הרמב"ם בזה, ובתפארת יעקב (ס"ק א) שכתב בביאור דברי הרמב"ם כמש"כ, ולפ"ז זהו גם הביאור בדברי השו"ע, ולהלכה למעשה מכריע בתפארת יעקב שהלכה כדברי הרמב"ם:

"ולענין הדין, נראה עיקר כדעת הרמב"ם ז"ל בדינים אלו, דלא כהרא"ש".

וא"כ מאחר ובזה אין שום זכות לנתבע לבקש ללכת למקום אחר לא לפי הדין ולא לפי המנהג א"כ לכאורה אין מקום לקבל את תביעתו.

ועוד מאחר ובלא"ה הוא צריך להתדיין בפני ביה"ד זה מפני תביעתו, הרי בזה הדין הוא כמש"כ הכנה"ג (סי' יד הגה"ט ס"ק כג) שצריך להתדיין גם על התביעה השניה כיון שבלא"ה הוא כאן:

"אפי' שנהגו שהתובע הולך אחר הנתבע מ"מ אם התובע מוצא הנתב' בעירו יכול לכופו לדון עמו בעירו. מהרי"ק ז"ל שרש י"ד וכן מנהג פשוט בכל מקום. הר"ם איסרלס ז"ל סי' ע"ג, הר"ם מפדאוה סי' ע"ה".

ד. כשגורם הוצאות ממוניות לתובע

ועוד שהרי כתב הלבוש (ס"א) שאף אם יש זכות ללכת למקום אחר זהו בתנאי שאי"ז מפיל הוצאות גדולות יותר על התובע מאשר על הנתבע שאז הנתבע יכול להגיד אני רוצה בבירור אמיתי ואני מוכן להשקיע בכך כסף כמו שאתה מוציא:

"ויש אומרים עוד שאין חילוק בין תובע לנתבע שכל אחד יכול לכוף את חבירו ללכת עמו לב"ד הגדול דשניהם יבאו מחד טעמא, שכל אחד יכול לומר בזאת יבחנו דברי שהם כנים, דאל"כ לא הייתי מוציא הוצאות חנם, שהרי גם אנכי צריך להוציא מאתים או מנה כמותך".

וא"כ כיון שלפנינו הנתבעת מיוצגת ויש חשש שההוצאות שלה יגדלו כיון שתצטרך לנהל הליך נוסף אין זכות לתובע – נתבע לגרור את הנתבעת לדיון במקום אחר, כיון שההוצאות שלה גדולות יותר, ואף אם ב"כ מייצג אותם בחינם הרי היא חייבת לו טובת הנאה עבור זה וזה ג"כ חיוב.

והנה נפסק בשו"ע (חו"מ סי' כד):

"אין נזקקין אלא לתובע תחלה. ואם זיילי נכסי דנתבע, נזקקין לו תחלה". 

הרי חזינן שקודם דנים בתביעת התובע ורק אח"כ דנים בתביעת הנתבע וא"כ מאחר וזה תביעה אחרת, אולי אפשר בכל אופן לבקש להתדיין במקום אחר, אם לא במקום שלנתבע יש נזק גדול שנכסיו הוזלו ואינו יכול למכרם.

אמנם כבר כתב התומים (שם סוס"ק א):

"ודאי אם אין התובע מוחזק לאמוד ועשיר דלכו"ע אין נזקקין, דהא זה פסידא יותר מזילי נכסי כמש"כ דאולי ימכרן וכו' כהנ"ל".

דהיינו שאם שיש חשש שהתובע לאחר שיקבל את הכסף לא יחזיר את הכסף בחזרה, אפשר לעכב את הדיון בתביעת התובע ולדון בשני התביעות ביחד, ולכאו' ה"ה בכל חשש נזק שיצטרכו לנהל הליכים כפולים (מה שלא קיים בנידון של השו"ע כי שם השאלה רק מי קודם ולא היכן מקום הדיון) רחוק מביתם ומעירם ולקחת ייצוג כפול יכולים לדרוש לערב את התביעות, וא"כ חוזר הדין של שני תובעים שאין זכות של אחר הנתבע וכמש"כ.

ונראה להביא ראיה לדברי התומים שבמקום של נזק ל"ד זילי נכסיה אמרינן שאין זכות ללכת למקום הועד או לביה"ד הגדול מהא דאיתא בגמ' (ב"ב נה ע"ב):

"אמר רב קטינא אם הוזקקו בית דין לשוה פרוטה גומרין אפילו לפחות משוה פרוטה תחילת הדין בעינן פרוטה גמר הדין לא בעינן פרוטה".

ופירש"י מהו ההיכי תמצי של גמר דין שלא בעי פרוטה:

"אם חזר השני ותבעו פחות משוה פרוטה קודם שעמדו בית דין משם, נזקקין לו".

ודבריו הובאו להלכה בפשיטות ברדב"ז (סנהדרין פ"כ הי"א).

הרי דתביעה שכנגד קודם שעמדו בי"ד משם מוגדרת כגמר דין ואפשר לתבוע אותה באותו התיק, ולכאורה אמאי והלא יכול הוא ללכת לביה"ד הגדול, וע"כ כיון שאם ילך לביה"ד הגדול יפסיד הצד השני את התביעה שהיא כולה פחות מש"פ ולא יוכל לתבוע אותה שם כיון שא"א לפתוח תיק לצורך תביעה קטנה כ"כ של פחות מש"פ, ע"כ הוא חייב להתדיין בביה"ד כאן, ואיכא ראיה או כהתומים, או שתביעה שכנגד נחשבת כחלק מההליך וע"כ אין לו זכות מיוחדת של לביה"ד הגדול קאזילנא.

אמנם כבר עמד בזה הריטב"א וכתב:

"ולא דייק להאי פירושא לישנא דגומרין ולישנא דגמר דין דאמרינן בסמוך, והנכון שאם הוזקקו ב"ד לתביעה של פרוטה אף על פי שנמצא בסוף שהתביעה אין בה פרוטה גומרין דינו, וכן הלכתא".

והו"ד בשיטמ"ק, ומשם באורים (סי' ו ס"ק ב). נמצא שלדעת הריטב"א אין להוכיח מכאן כלום, אמנם לדעת רש"י כן הדין, וכן פסק למעשה בתומים כמש"כ.

ה. תביעה נוספת או נגדית, קודם גמר דין

ובישוב לשון רש"י כתב התפארת יעקב (שם):

"ובא לפרש המציאות בזה, כגון שחזר השני ותבע אותו פחות משוה פרוטה, אם כן לא נשאר לראשון לתביעת פרוטה, מכל מקום נזקקין לו, כיון שהתחילו לישב על תביעה פרוטה. ומכל מקום לענין הדין, הכל בכלל וגומרין".

ובאמת כבר עמדו בדיוק דברי רש"י הללו גדולי האחרונים וביארו שטעם הדבר הוא משום שתביעה שכנגד נחשבת כתביעה אחת עם הראשונה משום שאם יפסיד ע"י התביעה שכנגד יוכל לקזז ולא יצטרך לשלם לכן זה נחשב לתביעה אחת, כך כתב הכס"מ (סנהדרין שם) בביאור מש"כ הרמב"ם שם ואם הוזקקו לשוה פרוטה גומרין את דינו אפילו לפחות משוה פרוטה:

"מלשון רבינו שכתב גומרין דינו נראה דדוקא אם התובע הא' חזר ותבע גומרין דכיון שהם יושבים הוה ליה כאילו תבע פחות משוה פרוטה זה עם שוה פרוטה שתבע בראשונה, אבל אם הנתבע הוא שתבע פחות משוה פרוטה הוה ליה כאיניש דעלמא ואין נזקקין לו. ומיהו אפשר שגם (כשהתובע) [כשהנתבע הגהות עמק המלך, דבר המשפט] תובעו פחות מפרוטה בכלל גומרין דינו הוא שהרי אם יזכה בדין צריכים הם לנכות לו ממה שחייבוהו לפרוע תחלה".

וכך כתב הב"ח (חו"מ סי' ו) בפשיטות:

"משמע דאם התובע חזר ותבעו בפחות משוה פרוטה אין נזקקים לו דהדין הראשון כבר נגמר וזה הוי תחלת דין אבל אם חזר השני ותבעו זה הוי גמר דין הראשון דהלא אם יצא השני זכאי לא יתחייב לו פרוטה".

הרי דלגבי הסברא של חזרת הנתבע אין בזה מחלוקת ופשוט להב"ח מה שנסתפק הכס"מ שמכיון שיכול לטעון לקיזוז זה נחשב תביעה אחת.

ויותר מזה כתב הפרישה שם:

"וכפירוש הכסף משנה האחרון נראה עיקר מאחר שרש"י פירש כן בהדיא למה ליה לעשות פלוגתא בינו ובין רבינו במקום דאינו מוכרח".

וכ"מ מהרדב"ז שם שהביא את דברי רש"י בפשיטות על פירוש הרמב"ם משמע ליה דלא פליגי, וראה מש"כ לעיל בישוב לשון רש"י שלפ"ז מתאימים דברי רש"י גם ללשון הרמב"ם, וכ"פ הלבוש שם שזה נקרא תביעה אחת:

"אם חוזר הנתבע ותבע מן התובע פחות משוה פרוטה נזקקים לו, דאי לתובע אחר הו"ל תחלת דין לגבי דידיה, ואף על פי שישבו כבר בדינים אחרים אין נזקקים לזה כלל שתובע פחות משוה פרוטה, אבל לנתבע שאינו אלא משיב על טענת התובע ומשיב זה בכללן לומר אדרבה הוא חייב לי וכהאי גוונא, נזקקין לו". 

וכ"כ הסמ"ע:

"אפילו כשהנתבע אחר גמר דינו תובע להתובע טענה שהיא פחותה משוה פרוטה. והטעם דחד דין מיקרי, דהא אם יזכה הנתבע בתביעתו ינכה אותו להתובע במה שתבעו ממנו".

ובנה"מ (חידושים ס"ק ב), ובערוך השלחן, וכ"כ בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ג סי' קע ד"ה בוהא דאין).

וגם אם יש מחלוקת מי עדיף תובע או נתבע אבל כפי שנראה למעשה כו"ע מסכימים שגם תביעת הנתבע כשיש בה משמעות לקיזוז יכולה להצטרף לתביעה הראשונה, ונחשבת כתביעה אחת, וא"כ מאחר וכבר נקבע מקום הדיון לפי מי שקיבל את ההזמנה לדיון או מסיבות אחרות שהוא הנתבע בכך שהוא מוסיף תביעה לקיזוז אי"ז מסתבר שזה ישנה את הדין וכפי שהארכנו.

מסקנה

סוף דבר נראה כי התביעה שכנגד צריכה גם היא להתדיין בפני אותו ב"ד, ככל והצדדים לא יגיעו להסכמה ביניהם על מקום דיון אחר, עם זאת זכותם של התובעים שלא להגיש תביעה אם הם חוששים מהתביעה שכנגד, על כן על הצד השני להודיע תוך שבוע מהי התביעה שכנגד ובאיזה היקף כספי היא.


תגיות

מקום הדיון - שאין להעביר דיון שהחלו בבירורו לבית דין אחר תביעה שכנגד - "אין נזקקין אלא לתובע תחילה" תביעה שכנגד - "אין נזקקין אלא לתובע תחילה" למקום התובע - הנתבע הולך אחר התובע מקום הדיון - בעירם של התובע והנתבע למקום התובע - כשהנתבע והתובע מאותה עיר סימן יד - סעיף א סימן יד - סעיף א סימן כד - סעיף א דף נה - עמוד ב למקום הנתבע - תוקפה של התקנה בימינו מקום הדיון - כששניהם תובעים למקום הנתבע - כשגורם הוצאות נוספות לתובע תביעה שכנגד - המשך הדין או דין חדש תביעה שכנגד - המשך הדין או דין חדש