עבודה שלטענת המעביד היא גרועה והפועל אינו מקצועי

התובע: העובד.

הנתבע: המעסיק.

טענות הצדדים:

התובע: לדברי התובע הוא עבד אצל הנתבע (=המעסיק) סה"כ 32.5 ימים לפי תעריף של 250 ש"ח ליום עפ"י סיכום בע"פ, ולכן השכר המגיע לו הוא 8125 ש"ח. מתוכם קיבל 3300 במקביל לימי העבודה ואח"כ קיבל עוד 4000 ש"ח אחרי כשלושה חדשים, וזאת רק לאחר הפצרות והפעלת לחץ (התובע פירט ענין זה בהרחבה ובהתמרמרות אם כי לא תבע דמי הלנת שכר)

לפי חשבונו מגיע לו עוד 1045 ש"ח וכמו כן לא קיבל תלושי משכורת על הכסף שקיבל וזאת בניגוד לסיכום שלו עם המעביד.

הנתבע: בעת היכרותי את התובע שהתעניין במציאת עבודה שאלתי אותו לגבי מיומנותו בעבודות יציקה והוא ענה שיש לו ניסיון רב בעבודות יציקה, מכיוון שבאותו זמן עמדתי לקבל עבודת יציקה גדולה הזמנתי אותו לעבוד אצלי והבטחתי לו שכר של 250 ש"ח אותו נוהג אני לשלם לפועל מקצועי בעוד שעובד רגיל מקבל 200 ש"ח. בסופו של דבר התבטלה עבודת הבטון הגדולה, אך אני המשכתי להעסיק את התובע בעבודת שיפוצים בשכר 250 ש"ח ליום.

לאחר שהתובע עבד אצלי כחודש הייתי צריך לבצע עבודת יציקה של רחבת בטון לפני קראוון . לאחר יום העבודה הראשון כשראיתי שהעבודה לא כל כך מוצלחת צרפתי אליו עוד פועל ולאחר יומיים נוספים בהם ראיתי שהמשטח שיצא אינו ישר, הודעתי לתובע על הפסקת עבודתו אצלי.

בעקבות ליקויים אלו הייתי צריך להזמין פועלים אחרים להשלים את העבודה ולצקת שכבה נוספת על המשטח העקום והנזק שנגרם לי הוא בערך 7000 ש"ח.

א. מכיוון שהתברר שהתובע הינו בלתי מקצועי לכן מגיע לו 200 ולא 250 ש"ח.

ב. עליו להשתתף בנזק של משטח הבטון.

ג. לפי חשבוני התובע עבד אצלי 30.5 ימים בלבד.

ד. הסכום של 250 ש"ח עליו דיברנו הינו בברוטו, לכן לפי חישוב שלי לפי 30.5 ימי עבודה ולאחר ניקוי מהברוטו מגיעים לתובע עוד 100 ש"ח בלבד.

כל הטענות הנ"ל הינן מצד הדין, למעשה אני מוחל על הכל, ואת הטענות העליתי כדי להראות על הגיחוך שבטענות התובע.

לגבי הטענה שדחיתי אותו בלך ושוב ארבע פעמים, הסיבה לכך היא שכל פעם שסיכמתי עם התובע לשלם לו, הסתמכתי על כך שמזמיני העבודות ישלמו לי, ומכיוון שהם לא עמדו בהתחייבויותיהם לא יכולתי לשלם באותו זמן לתובע.

לגבי הטענה על תלושי המשכורת, אני נותן תלושים למי שמבקש, מכיוון שהתובע לא ביקש הוא לא קיבל. 

תגובת התובע:

א. דיברתי אתו פעם על כך שעבדתי אצלו 32.5 ימים והוא לא הכחיש.

ב. אף פעם לא אמרתי לו שאני עובד מקצועי אלא כאחד שעבד הרבה בבטון.

ג. כשעבדתי ארבע ימים בבטון, הנתבע בא כל יום לראות את העבודה ולא אמר מילה רעה עליה ולא הפסיק את עבודתי.

ד. לדעתי הנזק של התיקון לא מסתכם באלפי שקלים.

ה. לאחרונה עבדתי אצל קבלן אחר בבטון, קבלתי 250 ש"ח ולא היו לו טענות כלפי.

תגובת הנתבע:

התובע דיבר איתי פעם על 32.5 ימי עבודה ואמרתי לו שאני אבדוק את הנושא, אף פעם לא הסכמתי איתו על מספר הימים.

א.      בירור מקצועי שערך בית הדין העלה:

1. מעביד אינו יכול לסמוך על עדות הפועל ביחס למיומנותו המקצועית, אלא עליו לבקש תעודות או לבדוק המלצות אצל מעבידים קודמים.

2. גם כאשר מעסיקים פועל מקצועי, אין עושים יציקה עם פועל אחד, אלא לכל הפחות עם שנים ולכן לא תקין שהנתבע השאיר את התובע לבד לעשות עבודת יציקה ביום הראשון.

3. יציקת בטון שעושים אותה טלאי על גבי טלאי, מועדת לאי הצלחה גם כשעובדים עם פועלים מקצועיים, לכן יציקת בטון צריכה להיעשות ברצף ובבת אחת.

4. גם הפועלים המקצועיים שהביא המעביד כדי להשלים את עבודת היציקה, לאחר פיטורי התובע, לא הצליחו לצקת את הבטון בצורה נאותה באותו מקום ובאותם תנאים.

5. בעקבות בירורים שערך ביה"ד עם הנוגעים בדבר, לא התרשם ביה"ד שהיקף הנזק תואם לתיאור הנתבע.

ב.      הנושאים לדיון:

1. כיצד יש לנהוג כאשר המעביד והעובד חלוקים ביחס למספר ימי העבודה של העובד, והאם ביה"ד צריך להתעמק בפנקסי רישום הימים של הצדדים או לקבל כנתון את טענות הצדדים ביחס לימים?

2. האם ביה"ד צריך להעלות את נושא הפיצוי על הלנת שכר כאשר התובע לא מעלה זאת?

3. האם המעביד יכול לחזור בו מנכונותו לשלם שכר גבוה יחסית לאחר שהתאכזב מרמתו המקצועית של הפועל?

4. אם הפועל צריך לפצות את המעביד על נזק שנגרם כתוצאה מעבודה בלתי מקצועית?

ג.       הסתירה ביחס למספר ימי העבודה.

לפי דברי התובע הטוען שעבד בסה"כ 32.5 ימי עבודה בעוד הנתבע טוען שלפי רישומיו עבד אצלו התובע רק 30.5 ימים. שני הצדדים לא הביאו את פנקסי רישום ימי העבודה שהיו להם לפי טענתם. וביחס לשאלה אם בית הדין צריך לדרוש מהם להביא את הפנקסים, להתעמק בהם וכן לערוך ישיבה נוספת של ביה"ד כדי לבדוק עניין זה.

הרמב"ם (טוען ונטען ו, א) כתב שעל הדיינים לחקור את בעלי הדין ולדרוש מהם לפרט הכל, וכן נפסק בשו"ע (חו"מ עה, א). גם מדברי הטור שם והרמ"א שם עולה כי חקירת בעלי הדין מוטלת על הדיינים ולא על הצד שכנגד, וכי בית הדין צריך לפעול מיוזמתו כדי להוציא את הדין לאמיתו. וכעין זה נפסק בשו"ע (חו"מ טז, ג) שחייב הדיין להטיל חרם על מי שיש בידו זכות או ראיה ולא חשף אותה בפני ביה"ד. ובש"ך (חו"מ עא, כג) נימק חובה זו של ביה"ד:

"דזה מוטל על בית הדין לחקור אחר עדות כדי להוציא את הדין לאמיתו".

מכל הנאמר לעיל עולה כי חובה על בית הדין לחקור ולדרוש הבאת פנקסי הרישומים של ימי העבודה של העובד וכן של המעביד, ולהשתדל לעמוד בתוקף על חקר האמת. וכן מצאנו בשו"ת הרא"ש (סח, כ) קביעה שבית הדין מחוייב לבדוק את אמינות השטרות המובאים לפניו "וכן אני עושה כשמביאין לפני שטרות ישנים, אני חוקר ודורש להוציא הדין לאמיתו".

לכן ביה"ד קבע ישיבה נוספת לבירור הרישום בפנקסים וביקש משני בעלי הדין שיביאו לפניו את פנקסי הרישום של כל אחד מהם. אך דא עקא כי סמוך למועד הדיון המיוחד הודיע המעביד כי איבד את פנקס רישומיו וגם מהפנקס שהביא התובע לא הצליח ביה"ד להוציא דברים ברורים מאחר ורמת הדיוק שבו לא ירדה לפירוט של שעות וחצאי ימים.

לכן לאור העובדה שהתובע טען כי מגיע לו עבור 32.5 ימי עבודה בעוד הנתבע מודה ב- 30.5 ימי עבודה ומכיוון שעבור 30 יום שולם כבר השכר למעט 100 ₪ שהנתבע מודה שהוא עדיין חייב, החליט ביה"ד לפשר בין הצדדים ולחייב את הנתבע בתשלום עבור יום עבודה נוסף כלומר 250 ₪ + 100 ₪ שהוא מודה בהם ולכן בסה"כ עליו לשלם עוד 350 ₪ בנוסף לחובתו להעביר בהקדם תלוש משכורת מסודר כדרישת התובע.

ד.      האם ביה"ד צריכים להעלות את התביעה לפיצוי על הלנת שכר?

במסגרת התביעה הועלתה ע"י התובע הדרישה לתשלום שכרו, אך התובע לא העלה את נושא תשלום פיצויים על הלנת השכר, או משום שלא היה מודע לזכויותיו או מסיבה אחרת. ובית הדין התלבט אם להעלות נושא זה.

והנה בענין זה של תובע שנמנע מלתבוע את המגיע לו כתוב בשו"ע (חו"מ יז, ט):

"ראה הדיין זכות לאחד מהם, ובעל דין מבקש לאומרו ואינו יודע לחבר הדברים… או נשתבש מפני הסכלות ולהבינו תחילת הדבר משום פתח פיך לאילם".

אמנם מדברי הטור שם משמע שנקט כדעת הרא"ש (סנהדרין כא, יא), ולפיו גם כאשר התובע אינו יודע כלל את הטענה שהיא לזכותו פותחים ואומרים לו כל זכותו. אבל השו"ע הלך בעקבות הרמב"ם שקבע (סנהדרין כא, יא), שמותר לטעון לתובע רק כאשר בעל הדין יודע הזכות ברם אינו יודע לסדרה, ורק אז מותר לדיין לסדרו ולהעמידו על תחילת העניין ועל זה נאמר פתח פיך לאילם. ועל כל פנים, ביה"ד לא התרשם מדברי התובע שהוא רוצה לדרוש גם פיצויים על הלנת שכר, ורק התקשה בניסוח דבריו, אלא שהוא אפילו לא רמז לכך.

נכתב ברמ"א (שם יז, יב):

"בעל דין שתבע את חבירו בעד דבר מועט, והדיין רואה שיתחייב לו על פי הדין יותר ממה שתבע, אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע ואם פסק לו יותר הווי טעות בדין וחוזר".

ובטעם הדין כתב הלבוש (שם) שמה שלא תבע יותר הוא כנראה מפני שמחל עליו, או שהיה חייב לנתבע סכום מעין זה בהזדמנות אחרת, ואין ביה"ד צריך לחקור ולדרוש בזה (ש"ך שם ס"ק טו).

בנוסף למסקנה שהגענו אליה לגבי עצם המנעותו של ביה"ד מהעלאת טענה לזכות התובע, הנה עצם עניין תשלומי פיצויים על הלנת שכר הוא דבר הצריך בירור. כי יש שרצו ללמוד מדברי הרמ"א (חו"מ צב, ז) שפסק:

"בא בעל הפיקדון ואמר תן לו פקדוני ואני ארוויח בהם לעצמי והלה מעכב בידו חייב לשלם לו הרווח מכאן ולהבא".

 אך מדברי הראבי"ה (סימן תתקנ"ו) עולה כי אין מקום לחייב, אלא כשהתובע טוען כי מחזיק המעות הרוויח בכספיו, ואילו היו המעות בידו היה הוא עצמו מרוויח. וכן מצאנו בזה מחלוקת ראשונים באו"ז (ב"ק קפ"א) לגבי מלמד שתבע בנוסף לתשלום שכרו את כל מה שיכול להרוויח במעותיו.

ובחוות יאיר (סימן קנ"א) קבע שגם כאשר יש מקום לחייב, הרי זה רק כאשר יש וודאות שאכן לתובע היו רווחים צפויים שנמנעו ממנו, וכאן לא נטען שהמעסיק עשה רווחים במעות המעוכבים. ועוד דן החוות יאיר (סימן ק"צ) שיש חשש ריבית בתשלום פיצוי על עיכוב שכר שכיר. ואף שהחת"ס (חו"מ סימן כ"ו) לא ראה בתשלום זה משום ריבית, וכן הביא בשם "מרבה תורה" בדרכי תשובה (יו"ד קס"א ס"ק י"ב).

ונראה כי בגלל ההתלבטות ההלכתית בנושא חיוב פיצוי תשלומים על הלנת שכר נטו, על פוסקי דורנו לשקול כל מקרה לגופו, וברוב המקרים שהתביעה היתה מוצדקת, נטו לחייב דמי ההצמדה וכן פיצוי תשלום חלקי על עיכוב השכר (ראה כנה"ג חו"מ ע"ד וכן בתחומין ח"ו עמ' 208-234 וכן פסקי דין רבניים חט"ו ע"מ 240 – 253).

זאת ועוד, מאחר שגם לפי חוקי המדינה אין מנהג ברור בדבר, שהרי לא פעם בי"ד לעבודה אינו קונס פיצוי הלנת שכר. למשל במקרה שהוא משוכנע כי המעביד הלין את השכר מתוך אונס, או שלפי חשבונו בכלל לא מגיע הכסף לעובד, וכפי שהיה בנידון דידן (חוק הגנת השכר תיקון תשכ"ד, תשכ"ט). מכל האמור לעיל החליט ביה"ד שלא להעלות את נושא פיצויי תשלומים עבור הלנת שכר, מאחר ולא הועלה ע"י התובע.

ה.     האם המעביד יכול לחזור בו מנכונותו לשלם שכר גבוה יחסית לאחר שהתאכזב מרמתו המקצועית של הפועל?

המעביד טען כי מאחר ונוכח שהפועל אינו מיומן לכן רוצה לחזור בו, ולשלם על תקופת עבודתו רק 200 ₪ ליום כפועל פשוט, ולא כפי שקבע ושילם לו 250 ₪ ליום כפועל מקצועי.

הנה אם הוכח שאינו פועל מקצועי הרי הוכיח סופו על תחילתו, ומאחר והוברר כי לפועל אין את הידיעה הדרושה למילוי תפקידו שהושכר לו אין אנו אומרים "העמד דבר על חזקתו". כלומר מאחר והעובד קיבל עליו תפקיד מסוים אין להחזיקו כיודע למלא אותו, וכן פסק הרשב"א "אין אומרים העמד דבר על חזקתו אלא במי שהוחזק מתחילתו" (שו"ת הרשב"א א', רי"ח).

ולפי זה יש מקום לכאורה לבטל את התוספת שקיבל הפועל מההתחלה, מאחר שהתברר בסוף כי אינו מקצועי. אבל מאידך נראה כי בעל הבית הטעה את עצמו ביחס לרמתו המקצועית של הפועל, מאחר והסתפק בעובדה שהפועל אמר לו שהשתתף הרבה פעמים בעשיית יציקות, בעוד שהיה עליו לוודא מיומנות הפועל עם המעבידים הקודמים של הפועל, וכפי שמצוי הדבר שגם אם עובד בא עם תעודות, הרי המעביד טורח ומוודא אצל מעסיקים קודמים לגבי רמת הביצועים של העובד. ואם המעסיק ויתר על בדיקות אלו, וגם שילם בפועל על עבודה של כחודש בתעריף של עובד מקצועי, ואח"כ בסוף התקופה כשהגיע זמן של עבודת היציקה, כשראה שהפועל אינו מקצועי כפי שחשב, יש לומר שמחל על כספו שהוסיף לפועל, ואם הוא רוצה שהפועל יחזיר לו את התוספת הרי הפועל מוחזק בכסף והמעביד הרוצה להוציא מהפועל, עליו חובת הראיה. ועוד ששכר שהתנו הצדדים בהסכם העבודה אינם יכולים לשנותו לא בעל הבית ולא הפועל אלא תוך הסכמה, אף אם בינתיים נשתנה השער (שו"ע חו"מ שלב, ה').

ו.        האם הפועל צריך לפצות את המעביד על עבודה בלתי מקצועית?

לגבי טענת המעביד שהפועל גרם לו נזק בעבודת יציקה גרועה שעשה. הנה בשו"ת התשב"ץ (ב, קע"ד) נקבע, כי פועל נחשב לפושע אם קיבל עליו לעשות מלאכה הצריכה בקיאות והוא איננו בקי בה, "לפי שלא היה לו להכניס עצמו במה שאינו יודע, ויודע שסומכין עליו" (שם, וכן בשו"ע חו"מ שו). אבל כפי שהעלינו לעיל חובת בירור התאמת פועל לעבודה ובדיקת מיומנותו מוטלים על המעביד.

מה גם שלפי בירור שעשה ביה"ד, התברר כי מנהג הבנאים לגייס מס' מקסימלי של פועלים לצורך יציקה, הדורשת זריזות ועבודת ידים רבות, ואין עושים יציקה עם פועל אחד, אלא לכל הפחות עם שניים. כמו כן יציקת בטון שעושים אותה טלאי על גבי טלאי, מועדת מראש לאי הצלחה גם כשעובדים עם פועלים מקצועיים.

לאור כל זאת נראה כי האחריות על כישלון היציקה מוטלת על המעסיק, שהיה יכול להעלות על דעתו את המכשלות העלולות להתעורר. דומה הדבר לבה"ב ששכר פועלים להביא חפץ ממקום למקום והלך שם ולא מצא שם החפץ וחזר ריקם, נותן לו שכרו משלם לשלם שכר הליכתם (שו"ע חו"מ של"ה, ב'), כי בעה"ב בשלחו את הפועל היה צריך לברר מראש אם החפץ נמצא במקום ששלחו אליו, ומכיוון שלא עשה זאת הרי הוא פושע, ולכן עליו לשלם שכרו משלם. וכעין זה פסק התשב"ץ "ששכרוהו לעשות שליחותם ועשה, חייבים לשלם מה שפסק עמהם אף על פי שלא הועיל כלום". (שו"ת התשב"ץ ג',נ"ט) וכן כתב הרב יונה נבון "איך שיהיה נמצאנו למדים דכל דעביד השליח שליחותיה, חייב ליתן לו שכרו אף שלא נהנה המשלח לכולי עלמא" (נחפה בכסף חו"מ סי' כ"ו דף קל"ג טור ג').

לכן לפי נימוקים אלה דחה ביה"ד את תביעת המעסיק לתשלום נזק שנגרם לו בעת היציקה. ומה גם שביה"ד התרשם שהמעביד העלה את טענת הנזק שגרם הפועל, רק כדי לבטל תביעת הפועל להשלמת שכרו, ובפעמים שהפועל דרש שכרו לא שמענו שהמעביד דחה אותו בטענה שהפועל גרם לו נזק.

לסיכום:

לאחר שמיעת טענות שני הצדדים, וכן בירורים שערך בית הדין, וקבלת חוות דעת לגבי נוהלי העסקה בענף הבניה - קבע בית הדין, כי בשקלול כל הטענות שהועלו תעשה פשרה בין הצדדים.

ולכן:

א. על הנתבע לשלם סך 350 ש"ח לתובע להשלמת משכורתו.

ב. על הנתבע לספק בהקדם תלושי משכורת על התקופה שהתובע עבד אצלו.

ג. על כל הנ"ל להתבצע עד ח' טבת תשס"ג.

ובאנו על החתום במתא איתמר ת"ו:

הרב נתן חי               הרב צבי פרג            הרב יעקב כהן