בס"ד


מס. סידורי:2030

שליח שהטעה את העובד לגבי שכרו

שם בית דין:אזורי צפת
דיינים:
הרב לביא אוריאל
תקציר:
התובע העביר שיעורי תורה דרך ארגון ב. ולפני שהתחיל בעבודה הוא דיבר עם נציג מטעם הארגון שאמר לו ששכרו יהיה 3,000 ש"ח בחודש בפועל הוא קיבל כ300 ש"ח לחודש.
לאחר דין ודברים התברר שהנציג הטעה את התובע ולא היה בסמכותו להבטיח כאלו סכומים.
פסק הדין:
אי אפשר לחייב את הארגון ע"פ מה שהנציג הבטיח כיוון שלא נעשה בהסכמת המשלח.
אך ניתן לחייבה לפצות את התובע בגדר "לפנים משורת הדין" על העוול שנגרם במסגרת העמותה.
יש לחייב את הנציג תשלום הוצאות התובע וכן לחייבו בידי שמים על גרמות .
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: ט"ו כסלו תשס"ג

תביעת עובד לתשלום שכר עבודה

המקרה ועיקרי הטענות

בפני בית הדין תביעה שהוגשה על ידי הרב א. כנגד ארגון ב. ונציגיו, לתשלום שכר עבודה.

בדיון שהתקיים השתתפו, מטעם התובע, הרב א. ובנו עו"ד ג. שייצג את אביו. ומטעם הנתבעים הופיעו ד. ומר ה., נציג ארגון ב. בצפון.

העובדות שהתבררו במהלך הדיון הם כדלהלן - במהלך חדש טבת תשס"א, הרב ו., הרב של עיר ז., פנה אל התובע, ובקש ממנו לשמש כמגיד שיעור בכולל לבעלי בתים הפועל בבית הכנסת בעירו. הובהר לו שהכולל ממומן על ידי ארגון ב., וכי שכרו יעמוד על סך 3,000 ש"ח לחדש כולל הוצאות נסיעה. לא נערך חוזה בכתב, וכל הסיכומים היו בעל פה. התובע נענה להצעה, ומחדש שבט תשס"א התובע החל בעבודתו והעביר שיעורים כמסוכם.

לאחר שבמשך תקופה מסויימת לא שולם שכרו של התובע, התקיימה פגישה שבה נכחו התובע והרב ו. ומר ה., המשמש כנציג האזורי של ב. בצפון, והובטח לו שהתשלום יוסדר כפי שסוכם. התובע המשיך ללמד עד לר"ח ניסן תשס"ב, והפסיק לאחר שנוכח כי אינו מקבל את התשלום. למעשה, הועברו לתובע שני סכומי כסף בסך כולל של 6518. ש"ח.

כעת התובע מבקש לחייב את ארגון ב. בתשלום מלא של שכרו, העומד לפי חשבונו על סך 57,000 ש"ח, ובתוספת הפרשי הצמדה וכו', וכן פיצויי פיטורין והחזר הוצאות המשפט.

ד. טען כי ארגון ב. כלל לא העסיק את התובע על בסיס התקשרות של עובד ומעביד, ואין הם נוהגים כן ביחס לשאר השיעורים המתקיימים תחת חסותם ברחבי הארץ. לטענתו ארגון ב. מעביר למגידי השיעור את התמיכה המתקבלת ממשרד החינוך, במתכונת של תמיכה בשיעורי תורה בלבד. הסכומים נמוכים מאד, ומִשְתָנים בהתאם להחלטת משרד החינוך הקובע את היקף התמיכה המתוקצב על ידם. לטענתו, מלכתחילה לא היה ניתן לסכם את גובה השכר, מאחר והוא אינו ידוע מראש, אלא מתברר רק עם העברת הכסף ממשרד החינוך, העברה המתעכבת מידי פעם.

לטענת ד., ה. נציג ב. בצפון אינו מוסמך ולא היה מוסמך, לשנות את הכללים המקובלים בב., ועל כן מלכתחילה לא היה מוסמך להתחייב על שכר בגובה מוגדר וידוע מראש. הנציג מוסמך להודיע שמגיד השיעור יקבל בהתאם לקריטריונים שיהיו נהוגים בעת תשלום השכר. לטענתו, מלכתחילה ב. לא התחייבה בהתחייבות לתשלום תנאי שכר המקובלים בין עובד ומעביד. והתובע קבל את מלוא הסכום שהיה אמור לקבל בהתאם לקריטריונים שנקבעו על ידי משרד החינוך.

מר ה. טען, כי מבחינתו נעשתה טעות כשהודיע לתובע ששכרו יעמוד על סך 3,000 ש"ח לחדש, והדבר נעשה מפני שלרב ו. היה מאד חשוב שהשיעורים בז. יתקיימו. הוא העריך כי זהו הסכום שיוכל להעביר לתובע, אך עשה טעות, מאחר ולא ניתן להבטיח מראש, סכום כסף כזה או אחר, בטרם הועברה התמיכה ממשרד החינוך.

לדבריו, בזמנו הקריטריון היה גבוה יותר ממה שהתברר לאחר מכן. גם לאחר שנודע לו על הסכום הנמוך האמור להיות משולם, הוא נמנע מלהודיע על כך לתובע, וזאת מתוך בושה, ורק הודיע על כך לרב ו..

א. בירור חובת ארגון ממוסד בהתחייבות נציג מטעמה

במקרה שלפנינו, התברר כי הנציג של ב. בצפון חרג מהכללים הקבועים בארגון, והתחייבותו כלפי התובע היתה בחוסר סמכות, וכפי שהנציג בעצמו הודה. בנסיבות אלו עלינו לברר מה מחייב את ארגון ב.. האם ההתחייבות של נציג ב. מחייבת, מאחר שהוא הנציג המוסמך מטעמם, או שהכללים הקבועים בארגון ב., הם המחייבים למרות שהתובע לא ידע עליהם.

במשנה במסכת בבא מציעא בריש פרק השוכר את האומנין (דף עה:) שנינו –

"השוכר את האומנין והטעו זה את זה, אין להם זה על זה אלא תרעומת".

ובגמרא –

"חזרו זה בזה לא קתני, אלא הטעו זה את זה, דאטעו פועלים אהדדי. היכי דמי דאמר ליה בעל הבית זיל אוגר לי פועלים, ואזל איהו ואטעינהו. היכי דמי אי דאמר ליה בעל הבית בארבעה, ואזיל איהו אמר להו בתלתא, תרעומת מאי עבידתיה סבור וקביל. אי דאמר ליה בעל הבית בתלתא, ואזיל איהו אמר להו בארבעה, היכי דמי, אי דאמר להו שכרכם עלי, נתיב להו מדידיה, דתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו, והראהו בשל חבירו, נותן לו שכרו משלם, וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנהו. לא צריכא, דאמר להו שכרכם על בעל הבית. ולחזי פועלים היכי מיתגרי, לא צריכא, דאיכא דמגר בארבעה ואיכא דמתגר בתלתא. דאמרו ליה אי לאו דאמרת לן בארבעה, טרחינן ומתגרינן בארבעה".

ופרש רש"י –

"וליחזי פועלים היכי מתגרי. אי מתגרי בארבעה, על כרחיה דבעל הבית ניתיב ארבעה, דהא קתני נוטל מבעל הבית מה שההנה אותו, ואף על פי שלא צוהו, והרי ההנה אותו בכך".

וכתב הרי"ף –

"כללא דנקטינן מהא שמעתא ... היכא דא"ל בעה"ב בתלתא ואמר להו איהו בארבעה ... אי אמר להו שכרכם על בעה"ב, חזינן היכי מיתגרי פועלים בההיא דוכתא, אי בד' יהיב להו בעה"ב ד', ואי בתלתא יהיב להו תלתא, דכיון דשני שליח בשליחותיה בטלה לה שליחותיה, והוו להו כמאן דעבדי ליה סתמא, דדינא דשקלי כמנהג המדינה".

מש"כ הרי"ף דבטלה השליחות, היינו על פי המבואר במסכת כתובות דף צט: -

"והאמר מר אין אונאה לקרקעות, הני מילי היכא דטעה בעל הבית, אבל טעה שליח אמר ליה לתיקוני שדרתיך ולא לעיוותי".

וכן במסכת קידושין דף מב: . וכתב מהרי"ק שרש כז –

"בכל מקום מצינו, דכל היכא שהשליח משנה כל דהוא מדברי המשלח, שאין נקרא שליח. ואפילו בדברים שאם היה המשלח עצמו לא יכול לטעון עליו, כשנעשה ע"י שליח יכול המשלח לטעון עליו בשינוי כל דהוא, שהיה ראוי לומר שאין קפידא בדבר. כגון הא דאמרינן בכל דוכתא לענין אונאה דפחות משתות קנה, ואין מחזיר אונאה משום דפחות משתות הוי מחילה, משום דדרך הכל למחול בו כמו שכתב רבינו משה, ואפילו הכי היכא שנעשה ע"י שליח יכול המשלח לטעון אפילו על פחות משתות, כדאמרינן בקידושין פרק האיש מקדש וכן פסקו כל הפוסקים. ותנן נמי בפרק בתרא דמעילה (דף כ"א) שאם אמר לו בעל הבית לשלוחו הבא לי מן החלון והביא מן הגלוסקמא או שאמר הבא מן הגלוסקמא והביא מן החלון, שהשליח מעל ולא בעל הבית. ותנן נמי התם דאם אמר לו לתת חתיכה בשר לפני האורחים ונתן חתיכה כבד או שאמר חתיכת כבד ונתן חתיכת בשר, שהשליח מעל ולא בעל הבית. ומדחזינן שהשליח מעל ולא בע"ה, בשינוי כל דהו, כגון מחלון לגלוסקמא או מבשר לכבד, אלמא דבשינוי כל דהו אמרינן דשליח מעל ולא עשה שליחותו ... והרי לך דבשינוי כל דהו פקע תורת שליחות מהשליח".

ולפי זה, היה מקום לדון שהמקרה שלפנינו, דומה למקרה שבעל הבית אמר לשליח לשכור פועלים בתלתא, והלה שכר אותם בארבעה. כלומר ארגון ב. הוא בעל הבית ששלח את נציגו לשכור מגיד שיעור בתנאים המקובלים במשרד החינוך, והנציג, על דעת עצמו, שכר את מגיד השיעור בתנאים אחרים ומשופרים יותר, ואמר "שכרכם על בעל הבית". (שהרי ודאי לא אמר שהוא ישלם מכיסו את השכר), ויש להורות בזה כפסקו של הרי"ף - "דכיון דשני שליח בשליחותיה בטלה לה שליחותיה, והוו להו כמאן דעבדי ליה סתמא, דדינא דשקלי כמנהג המדינה". ואם אכן כנים דברינו, יש לברר מה גובה התשלום המחוייב להיות משולם לתובע בנסיבות אלו.

ב. "יד פועל כיד בעל הבית"

אך עדיין יש לדון האם גם במקרה שלפנינו, יש לתת לנציג ב. בצפון, מעמד של שליח בלבד. התובע טען שהנציג המקבל שכר מארגון ב., הוא כפועל, ויד פועל כיד בעל הבית, ועל כן ההתחייבות הנעשית על ידי הפועל מחייבת את בעל הבית, דהיינו את ארגון ב..

יתכן שהיה מקום לדון בסברא זו, אליבא דשיטת המחנה אפרים הלכות שלוחין סי' יא שהעושה מעקה על ידי פועל נכרי, יכול לברך ברכת המצוות. ואע"פ שנכרי לאו בר שליחות, אפ"ה מאחר ויד פועל כיד בעל הבית, ידו כיד בעל הבית למרות שאינו בתורת שליחות. וראייתו מהסוגיא במסכת בבא מציעא דף י. דאע"פ ששליח אינו יכול לתפוס חוב עבור המשלח, במקום שחב בתפיסתו לאחרים, אפ"ה פועל שידו כיד בעל הבית רשאי לתפוס עבור בעל הבית, למרות שחב לאחרים. וכתב המחנה אפרים –

"אבל פירושא דמילתא הכי הוא. דשליח שאני משום דאין אדם יכול לעשות שליח שיזכה לו במקום שחב לאחרים, משא"כ בפועל, דכיון דפועל גופו קנוי לבעל הבית, לגמרי חשיב ידו

כיד בעל הבית ממש. ונמצא שאין דין הפועל והשליח שוים. דשליח שרוצה לזכות לחבירו, היינו היכא דקא מכוין לזכות לחבירו, אבל אי לא כיון לזכות לחבירו לא קנה חבירו ... אבל פועל שנשכר לכל מלאכת בעל הבית ואפילו למציאה, אפילו אי בשעה שהגביה המציאה לא היה בדעתו להגביה אלא לעצמו, הרי הוא של בעל הבית כל כמה דלא הדר ביה בהדיא ... בפ"א מהלכות תרומות הביא הרב בכסף משנה ... בשם הראב"ד דאם ... מרחן כותי בשביל ישראל, חייב בתרומה, דשלוחו של אדם כמותו ע"כ, והרב ז"ל תמה על זה דהא קיי"ל דאין שליחות לכותי. ולכאורה היה נראה דהראב"ד ז"ל איירי כשמרחן על ידי פועלים כותים, דנהי דאין כותי נעשה שליח לישראל, מ"מ פועל שאני דידו כיד בעל הבית, וכאילו מרחן בעל הבית דמי ... ולפי זה יש לומר דאם שכר פועל לתקן המעקה הרי זה מברך עליו, דחשיב כאילו הוא עצמו עשהו", עכ"ל.

ולפי זה היה מקום לדון, בנידון הסוגיא בריש פרק האומנין, מה הדין אם השליח שקבע את המחיר עם הפועלים, הוא פועל המקבל שכר מבעל הבית, עבור פעולתו ביצירת הקשר עם הפועלים, האם מעשיו קיימים גם אם התנה עם הפועלים ארבעה למרות שבעל הבית אמר שלשה, דלכאורה ידו כיד בעל הבית.

אך זה אינו, ונראה ברור שגם אליבא דסברת המחנה אפרים, אי אפשר לדון את ידו כיד בעל הבית אלא כשעושה מעשה התואם את הוראות בעל הבית, ולא כשחורג במודע מהוראותיו. הלכה זו, הנותנת תוקף לטענת לתיקוני שדרתיך ולא לעיוותי, המנתקת את הקשר שבין המשלח לשליח שחרג מהוראות משלחו, קיימת גם בפועל למרות שאינו נזקק לכח השליחות, ויעויין בחי' הרשב"א עמ"ס קידושין דף כג: שכתב –

"והראב"ד פירש דטעמא דמילתא, משום דיד עבד כיד רבו לזכות בו לאדון אמרינן, אבל לא לחוב לו", ואם הדברים נאמרו בדין "יד עבד כיד רבו, ק"ו בדין "יד פועל כיד בעל הבית".

מלבד זאת, בגוף הגדרת ההלכה של "יד פועל כיד בעל הבית", רבו החולקים על המחנה אפרים.

בספר שערי ישר שער ז' פרק ז' כתב וז"ל –

"מש"כ בספר נתיבות המשפט בסי' קפ"ח לבאר דיד פועל כיד בעל הבית מהני ליחס המעשה אל המשלח, גם היכא שדין שליחות לא מהני ... כמו שכתב בספר מחנה אפרים בענין זה, כל דבריו הם רחוקים לענ"ד, ויד פועל כיד בעל הבית האמור במסכת בבא מציעא דף י' לענין מציאת פועל לבעל הבית, הכוונה דסיבת הקניין היא שייכת לבעל הבית אף אם חשב הפועל לעצמו, וכן הבין בזה הגר"א ז"ל בביאורו לחו"מ סי' קפ"ג סק"ה בליקוט, יעו"ש", עכ"ל. לפי זה אין בדין "יד פועל כיד בעל הבית" מלבד זכיית ממון עבור בעל הבית, ותו לא.

וכן בספר חי' הגר"ח מבריסק בסוגיות הש"ס עמ"ס ב"מ סי' טז כתב בלשון זו –

"נראה בביאור דין זה דמציאת פועל לבעל הבית היינו משום דהפועל נעשה כעין שובך לבעל הבית על הפירות. דבעל הבית קנה זכיה בגוף הפועל לענין מעשי ידיו שתהא מציאת הפועל לבעל הבית, וכמו כל שעשה הפועל ששייך לבעל הבית ממילא ... מיד שקנהו הפועל הוי כקנוי לבעל הבית כיון שהפועל קנוי לו".

ולפי זה לא התחדש אלא שזכיית הפועל שתתייחס לבעל הבית, מפני שבעל הבית קנה זאת בעת ששכר את הפועל, אך אין ללמוד מכאן כמ"ש המחנה אפרים.

מלבד זאת, דין "יד פועל כיד בעל הבית", נאמר במסכת בבא מציעא ביחס למגביה מציאה לחבירו, דאף אי נימא דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, עכ"פ אם המגביה הוא פועל קנה בעל הבית. והיינו מפני שהריעותא במגביה מציאה לחבירו היא מפני שבהגבהה זו הוא חב לאחרים, כמבואר שם בסוגיא. ובזה שאני פועל מאדם בעלמא. ביחס לכל אדם אנו אומרים דתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה, מפני דלאו כל כמיניה לחוב את זה כדי לזכות את זה, וכמו שפרש"י (ב"מ שם וכתובות פה.) והיינו מפני שלא תקנו שיזכה לחבירו על ידי מעשה בו הזוכה מתעבר על ריב לא לו ועושה מעשה שיש בו עוול, ועיין בספר מנחת אשר (להג"ר אשר וייס שליט"א) על ספר בראשית סי' נט שהאריך לנכון בביאור סברא זו, ובביאור שיטת הפני יהושע (כתובות פד:) שהובא בקצות החשן סי' קה סק"א שכתב שהתופס נידון כשליח לדבר עבירה, שהקצות החשן הקשה עליו קושיא עצומה, ועוד הקשו שהעבירה אינה ברורה, ובאר שם שאין כוונת הפני יהושע לגדרי אין שליח לדבר עבירה בעלמא, אלא שבתופס לחבירו במקום שחב לאחרים הזכייה בטלה מפני העוול שיש בה. אך אם התופס הוא פועל העושה מלאכה עבור בעל הבית, מכיוון שידו כיד בעל הבית, הרי שאין הפועל נידון כאישיות עצמאית, אלא מעשיו מתייחסים לבעל הבית, על כן אינו נחשב כמתעבר על ריב לא לו.

לפי דרך זו נראה שמסוגיא זו בב"מ, אין אנו למדים אלא הלכה הקובעת את המעמד של המגביה מציאה עבור בעל הבית, שמצד המוסר אינו נחשב כמתעבר על ריב שאינו נוגע לו, ויש תוקף לזכייה זו. אך אין מסוגיא זו מקור לחדש גדרים חדשים בשאלת היחס שבין הפועל לבעל הבית.

ועיין בספר שער המלך ריש הלכות תרומות שדחה את סברת המחנה אפרים, וכן במהרי"ט אלגאזי על בכורות פ"ד אות נ', וע"ע שד"ח כללי מערכת האלף אות קמ"ז וע"ע בשו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' כו ס"ק כב שהביא רבים מהפוסקים שחלקו על המחנה אפרים, וכן הביא בספר יביע אומר חלק ה' חיו"ד סי' יב אות ו', ובחלק ט' חו"מ סי' י'. אך כאמור, נראה שבנסיבות בהם הפועל נהג בניגוד להוראות בעל הבית, גם אליבא דשיטת המחנה אפרים לא אמרינן יד פועל כיד בעל הבית.

ג. האם הממונים על ענייני צבור דינם כשליחים

יש לדון האם העוסק בצרכי הציבור דינו כשליח, ויחול בו הכלל שבכל שינוי קטן יאמרו לו לתקוני שדרתיך ולא לעיוותי, או שבידיו סמכות של בעל הבית.

ובספר אבן שתיה (להג"ר אליעזר דון יחיא ז"ל) חלק חו"מ סי' עו כתב -

"נשאלתי בגזבר של קהל שקנה דבר בעד הקהל ונתאנה בפחות משתות, אי גם בדידיה שייך לומר לתקוני שדרתיך ובטל המקח, או דגזבר עדיף בזה משליח דעלמא".

ובתשובתו האריך לדון בשאלה זו, ובמסקנתו כתב –

"הילכך נראה עיקר, דהקהל יכולים לומר לו לתקוני שדרתיך. וגם מדברי בעל הפלאה (בספר המקנה) בקידושין דף כ"ט נמי מבואר שסובר דגם בגזבר איכא האי טענה דלתקוני שדרתיך וכו' ועיין במעילה דף י"ג בהקדיש בור והתמלא מים, דאמרינן דמועל בו ולא במה שבתוכו, שהקשו שם התוס' דליקנו הקדש המים מתורת חצר ... והקשה התוי"ט דליקנו מתורת שליחות דהא גם בהקדש יש דין שליח. ותירץ כיון דהגזבר רק דין שליח יש לו אינו יכול לקנות להקדש על ידי חצרו, ע"ש. ... מכל זאת מבואר דגם גזבר אין דינו רק כשליח בעלמא, דהא בבעלים מהני כה"ג, עיין בר"ן בנדרים דף ל"ד ע"ב, כנלענ"ד".

אך גם ביחס לגזבר, נראה שהדיון בתשובת אבן שתיה הוא כשהגזבר פעל בתום לב, אלא שנמצא שהיתה אונאה בפחות משתות, משא"כ בעת שפעל בניגוד לכללים בהם הוא מחוייב, אינו כגזבר ביחס לאותה פעולה.

ובשו"ת פני יהושע חלק ב' סי' קג דן בגבאי של צדקה שהתמנה על קופה של צדקה והלוה מעות לאדם המוחזק כאמיד ולבסוף הלוה לא השיב את הכסף ונגרם נזק לכספי הצדקה.

בתוך תשובתו כתב –

"צריך לדקדק אם מקרי פושע או מזיק. לכאורה נראה כיון דהלכה רווחת בישראל דאין משתכרין בשל עניים, כדאיתא פרק בתרא דכתובות, וזה הגבאי עבר על זה, א"כ שינה בשליחותו, ומשנה נקרא מזיק ולא פושע, דהא גבי שותפין אמרינן דהם שומרי שכר זה לזה, ואם שניהם עסוקים במו"מ פטורים אפילו בפשיעה, דהוי פשיעה בבעלים, וגבי שותף ששינה ונשא ונתן מה שלא נהגו במדינה חייב ... בין אם היו בבעלים או לאו ... דשינוי מיקרי מזיק בידים ... דאינו שלוחו כלל לזה, דלתקוני שדריה, וא"כ אין זה עניין לפשיעה. וא"כ אם שינה גבאי זה היה חייב ... ה"נ כיון שלא נעשה גבאי לזה, יש לחייבו, שהרי כתב בעל התרומות ז"ל שער מ"ו דמעות צדקה כמעות יתומים, ואין להלוותם אפילו כסף בכסף שיהיה מצוי לעניים, אם לא לגברא דמפשו נכסיו ואית ליה אחריות נכסים", עכ"ל. ועיי"ש בסיום התשובה שנטה לדון את הגבאי כפושע שאינו מזיק מאחר ונהוג להלוות בדרך כזו, אלא שזהו בניגוד להלכה, עיי"ש.

בשו"ת הרשב"ש סי' תקע"ג כתב –

"ההקדמה השניה היא, שטובי העיר הם כשלוחים של בני העיר ... כיון שטובי העיר הם כשלוחין ופריעת בעל חוב מצוה אין הצבור יכולין לומר להם לתקוני אתם שלוחינו ולא לעיוותי, וכדאמרינן בסוף בכורות האומר לשלוחו ... מצי אמר ליה שליח, אנא בעין יפה אמדתיך, כן השלוחין הללו יכולין הם לומר אנחנו בעין יפה אמדנו אתכם שאתם רוצים לקיים מצוה זו ורוצים לקדש את השם ולהתרחק מהגזילה".

מבואר מדברי הרשב"ש, שמבחינה עקרונית, דינם של טובי העיר כשלוחים של אנשי העיר, וקיים בהם הכלל היסודי שיכול המשלח לומר לתקוני שדרתיך ולא לעיוותי. אלא שאם השליח טוען טענה נגדית - "הכי אמדתיך", ויש טעם לדבריו, טענתו מתקבלת.

על כן גם אם נדון את אנשי עמותת ב. כטובי הצבור שהתמנו לעסוק בצרכי ציבור ולממן מכספי הציבור פעילות של למודי קודש, עכ"פ במידה וקיימת חריגה מהכללים, ניצבת הטענה - לתיקוני שדרתיך ולא לעיוותי.

וביחס למעמדן של טובי העיר, ע"ע בתשובת בית שלמה חחו"מ סי' מז, ונראה שאין מקום להאריך בנקודה זו, מאחר שנראה שדינם של חברי העמותה אינו דומה לדין טובי העיר שהתמנו על ידי אנשי העיר לעסוק בצרכי ציבור, אלא דינם כגבאי צדקה.

ד. היחס שבין הנציג לעמותה

יש מקום לדון בנידון שלפנינו, האם יש לראות את כל פעילי ב. כשותפים במלאכה זו של סיוע לארגון שיעורי תורה, ולכאורה מעשיו של נציג אחד מחייבים את כלל השותפות. יתכן שאין דינו של שותף ביחס לחבריו כיחס שבין שליח למשלח, וזאת על פי שיטת הש"ך הסובר כי היחס שבין שותף לחבריו השותפים, אינו דומה לשליח, ואין אומרים בו לתיקוני שדרתיך ולא לעיוותי.

הש"ך חו"מ סי' עז ס"ק יט כתב –

"יש חילוק בין שליח לשותף, דהשליח שטעה קי"ל לקמן סי' קפ"ב סעיף ג' אפילו בכל שהוא המקח בטל, שיאמר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. ובשותפין לא שייך לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, כדלקמן סי' קע"ו. א"כ שפיר יש לחלק בינייהו, דבשלמא כשבא בהרשאה, אינו אלא שלוחו, ואמרינן לקמן סי' קכ"ג סעיף ה', הבא בהרשאה שמחל אינו כלום, שזה יאמר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. אבל בשותפין שדרך הוא, שכל אחד ואחד יש לו כח לעשות מה שירצה, הוה כאילו התנה עמו בין לתקן בין לעוות, דמועיל מחילתו, וכדלקמן סי' קכ"ג שם ... א"נ י"ל, נהי דיש בידו למחול, היינו דהוה כאילו התנו כך שכל אחד יכול לעשות מה שירצה, ואם יעוות ישלם לחבירו חלקו, דאל"כ אין מי שיהיה לו עסק עם שותף עד שיתרצה השותף השני. אלא ודאי לגבי אחרים כל מה ששותף אחד עושה, כאילו שניהם עושים. אבל לגבי שותף חבירו, אם הוא פוטר או מוחל, צריך לשלם לו חלקו, וצ"ע".

ולפי דרכו של הש"ך בשותפין, היה מקום לומר שה"ה בנידון שלפנינו, יש לקבוע כי חברי עמותת ב. והפעילים בעמותה דינם כשותפים. מטרת השותפות היא להוציא לפועל את מטרות העמותה. אחת מהמטרות היא לפעול להסדרת שיעורי תורה אשר ממומנות במימון ציבורי. לפי דרך זו, יש לקבוע שכל מה שעושה נציג מוסמך של ב. מחייב את העמותה, כשם שכל מה שעושה שותף מחייב את השותפות. גם במקרה הנוכחי קיימת סברת הש"ך שכתב ביחס לשותפות –

"דהוה כאילו התנו כך, שכל אחד יכול לעשות מה שירצה, ואם יעוות ישלם לחבירו חלקו, דאל"כ אין מי שיהיה לו עסק עם שותף עד שיתרצה השותף השני".

ולפי זה כל התחייבויותיו של הנציג המוסמך כלפי התובע שרירות וקיימות, אלא שמנהלי העמותה רשאים לתבוע מהנציג את כיסוי הנזקים שנגרמו לה עקב חריגתו מהכללים, כשם ששאר השותפים רשאים לתבוע מהשותף פיצוי על מחילה שמחל בניגוד לכללי השותפות.

אך דברי הש"ך אינם מוסכמים על הרבה מהפוסקים. הבית מאיר אה"ע סוף סי' פו כתב על דברי הש"ך –

"תדע, ממקום שבא להחליט דבשותפין לא שייך לתקוני כדלקמן סי' קע"ו, לא נמצא כי אם מה שבהג"ה וכל מה שאינו משנה או פושע יעשה בשל חבירו כמו בשלו ... אך א"כ צ"ע מאין למד לגבי שותף שמחל, די"ל הואיל דודאי פושע הוא לית ליה רשות, והוי כנוכראה דמחיל, ומנלן דבמסתמא כהתנה לגבי אחרינא בין לעיוות, דלשון זה מהני לגבי מחילה כדאיתא סי' קכ"ג". (מסקנת הבית מאיר תובא להלן).

ובתומים סי' עז סק"ט חלק על הש"ך וכתב –

"גם נראה, אפילו בשותפין גמורים, גם כן לא על זה נכרת ברית שותפות שיכול למחול בלי ידיעתו",

ועיי"ש במה שהביא ראיה לדבריוובספר נתיבות המשפט כתב –

"ובזה הדין עם התומים דאין לשותף כח למחול ולהזיק, דלא עדיף מאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית שמבואר בסי' צו". וכן פסק ערוך השלחן סי' עז סעיף ט'.

ובשו"ת בית שלמה חחו"מ סי' מז כתב על דברי הש"ך –

"דברי הש"ך צ"ע, דעל חלק חבירו הוי רק כשליח בעלמא".

ובשו"ת מכתב לדוד (להג"ר דוד פארדו ז"ל) חלק על דברי הש"ך וכתב –

"תמהני טובא מחכמתו הנפלאה של הרב הכהן הגדול, היכי סלקא דעתיה לחלק ביניהם ולומר דדוקא בבא בהרשאה שהוא שליח מצי למימר לתקוני כו' מה שא"כ בשותף. אטו שותף לאו שליח איהו בפלגא דחבריה, והיכי אמר מר דבשותפין לא שייך לומר לתקוני כו', ומסיים עלה כדלקמן סי' קע"ו. ואדרבא משם ראיה דשפיר שייך למימר הכי אפילו בשותפין, שכן מבואר שם סעיף כ"ה אם תבע א' מהשותפין טענה אם לא היה שותפו בעיר, יכול לתובעו פעם אחרת דדוקא כשהיה בעיר אמרינן מסתמא ידע וסבר וקביל, אבל אם לא היה בעיר לא מזיק ליה טענת שותפו ... ובכל אלו בודאי טעמא הוא משום דא"ל לתקוני שדרתיך כו'. ובכמה דוכתי איתא הכי להדיא דשותפין הוו שלוחי אהדדי, וכאשר הראית בסוגייא דלעיל דקאמר בהדיא שליחותיה עביד ... וכיון דשליח הוא, מאין הרגלים דכל שלא נתן לו רשות בבירור, שלא יוכל לומר לו לתקוני שדרתיך כו' ובודאי דהרב ש"ך ז"ל אגב ריהטיה לא דק בהך מלתא בטוב עיונו. והעיקר כמ"ש כלהו רבוותא דלא שנא, וגם הרב ש"ך גופיה כך העלה שכ"מ בתשובת מהר"מ שבהג"מ ובמרדכי פ' הגוזל בתרא ע"ש ועיקר".

והנה הב"ש סי' פו ס"ק יט כתב –

"כתב בית הלל, ה"ה שני שותפים בסחורה אחת ומכר אחד סחורה בלי ידיעת חבירו, אין צריך הלוקח להחזיר הסחורה, הואיל הוא דרכו למכור, רק זה השותף חייב לשלם לחבירו מה שהפסיד לו בממכרו קודם הזמן כמ"ש בחו"מ סי' קע"ו".

הרי מבואר שאף ששותף אחד עבר על דעת השותף השני, אפ"ה מה שעשה עשוי, אלא שבדין ודברים בין השותפין ידו על התחתונה וישלם הנזק שגרם.

הבית מאיר אה"ע סי' פו כתב על דברי הב"ש –

"הנה חידוש זה שיהא המכר קיים במכר קודם הזמן ושלא יהא כשליח שעבר על דעת משלחו דהמקח בטל, כדאיתא בחו"מ סי' קפ"ב ס"ב, ודאי דאי אפשר ללמדו מהכא, אלא שהבית הלל למדו ממה דאיתא בחו"מ קע"ו סעיף י"ד בהג"ה אבל אם מכרה קודם זמנה חייב לשלם חבירו חלקו, מזה כתב א"כ נראה שהלוקח אינו חייב להחזיר למוכר ואין השותף מעכב הואיל שדרכו בכך למכור סחורות השותפות כמו שהדין כאן גבי אשה מה שעשתה עשוי אם דרכה בכך... אמנם אף הש"ך חו"מ ע"ז ס"ק יט כתב דהא בלא"ה יש חילוק בין שליח לשותף ... ובשותפין ל"ש לתקוני שדרתיך ... ומנ"ל דבמסתמא כהתנה לגבי אחרינא בין לעיוות, דלשון זה מהני לגבי מחילה כדאיתא בסי' קכ"ג, וע"כ נמי מראיות הבית הלל מדהמקח מתקיים במכר קודם זמנו, ונראה לו דוחק להעמיד בדא"א למיהדר, א"כ משם בפשוט יוכל להוכיח דלגבי אחרינא הוה כהתנה בין לעיוות, ולא לגבי שותף, דשם מבואר דצריך לשלם מה שפשע ... ועם כל זאת, לע"ד מה שהשיג הש"ך על הרמ"א אינה השגה, די"ל דוקא ... או מכר באשראי ... כיון דאי אתא לידי רווחא ניחא ליה, י"ל דהוי כהתנה מעיקרא בין לעיוות דאל"כ לא יתעסק אדם עמו, משא"כ במחילות חוב. ותו דאפילו נימא דאף בשותפין אם מחל מעסק השותפות דמחילתו מחילה והוא חייב לשלם, היינו בשותפין בכל עסקיהם, אבל שני בני אדם שאין להם שותפות זולת הלואה אחת שנשתתפו בה, מהיכי תיתי לומר במה שמוסר לו השטר לגבותו שיהא הסתם כפירש בין לעיוות כדי שיהני מחילתו, ושפיר הוי כנוכראה דלאו מידי הוא".

ומהרש"ם חלק ה' סי' כח כתב –

"בתשובת פרח מטה אהרן ח"א סי' פ"ה תי' בזה, הא דמבואר בטוש"ע סי' קע"ו דאם שינה ממנהג המדינה או עבר ועשה שלא מדעת שותפו חייב לשלם ואמאי לא חילקו דהיכי דהתחילו להתעסק ביחד פטור, ובע"כ משום דבכה"ג דשינה הו"ל כנעשה ממון השותפות מלוה אצלו ואיננו בגדר עסק השותפות כלל וחייב, ע"ש. ולכאורה מזה ראיה לדברינו דבכה"ג דשינה אינו בגדר שותף כלל. אך לפ"ז תיקשי א"כ אמאי לא יבוטל כל המעשה שעשה כיון דלאו שליחותי' קעביד, וצ"ל דמיירי בדא"א למיהדר המעשה ולבטלו. וזה דלא כמ"ש הבית מאיר דהבית הלל למד דבר זה מדכתבו הפוסקים דחייב לשלם בשינה אי שמכר קודם זמנו ודוחק לאוקמי בדא"א למיהדר, ומדברי הפרח מטה אהרן הנ"ל מוכח דבשינה אינו בגדר שותף או שליח כלל וצ"ע, (א"ה גם בע"ש סי' קע"ו פסק כן דבלא בא עדיין הסחורה להקונה, א"א להוציא כשהשותף מוחה). ועוד דהא באמת גוף חילוק הש"ך שכתב דשותף עדיף משליח, אין לו שורש בש"ס, ואדרבא מצינו בש"ס דקידושין מ"א ע"ב בהא דפריך לר"ש דפוטר תרומת נכרי מחומש אתם גם אתם למ"ל ומשני דסד"א הואיל ואמר מר אתם ולא שותפים כו' אימא אתם ולא שלוחכם קמ"ל ומבואר דשליח עדיף משותף והא דקאמר הש"ס שם (קידושין מ"ב א') דלמא שאני התם דאית לי' שותפות בגוי', כבר כתבו התוס' שם דהכונה שותף שעשאו ג"כ שליח דאיכא תרתי וע' בפ"י שם בביאור היטב, אבל בשותף שלא עשאו שליח ודאי דגרע משליח וכמ"ש ... ואמנם הא דשותפין כשלוחין היינו משום דאדעתא דהכי נעשי' בשותפות ודרכן בכך, א"כ הכל תלוי כפי האומדנא וא"כ לפי"ז נראה דזה דוקא בשותפין בכל עסקיהם לזמן קצוב או לעולם אבל היכי דקנו שנים איזה סחורה ולא עשו ביניהם זמן להשותפות ובידם לחלוק א"ע בכל עת ובכל שעה ודאי דאין ביד א' למכור חלק חבירו בדרך עיוות בלא ידיעתו, וכיוצא בזה כתב התומים סי' ע"ז סק"ט ובב"מ אה"ע סוס"י פ"ו דגם להש"ך דסובר דשותף שמחל מהני מחילתו דוקא בשותפים בכל עסקיהם דבזה אמרינן דהוי כהתנה בין לתיקון בין לעיוות, משא"כ בשותפים בדבר אחד לבד. וכיון דכל טעמו של הבית הלל וב"ש דשותף שמכר קודם זמנו המקח קיים משום דהוי כהתנה בין כו' וכמ"ש הב"מ שם להדיא, א"כ דוקא בשותפין בכל עסקיהם. ואפילו אי נימא דגם במסחר אחד הוי כן, היינו עכ"פ בעשו ביניהם שותפות לזמן, וכיוצא בזה כתב בשו"ת תועפות ראם להג' מהר"מ טוביש אבד"ק יאס דגבי יורשים ל"ש כלל דין שותף מה שעשה עשוי דהכל לפי האומדנא ע"ש, וכבר כתבתי בקצרה בחיבורי סי' קע"ו שם דנראה דדוקא בשותפים בכל עסקיהם שייך דין זה וכעת ביארתי יותר, וא"כ בנ"ד ביד השותף הב' לבטל המקח".

ובספר האלף לך שלמה (להג"ר שלמה קלוגר ז"ל) חלק חו"מ סי' כ' כתב –

"מ"ש רו"מ דהדין פשוט, דשותף מה שעשה עשה, אמת כן מבואר בש"ך סי' ע"ז וב"ש סי' פ"ו, אך זה דוקא בשותפין שנשתתפו, בזה כיון דהמנהג כן, י"ל דע"ד כן נשתתפו מתחילה".

ובספר שער משפט סי' עז סק"ד כתב על דברי הש"ך ס"ק יט (הנזכרים) –

"ולי נראה עיקר כהרב רמ"א בזה, דנהי שהאמת הוא דאם שותף אחד מכר דבר מהשותפות לא יכול השותף האחר למחות ומה שעשה עשוי, רק דאם שינה צריך לשלם לשותף האחר, כמו שהוכיח זקיני הגאון בבית הלל באה"ע ססי' פו והביאו הב"ש שם והסכים כן, היינו דוקא בדבר שדרכן של בני אדם בכך, ולכך מה שעשה עשוי ואינו יכול לומר לתקוני שדרתיך, דשותף עדיף משליח. אבל ליתן מתנה לאחרים מחלקו ודאי דאדעתא דהכי לא הרשהו ... דפשיטא דאמרינן דמסתמא לא נשתתף עמו שיהא יכול ליתן מתנה מחלקו שום דבר".

ובשו"ת מר ואהלות חלק חו"מ סי' כה כתב –

"ידוע ומפורסם שדרך כל השותפים הסוחרים כשיקח אחד מהם סחורה גדולה כזו לצורך השותפות נמלך השותף עם חביריו ומכ"ש היכא שהשותף הזה דנ"ד הקונה אינו חותם בשטרי החובות ואין לו קרן בשותפות אלא מעט הרבה לגבי חביריו וא"כ בודאי דרך שותפים כלו שלא לעשות דבר גדול או קטון וכ"ש הקטן שבהם בלתי ידיעת שותפיו, ומכ"ש שמעולם לא קנה שום סחורה בלתי רשותם והסכמתם, וכ"ש שהיה ביניהם תנאי מפורש בזה שלא יקנה שום דבר בלתי ידיעתם ... וא"כ ודאי זה שהלך ושינה מדרך המנהג והתנאי שעשו ביניהם ודאי איהו דאפסיד אנפשיה, ולא נשתעבדו חביריו במה שעושה חוץ מדעתם וחוץ מהשורה, דודאי טעם מנהג זה נכון ... דכיון דמתורת שליחות נגעו בה, בשינוי כל דהו סגי, ומכל שכן בנ"ד דתנאי מפורש הוה ביניהם שלא יעשה שום דבר בלתי ידיעתם ועל דעת זה נשתתפו. וכיון דשינה השותף תנאו, אפילו הרמב"ן מודה דאינו משעבד לחברו, וכמ"ש הרב כרם שלמה שם והרב בעל שמחת י"ט בסי' ע"ג".

ועיין בפד"ר כרך י' עמ' 341 בפס"ד מביה"ד בת"א שנכתב ע"י הג"ר שלמה טנא ז"ל, (וחזר והדפיסו בספרו ברכת שלמה חחו"מ סי' כא) שדנו בדירה שנמכרה על ידי חברה לאדם פרטי, והקונה תבע לקיים את הסעיף המחייב העברת הרישום בטאבו על שמו עד למועד מסויים, והחברה בקשה להתנער מהחוזה עקב כך שמטעם החברה חתם על החוזה רק חבר הנהלה אחד, ועל פי תקנות החברה יש צורך בחתימת שני חברי הנהלה.

וכתב שם בפסק הדין –

"הבעיה הראשונה והיא עיקרית, אם החוזה שנערך וחתום על ידי הקונה והרבנית מחייבת את חברה ב' הואיל ולפי התקנות יש צורך בשתי חתימות, ואם יש רק חתימה אחת מצד ההנהלה אינה מחייבת את חברה ב'". ועיי"ש שהביא מדברי הש"ך הב"ש והבית מאיר ומהרש"ם ועוד פוסקים, ולבסוף העלה - "אכן ברור הדבר מה שהבהרנו שהמכירה קיימת, זה רק מה שנוגע לשותף אשר מכר ללוקח, וכל מה שנעשה ביניהם לא ניתן לביטול, אבל ביחס לשותף השני, אף שאינו יכול לבטל את המכירה, אך הלוקח אינו יכול לתבוע ממנו שום דבר, כיון שאין לו שום קשר אתו ולא הוא שמכר לו, ואף שיש ללוקח איזו שהן תביעות ביחס למוכר, הרי עליו לבא רק לזה השותף אשר מכיר אותו כמוכר, ואילו השותף השני הרי יכול לטעון לאו בעל דברים דידי את, כי אני לא מכרתי ומעולם לא הכרתי את הלוקח, אלא שאינו יכול למחות בעיסקא שנעשתה על ידי חבירו השותף, אבל מצדו לא נעשתה התחייבות כל שהיא לגבי הלוקח. ולכן בנידוננו מזכותה של חברה ג' לטעון שאינה אחראית על מה שנאמר בסעיפי החוזה, ולגבי החברה יש לראות את החוזה מכר כנטול ערך, מאחר שמנהלי החברה לא חתומים על החוזה", עכ"ל.

העולה מדברינו שכל הדיון האם לתת תוקף למעשיו של השותף שעשה מעשה בלא ידיעת חבירו, היינו בכה"ג שקיימת אומדנא מסויימת שהשותף היה רשאי לעשות כן. בבית הלל איירי בשותף שדרכו למכור, ובאר האלף לך שלמה –

"בשותפין שנשתתפו, בזה כיון דהמנהג כן, י"ל דע"ד כן נשתתפו מתחלה".

ומהרש"ם כתב "הכל תלוי כפי האומדנא". ובשער משפט כתב –

"נהי שהאמת הוא דאם שותף אחד מכר דבר מהשותפות לא יכול השותף האחר למחות ומה שעשה עשוי, רק דאם שינה צריך לשלם לשותף האחר, כמו שהוכיח זקיני הגאון בבית הלל באה"ע ססי' פו והביאו הב"ש שם והסכים כן, היינו דוקא בדבר שדרכן של בני אדם בכך, ולכך מה שעשה עשוי ואינו יכול לומר לתקוני שדרתיך".

על כן מכל הנ"ל נראה בנידון שלפנינו, מאחר והנציג של ב. בצפון פעל בחוסר סמכות ושינה שינוי מהותי ומרחיק לכת מהכללים בהם הוא מחוייב, בכך שהתחייב כלפי התובע שכר חדשי קצוב מראש, ואין דרכם של נציגי ב. לפעול בדרך כזו, ואין כל אומדנא דחברי ההנהלה הסכימו לכך, על כן מעשיו אינם מחייבים את העמותה.

ולפי זה, חזרנו לדין המבואר בריש פרק האומנין. מאחר והסיכום שהושג בין נציג ב. והתובע בטל, דינו של התובע כמי שעבד ללא קציצת שכרו, מאחר והעמותה אינה מחוייבת בפעולות שעשה הנציג שלא כדין.

הנציג אמר "שכרכם על בעל הבית", ולא התחייב אישית. בין התובע ובין הנציג, מלכתחילה לא העלו על דעתם שהנציג מתחייב אישית, לשלם מכיסו את השכר שהבטיח לתובע, ולעניין זה אין לראותו כשותף ממש, המחוייב אישית בהתחייבות שנטל עבור השותפות.

ה. האם ניתן לחייב את העמותה מדין נהנה

עלינו לברר האם בנסיבות הנוכחיות, יש מקום לחייב את ב. בשכרו של התובע ברמת שכר המקובלת - מנהג המדינה, וכדין הפועלים שבעל הבית אמר שלש השליח קצץ עמם ארבעה.

יש לדון דשאני התם, שבעל הבית נהנה מעבודתם על כן גם אם הקציצה התבטלה, מוטל עליו לשלם להם כפי המתחייב לשלם לפועלים שעבדו ללא קציצה, מאחר ולמעשה הפועלים עבדו למענו והשביחו את שדהו על כן בעל הבית מחוייב על העבודה שהביאה להשבחת שדהו. משא"כ בנדון שלפנינו, עיקר ההנאה היא של חבורת הלומדים בכולל, וההנאה של העמותה היא מסופקת, ולכל היותר היא הנאה עקיפה ומצומצמת, אם בציבור יוָדַע שעמותת ב. פרשה חסותה על העניין, וששמה נקרא על מסגרת לימודית זו.

אילו עמותת ב. היתה נוטלת על עצמה כעין משימה של גבאי צדקה, הנוטלים על עצמם להיות יד עניים, ולעניין התביעה הנוכחית היה דינם כידם הארוכה של לומדי התורה, היה מקום לחייב את לומדי התורה לשלם את שכרו של התובע, והעמותה היתה הכתובת להטלת חובת התשלום. אך לענ"ד בנסיבות הנוכחיות מעולם לא עלה על דעת העמותה לקבל על עצמם תפקיד רחב של אפוטרופסות מלאה למילוי צרכי הלימוד של הלומדים. יש להניח שהם לא נטלו על עצמם לממן ספרי למוד או הוצאות חשמל שכר דירה וכדומה. אלא נטלו על עצמם תפקיד מצומצם של העברת התמיכה הממשלתית. ועל כן לא ניתן לדונם כאפוטרופוס, הנמצא במקומו של היתום או העני לכל דבר ועניין.

ועיין בפרישה יו"ד סי' רנח סק"ה דהא דאמרינן גבאי צדקה "יד עניים" הם, היינו מפני שאנו דנים אותם כשלוחי העניים, ועל כן ידם זוכה עבורם. אך הדבר פשוט שלאותם עניינים בהם הגבאים אינן חפצים להיות שלוחים, אין דינם כשלוחי העניים. ועל כן אין להם מעמד, בתביעה האמורה להיות מופנית כלפי מי שנהנה.

ו. התחייבות מעסיק בנזקי המועסק על ידו

מכל האמור לעיל עולה, שאין מקום לחייב את הנתבעים או אחד מהם מכח יחסי עובד ומעביד, אך נראה שמאחר וכפי הנראה אין סיכוי לגבות את התשלום המלא מחבורת הלומדים, וההוצאות הכרוכות בכך עשויות לעלות על ההכנסות, ומלבד זאת יש לדון שאין מקום לחייבם מאחר ומקובל שלא לגבות תשלום מאברכים ומבעלי-בתים המשתתפים בכוללים מעין אלו, על כן אין מקום לראות בהם כתובת לגביית שכרו של התובע, ובנסיבות אלו לא נותר לנו אלא לחייב את הנציג של ב. בנזקים שגרם לתובע.

ראשית, בעקבות הסיכום בינו לבין התובע, התובע נסע מידי יום מטבריה ליבנאל והלוך וחזור סה"כ כשלושים וחמש ק"מ ליום עבודה, וזהו מגדר גרמי כעין "לך ואני אבוא אחריך", יעויין בחו"מ סי' יד ס"ה. שנית, בעקבות הסיכום הנ"ל עם הנציג, התובע הפסיד את אפשרות להתפרנס באותו זמן בו עסק בעבודתו בעיר ז., ויש לדון זאת כהפסד של גרמא. אלא שעדיין יש לדון שמא שאני "לך ואני אבוא אחריך", דהתם האומר אינו מודיע כי אינו מתחייב בתשלום עקב כך. משא"כ הכא שאמר שכרכם על בעל הבית, והיה ברור שאינו מתחייב לתשלום אישי, שמא אינו דומה ל"לך ואני אבוא אחריך" המתחייב בגדר גרמי. אך זה אינו, מאחר וגם בדין "לך ואני אבוא אחריך", לא מכח התחייבותו לתשלום אתינן, שהרי לא התחייב מאומה, אלא מכח מזיק בגרמי, בנזק הנעשה מתוך דיבורו. ולעניין זה הוא הדין הכא.

אמנם היה מקום לדון, האם ניתן להטיל חיוב נזק זה על המעסיק של הנציג, וזאת מתוך אחריותם הכוללת של המעסיק למעשיו של המועסק על ידו. אך נראה שבמקרה שלפנינו, אין מקום לחיוב כזה.

שאלת חובת בעל הבית המעסיק פועל, לתשלום נזקי פועל שעבד מטעמו והזיק אדם שלישי מתבררת בב"ק דף צח: ובשטמ"ק שם. שנינו במשנה (ב"ק שם) "הבנאי שקיבל עליו לסתור את הכותל, ושיבר את האבנים או שהזיקן חייב לשלם". וכתב השטמ"ק בשם רבינו יהונתן –

"חייב שאיבעי ליה לעיוני דאדם מועד לעולם. אבל בעל הבית פטור שהרי כל המלאכה על האומן ובעל הבית מסולק הוא משם. ומשום הכי נקט דוקא קבל, אבל אם היה שכיר יום שלא נסתלק בעל הבית משם, השמירה מוטלת על שניהם ושניהם משלמים".

וכתב שם בשטמ"ק בשם המאירי –

"בעל הבית כבר נסתלק משמירה זו, הואיל וזה קבל מלאכה זו בדרך קיבולת, הא אם עשה בה שכיר יום, לא נסתלק בעל הבית משמירתה ושניהם משלמין".

וע"ע מש"כ שם בשם הר"מ מסרקסטה ז"ל.

ולפי זה יש לדון לחייב את המעסיק רק כשהמעסיק לא הסתלק מהשמירה, ויעויין מש"כ בזה בספר מנחת צבי ח"ב סי' ד' ס"ק כד-כה ובספר שורת הדין כרך ג' עמ' רע - רעד במאמר של הגרח"ש שאנן שליט"א, ומתוך הנ"ל עולה שבמקרה שהנזק נעשה על ידי הפועל במעשה שבעל הבית כלל לא ידע עליו, ולא נטל אחריות או ערבות למעשה הפועל, לא ניתן לחייבו על הנזק. ק"ו בנידון דנן שמלבד זאת, הפועל עבד בניגוד להוראות מעסיקו, ועקב כך ארע הנזק, על כן לא ניתן לחייב את המעסיק.

לפנים משורת הדין

כל האמור עד כאן הוא בירור הלכה זו עד כמה שידינו מגעת להעמיד הלכה זו על בוריה מהו הדין. אך נראה כי מאחר שהנזק הנוכחי נגרם במסגרת פעילות של עמותה ציבורית, ותחת שֵם העמותה. יש מקום להטיל עליה חיוב בגדר לפנים משורת הדין. אמנם על פי גדרי הדין לא מצאנו מקום לחייב את העמותה, אך לא יתכן שבסיום פרשה עגומה זו, ולאחר שהתברר שיצאה תקלה ומכשלה במסגרת פעילות העמותה הציבורית, יֵצאו הציבור באמצעות נציגיו, כשתקלה ומכשלה זו יצאה מתחת ידם, ובלא לפצות פיצוי סביר את התובע שניזוק בנזק רציני מכל העניין.

בטרם נרחיב בהלכה זו של לפנים משורת הדין, אציין שמצאתי תשובה מגדולי המשיבים בדור הקודם, שדן בעניין שיש ביסודותיו דמיון רב לנידון שבפנינו, ולאחר שהגיע למסקנה שאין לחייב מצד הדין, סיים בחיוב של לפנים משורת הדין.

ולהלן תמצת דבריו הנוגעים לעניינינו - בשו"ת מהר"ש ענגיל ח"א סי' מ' דן במקרה בו ראש הקהל הדיח את רב הקהילה מתפקידו, שלא כדין, ולאחר פטירת הרב יורשיו תבעו מבני העיר תשלום משכורתו ממועד ההדחה, וכן את הפרס המקובל לתשלום עבור סידורי חו"ק שהפסיד באותה תקופה. ביחס למשכורתו, כתב מהר"ש ענגיל ז"ל לחייב את הקהל על פי הדין, אך ביחס לשאר היזקים שראש הקהל גרם לרב, כתב מהר"ש ענגיל ז"ל –

"כת"ר העיר שיכולין אנשי העיר לומר לפרנס, לתקוני שדרתיך ... עכ"פ זה פשוט דטובי העיר יש להם כח כמו הבעלים עצמם ועדיפי משלוחים, והוי כהא דאמר בש"ס ב"מ דף י. יד פועל כיד רבו דמי, ועיין במחנה אפרים הלכות שלוחין סי' יא שכתב דבפועל לא שייך לומר אין שליח לדבר עבירה, ונודע מה שהעירו עליו כמה פוסקים ... אף אי נימא דהקהל יכולים לדחות רב ממקומו, מ"מ בסתם אמרינן דלא נתנו כח זה לראש הקהל לחוד, כמו דלשיטת כמה פוסקים אין לו כח על מכירת בית הכנסת. ומ"ש כת"ר על דבר שתבעו היזק ... וכתב כת"ה דכיון דד"ג הוא רק מטעם קנס, אי אפשר לקנוס לבני העיר מה שגרם הפרנס הפסד. הנה זה אמת וצדק, דמצד דינא דגרמי צריך הגורם לשלם מנכסי עצמו ... מכל שכן הכא דהציבור אין להם לשלם מה שגרם ראש הקהל הפסד, ובפרט דאף גוף ההפסד לדעתי לא חשיב אף בכלל גרמי דלא חשיב ברי היזקא כמה נישואין יהיה במשך הזמן הלז ובפרט דלא חשיב רק מבטל כיסו של חבירו ... עכ"פ זה פשוט דאי אפשר לחייב את בני העיר מה שגרם לו ראש הקהל היזק. אך באמת יפה הביא כת"ה דעת הפוסקים דלאדם חשוב כופין על לפנים משורת הדין, ועיין בבל"ע שהאריך בזה בדברי הש"ס ב"מ דף פ"ג ועיין שו"ת השיב משה, ובפרט לטובת אלמנה ויתומים ובפרט... א"כ מהראוי לפייסם בכל מה דאפשר. אך עפ"י דין תורה אי אפשר לחייבם רק מה שמגיע לו פרס הקצוב", עכ"ל.

כשם שבנידון התשובה הנזכרת, מצד אחד, מהר"ש ענגיל ז"ל העלה שיש לראש הקהל סמכות רחבה, סמכות עדיפה על מעמדו של שליח, אלא ידו כיד אנשי העיר, ואין אומרים ביחס למעשיו לתקוני שדרתיך ולא לעיוותי, (ונעלמו ממנו דברי הרשב"ש, שהבאנו לעיל, שלא כתב כן). אפילו הכי, בנושאים בהם ברור שראש הקהל פעל שלא בסמכות, כגון בפיטורי הרב, אין הקהל מחוייבים בתשלום הנזק שגרם בעקבות מעשיו אלו, מאחר ובמעשה שנעשה בחוסר סמכות, אין דינו כידא אריכתא של הקהל. למרות זאת, מהר"ש ענגיל ז"ל סיים תשובתו בהוראה שיש להשית על אנשי העיר חובה של "לפנים משורת הדין".

ידועה הגמרא בסוף פרק האומנין (דף פג.)

"רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא. שקל לגלימייהו, אתו אמרו לרב. אמר ליה הב להו גלימייהו. אמר ליה דינא הכי אמר ליה, אין, למען תלך בדרך טובים. יהיב להו גלימייהו. אמרו ליה עניי אנן, וטרחינן כולה יומא, וכפינן, ולית לן מידי. אמר ליה זיל הב אגרייהו. אמר ליה דינא הכי, אמר ליה אין, וארחות צדיקים תשמר".

וכתב הב"ח חו"מ סי' יב –

"פרש רש"י בדרך טובים, לפנים משורת הדין עכ"ל. משמע דרב הוה כייף ליה לרבה בר בר חנא, דאם לא כן מאי קאמר ליה דינא הכי אם לא בא לכופו. ואע"ג דהתוספות פרק הגוזל קמא (ב"ק ק. ד"ה לפנים) ופרק אלו מציאות (ב"מ כד: ד"ה לפנים) פירשו דמשום לפנים משורת הדין לא הוה ליה להפסיד, אלא מקרא דלמען תלך בדרך טובים, מכל מקום בעל כרחך שמעינן דכופין על דבר שאינו חייב בו מן הדין ... וכן נוהגים בכל בית דין בישראל לכוף לעשיר בדבר ראוי ונכון ואע"פ שאין הדין כך".

ועיין בשו"ע חו"מ סי' יב סעיף ב' ברמ"א ובש"ך ובפת"ש. ובמהרש"ם ח"ז סי' קצא כתב –

"בחו"מ סי' י"ב איכא שתי דיעות אם כופין על לפנים משורת הדין, והב"ח העיד שהמנהג לכוף לעשיר, ובתשובת השיב משה חיו"ד סוסי' מ"ח כתב שדברי הב"ח כאלו נתנו בסיני ע"ש".

וכן בשו"ת בית שלמה חלק חו"מ סי' קח כתב –

"הב"ח סי' יב האריך להכריע דכופין על לפנים משורת הדין ... עכ"פ הב"ח העיד דכן נוהגין כל בתי דינים שבישראל לכוף על לפנים משורת הדין. ובתשובת השיב משה מהגאון דק' אוהעל כתב דדברי הב"ח הללו, תורה כניתן מסיני, ובפרט לת"ח וי"ש ודאי דכופין, כמו דא"ל רב לרבב"ח ס"פ האומנין".

וכל זה ביחס לדין שבין אדם לחבירו, אך ביחס לציבור, החיוב לקיים "לפנים משורת הדין" ברור יותר, וכדלהלן - בחתם סופר חלק יו"ד סוף סי' רלט כתב -

"עכ"פ משום ועשית הישר והטוב ראוי לשלם, וכופין את הציבור על זה, וכמו שכתב בתשובת צמח צדק סי' פט עיי"ש היטב".

ולהלן מדברי הגרי"א הרצוג ז"ל בספר פסקים וכתבים סי פו-

"ידוע מה שאמר הגאון ציס"ע ר' ישראל מסלנטר ז"ל שלפיכך נאמר במשנה (ב"מ עה.) אין להם אלא תרעומת, כדי להשמיע לנו שיש להם הרשות לקיים תרעומת בלבם. והנה מצינו לפעמים שכופין על לפנים משורת הדין ועיין חושן משפט סי' רנ"ט סעיף ה' וסי' שנ"ו ובקצוה"ח ובתוספות ב"מ דף כד: ד"ה לפנים משורת הדין, ובהא דשקולאי שם דף פג. אפילו במקום הפסד גדול כופין לאדם חשוב משום למען תלך בדרך טובים, והוה דינא הכי לגביה, אף שאין דינא הכי לגבי אחרים. ומוסד ציבורי כזה יש לו תורת אדם חשוב, ובפרט שאחד העומדים בראשו הוא ת"ח גדול".

ובפד"ר ח"ה עמ' 151 כתב הגר"א גולדשמידט ז"ל –

"אף על פי שהלכה זו אינה אלא לפנים משורת הדין, כמבואר, ומחלוקת הראשונים היא אם כופין על קיום לפנים משורת הדין, כמובא בטור ובשולחן ערוך חושן המשפט סי' י"ב. אולם הב"ח שם מכריע כדעת הפוסקים שכן כופין. ועיין בתשובות צמח צדק סי' פ"ט, המסיק כי גם הסוברים שאין כופין, היינו בשוטים או בירידה לנכסים, אבל בדרכי כפיה אחרים, כגון שמתא, כופין לכולי עלמא, והוא פוסק כך להלכה. ועיין בתשובות שבות יעקב חלק א' סי' קס"ח, הפוסק שכופין בדברים, היינו שבית הדין מחייב ומצוה, אולם אינו אוחז באמצעי כפיה לביצוע הצו.

ועיין בתשובת החתם סופר הנ"ל, הפוסק להלכה, על פי פסק הצמח צדק הנ"ל, שכופין על לפנים משורת הדין. והחתם סופר אינו נכנס כלל לברר מה הם דרכי הכפיה, אם בשוטים או בשמתא, או בדברים בלבד, מפני שלמעשה אין כל הבדל בדבר, כאשר המדובר הוא בציבור, כי די לו לציבור בכפיה בדברים שהוא צווי בית הדין, ואוי לו לדור אשר פרנסיו מסרבים לצו בית דין, עד שיהא צורך באילוץ על ידי דרכי כפיה ממש".

וע"ע מש"כ בזה בפד"ר חלק ח' עמ' 215. ובשו"ת מנחת יצחק חלק ה' סי' קכא כתב-

"ובב"י (חו"מ סי' י"ב) וברמ"א שם (סעיף ב'), הביאו פלוגתת הפוסקים, אם כופין על לפנים משורת הדין, והב"ח שם הוכיח מדברי הש"ס הנ"ל דכופין, וסיים ופוק חזי מאי עמה דבר, וציין לדבריו בש"ך שם (סק"ח), וכנראה דס"ל כן להלכה, וכן כתב בפת"ש שם (סק"ז), דכן משמע דעת הש"ך (סי' רנ"ט סק"ג), וכן נראה דס"ל רוב הפוסקים שהביא הפת"ש שם (ובסי' רנ"ט) להלכה למעשה, אלא דפליגי אם כופין רק בדברים או גם בשוטין ונידוי עי"ש, ובתשובת חת"ס (חיו"ד סי' רל"ט אות ט') מבואר, דכופין אף את הציבור לקיים ועשית הישר והטוב עי"ש, ואף דמבואר שם בפוסקים לחלק בין עשיר לעני, וכפי מש"כ כ"ת, הקהל שם בגדר עניים, מ"מ זה נגד הכלל דאין עניות הציבור, ועוד הרי בתשובת צמח צדק (סי' פ"ט) כתב להוכיח מדברי המרדכי, לענין מה דכופין באבידה על לפנים משורת הדין, דכל שהמוצא אינו עני, אע"ג דלאו עשיר היא צריך להחזיר, וכופין אותו על לפנים משורת הדין, וא"כ אף אם הקהל אינם עשירים, אבל בודאי לא הוי בכלל עניים".

והנה מצינו שאדם ששלח שליח לעסוק בסחורה ובדרכו נהרג, שמוטל על המשלח לעשות תשובה, למרות שעל פי הדין אין עליו כל אחריות לתשלום על הנזק שארע לשליח בדרכו. ויעויין בתשובת נודע ביהודה קמא או"ח סי' לד ובשערי תשובה סי' תר"ג סק"א, ובספר שרידי אש ח"א סי' קסז כתב ביחס לחובת תשלום המשלח לפדיונו של השליח –

"מ"מ נראה, שעפ"י מידת היושר מחוייב המשלח להשתתף בהוצאת פדיונו, דהנה בשו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' ל"ד מביא מחלוקת מהרי"ו וצמח צדק, במי ששלח שליח להביא סחורה ונהרג בדרך אי מחויב בכפרה. ועי"ש שמסיק עפ"י הגמ' סנהדרין צה. אמר לו הקב"ה לדוד, עד מתי יהיה עוון זה טמון בידך, על ידך נהרגה נוב עיר הכהנים וכו', שבאם השליח התחיל מעצמו לדבר עם המשלח, אז אינו חייב בכפרה, ואם המשלח התחיל בדברים, אז חייב בכפרה. ולפיכך נראה, שעכ"פ מחוייב להשתתף בפדיונו וזו תהיה לו כפרה".

גם במקרה שלפנינו, אדם שהועסק בשליחות עמותת ב. הביא לתקלה חמורה ומכשול בהטעיית התובע, ובגרם נזק (גרמי) ואבדן הכנסה, מלבד עגמת הנפש, וכל זאת על לא עוול בכפו. על כן יש להטיל חובת "לפנים משורת הדין" על המשלח דהיינו העמותה, המייצגת את הציבור, והמחוייבת לנהוג ביושר, למרות שלא נמצא בסיס לחיוב על פי דין. עמותת ב., שהיא עמותה ציבורית המנהלת כספי ציבור, מחוייבת ליושר ונקיות, כראוי למופקדים על כספי הציבור, ואין ראוי לה להסתתר מאחרי עיקר הדין הפוטר אותה מתשלום.

בנוסף יצויין, כי כיום המנהג הרווח בעולם, להטיל אחריות שילוחית על גוף שתחת חסותו ארעו נזקים, כגון לחייב את בעלי חברה בנזקים שגרם עובד מטעמה, גם כשהעובד נהג בניגוד להוראות בהם הוא מחוייב, ומעשים בכל יום שבתי המשפט מחייבים בגין נזקים מעין אלו. אמנם לפי האמור בדברינו לעיל, מצד הדין, אין בסיס בהלכה לתשלום כזה, אך בעקבות הפסיקה בבתי המשפט, מקובל בזמנינו להניח שהיושר הציבורי מחייב זאת. התעלמות מאחריות כזו נתפסת בציבור כהתנהגות שאינה הגונה. אמנם לא מצאתי מקום לחייב על פי הדין מצד מנהג המדינה, כל עוד העמותה לא התחייבה בפירוש לכללים אלו, אך במסגרת "לפנים משורת הדין" יש מקום לחייבה.

נהירה לבית הדין הזהירות בקביעת הלכה זו של תשלום לפנים משורת הדין, אך נראה שכאן המקרה המתאים להוציא לפועל פסק דין המושתת על הלכה זו.

מסקנת הדברים -

א. הסיכום שבין התובע לנציג ב. בצפון בטל מעיקרו כיון שנעשה בלא רשות ובלא סמכות.

ב. לא נוצרו יחסי עובד ומעביד בין ב. לתובע, מאחר שלא נמצאה כל התקשרות ביניהם.

ג. על כן דינו של התובע כמי שעבד ללא סיכום מוקדם, ודינו ליטול כ"מנהג המדינה" מהנהנה מעבודתו.

ד. הנהנים הישירים מעבודתו של התובע הם חבורת הלומדים בכולל, ואילו היו נתבעים, היה מקום לדון האם ניתן לחייבם בתשלום כמקובל ביחס לעבודה כזו, והיה מקום לפוטרם מאחר שהיה מוסכם שלא להשית עליהם כל תשלום, וכמקובל ביחס לאברכים וביחס לבעלי בתים הלומדים בשיעורים תורניים.

ה. מאחר שבמקרה הנוכחי הנציג פעל בניגוד להוראות, בכך שהתחייב לתובע שכר קבוע וקצוב מראש, מצד עיקר הדין עמותת ב. אינה מחוייבת למעשיו ואינה עומדת במקום חבורת הלומדים. על כן העמותה אינה מחוייבת בתשלום הנ"ל במקומם, אלא מחוייבת בהעברת מלוא ההקצבה הממשלתית המיודעת לתובע בנסיבות הנוכחיות. לדבריהם, סכומי הכסף הועברו מיידית ובמלואם.

ו. יש לחייב את נציג של ב. בצפון, בתשלום הוצאותיו הישירות של התובע, דהיינו בהתאם למספר ק"מ שנסע ברכבו, לאורך כל התקופה. מלבד זאת, מאחר שהתובע נמנע מלעסוק בעבודה אחרת באותן שעות שהקדיש לעבודתו בכולל בעיר ז., יש לראות את הנציג כמי שהזיק לתובע בגרמא, וחייב בידי שמים, ויש לשקול כיצד לחייבו בידי אדם כפשרה המקובלת במקרים כעין אלו.

ז. מצד הדין בית הדין אינו יכול להטיל תשלום זה על עמותת ב., ועם חיובו של הנציג, יוכל להפנות אליהם את הבקשה לשאת בחיוב, בדרכים המקובלות בעמותה.

ח. התנהגותו של נציג ב. בצפון ראויה לגינוי, הן על סיכום מטעה שסיכם עם התובע, והן על כך שלא אזר עוז בנפשו להודיע לתובע במועד מוקדם, שהוא הוטעה, וכי אין סיכוי שהסיכום ימומש. ובכך גרם נזק ועגמת נפש רבה לתובע.

ט. מאחר שהנציג הנ"ל פעל במסגרת עמותת ב. שהיא עמותה ציבורית. ותחת חסותה נגרם העוול לתובע, יש לחייבה לשלם לתובע תשלום מסויים, וזאת בגדר "לפנים משורת הדין".

תגיות

אחריות מעביד למעשי עובדיו - אחריות מעביד למעשי עובדיו שליח שהטעה את הפועל - שליח שהציע לפועלים שכר גבוה מהשכר שהציע בעל הבית בציבור - מוסד ציבורי נחשב לציבור ואדם חשוב ועשיר סימן יב - סעיף ב דף צח - עמוד ב דף פג - עמוד א דף עה - עמוד ב דף י - עמוד א דף מב - עמוד ב דף צט - עמוד ב שליח שהטעה את הפועל - פועל של המעביד שהטעה את העובד שליח שהטעה את הפועל - בשליח של ציבור שהטעה את העובד שותף שהטעה את העובד - חילוק בין שותף לשליח שותף שהטעה את העובד - כשלא היה לשותף סמכות