בס"ד


מס. סידורי:2024

ביטול עבודה עקב אי עמידה בלוח הזמנים שסוכם מראש

שם בית דין:אזורי צפת
דיינים:
הרב לביא אוריאל
תקציר:
התובע הזמין מהנתבע שיכתוב ספר תורה עד תאריך מסויים תמורת 20,000. דולר שכר כתיבה (לא כולל חומר) כשראה שהסופר לא יעמוד בזמנים הודיע לו שהוא לוקח ספר מהמוכן. אך הנתבע טוען שעמד בזמנים. הנתבע מכר את הספר ב20,000 לטענתו ע"פ דרישת התובע שהורה לו למכור את הספר.
התובע דורש את כספו חזרה 24,000.
פסק הדין:
התובע חייב להשלים לנתבע את שכרו ע"פ מה שסיכמו ביניהם. וכן עבור שאר ההוצאות שהוציא הנתבע כגון הגהה. כיון שהתובע מודה שלא אמר במפורש שהוא מבטל את העיסקה.
מצד שני הנתבע חייב לשלם לתובע את העלות המלאה של ספר תורה כ25,500. כיוון שלא עשה כדין שמכרו במחיר מוזל.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: כ"ז סיון תשס"ד

המקרה הנידון

בפני בית הדין תביעה שהוגשה על ידי התובע הרב מ. כנגד הנתבע הרב א., הצדדים חתמו על שטר בוררות כמקובל, והתקיים דיון שבו השמיעו את טענותיהם.

התובע ראש ישיבה בטבריה, והנתבע סופר סת"ם. הורי התובע בקשו להכניס ספר תורה לישיבה עבורם. התובע טוען כי בחדש שבט תשס"ב עשה עסקה עם הנתבע וסוכם שהנתבע יכתוב עבורו ספר תורה, והכתיבה תסתיים עד לחג הפסח תשס"ג. לדבריו סוכם שיקבל את שכרו לאחר השלמת כתיבת ספר התורה. לטענתו, סוכם שהנתבע יקבל עבור כתיבת הספר סך 20,000 דולר, כשכר עבור הכתיבה בלבד. התובע קנה בנפרד את הקלף וכן היה אמור לשלם בנפרד עבור הגהת הספר.

למרות שמלכתחילה סוכם על תשלום השכר רק בסוף העבודה, התובע נענה לבקשת הנתבע ושלם לו 10,000 ש"ח באמצע התקופה.

לטענת התובע, בסמוך לחג הפסח תשס"ג, התקשר לנתבע לברר האם סיים עבודתו, ולדבריו הלה השיב כי סיים רק שניים שלש יריעות בלבד, והתובע בקש לקבל את הספר עד ל"ג בעומר או עד חג השבועות לכל המאוחר, וזאת מפני שרצה לערוך הכנסת ס"ת בחג השבועות.

בל"ג בעומר התובע התקשר לנתבע, וכשהתברר לו שהלה כתב רק עד ספר ויקרא, ונוכח שאינו עומד בלוח הזמנים שסוכם עם הנתבע, הודיע לו שהוא קונה ספר אחר מן המוכן, ושכל אחד מהם ינסה למצוא קונה אחר לספר שהתובע כותב. התובע ערך הכנסת ספר תורה באלול תשס"ג, וסרב לקבל את הספר שהנתבע כתב, וזאת מפני שלא עמד בהתחייבותו לסיים את הספר כמסוכם.

התובע טען - "לא אמרתי לו שאני מבטל את המקח, רק אמרתי שזה ישאר השקעה ומתי שנמכור שיחזיר את הכסף".

לבסוף, הנתבע מכר את הספר לאדם אחר תמורת 20,000 דולר. המכירה נעשתה שלא בידיעת התובע, ובמחיר מוזל מהערך הריאלי של הספר.

התובע דורש מהנתבע החזר סכומי הכסף ששולמו לו, דהיינו את שכר העבודה שכבר שולם בסך 10,000 ש"ח ואת הסכום ששולם על ידו עבור הקלף, דהיינו 14,570 ש"ח, סה"כ 24,570 ש"ח.

הנתבע טען שמלכתחילה הודיע לתובע שהוא מתחייב לסיים את כתיבת הספר תוך שנה וחצי, ושיעשה השתדלות לסיימו תוך שנה. לטענתו הוא אכן סיים לכתוב את הספר לפני חדש אב תשס"ג, דהיינו בפרק הזמן שנקבע מראש, כפי טענתו.

לדבריו, גם בזמן שהתובע כבר קנה ספר אחר הוא אמר לו להמשיך לכתוב, ושיעשה מאמץ למכור אותו לאדם אחר.

לדברי הנתבע, התובע בקש ממנו למכור את הספר ולכן מכר אותו. לשאלת בית הדין מדוע מכרו במחיר מוזל, ענה הנתבע "הוא אמר, אם יש לי מישהוא שאמכור, ולא נקב סכום. לשיטתי הוא ביטל את העסקה ולכן הפסיד מכל העניין". לדבריו, מחירו הריאלי של הספר 26,000 דולר, אך מכיון שהיה לחוץ מכר את הספר בעשרים אלף דולר (סכום זה כולל את כל הספר, כולל הגהה ונרתיק ששולמו על ידי הנתבע).

נחלקו הצדדים בטענותיהם האם סך 20,000 דולר שסוכם היה עבור כתיבה מלאה, כטענת התובע, או עבור כתיבה בלא תיוג, מאחר שאת התיוג סוכם לתת לאדם אחר ושכרו עומד על סך 800 דולר.

סיכומו של דבר. מוסכם שהנתבע התחייב לעבודה קבלנית של כתיבת ספר תורה. נחלקו בטענותיהם האם פרק הזמן לסיום העבודה היה שנה וחודשיים עד לפסח תשס"ג או שנה וחצי. לטענת התובע, המועד לסיום העבודה היה פסח תשס"ג, והנתבע לא עמד בהתחייבותו. לעומת זאת הנתבע טוען שההתחייבות היתה לסיים את העבודה תוך שנה וחצי והוא עמד בהתחייבות זו.

יצויין שהעסקה בין הצדדים סוכמה בעל פה ולא נכתב דבר, על רקע זה התעוררו חילוקי הטענות ביחס לתנאי העסקה.

אין חולק שהספר נמכר במחיר מוזל, וכי בעת העסקה התובע לא ידע על כך דבר. התובע טוען שאמנם בקש מהנתבע שימכור את הספר, אך ללא ספק שלא היה מסכים למכור במחיר מוזל כפי שנמכר. הנתבע הודיע כי מצא לנכון לעשות כך, ולא חש להפסדו של התובע, מפני שלטענתו הלה אשם בכל העניין, כשסרב לשלם לו בסוף העבודה, ורצה למצוא מקום לגבות את שכרו.

א. האם העיכוב בביצוע העבודה גורר ביטול העסקה

יש לדון, אליבא דטענת התובע שהנתבע לא עמד בלוח הזמנים שסוכם מראש, האם עיכוב השלמת כתיבת ספר התורה בשלשה וחצי חדשים בקירוב, גורר אחריו ביטול העסקה.

מעיון בדברי הפוסקים עולה שאם שני הצדדים התנו בפירוש שיש לבצע את העסקה בפרק זמן מוגדר מראש, ושעיכוב בביצוע העסקה יביא לביטולה, הרי שהעסקה מבוטלת אם אמנם ארע עיכוב ביצוע. אך אם לא נאמר בפירוש, שביצוע העסקה בזמן הקבוע מראש, הוא תנאי לקיום העסקה, אין לבטל את העסקה עקב עיכוב, אלא אם יתברר שקיימת אומדנא דמוכח, שאכן היתה כוונה לתלות את קיום העסקה, בעמידה בזמן שנקבע.

דוגמא לאומדנא דמוכח לביטול עסקה עקב אי עמידה בלוח הזמנים, מצינו בט"ז יו"ד סי' רלו ס"ק יג –

"כגון מי שעושה מקח עם חבירו שיעמיד לו סחורה פלונית ליריד, שאז זמן מכירתה ולא בתר הכי, וארעו אונס למקבל שלא יוכל להעמידה לאותו זמן, אלא לאחר זמן, פשיטא שפטור אחר כך מלקבלה ... זה העושה מקח גם כן לא התקשר אלא אם יבוא לאותו זמן, כיון שהזמן גורם זה, והוא עיקר בו".

לעומת זאת, כדוגמא למקרה שהעיכוב אינו גורר ביטול העסקה, כתב הט"ז –

"אם התנאי אינו דבר עיקר כל כך, ואירע אונס שלא יוכל לקיימו באותו הזמן, ודאי לא בטיל המעשה בשביל זה ... משום הכי נמי באיש ואשה שעשו שבועה לישא זה את זו, והגבילו זמן לנישואין באותה שבועה, ואירע אונס באותו זמן שלא יכול אחד מהם לעשות הנישואין, ודאי לא בטלה עיקר השבועה לישא זה את זו, כיון שאין עיקר הזיווג תלוי בזמן ההוא".

לפי דרכו של הט"ז, יש לומר בנידון דידן שהזמן אינו מרכיב מהותי בעסקה. עיקר כוונת התובע לרכוש ספר תורה עבור הוריו, המבקשים שיכתב עבורם ספר תורה, מפני המצוה הגדולה שבדבר זה. מצוה זו נשארת במעמדה, גם אם יחול עיכוב במסירת הספר. פשיטא שעיכוב נישואין גרע טפי, ואפ"ה בעיכוב נישואין, אין מרכיב הזמן גורר ביטול העסקה, ובלבד שהעיכוב לא נעשה במכוון אלא מחמת אילוץ, "אונס" בלשון הט"ז.

ועיי"ש בש"ך בנקודות הכסף, שסבר שדברי הט"ז נאמרו גם במקרה שנעשה תנאי מפורש, ולכן הש"ך חלק על דברי הט"ז. אך מסתבר, כפי שהש"ך בעצמו כותב בסוף דבריו –

"אפשר דגם בעל הטורי זהב מיירי בענין כזה, שלא נתפרש מתחילה שעושה כן על תנאי זה".

אמנם הש"ך סיים שפשט דברי הט"ז משמע דמיירי אף בתנאי מפורש, אך עיין בחזו"א חלק חו"מ, ליקוטים, סוף סי' טז, שנראה שמסכים שהט"ז איירי בלא התנו בפירוש. אך מסתימת האחרונים שנקטו דברי הש"ך והט"ז כמחלוקת, עיין פת"ש חו"מ סי' רז סק"ב ובבית שלמה שיובא להלן, נראה שהבינו בדברי הט"ז דאיירי אף בתנאי מפורש.

עכ"פ אם לא התנו להדיא לתלות קיום העסקה בזמן, והזמן אינו מרכיב עיקרי בעסקה, הן לדברי הש"ך והן לדברי הט"ז, אין מקום לבטלה עקב עיכוב, כל עוד הזמן אינו מרכיב עיקרי בעצם העסקה.

ובשו"ת בית שלמה חחו"מ סי' צה כתב, וז"ל –

"גם הש"ך מודה דאם עשו תחילה המקח בסתם, ואח"כ עשו תנאים ביניהם, ואירע אח"כ אונס למוכר שאינו יכול לקיים כפי התנאי, אין המקח מתבטל בכך. ומכ"ש בנ"ד שנראה שהזמן הקצוב ביניהם לא נעשה בדרך תנאי גמור, דפשיטא דאף הש"ך מודה להט"ז דבכל ענין, אף אם נאנס המוכר ולא יכול להעמיד הסחורה ליום המוגבל, דאם לא היה הזמן עיקר שהכל תלוי בו, לא נתבטל המקח בשביל זה, כמו שהביא הט"ז ראיה מהאי דסי' ק"צ דעייל ונפיק אזוזי, והש"ך בנקודות הכסף דחה ראייתו משום דהתם לא פירש שמכר על תנאי זה, משא"כ הכא שמפרש כן ע"ש, אבל אם לא פירש, גם הש"ך מודה. דהא גם בהך דעייל ונפיק אזוזי, אף שקצב זמן לפירעון בשעת המכירה, כל שלא ידעינן בירור דלא זבין אלא משום דצריך לדמי, לא נתבטל המקח, אף שלא נתן המעות לזמנו, ואין יכול המוכר לבטל המכירה. ה"ה להיפוך, דאם לא נתן המוכר ללוקח המקח לזמן המוגבל, דאין יכול הלוקח לבטל המקח בשביל זה, אם לא היה הזמן עיקר שהכל תלוי בו, כמו בענין שכתב הט"ז שיעמיד לו סחורה על יריד פלוני שאז זמן מכירתה ולא בתר הכי".

ובשו"ת בית אפרים חלק חו"מ סי' נו (הובא בקצרה בפת"ש סי' רז סק"ב) כתב בגדר החילוק בין מקרה שבו הזמן הוא עיקר או לא, כדלהלן –

"לענ"ד נראה שהחילוק הוא היכא שהתחייב איזה דבר נגד חבירו, כגון פירעון או הזמנה לנישואין, שבאמת עיקר הצורך לחבירו הוא הפירעון או הנישואין, אלא שהוסיף לה גבול איזה זמן ג"כ לזה. אז אמרינן דבשביל שבטלה השבועה על הזמן לא בטלה השבועה על גוף הענין, וכמ"ש הט"ז שם סי' רל"ו. משא"כ היכא שנשבע על דבר לעצמו, כגון שנשבע להתענות ביום פלוני, אז שפיר אמרינן שהכוונה על היום ... החילוק לפי הענין, שאם הענין שנשבע לעשותו, עשיה זו נמשכת גם אחר הזמן, כגון בפירעון חוב, שעל ידי פריעה זו נפטר מזמן ההוא והלאה לדורותיו, או הזמנה לנישואין שעל ידי הזמנה זו שייך לומר שפטור להבא מן עשיה זו, ואם אינו עושה עדיין יש עליו חיוב זה להבא. משא"כ בנשבע לעשות דבר שאין הדבר עושה רושם רק ביום ההוא לבד כגון בנדר להתענות יום זה, שאין ענין העשיה נמשכת לימים שאחריו כלל, רק ליום זה לבד".

לפי זה, בנידון דידן, גם אם נקבל את טענת התובע במלואה, ואכן הנתבע לא סיים את כתיבת הספר בזמן שנקבע מראש. אם הצדדים היו מסכמים מראש בתנאי מפורש שאם הסופר אינו מסיים את כתיבת הספר במועד, העסקה בטלה ואינו זכאי לשכרו, היה מקום לבטל את העסקה עקב אי עמידה בזמן שנקבע. אך מאחר שלא נטענה טענה שנעשה תנאי מפורש כנ"ל, הרי שקביעת הזמן אינו דבר עיקרי בעסקה. הדבר העיקרי בעסקה הוא עצם כתיבת הספר והכנסתו לבית המדרש. מאחר שהנתבע עשה מאמץ לסיימו ועקב אילוצים אחרים שהיו מנת חלקו ולא הצליח לעמוד במועד המוסכם, אין העסקה מבוטלת, והתובע מחוייב בתשלום מלוא שכרו כפי שנקבע מראש.

החזו"א (חלק חו"מ, ליקוטים, סוף סי' טז) נקט שאף אם לא התנו להדיא אלא שמתוך העניין נראה שכך היתה כוונתם, נידון כתנאי מפורש. וז"ל החזו"א –

"בזמן הכתוב בחוזה לקיום המקח ולא נכתב בלשון תנאי, אלא פרטי הפסיקה. ונאנס המוכר ולא כתב לו בטאבו בזמן הפסיקה. אם התרה הלוקח במוכר בזמן האונס שאינו מוחל על הזמן ומבטל המקח, המקח בטל, דאע"ג דלא נכתב בלשון תנאי חשיב אומדנא דמוכח שלא נתרצה הלוקח להמתין על כרחו. אבל אם כבר עבר האונס ושתק, וכשהלוקח בא לבטל המקח המוכר מוכן לכתוב לו בטאבו, כל שלא נכתב בלשון תנאי אין כאן תנאי, ואין זה אומדנא דמוכח שהוא תנאי. דהרבה אינן מקפידין בכך".

הרי מבואר בדברי החזו"א, שגם אם לא נכתב תנאי מפורש שהמקח מותנה בהשלמת הרישום בטאבו ביום מסויים, "אם התרה הלוקח במוכר בזמן האונס, שאינו מוחל על הזמן ומבטל המקח", בכך התבררה האומדנא שלא התרצה להמתין בעל כרחו פרק זמן נוסף והמקח בטל. אבל בלאו הכי, בלא שנכתב תנאי מפורש, לא ניתן לבטל את המקח מפני העיכוב. מאחר ואין אומדנא דמוכח לדון כאילו התנו להדיא לבטל את המקח מפני עיכוב.

דברי החזו"א מיוסדים על דברי הט"ז הנזכרים, וכן על דברי הש"ך יו"ד סי' רלו בנקודות הכסף שם, וחו"מ סי' כא סק"ג, בהנחה שאין מחלוקת, אלא גם הט"ז איירי בלא התנו להדיא. ובזה חידש החזו"א שקיימת אומדנא דמוכח לקיומו של תנאי "אם התרה הלוקח במוכר בזמן האונס, שאינו מוחל על הזמן ומבטל המקח". אבל בלא"ה, מאחר שעשו עסקה בלא תנאי מפורש, אף שסיכמו פרטי לוח הזמנים וכיוצ"ב, אין הכרח שקביעת לוח זמנים יחשב לתנאי מהותי לעצם קיום העסקה. וזאת בהעדר אומדנא דמוכח לקיומו של תנאי.

בדברי החזו"א התחדשה הלכה שלא הוזכרה באחרונים שדנו בדברי הט"ז והש"ך, והיא, שאם שהלוקח התרה במוכר בזמן האונס, שאינו מוחל על הזמן ושמבטל את המקח, בכך מתבררת למפרע האומדנא דמוכח לקיומו של התנאי, והעסקה בטלה אם הצד השני לא עמד בחלקו העיסקה. ואף אם העיכוב נבע מחמת אונס.

במקרה שלפנינו, התובע טען שאכן לא הודיע בפירוש לנתבע שהוא מבטל את העסקה, וגם לפי דרכו של החזו"א, בהעדר תנאי מפורש, אין מקום לטעון לאומדנא דמוכח.

בהתאם למבואר, אין צורך להכנס לבירור מי מהצדדים דובר אמת בשאלת פרק הזמן שנקבע להשלמת כתיבת ספר התורה, וגם אליבא דטענת התובע, אין לדון כאן דין ביטול מקח.

על כן בנסיבות אלו היה מוטל על התובע לשלם לנתבע את מלוא שכרו עם סיום עבודתו, ולא היתה הצדקה להלנת השכר.

יש לציין שגם אילו העסקה היתה מבוטלת, כטענת התובע, עכ"פ מאחר שהקלף היה שייך לתובע, הרי שדינו של הנתבע ביחס לכתיבת הספר לא גרע מדינו של יורד לשדה חברו ברשות. שהרי גם לאחר שהתובע קנה ספר חדש אמר לו שימשיך בכתיבתו, והיה דינו ליטול כאריס, דהיינו כשכר המקובל לכתיבת ספר תורה, וכפי הנראה היה מעט פחות מהשכר שנקבע במקרה הנוכחי ביניהם.

אין מקום לקבל את טענת הנתבע שיש להטיל אל התובע את הנזקים שנגרמו עקב ביטול העסקה. למרות שהעסקה בוטלה על ידי התובע שלא כדין, היה מוטל על הנתבע לפנות לבית הדין לתבוע את הצד השני, ולא לעשות דין לעצמו ולמכור את ספר התורה שאינו שייך לו, במחיר מוזל.

(ב) בל תלין באומן שהחפץ בידו

אמנם ביחס לשאלה אם התובע עבר על איסור "בל תלין" הדבר שנוי במחלוקת ראשונים והפוסקים. בשו"ע חו"מ סי' שלט סעיף ו' פסק –

"נתן טליתו לאומן לתקנה בקבלנות, וגמרה, כל זמן שהטלית ביד האומן אינו עובר. נתנו לו אפילו בחצי היום כיון ששקעה עליו חמה עובר משום בל תלין, שקבלנות היא כשכירות לפורעו בזמנו".

ובכה"ג שהאומן סיים מלאכתו ובקש לקבל שכרו, אך עדיין לא השיבו לבעה"ב, כתב השטמ"ק ב"מ דף קיב בשם רבינו יהונתן, דכל עוד החפץ ביד האומן הוי כמשכון בידו, ובעה"ב אינו עובר בבל תלין. וכן סתם במשנה ברורה בביאור הלכה סי' רמ"ב, שכתב

"דוקא אם כבר הביא הפעולה לבית בעה"ב וקבל ממנו דאל"ה יש לבעה"ב עצה אחרת שלא לקבל ממנו ואז אינו עובר אפילו אם אמר לו הפועל בא וטול החפץ ממני ואיני רוצה לעכבו תחת השכירות, וכמו שכתוב בשטה מקובצת בב"מ דף קי"ב בשם הר"ר יהונתן ע"ש".

וכן פסק בספר קיצור שו"ע סי' קפה סעיף ג' –

"אבל כל זמן שהטלית ביד האומן אף על פי שנגמרה וכלתה מלאכתו, אין הבעל הבית עובר אפילו היא אצל האומן כמה ימים, ואפילו הודיעו שיביא לו מעות ויטול את שלו מכל מקום אינו עובר".

אך במאירי במסכת ב"ק (שם) כתב להדיא שאם השכיר תובע שכירותו ואינו מחזיר הטלית מפני שמתיירא שלא ישלם לו, בעה"ב עובר על בל תלין למרות שעדיין החפץ ביד האומן. וכן פסק בספר ערוך השלחן חו"מ סי' שלט ס"ח ובספר דברי משפט סי' שלט.

ג. דינו של הנתבע ביחס לספר התורה

כל עוד התובע לא שילם לנתבע את שכרו, היה הנתבע רשאי להשאיר את ספר התורה ברשותו, והטעם - "דתפיס ליה אאגריה" כמבואר במסכת בבא מציעא דף פ:. אך לא היה רשאי לעשות דין לעצמו ולמכרו בפחות מערכו, עיין במסכת כתובות דף צח. "דאמרי לה מאן שם לך", ולפירוש ריב"ם והריטב"א היינו מפני שיש חשש לטעות בשומא. וע"ע בשו"ע חו"מ סי' קג ס"ח.

התובע בקש מהנתבע שיעשה מאמץ למכור את ספר התורה, ועל כן מכירת הספר נעשתה ברשות התובע, שהוא בעל הספר. אך הנתבע לא היה רשאי למכור את הספר במחיר מוזל. בנסיבות אלו נראה שהנתבע מחוייב לשלם לתובע את ההפרש בין המחיר האמיתי של הספר למחיר בו הספר נמכר.

בשו"ע חו"מ סי' קפה סעיף א' פסק –

"הסרסור, שליח הוא, אלא שנוטל שכר שליחותו. לפיכך אם שינה דעת הבעלים, משלם מה שהפסיד. כיצד, ראובן שנתן חפץ לשמעון הסרסור ואמר ליה מכור לי זה ואל תמכור בפחות ממאה, והלך ומכרו בחמישים, משלם החמישים מביתו".

אמנם במקרה הנוכחי, התובע לא אמר בפירוש בכמה למכור את הספר, אך בודאי היתה כוונתו למחיר הקרוב למחיר האמיתי.

וכתב בספר נתיבות המשפט סי' קפה סק"ב על דברי השו"ע הנזכרים –

"משלם החמישים. קשה, דהיה לו לומר שוייה, דלא יהא אלא מזיק גמור דאינו משלם רק שוויה. ודוחק לומר דמיירי ששוה מאה, והוא באופן שאי אפשר להחזיר המקח מצד האונאה. ולכן נראה דהטעם הוא, כיון דכל המשנה מדעת בעה"ב נקרא גזלן [ב"מ ע"ח ע"ב], לכך אמרינן מסתמא היתה כוונת השליח לתקן העיוות בכדי שלא יקרא מזיק וגזלן, מה שאין כן בגזלן ומזיק גמור דודאי כיון להזיק ולגזול, אינו משלם רק כשעת הזיקו וכשעת הגזילה ... וכשלא יתקן העיוות ממילא הוא כגזלן במה ששינה מדעתו של בעל הבית, לכן תלינן שבודאי היתה דעתו לתקן העיוות כנ"ל".

(ד) ויכוח על הקציצה

על כן מסתמא הנתבע לא רצה להחשב כגזלן על כן עליו לשאת בהפרש המחיר שהוזיל את הספר לקונה.

ביחס לחילוקי הטענות בשאלה האם שכרו של הנתבע נקבע עבור כתיבה כולל תיוג או בלא תיוג. נראה שדינם כנחלקים בקציצה, ובזה אין אומרים בעה"ב טרוד בפועליו, אלא קציצה מדכר דכיר, וכן בשו"ע סי' פט סעיף ט' פסק –

"בעה"ב אומר שתים קצצתי לך והשכיר אומר לא קצצת לי אלא שלש, לא תקנו חכמים שישבע השכיר כאן אלא המוציא מחבירו עליו הראיה".

וכתב בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתפא:

"במי שנתן לחבירו עסק או קרקע לתת לו בכל שנה ושנה בשכר טירחא מאה דינרין, והמקבל לקח מאתים ואומר מאתים קצצת לי והוא אומר מאה, אחר שאין עדים לא לזה ולא לזה כל שהכסף בידו ידו על העליונה, ושכיר הוא שתפס נאמן ונשבע היסת ונפטר".

על כן בשאלת התיוג הנתבע דינו של הנתבע להשבע ולהפטר, אך בית הדין נוהג שלא להשביע, אלא לפשר במקום השבועה. ונציין כי טענת התובע מתקבלת כטענה אמינה יותר מטענת הנתבע, ועל כן כדי להיפטר משבועה הנתבע יחוייב בתורת פשרה במחצית שכר התיוג שעלה 800 דולר.

סיכומו של דבר -

התובע חייב להשלים לנתבע את מלוא שכרו כפי שסוכם ביניהם, ובכך יצא ידי חובתו בתשלום שכרו. וכן עליו לשלם עבור שאר ההוצאות שהוציא הנתבע עבור ספר התורה, כגון הגהה ומחצית משכר התיוג. ביחס לנרתיק, מסתמא התובע הסכים לקניית הנרתיק על מנת שיוכלו למכור את ספר התורה בשלימותו, מאידך המחיר המוזל שנקבע לכל הספר מתייחס גם לנרתיק. על כן בהתאם לכך הצדדים יקבעו את ההשתתפות של כל צד בערכו. מאידך הנתבע מחוייב לשלם לתובע את העלות המלאה של ספר תורה כפי ערך הספר שנמכר. ונראה שתשלום 25,500 דולר כערך הספר שקנה התובע, משקף את המחיר של ספר תורה רגיל.

מאחר שלא הובא לידיעת בית הדין מחיר ההגהה והנרתיק, החישוב המדוייק יעשה על ידי הצדדים בהתאם לעקרונות שנקבעו בפסק דין זה.

תגיות