בס"ד


מס. סידורי:2020

חזרת שותף תוך זמן השותפות

שם בית דין:אזורי צפת
דיינים:
הרב לביא אוריאל
תקציר:
שלושה הקימו עסק בשותפות ולאחר שלושה שבועות א' כי החליט לצאת מהשותפות כיוון שלטענתו צורת התנהלותו של ב'. לא התאימה לו. לטענתו הוא השקיעה בסחורות סכום גדול וקיבל קודם פרישתו רק כחצי המסכום. .ב' תובע ג"כ וטוען שלאחר פרישת א' נאלץ לסגור את העסק ולמכור את הסחורה במחיר הפסד.
גם בעל המנה בו התנהל העסק תובע את א' תשלום שכר דירה.
פסק הדין:
כיוון שא' יצא מהעסק לפי שהגיע זמן סיום השותפות עליו לשאת בתוצאות של מה שגרם.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: ט' אדר תשנ"ט

פסק דין בתביעה הדדית של שותפים

הרקע העובדתי בקצרה

בביה"ד מתקיים דין תורה בין שלשה שותפים, ולהלן פרטי המקרה בקצרה.

שלושת השותפים הם א. ב. ג. וכן קיימת בפנינו תביעת ד. שהינו שותף בבעלות המבנה שנשכר על ידי השותפים, ותובע תביעה לתשלום דמי שכירות.

לבית הדין הוגש מסמך "זכרון דברים" שנערך בין שלושת השותפים על מנת להסדיר בין השותפים את כללי השותפים. השותפות נקבעה כשותפות שוה בין שלושתם, שוה בחלוקת הרווחים או ההפסדים, ונקבעה חלוקת העבודה בין שלושת השותפים כדלהלן - א. קבל על עצמו לבצע את הזמנת הסחורה מהספקים ולהיות עמם בקשר בנושא תנאי התשלום וכיוצ"ב, ב. קבל על עצמו להיות אחראי לניהול החנות, ג. קבל על עצמו לטפל בענף הפירות והירקות בחנות לרבות הבאת הסחורה.

בהסכם שנערך בטרם הופעלה החנות נכתב - (להלן מקצת מסעיפי ההסכם) -

2. הצדדים הנ"ל מתחייבים להיות אחראים על העסק וזאת במידה שוה בין השלושה.

א. כל פרעון הקשור בעסק זה יחול על השלושה שוה בשוה.

ב. כל התחייבות שהעסק מחוייב ויחוייב ישאו הצדדים בהתחייבות זו.

ג. כל תשלום ו/או אגרה ו/או חוב כל שהוא יהיו השלשה ערבים וישאו בתוצאות שוה בשוה.

6. שכרו של כל אחד מהשותפים בעסק יהיה 20% מעל שכר המינימום.

7. לאור האמור בסעיף 6 לעיל, מוסכם בזאת כי התשלום יהיה לאחר ניכוי כל ההוצאות וההתחייבויות הקשורים בעסק.

10. כל ההשקעות השייכות לעסק זה יהיו שייכים למשקיעים בלבד, דהיינו המבנה יהיה שייך ויהיה שייך לבעל המבנה, הציוד שמושקע בעסק יהיה שייך למשקיעו וכו', ומוהר בזאת כי לא יהיה כל חלק בכך לצד השני.

11. מוצהר בזאת כי באם אחד משלושת השותפים מחליט לפרוש מעסק זה יוכל לקבל את כל השקעותיו מהצדדים הנותרים.

הסכם זה לא נחתם אך בדיון שהתקיים בביה"ד כל הצדדים הודיעו שהוסכם ביניהם שהשותפות תפעל בהתאם לתנאי ההסכם. הנקודה בה היו חילוקי טענות היא האם נקבע מראש פרק זמן קצוב מינימאלי להפשלא נקבע כל פרק זמן, וב. טען שנקבע פרק זמן של שלש שנים.

למעשה העסק פעל כשלשה שבועות, ולאחר שלשה שבועות ממועד הפעלתו, הודיע א. לשני השותפים הנותרים כי החליט לצאת מהשותפות. בדיון שהתקיים בבית הדין הבהיר א. את צעדו זה בכך שהתעוררו חילוקי דעות בינו לבין ב. וכי סגנון עבודתו והתנהגותו של ב. בניהול החנות לא נראתה לו, ולטענתו אף היה חשוף לאיומים.

א. הציג לבית הדין פירוט הוצאותיו במסגרת עבודתו כשותף בחנות. בסיכומו של דבר א. רכש עבור העסק, סחורה בסך 326,374.45 ש"ח וקבל החזרים מהקופה בסך 103,537.45 ש"ח והחזרים נוספים בסך 67,042.33 ש"ח, ועל כן לטענתו העסק נותר חייב לו 155,794.98 ש"ח. ותביעתו היא לקבלת סכום זה בצרוף הצמדה וריבית, והוצאות המשפט.

לטענת א. גם לאחר שהוא פרש, ב. המשיך לנהל את העסק ומכר את הסחורה שנותרה בחנות ונטל לעצמו את הכסף שהתקבל ממכירת הסחורה.

לעומתו תובע ב. את א. על הנזק שגרם בעצם פרישתו, ועל כך שגרם בכך לסגירת העסק עם המשמעות הכרוכה בכך עבורו ועבור בני משפחתו. לדבריו לאחר פרישת א. נאלץ למכור את הסחורה שנותרה, במחירי הפסד.

ג. הופיע בבית הדין וטען כי בעקבות פרישת א. נאלץ לפרוש ולעזוב את העסק, וכי ערך הסכם עם ב. על עזיבת העסק ללא כל התחייבויות.

ד. הופיע בבית הדין והציג את חלקו בבעלות על המבנה בו התנהל העסק ותבע מ-א. תשלום שכר דירה כמוסכם ביניהם.

א. פסק הדין ונימוקיו

פסק הדין במקרה שלפנינו תלוי בשאלה כיצד להתייחס לצעד החד-צדדי שנעשה על ידי א., צעד שנעשה ללא הסכמת שאר השותפים והביא לקריסת העסק.

יש לציין שבמקרה זה, היה ברור מלכתחילה שאין כאן שלשה שותפים שוים, שאם אחד פורש יוכלו האחרים להמשיך בניהול העסק. השותפות הושתתה מלכתחילה על הניסיון והכישורים של א. והאחרים אמנם מילאו את תפקידם כמסוכם מראש, אך היה ברור שאין להם יכולת להמשיך לנהל את העסק בלא א., מה עוד שמלכתחילה א. שהתקשר עם הספקים, השקיע את רוב ההשקעות וההוצאות שהוזקקו להוציא בפתיחת העסק, ושאר השותפים רק מלאו את חלקם בעבודה אך לא בהשתתפות שוה בהוצאות. ועל כן בהחלטתו של א. לפרוש, הוא למעשה קבע חד צדדית שפירוק העסק הוא עובדה מוגמרת.

אמנם היה ניתן לקבוע בחוזה שא. הינו המנהל הבלעדי של העסק ובידו לקבוע את מועד פירוקו, לפי שיקול דעתו, אך בהסכם שנערך והוסכם מראש ביניהם (אף שלא נחתם) נכתב בפירוש להיפך - וכך נכתב בסעיף מס' 2. - "הצדדים הנ"ל מתחייבים להיות אחראים על העסק וזאת במידה שוה בין השלושה.

א. כל פירעון הקשור בעסק זה יחול על השלושה שוה בשוה.

ב. כל התחייבות שהעסק מחוייב ויחוייב ישאו הצדדים בהתחייבות זו.

ג. כל תשלום ו/או אגרה ו/או חוב כל שהוא יהיו השלשה ערבים וישאו בתוצאות שוה בשוה".

ועל כן בפנינו עסק שהיה צריך להתנהל בתיאום ובשיתוף מלא בין השותפים. ברור שלא היה מקום לצעד זה של א. לפרק מיידית את העסק שלשה שבועות לאחר שנפתח לקהל. בודאי לא היה לו מקום בעיתוי ובדרך שנעשה. מאחר והצרכניה החלה לפעול לקראת חג הפסח, ונרכש מלאי מסויים של מוצרים. גם אילו היינו קובעים שמבחינה עקרונית שותף זכאי לפרוש מהשותפות, (ונברר את הנושא מבחינה הלכתית להלן) עכ"פ היה מוטל על א. לבצע את הפירוק בהדרגה, כך שהעסק ימשיך לעבוד ובהדרגה להיפטר מהמלאי הנותר בחנות, ולמכרו בדרך שלא יגרמו נזקים, כפי שלמעשה נגרמו. ובמידה ואין הסכמה לכך ואין שיתוף פעולה, היה מקום לתבוע הדבר במסגרת תביעה בדין תורה, אך עד להכרעה בדיון, היה עליו להמשיך להשתתף בניהול העסק כפי שנקבע מראש.

אמנם סעיף 11 בהסכם קבע - "מוצהר בזאת כי באם אחד משלושת השותפים מחליט לפרוש מעסק זה יוכל לקבל את כל השקעותיו מהצדדים הנותרים".

ולכאורה לפי סעיף זה היה רשאי א. כאחד מהשותפים לפרוש ולקבל את השקעותיו בעסק. אך נראה דהיינו דוקא במקרה בו פרישתו אינה מבטלת את קיומו של העסק, ויתכן ולאחר תקופה ממושכת שהעסק היה מתפקד, פרישת א. לא היתה מבטלת את כל העסק. אך בנסיבות המקרה, ובעיתוי המוקדם שלו, פרישת א. אינה "פרישה" אלא "פירוק מיידי" של העסק, ועל כן לא היה מקום לצעד כזה בהסתמך על סעיף 11 בהסכם.

בעדותו אמר הרב ה. (לאחר שהצדדים קבלוהו כשני עדים) - "ודאי שהיה מדובר על כך שהשותפות תהיה על תקופה, לא ידוע לי מה משך הזמן, לא ידוע לי שסוכם מראש בהסכם על פרק זמן קצוב מראש". גם בהמשך עדותו העיד הרב ה. "דובר על זמן אך לא ברור לי לאיזה תקופה. יעקב השכיר את המבנה שנה אחת חינם ... זה זכור לי, היה מובן שהשותפות לתקופה".

ועל כן דינה של שותפות זו כשותפות לזמן מוגבל, ובא אחד מהשותפים פרקה בטרם הגיע זמן הפירוק, ולהלן נבאר בהרחבה שבמקרה כזה, אותו שותף אינו זכאי לעשות מעשה חד צדדי של פירוק השותפות.

א. טען שבמו"מ שהתנהל לאחר שהחליט לפרוש הוא הציע לב. שיבחר בין אחת שלשת האופציות - 1. שב. יתן לא. את הסחורה כפירעון לחובות של העסק. 2. שב. יקבל את כל הכסף שהצטבר מההכנסות ויקח על עצמו לפרוע את כל החובות כלפי הספקים וכו'. 3. א. ימשיך להפעיל את העסק לאחר שב. יצא מהעסק.

אך כל שלושת הצעות אלו הן הצעות הבאות לאחר שכלה ונחרצה עמו שהשותפות פורקה. ועל כן מאחר ואנו קובעים בפסק דין זה שלא היה מקום לפרוק השותפות בנסיבות כפי שנוצרו, היה רשאי ב. להמנע מלקבל אחת מהצעות אלו, וטענתו להמשיך בשותפות היא טענה המתקבלת.

במידה והתגלו חילוקי דעות היה עליהם למנות בורר מוסכם או להגיע לדין תורה מיידי. כפי הנראה הרב ה., לא מילא תפקיד כזה. מעדותו עולה כי ניסה להביאם להסכמה, אך לא ראה עצמו מוסמך להכריע הכרעה שאינה מוסכמת על שני הצדדים.

מטענות הצדדים בי"ד התרשם שהמצב בצרכניה לא היה מצב בלתי נסבל ולא חרג מויכוחים המקובלים במקומות כאלו. וגם אם התעורר חשד שנעלם סכום של - .500 ש"ח מהקופה, לא ניתן להסיק מסקנות מכח חשד שלא התברר.

הטענה שלאחר זמן קצר התברר לו שב. אינו שותף הגון אינה מתקבלת, ואינה מצדיקה פירוק מיידי ללא הסכמת שאר השותפים. היה מוטל על א. לבדוק את טיבם של השותפים בטרם יכנס עמם לעסק משותף.

במסגרת החוזה שנערך, בטרם הופעל העסק, היה ניתן להתנות ולקבוע את דרך פירוק השותפות, ולקבוע מהן העילות הראויות לפירוק. ומשלא אוזכר העניין, גם אם העובדות הן בדיוק כפי שתוארו ע"י א. במהלך הדיונים, אין לו להלין אלא על עצמו, שניהל את עסקיו ברשלנות. (רשלנות שבאה לידי ביטוי נוסף באי חתימת הצדדים על החוזה שנערך, דבר שהוא אלמנטרי אפילו בהתקשרויות בעלות היקף קטן מהתקשרות זו).

ב. נימוקים הלכתיים

בשו"ע חושן משפט (סי' קעו סעיפים טו-טז) פסק -

"השותפין שהתנו ביניהם שיעמדו בשותפות זמן קצוב, כל אחד מהם מעכב על חבירו, ואינו יכול לחלוק עד שיגיע הזמן או עד שיכלה ממון השותפות, ואין אחד מהם יכול ליטול מהקרן ולא מהשכר, עד סוף הזמן.

נשתתפו סתם, ולא קבעו להם זמן, הרי אלו חולקין כל זמן שירצה אחד מהם, ויטול כל אחד חלקו מהסחורה. ואם לא היה באותה סחורה דין חלוקה, או שהיה בחלוקתה הפסד, הרי אלו מוכרים אותה וחולקים הדמים".

בנידון דידן גם אם נקבל את טענת א. שלא נקבע מראש פרק זמן מוסכם לשותפות זו, עכ"פ בודאי שמלכתחילה כשקנו את הסחורה שהיתה בחנות, היתה כוונה לשותפות לפרק זמן מינימאלי, ולפחות עד לסיום מכירת הסחורה שקנו מתחילה.

ובשו"ת מהרי"ט ח"א סי’ קמ כתב –

"מדאמרינן בהמקבל, הנהו בי תרי דעבוד עסקא אמר ליה חד לחבריה תא ונפלוג ... התם מיירי בשלקחו שניהם עסקא מבעל הבית לזמן ידוע. וכתב הרי"ף ז"ל והיכא דידיע מילתא לפום מנהגא ... אלמא אף בסתם, כגון שהדבר ידוע לעולם שכך רגילים לעשות הוה ליה כמפרש זמן. והוא הדין כאן דמסתמא אין להם לחלוק עד שיביאו הסחורות לרודיס מקום שלשתם, דומיא דסוף כל הגט דתנן בשלשה פרקים בודקים את היין למאי נפקא מינה לשותף, ופי' ר"ח ור"ת בשני שותפים שנשתתפו סתם אינם יכולים לחלוק עד הזמן הזה שהוא זמן המכר, וכן כתבה הרמב"ם ז"ל בפרק שני מהלכות שותפים דהיכא דקבעו זמן אינן יכולים לחלוק עד סוף הזמן. אף כאן סתמא כפירושן. דמסתמא אין השותף מוסר את שלו ביד חבירו שיוליכהו למרחקים, אם לא על דעת שיחזור הכל בשותפות, שישגיחו שותפים עליו כמו שהם משגיחין על שלהן, אבל לא שיחלוקו שם ויניחו חלקו".

מבואר בדברי מהרי"ט, ומוכח מהראיה שהביא מהגמרא בגיטין סוף פרק כל הגט, שגם אם השותפים לא סיכמו מראש בפירוש מהו הזמן הקצוב לשותפות זו, מ"מ אם מוכח מתוך העניין או מתוך המנהג שהתכוונו לזמן מוגדר מראש, אמרינן דסתמו כפירושו.

ולכן ה"ה בנידון דידן, גם אם לא סוכם מראש על זמן מסוים לשותפות זו, מ"מ ודאי סתמו כפירושו, ולא עלה על דעת אחד מהם לעשות ממאמץ רב והשקעה רבה לפתיחת החנות ולקנות סחורה בכמות גדולה, ולהיפרד לאחר שלושה שבועות מתחילת מועד פתיחת החנות. לכל הפחות יש לקבוע כי פרק הזמן הנחוץ למכירת הסחורה שבחנות הוא פרק זמן המוסכם מראש לשותפות זו. וכך עולה מעדותו של הרב ה. בביה"ד שפרק זמן מינימאלי בודאי נקבע מראש.

וכתב בספר כסף הקדשים סי' קעו סעיף יז –

"שותפים בחנות בסחורה שהדרך למכרה רק בחנות מעט מעט, לשיהיה שם הרבה סחורות שונות על ידי זה לא שייך בכך חלוקה, גם ביש הרבה מהם שוים זה לזה כמה חתיכות, ולא שייך למכרה תיכף בגוד או איגוד או במקח תוספות זה על זה. והו"ל כזמן ידוע למכירת הסחורה ההיא שאין יכולים לחלוק קודם זמן ההוא. וגם שאין זמן מסוים להמכירה, מכל מקום כיון דצ"ל הרחבת זמן למכור מעט מעט בחנות, הו"ל כזמן מסוים להמתין".

והנה לפי פסק השו"ע שבתוך זמן השותפות אין אחד השותפים יכול לפרק את השותפות בלא הסכמת שאר השותפים, עלינו לפסוק במקרה שלפנינו, שאין להתחשב בהודעת א. על הפסקת השתתפותו בעסק המשותף, אך כל הפעילות שפעל ב. בעסק, נידונת כפעילות במסגרת שותפות זו, ואם התקבלו רווחים הרי הם רווח של כלל השותפים ולחילופין במקרה של הפסד, ההפסד נופל על כולם יחד.

ולכן אין מקום לתביעת א. לקבל החזר הוצאותיו על פי הפירוט שהגיש לבית הדין. אלא שבמידה ויתברר שממכירת הסחורה התקבלה תמורה מספיקה לתשלום החזר ההוצאות א. יוכל לקבל את ההחזר בהתאם. אלא שב. יהא זכאי לקבל תשלום שכר על עבודתו ובהתאם למה שנקבע בהסכם השותפות, דהיינו שכר מינימום ועוד 20%. אך מאחר וברור שלא היו הכנסות, וטענתו של ב. על כך שהסחורה נמכרה במחירי חיסול לא הוכחשה, נותר לנו לקבל טענתו זו של ב. אילו העסק היה במצב תקין, היה מקום לתבוע מכירת הסחורה במחיר סביר, אך מאחר והעסק היה בהליכי חיסול עקב פרישה שא. פרש בתוך הזמן ובניגוד למתוכנן, ועל ידי כך חיסל את העסק בעל כרחם של שאר השותפים, על כן אין מקום לטענתו שהסחורה היתה צריכה להימכר במחיר המקובל. ומאחר וב. נשאר לעבוד בעסק, מסתבר שהיה לו אינטרס למכור את הסחורה במחיר המכסימאלי שניתן לקבל בנסיבות שנוצרו.

טענת א. שהציע למכור את הסחורה בחנות אחרת, אינה מתקבלת מאחר ונקבע פרק זמן לשותפות זו, ותביעתו לפירוק השותפות לאחר שלושה שבועות אינה טענה המתקבלת, וכמו שפסק בשו"ע שהבאנו, על כן מן הדין היה ב. רשאי לתבוע המשך הפעלת העסק, למרות שהעסק נקלע לקשיים.

אמנם בעיקר הדין, שכתבנו בשם השו"ע שהשותף אינו יכול לחזור בו בתוך הזמן, יש מקום להרחיב בנקודה זו.

הרמב"ם בהלכות שלוחין ושותפין פרק ד' הלכה ד' פסק –

"השותפין שהתנו ביניהם שיעמדו בשותפות זמן קצוב כל אחד ואחד מהן מעכב על חבירו ואינו יכול לחלוק עד שיגיע הזמן או עד שיכלה ממון השותפות ואין אחד מהן יכול ליטול חלקו מן הקרן ולא בשכר עד סוף הזמן".

הבית יוסף חו"מ סי' קעו, לאחר שהביא את שיטת הרמב"ם, כתב –

"אבל התוספות (מסכת ב"מ דף קה. ד"ה הני) כתבו ... שהמקבל יכול לחזור קודם הזמן ולומר לא אטרח עוד ואטול מה שיגיע לידי עד הנה דפועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום (שם י.) אבל בעל העיסקא יכול להיות שאין יכול לחזור שהרי פלגא הוא מלוה ביד המקבל וגם פלגא דפקדון נתן לו זכות והשליטו להשתכר בו עד הזמן וזה לא היה שום חידוש להשמיענו דמעכב המקבל. וכן פסק הרא"ש (סי' ט) דיחיד שקיבל עיסקא מבעל הבית לזמן קצוב המקבל יכול לחזור בו כדין פועל שיכול לחזור בו אפילו בחצי היום, אבל הנותן אין יכול לחזור ... ולפי זה שותפין נמי, אף על פי שקבעו זמן יכול כל אחד מהם לחזור בו קודם הזמן. וכן דעת בעל נמוקי יוסף (סג. ד"ה ואמר) שכתב על ההיא מימרא דרבא - אמר המחבר מהכא דמוקמינן בשותפין שקיבלו עיסקא מבעל הבית משמע דהני בי תרי דעבדי שותפותא, אף על גב דקבעי זמן לא מעכבי אהדדי למיפלג, ונראה לי טעמא משום דלא גרע מפועל שיכול לחזור בו, ואם הוא אינו משתעבד נכסוהי לא משתעבדי טפי דמכחו לא משתעבדי. ותמיהני מרבינו שכתב דברי הרמב"ם סתם ולא כתב שהרא"ש חלוק עליו".

וכתב הטור בסי' קעו –

"וכתב ה"ר ישעיה דוקא שהשלימו שותפותן אבל אם שמו מעות בשותפות להתעסק בהם לזמן אין אחד מהם יכול לחלוק וליטול זוזיו ולומר כל מה שאשתכר בהם יהיה שלי עד שיודיע לחבירו או לשלשה שהן ב"ד ע"כ. ומשמע מדבריו שכל אחד יכול לכוף חבירו לחלוק אפילו בתוך זמן השותפות, ואין זה כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שכל אחד יכול לעכב מלחלוק בתוך הזמן, וכ"כ הראב"ד שאין אחד מהם יכול לעכב מלחלוק תוך הזמן".

וכתב על זה הב"י –

"ומ"ש ואין זה כדברי הרמב"ם. בפרק ד' מהלכות שותפין (ה"ד). כבר כתבתי לעיל בסימן זה, שנראה בעיני שהתוספות והרא"ש חולקים על הרמב"ם וסוברים דיכול השותף לחלוק קודם שיגיע הזמן שקבעו, וכן דעת בעל נמוקי יוסף בהמקבל. אבל המרדכי במי שהיה נשוי (כתובות סי' רלח) כתב כללו של דבר אין השותף יכול לסלק שותף חבירו קודם הזמן כל זמן שלא שינה התנאי שביניהם. וזה כדעת הרמב"ם היכא דלא שינה התנאי, ובהיכא דשינה התנאי צריך עיון אם סובר הרמב"ם שיסלקנו, ויותר נראה לי שלא יסלקנו ויפרע ההפסד שנמשך מביטול התנאי".

אמנם השו"ע פסק כרמב"ם ולא חש לשיטת התוס' והרא"ש, וזאת עפ"י מש"כ הב"י בבדק הבית שם בסי' קעו, וכמו שיתבאר -

הטור כתב –

"וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל המקבל עסקא מחבירו לזמן קצוב, המקבל יכול לחזור בו כדין פועל שחוזר אפילו בחצי היום, אבל הנותן אינו יכול לחזור בו".

וכתב הב"י –

"תמיהני מרבינו שכתב סתם, וכן כתב הרא"ש, דמשמע דאין שום חילוק בין הרמב"ם להרא"ש ולגבי מקבל מחולקין הם, כמו שכתב רבינו לעיל (סכ"ג) בשם הרמב"ם, שותפין שהתנו ביניהם שיעמדו בשותפות עד זמן קצוב, כל אחד מהם מעכב על חבירו ואינו יכול לחלוק עד שיגיע הזמן ההוא".

אך הב"י ישב קושיא זו בהגהתו בבדק הבית, וז"ל שם –

"ואפשר לומר דלהרמב"ם דבכי האי גוונא נותן הוא דאינו יכול לחזור בו אבל מקבל יכול לחזור בו, והכי דייק לישניה, והיינו כהרא"ש. ומה שכתב הרמב"ם דשותפים שקבעו זמן קבוע כל אחד מהם יכול לעכב התם שאני דשותפים הם".

ולפי זה פסק השו"ע בסעיף טו כרמב"ם דאחד מהשותפים אינו יכול לחזור בו בתוך הזמן, ובסעיף כג פסק השו"ע –

"המקבל עסק מחבירו לזמן קצוב, המקבל יכול לחזור בו כדין פועל שחוזר בו אפילו בחצי היום, אבל הנותן אינו יכול לחזור בו. והוסיף הרמ"א - "מה שאין כן בשותפין שקבעו זמן, וכמו שנתבאר לעיל סעיף ט"ו".

ועיין בסמ"ע ס"ק מד וס"ק נח שבאר דינו של השו"ע דהא דפועל יכול לחזור בו בחצי היום היינו משום דכתיב "כי לי בני ישראל עבדים" ואם לא יוכל לחזור בו באמצע היום, הרי הוא כעבד כלפי בעל הבית. אך היינו דוקא במקבל מעות להתעסק בהם דאם לא יוכל לחזור הרי הוא כעבד כלפי הנותן את המעות. משא"כ בשותפים ששניהם שוים זה כנגד זה ואין על אחד שם עבד ולשני שם אדון, בכה"ג אינו יכול לחזור בו.

העולה מדברינו

מצינו בראשונים שנחלקו בשאלה האם אחד מהשותפים יכול לחזור בו בתוך הזמן שנקבע לשותפות, ושורש מחלוקתם היא האם גם ביחס לשותפים נאמר דדינם כפועל היכול לחזור בו בחצי היום, ומטעם "כי לי בני ישראל עבדים" וכו'. השו"ע פסק שאינו יכול לחזור בו. ומבואר בב"י שגם אם השותף האחד לא עמד בתנאים שסוכמו מראש, אין זו עילה לביטול השותפות אלא לתביעת ממון להחזר תשלום עקב הפסד, וכדומה.

אך מצינו בכמה מהראשונים שכתבו להדיא דלא כסברא זו.

הב"י כתב על דברי הרמב"ם שהוציא דין זה דשותף אינו יכול לחזור בו בתוך הזמן מהסוגיא בב"מ דף קה. –

"הני בי תרי דעבדי עיסקא בהדי הדדי ורווח ואמר ליה חד לחבריה תא ניפלוג, אי אמר ליה אידך נרווח טפי דינא הוא דמעכב".

והנה רש"י פרש שם הסוגיא וכתב -

"שני קבלנים שקבלו עיסקא מבעל הבית בשותפות שימכרוהו ויסחרו במעות עד זמן פלוני ... דמעכב לי עד שיגיע הזמן שקבעו לבעל הבית שיחזרו לו את שלו והמותר יחלוקו".

וכתב בשו"ת מהרש"ך ח"א סי' לב, וז"ל –

"לפי שיטת רש"י ז"ל שם, משמע דשותפין שנשתתפו לא מיבעיא בסתם, אלא אפילו בקביעות זמן, יכול כל אחד מהם לחזור בו, מטעמא דקי"ל בעלמא פועל יכול לחזור בו, משום הכי פרש ההיא שמעתא דמיירי בשני קבלנים שקבלו עסקא מבעל הבית בשותפות".

ויש לציין מש"כ בשו"ת מהריט"ץ החדשות סי' קד בביאור מחלוקת רש"י והרמב"ם, וז"ל –

"ועוד אני אומר, דהרמב"ם ז"ל אינו מפרש כפירוש רש"י בההיא דרבא דהנהו בי תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי, שפרש"י שקבלו מבעה"ב ממון בתורת עסקא. אלא הרמב"ם מפרש שעשו שנתעסק זה עם זה בממונם, שכל אחד הוציא ממון משלו ונשתתפו, ובהכי מיירי כל החלוקות ההם. דייקא נמי דקאמר דעבוד עסקא ולא קאמר דקבילו עסקא, כמו שתפסו התוס' בגמ' לשון זה דקבילו עיסקא. אמנם בדפוס שלנו לא נמצא אלא דעבוד עיסקא. ומפרש הרמב"ם שעשו שותפות בממונם. ראיה לדברינו, דהא מייתו בגמ' רב ספרא ואיסור עבוד עיסקא בהדי הדדי וכו', והתם מיירי בממון עצמן, כמו שהכריח הרי"ף מלשון הגמ' עיין עליו, והוא פשוט. וא"כ כי היכי דהתם אמר עבוד עיסקא ומיירי שנשתתפו בממונם יחד, הכי נמי מפרש הרמב"ם דברי רבא".

אך החיד"א בתשובה (בשו"ת חיים שאל ח"ב סי' יג) כתב בתוך דבריו –

"יש לדקדק על מהרש"ך ז"ל שכתב בפשיטות דרש"י ס"ל דשותפין שנשתתפו אפילו לזמן לא מעכבי אהדדי, ואלו המרדכי פרק איזהו נשך סי' שכ"ו והגהמי"י פ"ד מהלכות שותפין הביאו תשובת רש"י ז"ל שכתב וז"ל אם אדם חולק שלא לדעת חבירו לא הויא חלוקה וכו' ואעפ"י שחבירו מודה לו שחלק יפה אפ"ה כיון דלא ניחא ליה דתיהוי חלוקה לא הוי חלוקה וכו' ע"ש. ולפום ריהטא נראין הדברים הללו שס"ל לרש"י ז"ל כדעת הרמב"ם ז"ל דשותפין לזמן מצו לעכב אהדדי".

והנמוקי יוסף בב"מ (שם, והובא בב"י) כתב –

"אמר המחבר מהכא דמוקמינן בשותפין שקיבלו עיסקא מבעל הבית משמע דהני בי תרי דעבדי שותפותא, אף על גב דקבעי זמן לא מעכבי אהדדי למיפלג, ונראה לי טעמא משום דלא גרע מפועל שיכול לחזור בו, ואם הוא אינו משתעבד נכסוהי לא משתעבדי טפי דמכחו לא משתעבדי".

ובתחילת סי' קעו כתב הב"י –

"כתב הריב"ש בסימן תע"ו, שהרמב"ן והרשב"א כתבו בפרק קמא דבתרא (ט.) דשני שותפין שנשתתפו באומנותם לזמן ידוע שכל מה שירויחו יהיה לאמצע, נעשו שכירים זה לזה כדאמרינן בפועל ששכרו ללקט מציאות, ואין צריכין קנין אלא שיתחילו במלאכה. לפי שכל אחד מתחייב לחבירו בשכר מה שחבירו עושה בעדו, והלוכן ודבורן היינו שכרן, וכל מה שירויחו תוך הזמן ההוא הוא לאמצע. אלא שתוך הזמן יכולים לחזור בהם להבא, כדין פועל שיכול לחזור בו אפילו בחצי היום, אבל במה שהרויחו כבר אין אחד מהם יכול לומר לעצמי הרוחתי, שאם כן פועל ששכרו ללקט מציאות יאמר כן. וגם בתשובה כתב הרשב"א כן עכ"ל.

וז"ל הרמב"ן בחידושיו על מסכת בבא בתרא דף ט. –

"אבל שותפים שאמרו כל מקח שיבוא לידנו יהא הריוח בינינו במאי קנו, שאילו במתנין באומנותן לאמצע י"ל נעשו שכירין זה לזה כדאמרי' (ב"מ י"ב ב') בפועל ששכרו ללקט מציאות, והוא שנתקבלו שכר זה מזה או התחילו במלאכה. ויכולים לחזור בהן".

וכן כתב בלשון זו הרשב"א בחידושיו שם. וכן בתשובה שבשו"ת הרשב"א ח"ב סי' פז כתב –

"שאלת מי שבא להשתתף עם חברו בכל מה שירויחו בענין סרסוריה, או במלאכות אחרות כחטיה ורצענין וכיוצא בהן, היאך יעשו אם יכולין הם להשתתף בענינין אלו ... ואם לאחר שישתתפו חזר בו אחד מהם, אם הרשות בידו, אם לאו. תשובה. כל מי שבא להשתתף עם חברו בכלל ענינים אלו, רשאין הן, וקיים. וזה מדין שכירות. לפי שכל אחד ואחד מהם נעשה שכיר אצל חברו. ויכול אדם להשתכר אצל חברו ללקט לו מציאות ... ואלו המשתתפין הרי הם משכירין עצמם זה לזה, להשתדל ולהרויח ולעשות מלאכות אלו לצורכו ולצורך חברו, וקים. ומ"מ, רשאין הן לחזור בהן כל זמן שירצה אפילו האחד. וכן פועל. כדאמר פועל חוזר אפילו בחצי היום. דכתיב כי לי בני ישראל עבדים, ולא עבדים לעבדים. ולא עוד אלא אפילו עבד עברי שגופו קנוי, מגרע פדיונו ויוצא. ומיהו, דוקא כשחזר בו קודם שהרויח. אבל לאחר שהרויח, אינו יכול לחזור לכל מה שכבר הרויח. לפי שבשעה שנעשה אותו הריוח עדיין שכיר הוה. וזכה חברו בחלקו... וכגון זה, שותף חולק שלא מדעת חברו... ואם רצו שלא לחזור בו אחד מהם, אין להם תקנה אלא בחיוב ובקנין גמור. כגון שיכתבו שכל החוזר בו יתחייב לחברו בכך וכך".

ובחידושי הריטב"א עמ"ס ב"ב דף ט. כתב –

"ושותפים שאמרו ... הסכימו רבותי משמו של הראב"ד דכל זמן שלא חזרו בהם קנו, שנעשו שכירים זה לזה, ושכיר לא בעי קנין. ומיהו אין מסיעין על קיצתם, ויכולים לחזור בהם כפועל דיכול חזור בו אפילו בחצי היום".

ובחידושי הר"ן עמ"ס ב"ב (שם) כתב –

"ומיהו אפילו תרי או תלתא דאתנו שכל מה שישתכרו באומנותן יהא לאמצע, קנו, שנעשו שכירין זה לזה. וכן אם אמרו כל מקח שיבוא לידינו נהיה שותפין זו, קנו שכל אחד ואחד זוכה לעצמו ולחברו, והו"ל כמגביה מציאה לחברו עד שיחזרו בהם, דודאי אם רצו לחזור רשאין הן בכך, שהרי פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום".

העולה מדברינו –

מצינו מפורש ברמב"ן וברשב"א ובריטב"א ובר"ן ובנמוקי יוסף ובריב"ש שהדין הנאמר בפועל שיכול לחזור בו באמצע היום נאמר גם ביחס לשותף, ולא סבירא להו לחלק בין פועל שהוא כעבד ביחס לבעל הבית לבין שותפים שהשתעבדו זה לזה וכל אחד משועבד שעבוד שוה לחבירו, אלא בכל גווני אמרינן דדינו של כל אחד מהם הוא כפועל שיכול לחזור בו אפילו בחצי היום דהיינו בתוך זמנו. ולשיטה זו אף שקבעו מראש זמן קצוב לשותפות זו, כל אחד מהשותפים יכול לחזור בו. אמנם בחי' הרמב"ן ובחי' הרשב"א וכן בחי' הריטב"א והר"ן לא הזכירו להדיא דאיירי אף בכה"ג שקבעו בפירוש זמן קצוב לשותפות זו, עכ"פ מהא דתלו הדין בהא דפועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום, מוכח להדיא דאין נ"מ לענין זה במה שקבעו מראש זמן קצוב לשותפות זו, וכמו שכתב הריב"ש להדיא בדעת הרמב"ן והרשב"א, וכמ"ש הנמוקי יוסף. ולדעת מהרש"ך ומהריט"ץ כך היא שיטת רש"י בסוגיא, וכן יש לצרף לשיטה זו את דעת רבינו ישעיה שהובא בטור.

והנה בהכרעת הדין בשאלה זו אם שותף יכול לחזור בו בתוך הזמן, בשו"ת מהרש"ך ח"א סי' ע' פסק, וז"ל –

"איברא דלענין פסקא דמלתא לא נפקא לן מינה מידי, דמכל מקום הך מלתא הוי פלוגתא דרבוותא כמו שכתבתי, ואם כן בנדון דידן כיון ששמעון הוא המוחזק בנכסים והם תחת ידו ורשותו, יכול לעכב על ראובן מלחלוק השותפות, ויאמר קים לי כהנך רבוותא דסבירא להו שאני יכול לעכב".

וכן בשו"ת לחם רב סי' ק' כתב -

"ובין כך ובין כך לא נפיק מידי ספיקא ופלוגתא דרבוותא, וא"כ יכול המוחזק לומר קים לי, וכיון שכן אם מעות השותפות ביד שמעון ולא ירצה לחלוק יוכל לומר קים לי כהני דמרי דאינו יכול לחלוק".

אמנם דינם של מהרש"ך והלחם רב דיכול לומר קים לי דשותף אינו יכול לחזור בו הוא פשוט לאחר שכך פסק בשו”ע, וכמו שהבאנו לעיל, ונראה מדבריהם דה"ה להיפך וגם השותף המבקש לחלוק בתוך הזמן יוכל לומר קים לי, וכן כתב בנתיבות המשפט סי' קעו סק"ה שאם השותף שרוצה לחזור באמצע הזמן מוחזק, יוכל לומר קים לי כרמב"ן והרשב"א שלעניין להבא יכול לחזור בו.

אך בספר ערך שי חו"מ סי' קעו סעיף טו כתב בזה –

"בזל"א הביא מתשובות דיכול לומר קים לי. וצ"ע לפמ"ש תומים ונתיבות המשפט בקונטרס התפיסה דדבר שסתמו המחבר ורמ"א אינו יכול לומר קים לי".

ובשו"ת דברי חיים ח"א חלק חו"מ סי' כו כתב –

"בודאי דלא יוכל לחזור לפי מאי דקיי"ל דשותפין אינם יכולים לחזור בתוך הזמן, ולא דמי לפועל, דכל אחד נשתעבד לחבירו, והוא הלכה פסוקה לדינא, ובשו"ע לא נמצא על זה חולק, בודאי לא יוכלו לחזור אפילו להבא. ולפע"ד בזה אפילו הרשב"א ז"ל שס"ל דהשותפים יכולים לחזור בלהבא, בכה"ג לא שייך חזרה, ודמי למשך כלי אומנות. והרבה יש לפלפל בזה. אך בלא"ה דעת הרשב"א יחידאה ולא קיי"ל כוותיה בשותפים, וכן נהוג עלמא וכל בתי דינין בישראל שלא לחזור אפילו בלהבא".

ומאחר והשו"ע פסק שלא יוכל לחזור בתוך הזמן, וכן נהוג עלמא ובכל בתי דינין שבישראל, וכמו שהעיד הדברי חיים, על כן גם במקרה שלפנינו, אנו קובעים כי פרק הזמן המינימאלי היה לכל הפחות משך הזמן הדרוש למכירת הסחורה שהצטברה בחנות, וכמו שכתב בכסף הקדשים, ועל כן היה מוטל על של השותפים להמשיך לשתף פעולה בניהול החנות בדרך מסודרת לכל הפחות עד למכירת כל המלאי במחיר סביר, ויתכן מאד שקיימת אומדנא שפרק הזמן המינימאלי הוא הרבה מעבר לפרק זמן הנ"ל. ועל כן כל ההפסדים שנגרמו לעסק עקב צעדו החד - צדדי של א. נזקפים לחובתו. ומאחר וקיימת הערכה ברורה שהעסק לא היה עסק מפסיד, וכפי שהעלתה ספירת המלאי שנערכה, על כן מסתבר שאילו היו ממשיכים לנהל את החנות כנ"ל היה א. מצליח לקבל את התמורה הנדרשת לכיסוי החובות לספקים, ולמנוע מצב בו הסחורה נמכרת ללא ביקורת וללא כל רוח.

על כן נראה שבנסיבות הנוכחיות, על ב. לנכות מהתמורה שהתקבלה אצלו ממכירת הסחורה שהיתה בחנות דהיינו מסך 18,000 ש"ח שתי משכורות חודשיות עבורו בסך משכורת מינימום (המתאימה לאותם ימים) בצירוף 20%, וכן להעביר לא. סך של משכורת אחת כנ"ל עבור הפועל של א. (דהיינו הסכום שסוכם עבור חודש עבודה) והיתרה תשולם לטובת פירעון לספקים. את ההפרש ששלם א. עבור הספקים מכיסו, הוא יאלץ לספוג על חשבונו.


תגיות

סימן קעו - סעיף טו סימן קעו - סעיף טז דף קה - עמוד א פרק ד - הלכה ד בתוך הזמן - חילוק בין פועל לשותף מקרים שאין בהם "קים לי" - בניגוד להסכמת המחבר ורמ"א להפסדי השותפות - מחמת יציאה מהשותפות בתוך הזמן